An Idea in Chassidus רעיון בחסידות
Essays 2018 / Finalists
MyLife Essay Contest 2018
יש שאלות שכל אדם שואל את עצמו,אחת השאלות היא, כיצד הוא ממצה את עצמו. איך הוא משתמש במה שיש לו, ולא מתבזבז.כל אחד מאיתנו ניחן בכישרונות מיוחדים רק לו. אחי למשל, מצייר יפה. אשתי טובה מאוד בכתיבת חרוזים. יש לי חבר, שהוא ממש גאון, יש לו כח ניתוח והעמקה מיוחדים. אני חושב שאני טוב ברטוריקה.
כנראה שלכל אחד מאיתנו יש איזה כישרון מיוחד שאותו הוא רוצה לטפח ולפרוץ איתו.
חבר שלי, זה הגאון, מאוד רוצה ללמוד פיזיקה. הוא מתאר לעצמו, כך סיפר לי, שאם ילמד פיזיקה בוודאי יגלה תגליות חשובות. והעיקר, הוא פשוט יהנה מזה, יהנה שהוא עושה מה שהוא טוב בו, מה שהוא הכי אוהב לעשות.
הבעיה היא שהחיים לא מאפשרים לכל אחד למצות את עצמו. צריך הרי לחיות, צריך להתפרנס, להביא לחם הבייתה, להקים משפחה. אי אפשר כל הזמן להתעסק במה שאנחנו טובים בו וכייף לנו.
וכשחושבים על זה, זה די מתסכל.
איך באמת ממצים את המתנות שקיבלנו מהבורא אם החיים כל כך מוכתבים לנו?
האמת היא שאפשר לשאול את השאלה הזו באופן יותר עמוק.
לא רק כשרונות יש לכל אחד מאיתנו, אלא גם אשיות משלו. זווית ראיה שונה, תובנות ייחודיות, הסתכלות אחרת על החיים, טבעיים רגשות ותכונות.
למרות זאת אנחנו חייבים להתאים את עצמנו לסביבה ולחברה. לא לתת פורקן למי שאנחנו באמת, ליופי האישי המיוחד לכל אחד.
הדבר קשה כפליים כאשר אנחנו פועלים למען אידיאל מסויים. כשאנחנו משתייכים לאיזו דת או מפלגה, קבוצה או אירגון, כאשר אנחנו מתמסרים למשהו גדול – אנו נאלצים לוותר על המיוחדות שבנו.
אבל האמת היא שכל זה ממש לא מוכרח.
אפשר להגשים את עצמנו לחלוטין, וזאת דווקא על ידי התמסרות אבסולטית לאידיאל נעלה.
נשמע מעניין?
הבה נלך שלב אחרי שלב. נתחיל מההתחלה, מהכי מוקדם שאפשר, מלפני הבריאה..
לפני הבריאה, היה כאן רק הבורא. בקבלה ובחסידות מגלים לנו שהבורא רצה מאוד ליצור אינטראקציה עם ‘נבראים’, ולשם כך הוא ברא את העולם.
הבעיה היא, שהוא אינו יכול ליצור איתנו שום קשר, כיוון שאין לנו שום שפה משותפת. הבורא הוא כל יכול ואין סופי, ואנחנו קטנים ומוגבלים.
הבורא החליט להתגלות בצורות מסוימות שאנחנו נוכל לתפוס. הוא לא ידבר אלינו באין סופית אלא בצורה של שכל. הוא לא ישפיע לנו אינסופיות, אלא יתן לנו דברים טובים לנו, וכשיעניש את הראויים לכך, הוא ישתמש בעונשים המתאימים לעולמם הם.
כשהבורא נותן לנו דבר טוב, בריאות או פרנסה, הוא מדבר אלינו בשפתנו. אם הוא היה נותן לנו אינסופיות, לא היה לנו איך להכיל זאת.
אפשר לתת לזה משל:
נתאר לעצמנו שסר אייזיק ניוטון יוצא לטייל בגינתו בלונדון, פוגש שם ילד קטן ומחליט להסביר לו דברים שעליהם חשב אתמול בלילה.
