The Chassidic Response to Skepticism התשובה לספקנות בתורת החסידות

מבוא.
למרות השימוש הנרחב והמתמיד של תורת חסידות חב”ד בכלים שכלתניים ולוגיים, ולמרות שתורת החסידות מעניקה שיטה פילוסופית סדורה ומדהימה בבהירותה אולי על כל תחומי החיים, ניתן לחוש כבר בלמידה ראשונית, ועל אחת כמה וכמה בלמידה מעמיקה וסדרתית, בהבדלים מהותיים בין תהליכי המחשבה הלוגיים ואפילו הפילוסופיים החסידיים, לאותם תהליכים מקבילים בהגות הפילוסופית הרווחת.
למרות שהעיסוק הפילוסופי הוא מחקר כשאר תחומי המדע הממשי, וההבדל היחידי ביניהם הוא שתחומי המדע השונים כמו תורת הפיזיקה ודומותיה מבקשות לחקור חוקי טבעי פיזיים והפילוסופיה מחפשת במחקרה את הגדרתם של המושגים הבסיסיים והמופשטים יותר, הרי שתרגומה המילולי של המילה פילוסופיה מהשפה היוונית הוא ‘אהבת החכמה’. הסיבה הנראית לעין לכך שדוקא שם זה נבחר לייצג את תחום המחקר הזה, הוא לכאורה הרעיון המניע את הפילוסופים כולם: הם רואים בהשכלה ורכישת ידיעה והאדרת מציאותו של האדם. כך, ככל שיעמיק האדם ויגיע אל המושגים המופשטים והנעלמים יותר, כך יהיה הוא חכם יותר.
אך בעוד אלה מבקשים את האדרתם האישית, ואת פיתוחה של המציאות שלהם, העיסוק השכלתני בתורת החסידות נובע מנקודות אחרות לחלוטין, ומשמש למטרות שונות.
המשנה העיונית של תורת חסידות חב”ד, שמציעה שיטה פילוסופית סדורה, נובעת מהצורך שמוצאת החסידות בהכרת והבנת מבנה הכחות האלקיים. על-פי החסידות, הפסוק ‘מבשרי אחזה אלקה’ מלמד כי מערכת הספירות והכחות האלקיים מתנהלים לפי אותם חוקי טבע וכללים הגיוניים בהם מתנהל העולם שלנו, ועל-ידי הבנה נכונה של הכללים המנחים את העולם, כמובן ברמות העמוקות ביותר, כללי ההיגיון, נוכל להכיר גם את מערכת הכחות האלקיים.
נקל לשער, כי השוני האמור בגישה בה ניגשים אל העיסוק השכלתני, ובמיוחד בעיסוק שכלתני הנוגע לרבדים עמוקים יותר בנפש האדם, עלול להביא לשינוים מהותיים בתפיסות השונות הקיימות בין הגישות השונות.
במאמר זה, נבקש להיווכח באחד מההבדלים הללו, באמצעות דילמת הספקנות.
על-פי האפיסטמולוגיה (תורת ההכרה), אחד מהתחומים החשובים והבסיסיים בפילוסופיה, ניתן להעלות, לכאורה, ספק כמעט על כל דבר. כשם שניתן לחשוש לשקרים וטעויות של אנשים אחרים מחמת כוונות זדון או חוסר אחריות, בדיוק באותה צורה ניתן להטיל ספקות על התהליכים ההגיוניים והלוגיים של שכלנו בחוסר וודאות. כלומר, כפי שיוסבר בהרחבה במאמר, אין כל הכרח ממשי שדבר מסוים הנשנה אלפי פעמים, בהכרח יקרה כך שוב. כך גם אין הכרח כי אם שני דברים מופיעים תמיד יחדיו, הם בהכרח קשורים זה לזה. בדרך זו ניתן להפריך גם את הסיבתיות, ואת מרבית הכללים ההגיוניים. מעבר לזאת, ניתן גם להטיל ספק על אמינותם של החושים והיכולת השכלית הכללית, בהיותם כלים סובייקטיביים ותחושה אישית של האדם. ייתכן כי המציאות האובייקטיבית מתפקדת ונראית בצורה שונה.
למעשה, ככל שהפכו החוקרים וניסו למצוא את פתרונה של בעיה זו, כך הלכו הם והסתבכו. כדוגמה לכך ניתן למצוא הוגים שבמהלך הנסיונות שלהם להוכיח את קיומה של הידיעה נמצאו מפריכים אותה , או לכל הפחות מודים בפה מלא או רפה כי אין להם כל דרך להוכיח את טענותיהם.
בפרק הראשון, נסקור בתחילה את האפיסטמולוגיה באופן כללי, ואת דילמת הספקנות באופן פרטי, יחד עם הנסיונות העיקריים של ההוגים השונים במהלך ההיסטוריה, והתפיסות הרווחות ביחס לדילמה זו, דבר שטרם הגיע לכדי הוכחה.
בפרק השני, נעלה את חשיבותה האקוטית של דילמת הספקנות ונציג את הרמות השונות של הבעייתיות שהיא עלולה לעורר, ובפרט על-פי תפיסתה של תורת החסידות את מבנה הנפש ואת הכלים הפסיכולוגיים שהיא מציעה.
