The Enemy Within: The Psychological Challenges of our Time נסיונות של זמננו: הועמד דבר להעלים ולמנוע
Essays 2018
MyLife Essay Contest 2018
אנחנו חיים בפועל בעידן של רווחה חסרת תקדים. לרובנו המכריע יש קורת גג, אוכל במקרר, בגדים בארון ויציבות יחסית שמובטחת לנו. תוחלת החיים עלתה באופן דרסטי, תמותת התינוקות ירדה באופן דרסטי לא פחות, ועמה מספר הנפטרים ממחלות, מלחמות ושאר מרעין בישין. קוראי המאמר הזה, דוברי העברית, ככל הנראה גם שייכים לקטגוריה של חמשת האחוזים העשירים ביותר בקרב אוכלוסיית העולם.
ועם זאת, באופן בלתי מוסבר, אנחנו אומללים.
נכון להיום, קרוב ל-13% מאוכלוסיית ארה”ב נוטלים תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, וכ-10% מהאוכלוסיה הבוגרת בארץ ישראל נוטלים תרופות פסיכיאטריות, כשרק 2% מתוכם מוגדרים כסובלים מבעיות פסיכיאטריות קשות. כל השאר פשוט… אומללים. וזה מכמת רק את אותם האנשים שבחרו להשתמש בכלים הפרמקולוגיים על מנת להתמודד עם אומללותם. אם נסתכל על האוכלוסיה בכללותה, כולל אלה שבחרו בדרכי התמודדות אחרות עם הקושי הנפשי או אלה שסתם סובלים בשקט, נגלה אחוזים גבוהים הרבה יותר של אנשים שפשוט רע להם.
המדהים ביותר הוא הפער. הפער בין הרווחה הנראית לעין, רווחה שלא היה כמותה מעולם בהיסטוריית העולם בכלל, ובהיסטוריה של עם ישראל בפרט, לבין האומללות, שגם היא נראית כחסרת תקדים לחלוטין. אי אפשר שלא לשאול את עצמנו מדוע? מדוע יש לנו כל כך הרבה ועם זאת, אנו חרדים ומדוכאים ואיננו מוצאים מרגוע ושלווה לנפשנו בתוך כל השפע הזה?
ישנם הסברים רבים המנסים לענות על שאלה זו, אך ברצוני להעלות את ההסבר המרכזי שמציעה לנו תורת החסידות, שקרנה הולכת ועולה בתזמון מושלם בד בבד עם התפשטות תרבות השפע והאומללות בעולם.
הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון, אמר עוד בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת למניינם, כי סוג העבודה העיקרית הנדרשת מאיתנו בעולמנו השתנתה, וכי העבודה העיקרית שעומדת בפני דורנו היא עבודת ה”ניסיונות”.
עבודה זו מאופיינת בכך, שהאתגר העיקרי העומד בפני האדם הינו אתגר פנימי, משהו שרק הוא מרגיש. ” …נסיון שאופן בירורו הוא לא על ידי ההתעסקות בהדבר כי אם על ידי התעסקות האדם עם עצמו….”(1) כלומר, המאפיין העיקרי של עבודת הניסיונות הוא שאינה מצריכה התגברות על מכשול אובייקטיבי כלשהו במציאות החיצונית, הממשית, מה שהיה האתגר העיקרי של האדם בתקופות הקודמות. מצבים אובייקטיביים של קושי כמו רעב, הישרדות כלכלית, מחלות תכופות מסכנות חיים, אובדנים רבים וכו’ אינם המוקד יותר. תחת זאת, עבודת הניסיונות מושתתת, רובה ככולה, על התמודדות האדם עם עצמו. וכלשון הכתוב ” עבודת הנסיונות שהיא בענין … שאינו דבר מצד עצמו רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע, ולכן ההתעסקות של האדם היא עם עצמו”(2).
