5 Steps to Dealing with Perfectionism צעדים להתמודדות עם פרפקציוניזם

5 צעדים להתמודדות עם פרפקציוניזם

אנשים לא מעטים בעולם שלנו מתמודדים עם בעיה, שלא רבים מגדירים כבעיה. מדובר בפרפקציוניזם. אנשים פרפקציוניסטים שואפים תמיד להגיע לביצועים מושלמים, דוגלים בגישת “הכל או לא כלום” ודורשים מעצמם להיות לא פחות מכליל השלמות. נשמע אידיאלי… אך בפועל, בשטח, חייהם אינם חיים. כשהם מבצעים פעולה, בין אם זה מבחן, הפקת אירוע או עיצוב שולחן, הם לחוצים ביותר, שהרי התוצאה חייבת להיות מושלמת. לרוב, תוצאות עבודתם אינן משביעות את רצונם, כך שגם השמחה והסיפוק רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב. גם ביחסיהם הבין-אישיים הם לא נותנים לעצמם הנחות ומצפים מעצמם להיות חברים, בני זוג, עובדים והורים ללא דופי. זוהי שאיפה לא הגיונית, כי אין מציאות של אדם מושלם[i],  ולכן פעמים רבות הם מאוכזבים ומתוסכלים מעצמם ומהתנהגותם. יתר על כן, מחקרים[ii] מראים שלחץ מתמיד זה משפיע לרעה על מערכות היחסים שלהם וסיכוייהם למצוא בן/בת זוג, עלול להוביל אותם להפרעות אכילה חמורות, דיכאון או כפייתיות ואף מקצר את תוחלת חייהם[iii].

אז איך יוצאים מזה? בהמשך החיבור נסקור את הגישה החסידית לנושא באמצעות 5 שלבים – 5 המ’מים[i]: 1) מעשה 2) מעלות וחסרונות 3)מדרגה 4) מאמץ 5) מטרה. נפליג בהבנת המשמעות של כל פעולה, נעמיק בחשיבות המודעות העצמית, נבין מהיכן בנפש מגיעה הנטייה לפרפקציוניזם, נלמד שהמדד הקובע הוא היציאה מאזור הנוחות שלנו ולאו דווקא ההישגים, נבהיר את מטרת בריאתנו ונפיק הוראה מעשית – השקפה שתעזור לנו לתעל את הפרפקציוניזם למקומו הנכון ולחיות חיים שמחים ומלאי סיפוק יותר. לבסוף, נראה את מעלתה של הגישה החסידית בהשוואה לגישות פסיכולוגיות נפוצות.

1)    הכל או לא כלום?! / מעשה

פעמים רבות פרפקציוניסטים אינם משכילים להכיר בערך של כל פעולה. הם דורשים שהפעולה תהיה מושלמת, ולא – מוטב לוותר עליה מראש. להם הרבי מסביר אינספור פעמים בשיחות ובאגרות קודש את החשיבות של כל פעולה יחידה, גם אם זו לא מושלמת. זהו גם הרעיון העומד בבסיס מהפכת ה”מבצעים” של הרבי. הרבי עורר את החסידים לצאת ולהשפיע ולזכות כמה שיותר יהודים בביצוע מצוות יסודיות, כגון תפילין[ii], מזוזה[iii], הדלקת נרות שבת קודש[iv] ועוד. היו לא מעט אנשים שלא הבינו את הרבי, מדוע הוא משקיע ומתאמץ כ”כ עבור ביצוע מצווה יחידה שאינה חלק מפעילות שלימה? מהי התועלת בכך שאדם יניח תפילין פעם אחת כשיציעו לו בקניון, אם בתוך תוכו הוא לא מחובר לזה ולא מתכוון להמשיך לבצע זאת בקביעות בהמשך חייו?