בפרק השלישי נביא רקע קצר על מונחים בסיסיים בפילוסופיה החסידית, הסברת המונחים כמו ‘עצם’ ו’גילוי’ כפי שהם עולים מעיון מעמיק בתורת החסידות על ההבדלים המהותיים ביניהם, ועם זאת גם על היחס המהותי לא פחות הקיים ביניהם, וההכרח לכך.
אך החידוש העיקרי שעליו נעמוד בפרק זה הוא עקרון הביטול כפי שהוא עולה מעיון מעמיק בסוגיות בסיסיות והבנת מונחים בסיסיים המופיעים בספרות החסידית אין-ספור פעמים .
בפרק הרביעי, באמצעות כל האמור, נגיע לפתרונה של דילמת הספקנות על פי עקרון הביטול, שעמד לרועץ בפני כל ההוגים השונים, בתורם אחר האדרת מציאותם שלהם, לא יכולים היו לתפוס את הידיעה כביטול, ובכלל, לא העלו על דעתם אפשרות שעצם יוכל להתבטל ממציאותו. כמובן שהדברים אכן מהווים חידוש עצום, ואינם כה פשוטים, אך הם מוכרחים מניתוח פשוט של המציאות הוודאית, כפי שיבואר ויוכח בהרחבה במאמר דלקמן.

פרק ראשון.
היות והפילוסופיה מבקשת לעסוק בחקר המושגים המטאפיזיים והיסודיים ביותר בהוויה, הרי שהאפיסטמולוגיה צריכה להימנות עם אחד השלבים הראשונים בעיסוק הפילוסופי. זאת משום שאחת השאלות הראשונות שעל הפילוסוף לשאול את עצמו בבואו לבחון את העולם ואת חוקיו, היא עצם היכולת לדעת ולהשכיל, מהותה של ידיעה והשכלה זו, והדרכים להשגתה. אחרת, יתכן וכל מאמציו לא יכוונו אל האמת, וחושיו מתעתעים בו. כלומר, בדיוק כשם שלפני כל יצירה ופעולה, יש להכשיר בתחילה את הכלים, שלמעשה, הם הפועלים את תהליך היצירה – כך גם תהליך החקירה והדרישה אחר מהותם של עניינים בתחומים שונים, יש להכשיר את הכלי ולוודא כי הידיעה, באמצעותה אנו חוקרים, משכילים ומתוודעים אל האמת, פועלת כנדרש ואינה מוליכה אותנו שולל.
את העיסוק האפיסטמולוגי ניתן לחלק באופן כללי, לפחות לצורך מאמר זה, לשני חלקים עיקריים: הראשון עוסק בכל מה שמתרחש בנפש היודע: הוא מנסה להתחקות אחר תהליך ההשכלה וההתוודעות האנושית, ולכן הוא עוסק בהקבצת המושגים אותם אנו משיגים; אומדן המרחק של כל קבוצה כזו מן השכל האנושי והתהליך הנדרש בכדי להתוודע אליו; ואפילו בהגדרת הידיעה – כח השכל האנושי לתפוס מושגים ולהתוודע אליהם.
לעומת זאת, החלק השני מבקש לעסוק בדברים מהזווית הניטרלית. כלומר, הוא מנסה להטיל ספקות ולערער את סמכותו וכחו של השכל האנושי בהיותו תלוי-חושי וסובייקטיבי לחלוטין. חלק זה עוסק במושגים כמו אמת, וודאות, ספקנות וגבולותיהם. חלק זה אף עוסק ברבים מתחומי החלק הראשון, אך תמיד מהזווית הניטרלית.
כך, למשל, מבקשת האפיסטמולוגיה לערער את מסקנות השכל האנושי באמצעות שאלת הסמכות והטלת הספק. כלומר, מכיוון שרובן של המסקנות המדעיות, אפילו הפשוטות ביותר, אינן בנות תצפית ישירה, כי אם פרי ההיקש או ההיסק השכלי, הרי שאינן מוכרחות לחלוטין. כלומר, ההכרה האנושית בכח המשיכה, איננה ניתנת לתצפית או להיכרות ישירה, כי אם על ידי הסקה והבנה בריאה של הכח והחוק העומד מאחורי הדברים. במצב זה אנו מוכרחים לברר האם הסברה השכלית הזו מוכיחה אכן את קיומו של כח המשיכה בעולם. על פי תפיסה זו, ניתן לומר שלא בהכרח שאבן שתיזרק עתידה ליפול חזרה ארצה: הן אמת שעד עתה כל האבנים שנזרקו השמימה שבו ונפלו, אך הסיבה לנפילתם מעולם לא נצפתה בעין האנושית, היא היסק שכלי ואינה משפיעה כי הוא זה על השאלה מה יקרה לאבן הבאה שתיזרק מעלה, ועל כך ניתן לומר כי איננו יודעים מה יעלה בגורלה של אבן זו, משום שכל הידיעות הקיימות בנושא, אינן אלא השערות, או סברות. אך לחלוטין אינן ודאיות.