היינו, שלניסיון אין קיום ממשי במציאות החיצונית, אין שם באמת שום דבר. הניסיון כל כולו הוא שורה של מסכים פנימיים שאמורים להקשות על האדם את ביצוע תפקידיו ואת מציאותו בכלל, ולמנוע ממנו לקיים את ייעודו בעולם.
כמובן, מכיוון שבמצב של ניסיון, הבעיה היא בעיה פנימית, בדרך ממילא, הפתרון הוא פתרון פנימי, ולא חיצוני.
כעת, אתם בטח תוהים האם אלה חדשות טובות או פחות.
לכאורה, אם הבעיה היא פנימית, אזי גם פתרונה הוא בשליטה המלאה של כולנו. אין אנו תלויים בנסיבות חיצוניות שעשויות להשתנות ועשויות שלא להשתנות, וכל השיפור במצבנו הוא פונקציה של מאמצינו ורצוננו בלבד, ומהבחינה הזאת מדובר בחדשות מצוינות. מאידך, כולנו יודעים שבעיות פנימיות הן הרבה פעמים מורכבות יותר עבורנו, שכן הדרך לפתרונן אינה ברורה וחד משמעית. אדם רעב מוצא מקור מזון ובזה נסתם הגולל על הקושי שלו. אדם חולה שמצליח למצוא תרופה לחוליו לא זקוק עוד לשום סיוע. אך כיצד ניתן להתגבר על קשיים פנימיים? וראשית – מה הם אותם הקשיים המדוברים?
ובכן, נתחיל בכך שברור לכולנו שקושי פנימי הוא קושי בנפש, היינו מצב נפשי-פסיכולוגי מסוים שמונע מאיתנו תפקוד הולם ו/או רווחה נפשית. קושי נפשי תמיד יהיה מבוסס על עולם הרגש, כשהמחשבות השליליות המתלוות אל המצבים הרגשיים השליליים, הינן ביטוי של אותו רגש (על אף שלרוב נוצר מעגל שלילי המזין את עצמו – רגש שלילי מייצר מחשבה שלילית, שבתורה מייצרת עוד רגש שלילי וכן הלאה). הרגשות יכולים להיות מגוונים – עצב, כעס, ייאוש, חוסר אונים, תסכול, חרדה, פחד – אך המשותף לכולם הוא השליליות שלהם. שליליות זו, באה לידי ביטוי בעיקר בעובדה שקשה לחוש אותם, להכיל אותם, להיות איתם, וככלל ישנה העדפה פנימית אינסטינקטיבית ברורה להימנע מלבוא איתם במגע. מאידך, הימנעות זו, מקשה על רובנו להיווכח שרגשות אלו לא מזיקים כמו שאנו מדמיינים לעצמנו, וכך, בעצם, רובנו לעולם לא לומדים פשוט לשאת אותם.
לרוב, הקושי הפנימי לא נוצר כל כולו מן הפנים. כמעט תמיד הוא נסמך על אירועים בעולם החיצוני, על מציאויות אובייקטיביות שהתרחשו, אך לרוב, באופן רופף למדי. האירועים הללו הינם טריגר בלבד, והתגובה של האדם אליהם, היא זו שמוציאה אותו משיווי המשקל הנפשי שלו.
לדוגמא, אדם שמאבד עבודה אותה אהב, יכול להגיב במגוון דרכים לאובדן זה. התגובות שלו יכולות לנוע על הסקאלה שבין אובדן תקווה, תחושת דחייה וכישלון וחוויית התפרקות נפשית, לבין חוויית חופש ותחושה שהוא כעת חופשי לבחור מחדש איך ייראו החיים שלו, בחירה שאולי שנים מנע מעצמו לעשות מכוח האינרציה.
הדוגמא לעיל היא דוגמא לאירוע חיים גדול, אך למעשה כלל חיים זה נכון לעולם, גם באירועים הקטנים ביותר במציאות היומיומית שלנו. ילד ששפך כוס מיץ דביק על הרצפה, בן זוג שאמר משהו שפגע ברגשותינו, אפילו המינוס בחשבון הבנק – כל אלה יכולים להתפרש באופנים שונים, וכך להביא למצבים רגשיים שונים ביותר, עד הפכיים זה מזה.