כדי לענות על כך, הרבי[v] ציטט את דברי הרמב”ם[vi]: “לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב…עשה מצוה אחת, הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות”. כלומר, על כל אחד מאתנו לדמיין את העולם כאילו הוא עומד שקול על כפות המאזניים, כאשר הכף שבצד החובה – השלילי והכף שבצד הזכות – החיובי שוות לחלוטין. כעת, הכל תלוי בנו. כל פעולה שנבצע תהיה זאת שתכריע, לטוב ולמוטב, מי ינצח. ברגע קריטי שכזה ברור כי לכל פעולה יש משמעות! אף אם היא נראית קטנה, שולית, חד פעמית, ורחוקה מלהיות מושלמת.

זוהי תובנה חשובה מאין כמותה. כאשר מבינים שלכל פעולה יש ערך לא נרתעים מלבצע אותה, גם אם חושבים שלא נצליח לעשות זאת באופן מושלם. לא מוותרים על תוכניות רק בגלל שהן לא יכולות להיות בדיוק כפי שדמיינו! כמו כן, כך נוכל לשמוח בהישגים שלנו, גם אם הם לא מושלמים. ננקה חדר אחד בבית, גם אם איננו יכולים לערוך ניקיון יסודי ומקיף. נרגיש סיפוק מעוגת יום הולדת שהכנו לאדם אהוב גם אם לכתחילה תכננו למענו מסיבת הפתעה גרנדיוזית שלא יצאה לפועל. ניגש למבחן גם אם לא הספקנו ללמוד את כל החומר בע”פ. נהיה מרוצים מאירוע שהפקנו גם אם מספר משתתפיו היה נמוך משציפינו או שהייתה במהלכו תקלה של ארבע דקות במערכת ההגברה.

2)    מודעות עצמית / מעלות וחסרונות

פרפקציוניסטים, פעמים רבות, אינם באמת מודעים לעצמם ולתכונותיהם. חלקם מפריזים בהערכת כישוריהם ודורשים מעצמם מעל ומעבר ליכולותיהם. מיותר לציין שהם לא מצליחים לעמוד ברף שהם מציבים לעצמם, וזה מתסכל ומעציב אותם. אחרים ביקורתיים כל כך שהם רואים רק את חסרונותיהם ולעולם לא מרוצים מעצמם.

הרבי כותב[vii] כי “הדרך האמיתית היא שצריכים לדעת מהות עצמו, בהכרה אמתית בחסרונות עצמו ובמעלות עצמו. וכאשר יודעים את החסרונות – לתקנם בעבודה בפועל, ולא לצאת ידי חובתו באנחות בלבד”. יש להיות אובייקטיביים, להכיר הן את החסרונות שלנו והן את המעלות שלנו ועל פיהם לקבוע לנו את היעדים אליהם נשאף. אלו צריכים להיות יעדים המתאימים למידותנו – שידרשו מאתנו וימצו את מלוא הפוטנציאל שלנו מחד, אך לא יעמידו לנו רף שאינו ניתן להשגה ורק יגרמו לנו לייאוש, מאידך. אי אפשר לעבוד כראוי ולקבל החלטות מתאימות בהתבסס על נתונים שגויים.

אמנם, טבע האדם הוא שקשה לו להיות אובייקטיבי עם עצמו כי הוא “קרוב אצל עצמו”[viii], כלשון הגמרא. כיצד, אם כן, יוכל הוא להגיע למודעות עצמית נכונה?

בדיוק לכן הרבי[ix] תיקן שכל אחד ימנה לעצמו משפיע, כהוראת המשנה “עשה לך רב”[x]. מדובר באדם הגדול מאיתנו שמכיר אותנו, עימו נוכל להתייעץ בכל התלבטות שלנו. יחד עימו נוכל לקבוע לעצמנו בצורה אובייקטיבית יעדים המתאימים לנו. מכיוון שאין לו נגיעות אישיות בעניין הוא יכול לראות את תמונת המצב האמיתית ולייעץ לנו את הדבר שהכי נכון עבורנו.