כלומר, האפיסטמולוגיה מעלה שאלות נוקבות על הנסיון האנושי. מהי מידת הוודאות שניתן לשאוב מידע נסיוני: האם זריחתה של השמש במחזור קבוע הנשנה ומתועד שוב ושוב אלפי פעמים יכול להוביל למסקנה וודאית כי אכן זהו מחזור השמש מתוך וודאות שבמחזור זה תמשיך היא לנוע גם בעתיד? כך, מאחר שהסיבות העומדות מאחורי כל דבר אינן נתפסות בחושים האנושיים, והן רק היסק שכלי מהמסובב, תוך הנחה שלכל מסובב יש סיבה, מעמידה האפיסטמולוגיה את כל הסיבתיות – המונח שמהווה אסמכתא כמעט ישירה לרובו של המידע האנושי, ובוודאי על השלכותיו המעשיות – בספק.
ספקנות רדיקלית מעט יותר, תבקש לערער לא רק את המסקנות השכליות תלויות הנסיון (אפוסטריוריות), כי אם גם ידיעות פשוטות יותר שאינן תלויות-נסיון (אפריוריות) באמצעות הטלת ספק במערכת החושית האנושית.
כלומר, העובדה שהשכל האנושי מתרגם את השולחן שנקלט באמצעות חוש הראיה, למסקנה שאכן קיים שולחן לפניו, בעל צבע וצורה מסוימים, והוא מסוגל באמצעות שכלו לאמוד את גדלו ורחבו ואף את המרחק שלו ממנו, אינם מהווים הוכחה לאמיתותו של השולחן. למרות שכל הנתונים האמורים אינם פרי היסק או תהליך שכלי אחר, עדיין אפשרי כי השולחן בעל צבע שונה לחלוטין, והעין או השכל האנושיים הם המפרשים זאת סובייקטיבית בצורה כזו. בדיוק באותו קו מחשבה, ניתן אף להמשיך ולהטיל ספק גם בצורתו של השולחן, שאפשר ושונה היא בתכלית, והעין היא שמשטה בתודעה האנושית; אפשר גם שאינו קיים כל עיקר, או שבכלל כסא הוא העצם הקיים לפניו, אך חושיו מתעים אותו, בהיותם סובייקטיביים לחלוטין, והוא תופס את העצם האמור כ’שולחן’.
כלומר, מה מידת הנאמנות או הוודאות שניתן לייחס לכלים סובייקטיביים בשעה שהם עוסקים בשאלות אובייקטיביות, הלא כפי הביטוי הרווח – ‘הכל בראש’, ואם כן, מהי הערובה לקיום המציאות באופן זה, או קיומה בכלל בצורה אובייקטיבית וניטרלית.
הדבר היחיד שעל מציאותו וקיומו לא ניתן להטיל ספק, הוא המציאות הבסיסית של הסובייקט, האדם בעצמו שבתוכו מתרחשת הידיעה. כלומר, מאחר וכל ידיעותיו אינן אלא פרי היסק שכלי או תלוי-חוש, הרי שאינם מוכרחים אובייקטיבית, אך מציאותו שלו, תהיה מוכרחת ממילא. כך הסיק רנה דקארט , אחד ההוגים המפורסמים באפיסטמולוגיה שקבע את ה’קוגיטו’ לפיו: “אני חושב, משמע אני קיים”. כלומר, לאחר הטלת הספקות בכל ידיעה שהיא כאמור, הרי שנותר הוא רק עם מציאותו שלו הסובייקטיבית, שקיימת בהכרח מעצם קיום המחשבה והספק והחוויה הסובייקטיבית, הרי שהיא היא המציאות הקיימת .
למעשה, כאשר מתחילים לחפש את התשובות בדבריהם של ההוגים השונים, הרי שקיימת מחלוקת יסודית וחריפה בין ההוגים בדבר אופני רכישת ידיעה ודרכי השגתה. מן הצד האחד טוענים האמפיריציזם כי רכישת הידיעה מתאפשרת אך ורק באמצעות הנסיון והתצפית המדעית, תחת מגבלת התלות החושית (אפוסטריורית), ואילו ידיעה טהורה שאינה תלויית-נסיון (אפריורית), אינה מציאותית בעליל.
כלומר, מאחר וכל ידיעה עוסקת באובייקטים שאינם השכל עצמו, הרי שנדרש קישור כלשהו אל אותם אובייקטים. אפילו השכלות ומסקנות מופשטות יותר, תהיינה בהכרח אינדוקטיביות, הנלמדות מתוך הפרטים ולא מחמת קיומן העצמי. זאת אומרת, מערכת כללים הגיוניים אינה אפשרית לכשעצמה כל עיקר, והדרך היחידה להבין כלל הגיוני או רעיון שכלי, הוא על-ידי הכרת אובייקטים (פרטים) על-ידי החושים האנושיים, ומתוכם ליצור את הכלל. כלומר, הכלל אף הוא מושג בסופו של דבר על-ידי התפיסה החושית, גם אם לא במישרין, אך כל השגה אחרת, שכלית ועמוקה ככל שתהיה, אינה אפשרית בעליל בהיותה מופשטת וחסרת תלות-חושית.
לפי עמדה זו, ההסקה הדדוקטיבית בהכרח אינה אפשרית ואינה נושאת ערך-אמת, כיון שהסקה זו היא יצירתו של השכל לבדו, ואינה נתפסת בחושים האנושיים, שמהווים את הקשר היחיד בין הסובייקט לאובייקט.