הוא מעוניין, אבל הוא לא יכול להתחיל לדבר. שהרי הוא חושב על משוואות מתמטיות גאוניות ומורכבות, והילד, הילד לא יודע אפילו את משמעות המילה משוואה.
הוא מחפש את המילים מאיפה להתחיל.
עליו להתארגן הייטב, כי אין לו כל שפה משותפת עם הילד.
באותו מידה, והרבה יותר מכן, כשהבורא רוצה לתת לנו משהו, הוא חייב למצוא את המילים לכך.
בקבלה מגלים לנו, שהבורא יצר עשרה סגנונות שבהם הוא יכול להתגלות אלינו. בשפת הקבלה: עשר ספירות. ניקח את הבולטים ביותר: חסד ודין, פעמים שה’ מייטיב עם ברואיו, ופעמים שהוא מייסר אותם. שתי סוגי ההנהגה הם דרכים שהבורא מתגלה אלינו.
ובכן, כאן נוצרה בעיה קשה.
מסתבר שכשהבורא המציא את השפה ואת המושגים שבהם ידבר ויתגלה אלינו, “יצר את הספירות”, בלשון הקבלה, היה תהליך קשה ומורכב, בו קם הגולם על יוצרו.
סיפור מצמרר מופיע במדרש: קודם שנברא העולם, היה הקב”ה בורא עולמות ומחריבן!
הקב”ה יצר ‘עולמות’, כלומר עולם מושגים ו’שפה’ כדי לדבר איתנו (וגם עם הנשמות והמלאכים) אבל בשל בעיה שנוצרה, החריב אותו אחר כך.
הבעיה שהייתה בעולמות הללו נותנת לנו חומר רב למחשבה, ובה טמונה התשובה למה ששאלנו בהתחלה.
ה’עולם’ הראשוני הזה, נקרא ‘עולם התוהו’. כדי להבין מה שהתרחש בו – עלינו לחזור אל מוחו של סר אייזיק בגינתו בלונדון.
נתאר לעצמנו את התרחיש המוזר הבא (תרחיש שלא התרחש מעולם):
ניוטון רוצה לשוחח עם הילד הקטן, וכעת מכין במוחו אותיות משפטים ומילים, עולם מושגים המתאים בשביל הילד.
מוחו שהיה עסוק בדברים גאוניים החל לפתע לחשוב על מושגים פשוטים, תרגילים יסודיים, משלים ודוגמאות מעולמו של ילד.
המחשבות שלו רוצות מאוד לעזור לתהליך. אבל זו ירידה עצומה בשבילם. תהליך שלא הורגלו לו. הם לא רוצות להתעסק בעניין שלא קשור לחלוטין לפיזיקה תאורטית. אייזיק ניסה לחשוב על העולם של הילד, אבל המחשבות שלו שיטו בו. הם רצו מאוד לעסוק ולהתמסר רק לדברים גאוניים ועדינים.
נדמיין לעצמו שאנו באים לראיין את מחשבותיו של הפיזיקאי.
איזה שאלות נרצה לשאול אותם?
איזה שאלות נוכל לשאול אותם?
התשובה היא – שלא נוכל לשאול אותם שום שאלה. הם לא ירצו לעסוק בשום עניין אחר, זולת פיזיקה תאורטית.
נשוב אל הנמשל שלנו.
עולם התוהו, עולם המושגים הראשוני שיצר הבורא, היה מסור כל כך לבורא, המושגים ויתרו על הייחודיות שלהם, הם רצו בכל זאת לבטא רק את האינסופיות של הבורא. הם לא היה מסוגלים להתעסק בתבנית המיוחדת שלהם.
הקב”ה רצה להשפיע טוב, הוא קרא ל’שפת הטוב’ שברא, וביקש ממנה שתתרגם אותו בצורה של טוב. אבל השפה הייתה כל כל מסורה לבורא, שלא רצתה להתעסק במה שהיא, אלא רק לבטא את הדברים שקיבלה מהבורא.