3)    דרישה לא מציאותית – בעיה השקפתית / מדרגה

בספר היסוד של חסידות חב”ד[xi] האדמו”ר הזקן מסביר שלכל יהודי ישנן שתי נפשות שפועלות בו: אחת בהמית ואנוכית, והשנייה אלוקית ורוחנית. על יסוד זה הוא מגדיר שלושה סוגי אנשים: צדיקים, רשעים ובינוניים. בעולם מקובל לקרוא “צדיקים” לאנשים שעושים יותר מצוות מאשר עברות, “רשעים” לאלו שעוברים יותר עברות מאשר מצוות ו”בינוניים” לאלו שכמות המצוות שלהם שווה לכמות העברות שלהם. האדמו”ר הזקן מסביר את המשמעות העמוקה והאמיתית של תארים אלו: צדיקים אלו אנשים שנלחמו עם הרע שבקרבם וניצחו אותו, וכעת עובדים את הקב”ה ללא פיתוים וטרדות. אנשים אלו ספורים, ולא כל אחד יכול להגיע לדרגה כזאת. רשעים אלו אנשים שהמלחמה מכריעה אותם מדי פעם והם לעיתים מנצחים ולעיתים מובסים. לעומתם, הבינוניים הם כאלו שהיצרים והתאוות לא מניחים להם לרגע, אך הם תמיד מתגברים ויוצאים בסופו של דבר, כאשר ידם על העליונה. זוהי הדרגה שכולנו מסוגלים ואמורים לשאוף להגיע אליה.

אם כן, הרדיפה אחר השלמות מהווה בעיה השקפתית. רובנו נועדנו להיות בינוניים, ולהיאבק על כל צעד ושעל. אדם הדורש מעצמו להיות מושלם, ושכלל לא יגיעו אליו פיתויים ומחשבות לא טובות, ואף שבור מחוסר הצלחתו לעמוד ברף הגבוה, סימן שהוא איננו מכיר את מדריגתו. הוא חושב שהוא צדיק ודורש מעצמו עבודה השייכת בכלל לאדם אחר! דבר זה נובע מגסות הרוח וגאווה שאיננה במקומה, ולמען האמת, זו אחת מדרכיו של היצר כדי להפילו לעצבות וכך הוא יהווה טרף קל יותר לשכנוע לביצוע מעשים לא טובים… חתירה אל יעד לא מציאותי אינה מגיעה ממקום חיובי בנפש ורק גורמת לנזקים, ולכן צריך להיזהר ממנה ביותר.

על הפרפקציוניסט לזהות ולהזכיר לעצמו שהשאיפה שלו לשלמות נובעת מגאווה וגסות – הוא לא מכיר את מקומו! הוא דורש מעצמו להיות מושלם, אך בפועל הוא איננו כזה, אינו מסוגל להיות כזה ולא מצפים ממנו להיות כזה. רובנו נועדנו להיות בינוניים.

כפי שר’ זושא מאניפולי[xii] נהג לומר[xiii] ש”אינו ירא שיתבעו ממנו מדוע לא היה בדרגתו של צדיק פלוני או צדיק פלוני, כי אם, מדוע לא היה כמו שזושא יכול וצריך להיות”. אדם לא צריך לשאוף שאיפות המתאימות לאנשים אחרים, אלא לו עצמו. אם הוא בינוני, אל לו לדרוש מעצמו סדר עבודה של צדיק.

לסיכום: אדם צריך להכיר את מדרגתו מתוך ענווה ולא לתת ליצר להפילו על ידי חתירה אל עבר יעד לא מציאותי. עליו להפוך את ציפיותיו מעצמו לכאלו שתואמות את מידותיו הוא, ולא את מידותיו של אדם אחר.