עמדה זו זכתה לביקורת קשה ונוקבת מהניצבים בצדו השני של המתרס, התומכים ברציונליזם, הטוענים לעומתם כי ידיעה תלוית-נסיון תהיה בהכרח חשופה לטעויות אפשריות, ומשכך אין היא יכולה לשאת ערך-אמת במהותה, בהיותה מוטלת בספק תמידי. כלומר, מופרכת היא האמירה כי השכל יוכל להשיג אובייקטים חיצוניים על-ידי החוויה החושית שהיא אובייקטיבית לחלוטין, ואין כל ערובה ניטרלית לקיומו של האובייקט מעבר לחוויה החושית. כלומר, בדיוק כשם שאין הסברה השכלית והרעיון ההגיוני אמיתיים בהכרח, בהיותם פרי עמלו של השכל הסובייקטיבי, הרי בדיוק באותה המידה גם החוויה החושית הינה סובייקטיבית, ואין אפשרות לדעת את אמיתותה של חוויה זו מבחינה ניטרלית.
למעשה, הביקורת הרציונליסטית אינה מתעוררת בשאלה חדשה, כי אם מעוררת את אותה השאלה עמה ביקשה העמדה האמפיריציסטית להתמודד. היכולת להגיע לבירור ערך-אמת בידיעה האנושית בהיותה סובייקטיבית בעליל, לכאורה אינה נפתרת על-ידי בירור חושי, סובייקטיבי אף הוא, ברור ככל שיהיה.
לסיכומם של דברים, למרות נסיונותיהם הכבירים של הוגים מסוימים, להוכיח את אמיתותה של הידיעה האנושית, הרי שהמשימה טרם הושלמה. הוכחת הידיעה בצורה ניטרלית, כמו בלתי אפשרית מאחר וההוכחה עצמה תמיד תבוא על-ידי השכל, השוכב בעצמו על שולחן הניתוחים.
גם השיטות השונות האמורות, בהם נעסוק בהרחבה בהמשך, המנסות לחלק בין ידיעות אפוסטריוריות ואפריוריות אינן מצליחות להסביר את השאלה הנדונה בהוכחות קבילות, כי-אם על-ידי הסברים מפולפלים שאינם אלא השערה ותיאוריה, אפילו לדבריהם.

פרק שני.
חשיבותה הרבה של השאלה האפיסטמולוגית האמורה, אינה נאמדת אך ורק בחשיבותה האינטלקטואלית רבת המשקל עבור הוגים ואנשי מחשבה המבקשים להתחקות אחר הרבדים העמוקים של עולם המושגים, או כאלו התרים אחר האמת על הופעותיה השונות. דומה כי חשיבותה של זו תגדל שבעתיים כאשר היא עוברת אל תחומי התיאולוגיה, אל בחינת קיומם של המושגים המיסטיים והרוחניים בצורה אובייקטיבית.
וזאת למרות שלא יהיה נכון לחלק בין מושגים גשמיים או לוגיים למושגים מיסטיים לגבי שאלת הספקנות, כפי שהארכנו להוכיח בפרק הקודם, כיון ששורש הספקנות הוא ביצירתו של קשר כלשהו בין הסובייקט לאובייקט, בכל-זאת, יש להניח כי השפעתה של האפיסטמולוגיה חשובה יותר אל התיאולוגיה מאשר לפיזיקה, כימיה ואפילו פסיכולוגיה .
הוכחה לכך ניתן למצוא ברמה המעשית: למעשה, למרות ששאלת הספקנות נידונה כבר מאות שנים, ולמרות שגדולי ההוגים האפיסטמולוגיים עצמם, גם אם בחרו להתעלם מכך (במפורש או במעומעם), טרם מצאו תשובה מוחצת לספקנות, הרי שהעולם כולו ממשיך לדבוק במדע המודרני וביסודות הלוגיים כמו סיבתיות וכיו”ב, בעוד אחד מהדברים הראשונים אותם ביקשה הספקנות לערער, היא מציאות רוחנית מיסטית , הקשורה להתנהלותו של העולם.
אך מלבד המניעים הפנימיים השונים אותם ניתן לייחס למבשרי הספקנות, שמניתוח קו המחשבה של הוגי זרם זה ניתן להעלות חשד סביר דיו כי אכן קיימים כאלה, אפשר להסביר את החלוקה בהסברה פרטנית מעט יותר, שתסביר גם את שכבות האוכלוסיה הפשוטות יותר או את הזרמים הפילוסופיים האחרים שניסו להתחמק מהספקנות גם אם ללא הצלחה מרובה: העיסוק היום-יומי במדעי הטבע, אינו תלוי בהכרח בהבנת הדברים ליסודותיהם. כלומר, האדם הפשוט יכול לנהוג באופניים מבלי לדעת את חוקי הפיזיקה שמאפשרים זאת . כך גם הטכנאי ואפילו אנשי המדע, יכולים להשתמש בהשכלתם את חוקי הטבע ובידיעותיהם השונות, גם מבלי לייחס להם ערך-אמת. אך בשונה מכך, אין האדם המאמין יכול להמשיך לעסוק במונחים התיאולוגיים מבלי להיות בטוח באמיתותם המוחלטת. הן מחמת היותה של האמונה יסוד חשוב בתיאולוגיה באשר היא, והן בשל העובדה כי אין המונחים התיאולוגיים שמישים כמו המונחים הפיזיים (או אפילו הלוגיים). כלומר, אנשי המדע אינם תרים אחר האמת, כי אם מחפשים להקל את חייהם. לכן, אין הם מחפשים את הסיבה האמיתית לחוקי הטבע, כי אם ‘מהמרים’ על התיאוריה הכי משתלמת, מבחינתם, ושתפיק להם את מבוקשם: הנגשתם של החיים. כלומר, אנשי המדע יכולים להשתמש בהנחות המדעיות כהימור, ולאו דווקא ככלי לחקר האמת. לעומתם הדת, שבהיותה קישור של האדם אל ישויות מיסטיות ורוחניות, תהיה אך גרוטסקית בתור הימור או ‘בהנחה ש-‘ .