שפת המושגים שנקראה ‘עולם התוהו’ הייתה חסרת משמעות, כי הבורא המשיך להתגלות דרכה בצורה אינסופית.
כעת יש לשאול שאלה נוקבת:
האם ‘עולם התוהו’ היה וותרן ומסור לבורא?
שימו לב לתשובה המבלבלת: הוא היה לגמרי לא מסור, ולגמרי לא וותרן, וזה התבטא בזה שהיה כל כך מסור וותרן.
בלשון החסידות קוראים להתמסרות לה’ ולוויתור ולהקרבה בשבילו “ביטול”. המסור לבורא ומוותר על רצונו האישי נקרא ‘בטל’
אם כן אפשר לומר,
עולם התוהו היה כל כך שלא בביטול, וזה גרם את הביטול שלו.
נסביר.
התשובה הזאת מורכבת, משום שה’ ציפה מה’ספירות’ והמושגים של עולם התוהו שיהיו בביטול אליו דווקא באי ביטול, כלומר שלא יוותרו על היחודיות שלהם, אלא אדרבה, שיתרכזו בסגנון שלהם, ו’ידברו’ ויגלו את הבורא לנבראים בסגנון זה דווקא.
אפשר לומר זאת כך: הביטול האמיתי של עולם התוהו היה צריך להיות שעולם התוהו יפסיק להיות בביטול ויתמסרות לבורא השוללת את ייחודיותו, ותמורת זאת יתעסק בעצמו, לא יוותר על תכונותיו.
עליו היה לשמור על יחודיותו, על הסגנון הלא אינסופי שלו.
ומה גרם לעולם התוהו לא לבצע את תפקידו – חוסר הבנה מהו הביטול שדורש ממנו הבורא.
בסופו של דבר, ברא הקב”ה את עולמו על ידי עולם אחר, עולם התיקון. בעולם זה, התמסרו הספירות באופן תקין אל הבורא, היו חדורי מטרה שאינסוף יתגלה דרכם דווקא בסגנון שלהם, דווקא בלי לוותר על היחודיות של כל כח וסגנון בעשר ה’ספירות’.
עולם התיקון היה בטל באמת.
[חשוב להדגיש שעולם התוהו עדיין ממלא תפקיד מרכזי בעולמנו ולא נברא לחינם, אך זה נושא בפני עצמו]
באו ננסה לתרגם את ה’ביטול’ הזה בחיים שלנו.
נתאר לעצמנו שומר בפתח הכניסה לאולם ישיבות חשוב, בו יושב הדרג הבטחוני ודן בסוגיא חשובה.
השומר קיבל הוראה לא להכניס אף אחד לאולם האסיפות.
כעת מגיעה אישיות חשובה ורוצה להכנס לאולם. היא דורשת מהשומר להכנס למרות שההוראה שקיבל היא הפוכה ומנסה להשפיע עליו.
ככל שהשומר יהיה יותר בטל – קרי, יותר מסור להוראות שקיבל, ופחות עצמאי, כך יגדל התוקף שלו והוא יוכל להיות לא בטל ולא וותרן, לעמוד איתן בדעתו ולא להכנע ללחץ שמופעל עליו מצד אותה אישיות חשובה.
אם לא היה כל כך מסור להוראה שקיבל, לעבודתו, אם היה זה עניין אישי שלו לא הכניס את אותה אישיות – כנראה שלא היה עומד בלחצים.
השומר הזה יש בו תוקף כלפי האישיות החשובה, תוקף שמראה על יציבות וכח, על אסרטביות ומנהיגות, ומהיכן נובעים אותן כוחות, מכח הביטול.
גם כאן יש דבר והיפוכו.
חוסר הכניעה והביטול שלו – נובע מהביטול.
זה הסוד. כאשר אדם מאמין שיש בורא לעולם שהעניק לו את כל הכוחות הללו, את הכישרונות שלו, את הסגנון שלו, ככל שהוא בטל ומסור לבורא – כך הוא יותר ויותר מגשים וממצה את התכונות שטבע בו הבורא.