4)    התפקיד – לצאת מאזור הנוחות / מאמץ

ישנו פסוק המעורר תמיהה: “ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו“[xiv]. לכאורה ישנה בפסוק כפילות מיותרת (צדיק – עובד אלוקים, רשע – אשר לא עבדו), אך אדמוה”ז[xv] מבהיר כי התואר “אשר לא עבדו” אינו מתייחס לרשע. גם “עובד האלוקים” וגם ה”אשר לא עבדו” הינם סוגים של בינוניים, שמעשיהם ללא דופי. אז מה מעניק לראשון את התואר הנכסף של “עובד אלוקים”? ההבדל הינו בהשקעה. מה שמייחד אותו הוא המאמץ שלו, היציאה שלו מאזור הנוחות שלו ומהגבלותיו. אדמו”ר הזקן מדגים זאת ע”י תלמידי החכמים של תקופת התלמוד, שמנהגם היה לשנן כל יחידת חומר שלמדו 100 פעמים. מי שחזר על החומר 100 פעמים נקרא “אשר לא עבדו”, כי הוא לא התאמץ בשביל שינון זה, בעוד מי שחזר עליו 101 פעמים נקרא עובד אלוקים, כי הוא יצא מרגילותו.

במילים אחרות, לפי מה נקבע האם האדם עובד וממלא את תפקידו? לא רק לפי תוצאות וכמות מעשיו. המדד החשוב והקובע הוא המאמץ והיציאה מאזור הנוחות. תפקידנו הוא לצאת מעצמנו, ולא לרדוף אחרי שלמות.

האדם לא נמדד לפי כמה יש לו, אלא לפי כמה הוא מלא. כלומר, אין זה משנה כל כך כמה דברים הצלחתי לבצע, אלא כמה אחוזים מתוך הכוחות והכשרונות שלי מנוצלים. יתכן כי אדם אחד קיבל 100 במבחן בעוד השני קיבל 70, אך לראשון הציון הגיע ללא כל מאמץ והשני עמל ויגע בו עם כל כוחותיו. במקרה כזה דווקא לאדם השני יחשב שמילא את תפקידו, כי הוא מלא, הוא השקיע את כולו במאמץ, לעומת השני שאמנם יש לו יותר, אך דברים אלו הגיעו אליו באופן טבעי והוא לא עמל לנצל את מלוא הפוטנציאל שלו.

כפי שכותב אדמו”ר הריי”ץ[xvi]: “חסידות אינה מעריכה כוחות וחושים שניתנו במתנה; חסידות מעריכה כוחות שעמלו עליהם. חסידות מניחה את כל כובד העבודה על יגיעת בשר, ומעמידה את הדגש על יגיעת נפש”. במילים אחרות, הדגש הוא על העבודה שלי, לא על הדברים שיש לי באופן טבעי. צריך לשאוף תמיד להיות במקום טוב ככל האפשר ביחס לנקודת הפתיחה שלי.

על כן הפרפקציוניסט יכול להירגע. לא מודדים אותו בהתאם לכמות ורמת ביצועיו, אלא בהתאם לכמות השקעתו. מספיק לו להתמסר, לצאת מאזור הנוחות שלו ולהתאמץ, וזה נחשב מאוד, גם אם התוצאה לא מושלמת.

5)    איפה הפוקוס / מטרה

ישנם חוגים ביהדות שמחנכים לשאוף להיות גדול בתורה. לעומתם, החסידות מציעה כיוון חשיבה חדשני – לשים את הפוקוס על הקב”ה במקום עלי. ישנו פתגם ידוע בתלמוד[xvii] האומר “אני נבראתי לשמש את קוני” או בגרסתו השנייה “אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”. הרבי[xviii] מחדד כי ההבדל בין הגרסאות, אף שנראה זניח, משמעותי הוא עד מאוד. לפי הגרסה הראשונה ישנו אדם עם מחשבות, רצונות ורגשות אישיים שפועל בעולם ומטרתו הסופית היא לשמש את הקב”ה. לעומת זאת, לפי הגרסה השנייה, האדם בפני עצמו אינו מציאות – הוא נברא רק כדי למלא תפקיד בעולם – את רצון קונו. הוא ממוקד במה שנדרש ממנו – לפעול – ומתמסר אליו, ולא בבחינת מעמדו ומצבו האישיים כל הזמן.

רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי התנאים, מהווה דוגמא לגישת חיים זו. מסופר עליו[xix], שלפני פטירתו בכה והסביר שהסיבה לבכייתו היא שיש לפניו שתי דרכים: אחת המובילה לגן עדן והשנייה לגיהינום, והוא אינו יודע באיזו מוליכים אותו, ואיך לא יבכה? רבן יוחנן בן זכאי היה אדם כ”כ גדול. כיצד יתכן שהיה לו ספק אם מוליכים אותו לגן עדן או לגיהינום? ומדוע הוא נזכר לבכות על כך רק לפני פטירתו ולא במהלך כל חייו?

הרבי מסביר[xx] שכל יהודי מקבל מהקב”ה בדיוק את הכוחות הדרושים לו לביצוע תפקידו, לא פחות ולא יותר, ועליו לנצלם במלואם למילוי המטרה. רבן יוחנן, נאמן לגישה זו, עסק כל ימיו במימוש כוחותיו למטרה לשמה נברא ולא מצא רגע פנוי כדי להרהר באיזו דרגה בדיוק הוא אוחז, היכן הוא נמצא בתמונה. רק לפני פטירתו, בסוף שליחותו בעולם הזה, הוא התפנה לחשוב על כך.

זוהי גישה בריאה המסוגלת לרפא את הפרפקציוניזם. כאשר שמים את הפוקוס על הקב”ה, על המטרה, כבר פחות חשוב אם אני אגיע לשלמות כזאת או אחרת, וכתוצאה ישירה הלחץ המסיבי יורד. אין צורך להרשים אף אחד, צריך פשוט לנצל את כל הכישורים והכוחות שיש בי לביצוע התפקיד, מתוך ידיעה שניתנו לי בדיוק הכוחות הנחוצים לי, לא פחות ולא יותר.

פעם שאל סטודנט את הרבי[xxi] ביחידות: “האם יש בעולם אדם שהוא מושלם?”. הרבי ענה לו שלא. במענה לתמיהתו: “מדוע?” הרבי ענה: “כשיש מישהו מושלם, אין לו יותר מה לעשות פה בעולם…”

השוואה לשיטות טיפול פסיכולוגיות

כעת נפנה להשוואת גישתה של החסידות לפרפקציוניזם לשתי שיטות טיפול מקובלות מעולם הפסיכולוגיה: הגישה הפסיכודינמית וטיפול באמצעות  CBT(טיפול קוגניטיבי – התנהגותי).

הגישה הפסיכודינמית[xxii], המבוססת על עקרונות הפסיכואנליזה, סוברת שמוקד הטיפול יהיה ה”אני העליון” (SUPER EGO). עפ”י הפסיכואנליזה, נפש האדם מחולקת לשלושה חלקים: ה”סתמי”, ה”אגו” וה”סופר-אגו”. ה”סתמי” הוא החלק הלא מודע של האדם, הכולל את האינסטינקטים והיצרים שלו, בעוד ה”סופר אגו” מהווה מעין “שוטר פנימי” המייצג את הערכים והמצפון של האדם, את ה”אני האידיאלי” אותו הוא שואף להיות. החלק המודע של הנפש, השולט בהתנהגות האדם, נקרא ה”אגו”. הוא עסוק תדיר בניסיונות גישור בין כל מרכיבי הנפש והמציאות החיצונית.

ה”סופר אגו” הוא חיובי בעיקרו, אולם כאשר הוא נוקשה ומחמיר מדי, הוא עלול להוביל לפרפקציוניזם, על כל המשתמע מכך. מטרת הטיפול בשיטה הפסיכודינמית תהיה ריכוך והגמשה של ה”סופר אגו” והסטנדרטים הגבוהים מדי שלו.

הטיפול באמצעות CBT[xxiii] (טיפול קוגניטיבי – התנהגותי) הוא טיפול המבוסס על ההנחה שאדם פועל על פי דפוסי החשיבה שלו. מטרת הטיפול בשיטה זו תהיה להגדיר מחדש את דפוסי החשיבה של הפרפקציוניסט לפי ידע אותנטי על עצמו, על יכולותיו, על הכוח שיש לו, על סביבתו ועל ערכיו כאדם בוגר. במילים אחרות – מודעות עצמית.