הרי שדילמת הספקנות מהווה קונפליקט של ממש בפני האדם המאמין, הנדרש לשאלת אמיתותה של אמונתו, עליה מוכן הוא לשלם מחיר ולהקריב מחייו הפרטיים בשל ציוויים מיסטיים של אותן ישויות רוחניות בהן הוא מאמין במסגרת הדת, ועלול לתהות האם אכן מושכלת ואמיתית היא דרך זו.
עניין אחד נוסף, והוא העולה על כולנה, הוא הכרת הכלים הפסיכולוגים שמציגה חסידות חב”ד, ובכלל, את היסוד העומד מאחורי כל הלוגיקה החסידית:
אחד מהיסודות של שיטת תורת חסידות חב”ד, הוא השימוש בכלים לוגיים, ואפילו פילוסופים למטרות מעשיות. זה העקרון העומד מאחורי העיסוק הרציונלי של תורת החסידות, והשאיפה לעמוד על טיבו של כל דבר ודבר. בפשטות, נקודת השיטה מקורה בתפיסה פסיכולוגית, לפיה הדרך הקלה והנכונה להשפיע על הנפש, הוא באמצעות הגעה לנקודות הפנימיות והעמוקות שלה – התבונה האנושית – ובאמצעות כך לייצר הזדהות פנימית עמוקה של האדם עצמו עם אורח החיים שהוא מבקש לסגל או לדבוק במטרות אותן הוא קובע לעצמו.
בשל-כך, חשיבותה של תפיסה נכונה על מערכת הידיעה האנושית גדלה עשרות מונים. מאחר ובשלב זה מצאנו השפעה ישירה של כח התבונה על חיי המעשה היום-יומיים של האדם הפשוט, לפי תפיסתה של תורת החסידות. כלומר, מאחר ובבואנו לעסוק בשינויים מעשיים בחיי האדם, עלינו להתחיל, לפי תורת החסידות, בתפיסה נכונה של המציאות האישית ותפיסת העולם הסובב, ומשם להמשיך לפרוט זאת להזדהות פנימית באמצעות שאר כחות הנפש, כמו מידות וכיו”ב, עלינו לעגן בראשונה את סמכותו ויכולתו של השכל לדעת ולהשכיל אל נכון.
במילים אחרות, בשעה שנופלים יסודות אמיתות הידיעה ונכונות ההשכלה הבסיסיים, הרי שיחד עימם נשמט גם היסוד לשיטתה של תורת חסידות חב”ד, המבקשת להגיע להשפעה מהותית על נפש האדם ואורח חייו, עד לרמה המעשית, באמצעות כח השכל וניתוח נכון של תפיסות המושגים הבסיסיים.
המורם מכל האמור, כי העיסוק האפיסטמולוגי מהווה נדבך חשוב עד מאד בעבודת ה’ הפרטית של כל יהודי המבקש להביא את בריאתו שלו, יחד עם בריאת העולם כולו, לידי תכליתה.

פרק שלישי.
בכדי להבין את היסוד להבנת עקרון אמיתות הידיעה, כפי שהוא עולה מתורת החסידות, יש להקדים תחילה על ייחודיותה של תורת החסידות במישור הפילוסופי, ועל כמה עקרונות פשוטים שעולים מהבנה נכונה של מושגי יסוד בתורת החסידות.
ייחודיותה של תורת החסידות מהבחינה הפילוסופית, שהתרגילים האנליטיים שלה שואפים ליסודיות אבסולוטית בצורה בולטת מאד. כך, כמעט בכל מאמר חסידות העוסק במושגים מטאפיזיים, נמצא דרגות שונות בכל מושג, מצבים שונים ועוד.
על-פי תורת החסידות, כאשר עוסקים בחקר מושג מסוים, לכל לראש עלינו להפריד בין חלקיו ופרטיו השונים, ועוד בטרם מבינים את התשובות לשאלות, יש לסדר היטב את השאלות ולהבין על מה אנו שואלים. כלומר, לפשט את המונח מכל המרכיבים שלו, ולהגיע אל הנקודה התוכנית שלו. רק כך, ניתן להתחיל לעסוק בו ולחקור אותו, מבלי להיטפל במרכיביו החיצוניים שאינם ממין העניין. נקודה תוכנית זו, תיקרא ה’עצם’ של הדבר, הדבר בעצמו ללא כל הרכבה חיצונית, וכל דבר נוסף עליו, למרות שיהיה כרוך עמו בקשר הדוק, יהווה מרכיב חיצוני בלבד, הנוסף על העצם.