ניקח לדוגמא אדם שניחן בכישרון ציור, אך עומס החיים קשה עליו, והוא נוטה לזלזל בכישרון הזה. אם יתמסר לרצונו של הבורא, נותן הכישרון, ויוותר על האגו האישי שלו – יפנים שעליו לממש את כל המתנות שנתן לו הבורא עד תומן!
גם כאן, ההתמסרות של האדם לרצון הבורא חרף רצונו האישי – מעצים את אישיותו ומפריח את כישוריו.
כשמתבוננים, מגלים פה עומק נוסף.
כשאדם בא לעבוד את ה’, הוא מבין שרצון ה’ הוא נעלה מכל דבר, ועליו לוותר על כל רצונותיו האישיים ולהתמסר רק לעבודת ה’.
ואכן, ישנם אנשים שעושים את הויתור הקשה הזה ו’מתבטלים’ לה’. הם מתעסקים רק בקיום המצוות, לא מגשימים את הכישרונות שלהם ולא ממצים את היכולות שלהם.
ה’ביטול’, טוענים הם, הוא מיסודי עבודת ה’.
האמת היא, שטענתם היא קדומה ביותר. כך טענו אכן… הספירות של עולם התוהו!
גם הם רצו להתבטל ולהתמסר, אך טעו בהבנת המושג ביטול.
בתורת החסידות מדגישים ש’הביטול’ והוויתור האמיתי הוא למצות, לעבוד ולהשתמש בכל הכוחות והכשרונות האפשריים. לעבוד את ה’ מתוך הסגנון והזווית האישית שלך. ואדרבה, הרצון לוותר על הסגנון והיחודיות שלך, נובע מתוך רצון להיות משהו אחר ממה שהבורא ייעד לך – בדיוק הפוך מהתמסרות אליו.
ואכן, הרבי מליובאוויטש הורה ללא הרף לפעול בקו זה, להתעסק בדבר שאתה הכי אוהב והכי טוב בו – לעבודת ה’:
לאחד שהיה מרצה באוניברסיטה וחזר בתשובה, הורה הרבי להמשיך ולהתעסק במחקר שלו כי לשם הוא נשלח ביד ההשגחה.
לצייר מפורסם וידוע שרצה לעזוב את העיסוק בציור לטובת משרה דתית, הורה הרבי להשתמש בציור דווקא לעבודת ה’.
הרבי חזר וציטט את המשנה הבטאת את הנקודה הזו :”הוי קל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי – לעשות רצון אביך שבשמים”.
בשונה מגישות אחרות הנוקטות באחידות, הדורשות מהאדם להתעלות למקום רוחני יותר ולוותר על תכונותיו האישיות, מגיעה תורת החסידות ומגלה לנו שהביטול האמיתי לבורא מתבטא דווקא בעבודה עם הכלים שהבורא נותן לנו. לכל אחד בפרט, באופן אינדיווידואלי.
רעיון הביטול, ההתמסרות לאידיאל והויתור על האגו, על פי תורת החסידות, מקבל משמעות עמוקה הרבה יותר: ההתמסרות מכוונת דווקא למקום של מיצוי הכוחות והכשרונות באופן מושלם, וזאת מתוך הבנה שהכוחות הללו הוענקו לנו מאת הבורא כדי שננצל אותם לחלוטין – לעבוד אותו.
אפשר אולי להמשיל זאת לחכם גדול או גיבור גדול, אשר רותם את כל יכולותיו למען ניצחון ארצו במלחמה מכרעת. הידיעה שאיננו עושה זאת לטובת עצמו, אלא למען דבר נעלה יותר, למען מטרה קדושה, גורמת לו לנצל ולפתח את כישוריו עשרת מונים.
עלינו להיות מי שאנחנו, עם הייחודיות והכישורים המיוחדים רק לנו, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא –
מתוך התמסרות לרצון הבורא.
מבוסס על
ד”ה אחרי תרמ”ט
שיחת ויצא לקו”ש חלק ט”ו