עפ”י שתי הגישות הנ”ל מוקד הטיפול הוא ה”אני” של הפרפקציוניסט – דפוסי החשיבה שלו או דרישותיו מעצמו – ומטרת הטיפול תהיה לשנות אותם. בשתיהן, הרף הנדרש ממנו והמדד האם הוא מתנהג כראוי נשארים מופקדים לשיקול דעתו. כידוע, ה”אני” של הפרפקציוניסט סובר שעליו להיות מושלם, ופחות מכך לא שווה. אם כן, מהיכן ימצא את הכח לשנות את דעתו, דפוסי מחשבותיו ודרישותיו מעצמו?

הגישה החסידית, כפי שהוסבר לעיל, דומה לכאורה לשיטות הפסיכולוגיות בכך שהיא מכוונת את הפרפקציוניסט להכיר את עצמו ולסדר מחדש את ציפיותיו ודרישותיו מעצמו. אך היא שונה מהן, כי בעוד הן מתמקדות על ה’אני’, היא שמה את הפוקוס על הקב”ה והתפקיד שעל האדם לבצע בעולם (מטרה). לעומתן, היא מעניקה לאדם מניע חזק מספיק כדי לגרום לו לשנות את צורת חשיבתו, כי היא מבהירה לו שהמדד הקובע הוא לא דעתו האישית אלא רצונו של הקב”ה. בנוסף, היא מעניקה כלים נוספים ומשמעותיים להתמודדות – את המבט הכללי של איפה אנחנו נמצאים בעולם בתור חלק מהתוכנית הכללית של ה’, ההשפעה הגדולה שאנו יכולים לפעול בעולם אפילו על ידי מעשה אחד ולא מושלם (מעשה) ואת הידיעה שה’ מצפה מאיתנו לצאת מאזור הנוחות שלנו ולא להגיע לשלימות (מאמץ).

[i] תוכנם של 5 המ’מים מעוגן היטב בחסידות, אולם סידורם בתור 5 צעדים, בסדר זה, הוא על דעת הכותבת בלבד

[ii] שיחת הרבי מליובאוויטש ש”פ במדבר ה’תשכ”ז

[iii] שיחות קודש הרבי מליובאוויטש חלק א’ עמ’ 322, תשמ”ו

[iv] שיחת הרבי מליובאוויטש כ”ד אלול תשל”ד

[v]שיחת הרבי מליובאוויטש ש”פ בראשית ה’תשכ”ח

[vi] רמב”ם הלכות תשובה פרק ג’ הלכה ד’

[vii]היום יום כ”ו חשוון

[viii] יבמות כ”ה, ב

[ix] התוועדויות תשמ”ו חלק ד’ עמ’ 173

[x] אבות א’ משנה ו’ ומשנה ט”ז – פעמיים באותו פרק!

[xi] תניא – פרק כ”ז (+ א’, י’, י”א, י”ב)

[xii] צדיק, מתלמידיו של המגיד ממעזריטש

[xiii] התוועדויות תשמ”ו חלק ד’ עמ’ 367

[xiv] מלאכי ג’ י”ח

[xv] תניא – פרק ט”ו

[xvi]לקוטי דיבורים כ”ג, נ”א

[xvii] קידושין פ”ב ב’

[xviii]שיחת הרבי מליובאוויטש ליל שמחת תורה תשנ”ב קודם הקפות

[xix] ברכות כ”ח, ב’

[xx] לקו”ש חלק ט”ז שיחת פרשת משפטים ד’

[xxi] מפי השמועה

[xxii] http://www.giditherapy.co.il/?p=601

[xxiii] https://www.cbtisrael.co.il/what-is-cbt/self-esteem-confidence/perfectionism/

[i]אגרות קודש חלק ט”ו עמוד צ”ה

[ii] https://www.tipulpsychology.co.il/articles/perfect.html

[iii] https://www.themarker.com/wallstreet/1.530383