כלומר, האבחנה הראשונה הנדרשת מן החוקר, היא להפריד את מושא המחקר ולבודד אותו מעצמים אחרים. כך למשל, כאשר מדברים על שני אנשים המדברים ביניהם, בדיוק כשם ששני האנשים הם שתי ישויות שונות, כך גם כח הדיבור הוא מציאות נוספת על האדם. מכיוון שיש את האדם, וכח הדיבור, גם אם הם מופיעים תמיד יחדיו, כיון שישנן שתי מציאויות שונות, גם אם דקות מאד, הרי הן בהכרח שתי מציאויות ואינן יכולות להיות עצם אחד.
כתוצאה ישירה מכך, העצם נמצא מושלל משינוי כלשהו. בדיוק כשם שכאשר זורקים כדור מזרחה, הרי לא שייך שאותו הכח המניע את הכדור מרחה ישתנה מעצמו תוך כדי תעופתו ויפנה דרומה, אלא במקרה שכחות אחרים יתערבו וישנו אותו – בהיותם כחות אחרים – לצדדים אחרים . בדיוק כך, כל שינוי שקורה עם הדבר, גם אם השינוי נובע ממנו עצמו באמצעות כחותיו שלו, הריהם משניים על העצם, כלומר יש כאן עצם בעל כח. אך הכח והעצם נותרו שני דברים שונים, גם אם הם מופיעים יחד.
באותה מידה, מושלל העצם גם מהתייחסות לעצם אחר. הן מצד היות ההתייחסות שינוי ודבר נוסף על העצם , והן בהיותה של ההתייחסות היפך תוכנו של העצם. כלומר, כאשר מפנימים את יסוד זה של הפרדת העצם מכל גורם אחר, הרי שאין העצם מכיר כי אם את עצמו. כל דבר זר, הריהו מהווה התנגדות לעצם.
השאלה המתבקשת היא כיצד תתאפשר מציאות של עצמים המשתפים פעולה ומקיימים אינטראקציה ביניהם ופועלים בהרמוניה? כיצד תיתכן מציאות בה עצם אחד מהווה כח, ונובע מן העצם השני? כיצד יתכן שישויות שונות ירכיבו מציאות אחת מורכבת ומושלמת, כמו גוף האדם, הנפש, וכמו ריבוי העצמים בבריאה?
את התשובה לכך מספקת תורת החסידות באמצעות ניתוח בריא של הישויות הללו והגדרתם הנכונה.
על-פי תורת החסידות, מלבד קיומו של העצם לעצמו, בגדרו ומקומו, הוא מסוגל להתפשט גם מעבר לגבולותיו. כלומר, כל העצמים בעולמנו הם בעלי גבול בהכרח, מאחר ואין בעולמנו ישות בלתי מוגבלת כלל . אך מעבר למציאותו של העצם בגבולו, ואין הכוונה רק למיקומו כלומר לגבולות התפיסה שלו במרחב המקום או הזמן, כי אם גם מעבר לגבולות התפיסה שלו במרחבים נוספים, מהותיים, תוכניים ומופשטים יותר, בצורות התפשטות שונות.
כך למשל, למרות שגבולות התפיסה של השמש במרחב המקום הוא רחוק מכדור-הארץ כרחוק מזרח ממערב, אך באמצעות קרני השמש – התפשטותה של השמש – השמש יכולה להגיע ולהתבטאות גם כאן בכדור הארץ. לולא קרניים אלו, כל מציאותה של השמש בכדור הארץ היה מופרך לחלוטין .
כלומר, למרות שבצורה פשטנית קרני השמש והשמש הינן שתי ישויות שונות, ואינן יכולות להיכלל כמציאות אחת (לדוגמא: הקרניים יתחילו רק במקום שהשמש נגמרת, בכדור השמש בעצמו לא תיתכן מציאות הקרניים), בכל-זאת, כל תוכנו של האור הוא לגלות את העצם המאיר, ולא מציאות נפרדת. בנוסף לזאת, הסיבה הישירה למציאות האור, היא העצם שהאיר אותו. האור נובע מהשמש בעצמה (בשונה מסיבות אחרות, התואמות באופן כללי את חוק שימור החומר, משא”כ באור, כמו דברים רבים אחרים דוגמתו, שמתהווה בצורה הדומה לבריאת יש מאין למרות שהיא לחלוטין אינה כזו).
הרי לנו שמלבד קיומם של המציאויות המוחלטות, בעלות האיכויות הראשוניות – במינוח החסידי: ישויות עצמיות – קיימות גם מציאויות בעלות איכויות משניות, כחות, המהוות את היחס שבין עצם לעצם, כלומר המביאות לידי גילוי את תכנה של המציאות המוחלטת גם לנקודות שמעבר לגבולותיה .
כך, בצורה אנליטית ברמה כמעט אבסולוטית, עד כמה שניתן להעלות על הדעת, מפרקת תורת החסידות את כל המושגים לחלקיהם השונים, ומנסה להבין את היכולת של שני עצמים ליצור אינטראקציה או להשתנות .
אך אליה וקוץ בה. גם לאחר הניתוח המעמיק של הישויות בעלות איכויות ראשוניות ומשניות, עלינו לזכור כי גם בהינתן עקרון ההתפשטות, המסביר את האינטראקציה הקיימת בין ישויות שונות, נצטרך להבין כיצד הישות הזרה יכולה לתפוס את הישות השנייה. כלומר, אין בהסברת האפשרות של השמש להגיע ולהתפשט גם למרחקים בכדי להסביר את העובדה שהמציאויות האחרות מניחות לה ליטול חלק ונחלה ולכבוש חלקים מהמציאות שלהם. כלומר, כאשר במציאות אחת, נרגשת המציאות האחרת – דבר הכרחי לכל יחסי גומלין ולכל אינטראקציה – הרי שמלבד התפשטותו של העצם האחד, הרי יש כאן את היכולת של העצם השני לקלוט זאת, נקודה המהווה סתירה לא פחותה, כיון שכל עצם סותר בתוכנו לעצם אחר, ולא ניתן לחבר ביניהם, וכיצד זה יכילו זה את זה?
ומכאן מגיעה תורת החסידות למסקנה נוספת, מרעישה לא פחות מקודמתה: לא רק שעצם יכול להתפשט , הוא יכול אף להתבטל.
כלומר , בשעה שאנו מוצאים שעצמים שונים מקיימים ביניהם שיתוף-פעולה, בהכרח שקיימים שני הדברים הבאים: מציאות אחת שהתפשטה מעבר למציאותה, ומציאות שנייה שביטלה את מציאותה והניחה מקום פנוי בתוכה למציאות השנייה.
זו הדרך היחידה להסביר את קיומם של אינטראקציות בין עצמים שונים, מה שיוצר לעיתים גם עצמים המשתנים. על-ידי התפשטותו של עצם אחד, וביטולו של עצם השני.
ההבדל המהותי הקיים בין שתי האופציות הללו, התפשטות וביטול, הוא בכך שבעוד ההתפשטות מגיעה בצורה של עצמים נוספים, כלומר על-ידי עצמים נוספים ואחרים שזיקתם אל העצם בעל האיכויות הראשוניות אינה אלא תוכנית, הרי שהביטול הוא תהליך המתרחש בעצם עצמו. לא בגופים זרים הנובעים ממנו ומהווים מציאויות עצמאיות בעלות זיקה מסוימת אליו.
ולמעשה, בדרך זו מחדשת תורת החסידות את שלושת ההופעות האפשריות של העצם:
האידיאלית – כשהעצם מתפקד לפי טבעו. שקוע בעולמו, חי לעצמו ואין לו בעולמו אלא את מציאותו שלו.
המתפשטת – יכולתו של העצם להופיע גם במקומות, מצבים ונקודות שמעבר לתחום גבולותיו, אם כי זה נעשה על-ידי שליחת עצמים אחרים הנובעים מן העצם הראשוני ונותרים קשורים אליו בזיקה תוכנית.
המתבטלת – יכולתו של העצם ליצור אינטראקציה עם עצמים זרים, מכריחה קיומו של קשר הדדי. כלומר, מלבד הנתונים אותם משגר העצם לזולתו, הוא גם יכול וצריך לקיים ערוץ של קבלת נתונים. ערוץ זה מתאפשר בעזרת היכולת של העצם לוותר על מקומו ותוכנו ולהכיל, בצורה בלתי מובנת אך מוכחת, תכנים ומהויות של עצמים זרים.

פרק רביעי.
וכך על-פי הבנה יסודית של עקרון הביטול, אותו מחדש תורת חסידות חב”ד, ניתן לכאורה להביא את דילמת הספקנות אל פתרונה הסופי באמצעות הוכחות שאינן תלויות נסיון לקיומו של קשר ניטרלי בין האובייקט לסובייקט.
כאמור, דילמת הספקנות נידונה בהרחבה בין ההוגים השונים, שהציעו שיטות שונות בדרך לפתרונה. עיקרי הויכוח נסובים סביב השאלה האלמותית כיצד יוכל אובייקט אחד באמצעות כלים סובייקטיביים, ליצור קשר או אינטראקציה עם אובייקט זר. כך, על התיאוריה האמפיריציסטית הטוענת כי הידיעה נובעת מן הנסיון ומן החושים האנושי המצליחים לתפוס וליצור שקר עם עצמים זרים, מקשים הרציונליסטים מהו אותו קשר, וכיצד ניתן להוכיח אותו בצורה ניטרלית (כיון שהחושים הינם כלים סובייקטיביים).
מופרכת הרבה יותר היא הטענה של חלק מההוגים הרציונליסטים הטוענים כי מקורה של הידיעה הוא בנפש פנימה. כלומר, האדם נולד עם ידיעות עקרוניות מופשטות, אותם יכול הוא לנתח מאוחר יותר ולעבדם לכדי ידיעות פרטניות על גופים מסוימים. ומבלי להיכנס לבעייתיות השיטתית שבתיאוריה זו, בתהליכי יצירת הידיעה והפשטתה ועוד, הרי שבזה מחקו הם כל הקשר אפשרי בין חווית הידיעה לקיומם של האובייקטים הידועים בצורה ניטרלית.
גם חלוקות שונות שהציעו הוגים אחרים בין ידיעות אנליטיות (משפט כמו ‘כל הרווקים אינם נשואים, יהיה אמיתי בהכרח, כיוון שמשמעות המונח רווק היא זו) לסינתטיות (ידיעות רגילות שאינן ניתוח של המושג) אינן מתקבלות על הדעת. משום שלמרות שהניתוח הוא בריא ונכון, הרי שהוא מבקש לנתח מושג מסוים הנודע לאדם, והספקנות אינה מבקשת לעקור את הניתוח כי אם את הידיעה הבסיסית של המושג.
במילות אחדות, ניתן לתמצת זאת כך: בעוד האמפיריציזם מבקשת לטעון כי הידיעה מוכרחת להיות בעלת קשר למציאות, בהיותה ידיעת אובייקטים זרים, הרציונליזם, למרות אופייה הניטרלי והחיצוני של הידיעה מבקשת להפריך מכל וכל קשר אפשרי בין אובייקטים שונים.
ולמרות שבתורת החסידות ניתן למצוא לכך שורש, כפי שהורחב בפרק הקודם בהסברת קיומם של המציאויות בעלות האיכויות הראשוניות והמשניות, וכי ‘עצם’ אינו יכול להיות בעל יחס ל’עצם’ אחר, הרי שעל-פי עקרון הביטול האמור, ניתן להביא את דילמת הספקנו תאל פתרונה הסופי.
כלומר, מעבר לעובדה הפשוטה, באמצעות ניתוח וחלוקת הנתונים והפרדתם, כי הידיעה או התודעה אינן ‘עצם’, וכי יש מציאות קודמת היודעת אותם, הרי שהם אף אינן מבטאות אותו או מביאות את תוכנו, בהיותן דנות ועוסקות בעניינים חיצוניים ושונים. נמצא, כי לא זו בלבד שאין הידיעה ישות בעלת איכות ראשונית, כי אם היא אף אינה מציאות בעלת איכות משנית.
כך, ניתן למצוא במובאות אין ספור בתורת החסידות כי כח החכמה שבנפש, הוא כח הביטול. כיון שבכדי לקלוט השכלה או ידיעה חדשה, מוכרח האדם לבטל את מציאותו ולקלוט פנימה מציאות נוספת ואחרת.
מאוחר יותר, יוכל האדם להתחבר אל אותם אובייקטים שנקלטו במוחו, לנתח אותם יותר באמצעות כלים שכליים (שאפשר וכבר מהווים כחות וגילויים), עד ליצירת הזדהות מושלמת של העצם עם האובייקטים הזרים באמצעות הולדת המידות מהמוחין.
כך, לאחר שמבינים את הבעיה העקרונית שבדילמת הספקנות – היכולת הבסיסית של שני עצמים שונים ליצור אינטראקציה, המהווה מכורח הדברים מציאות נוספת ושונה משניהם, והיכולת לקשר בין שלושת הדברים הללו – ניתן למצוא את התשובות העקרוניות והמדהימות, אותן לא ניתן למצוא בהגות הפילוסופית לדורותיה, במילים מפורשות בתורת החסידות.
וכשלב סופי ואחרון, הנגשתו של עקרון זה אל המישור האפיסטמולוגי, הוא בניתוח פשוט וקל של מהות הידיעה ושייכותה אל נפש האדם. אותה אבחנה יסודית הן של האמפיריציזם שהתעקשו לנסח את הידיעה כאפוסטריורית בהכרח – מחמת היותה דבר שונה ונוסף על הנפש – והן של הרציונליזם שבחרו לנקוט בעמדה שהם עצמם ראו כמעורערת ובעייתית, לפיה הידיעה היא אפריורית בהכרח ובנויה על תהליכים דדוקטיביים היא מחמת הכרה שלהם בשתי הנחות: הבעיה לשייך עצם אחד לרעהו, והבעיה לשייך את הידיעה לנפש האדם. האמפיריציזם ביקשו להעדיף את הבעיה השנייה ולכן נקטו בעמדתם שלהם מבלי שהסבירו את הבעיה הראשונה, כיצד ניתן ליצור ידיעה אובייקטיבית באמצעות כלים סובייקטיביים, ואילו הרציונליזם העדיפו את הבעיה הראשונה שקשתה עליהם יותר, ולכן נקטו בשיטתם הטוענת כי אכן אין קשר בין שני עצמים מבלי שהצליחו להסביר כיצד יכולה ידיעה חיצונית לנבוע מהנפש עצמה.
תורת החסידות, מצליחה לגעת בשתי הבעיות, ולמרות שהיא מיטיבה להגדיר, אולי טוב מכולם, את הבעיה שביצירת קשר בין שני עצמים שונים, מצליחה להסביר בכל זאת כיצד זה אפשרי, וכיצד זה מופיע בידיעה האנושית.
וכאמור, אין הדברים מועילים לאנשי המדע והרוח, העוסקים בעניינים שברומו של עולם, כי-אם נוגעים לעבודת ה’ של היהודי הפשוט היושב ולומד בספר התניא, ומנסה להבין היטב את מבנה נפשו, בכדי לסגל לעצמו אורח חיים איתן ויציב, כזה שעמו יוכל להזדהות בכחותיו הגלויים והפנימיים, ולא יצטרך ללחום ולדשדש בכל פעם מחדש, ונדרש לעגן את הידיעה באמצעותה הוא זוכה להזדהות זו. במאמר זה, יוכל יהודי זה, כמו גם היהודי המחפש להכיל את עקרון אחדות ה’ החסידי גם במוחו, כפי שדורשת תורת החסידות, וכן היהודי המתייסר בשאלות אמוניות ר”ל, ואפילו היהודי המבקש לתור רעיונית אחר האמת בשכבו על מיטתו – יוכלו כולם למצא את פתרונם אל נכון במאמר זה, באמצעות לימוד יסודי של מושגים בסיסים ופשוטים בתורת החסידות.