כך שבעצם מה שמעצב את תגובתנו הנפשית לסביבה הם לא האירועים הממשיים שקורים לנו, אלא הפילטר שדרכו האירועים האלה מגיעים אלינו, קרי – אישיותנו, המורכבת, בין השאר, מהתגובות הרגשיות האופייניות לנו, והכיוון האוטומטי שבו אנו נוטים באופן טיפוסי לפרש מציאות, להסיק ממנה מסקנות ולהגיב אליה.
וכנראה זו כוונת הרבי בכותבו “הועמד דבר להעלים ולמנוע” – המציאות האובייקטיבית כמעט לעולם לא באה במגע ישיר עם נפשנו, ומה שאנו נחשפים אליו מדי רגע, היא המציאות הסובייקטיבית שמייצרים המנגנונים הנפשיים שלנו.
מבחינה זו, ניסיון הוא בעצם מצב בו המנגנונים הנפשיים שלנו, מסיבות שונות, פועלים באופן שמסב לנו סבל. כאמור, אין המדובר במצב אובייקטיבי כלשהו בעולם שמייצר את הסבל הזה, שכן אז, היינו יכולים עדיין לפעול דבר מה במציאות על מנת להעלים את הנגע שנפל עלינו. מדובר במצב, שבו אין אנו יכולים לפעול מאומה במציאות כדי להקל על סבלנו, כי הסבל נובע רובו ככולו מתוכינו אנו, מפנימיותנו.
וזוהי בעצם אותה אומללות אוניברסלית עלינו דיברנו בהרחבה קודם, אותו ייאוש קיומי שפושה כמו מגיפה אצל אנשי המאה ה-21 – הוא הדבר שהועמד להעלים ולמנוע. היות והיא נובעת מן הפנים, מאופני תפיסת מציאות ופרשנותה שאינם מועילים ואינם בריאים לאדם, אין שום שפע או הישג במציאות שיכול להתגבר עליה, שכן עניינה אינו במציאות. עניינה הוא בתודעת האדם, בחוויית הסובל, ששום אירוע או שינוי במציאות הגשמית לא יכול לעזור לה.
לסיכום, ניסיון הוא מצב שבו אין לנו דרך להתמודד במציאות הגשמית עם קושי נפשי שהגיע לפתחנו(3). אנו מרגישים חסר מסוים, ואיננו מצליחים להבין מהיכן הוא מגיע ולמה לא טוב לנו כפי שהיינו מצפים שיהיה בהינתן מצב העניינים האובייקטיבי בחיינו.
אז איך בכל זאת מתמודדים עם ניסיון?
כותב הרבי: ” ולכן ההתעסקות של האדם היא עם עצמו, לעורר את הכח העצמי שבו שהוא התוקף לעמוד נגד הניסיון, ולא להתפעל ממנו כלל, ועד שאינו נכנס בטענות ומענות ורק עומד בתוקף… ומבטל הניסיון מכל וכל. וע”י תוקף זה מתבטל הוא [הניסיון] באמת כי מתגלה אמיתית הדבר שהוא ענין שאין לו מציאות, וכל מציאותו היא רק כדי שיתגלה אצל האדם עצם נפשו, שהוא הרצון הפנימי שלו…”(4)
כלומר, מה שהרבי מייעץ לנו, הוא לא לנסות לפעול משהו בעולם בתגובה לתחושות הקשות, ואף לא לנסות לעמוד על מקורן העמוק במציאות האובייקטיבית של חיינו. תחת זאת, מייעץ הרבי פשוט לא להיכנס לדיאלוג עם המקומות הללו, עם הקושי הפנימי הזה. להסתכל עליו ולראות דרכו, שאיננו אלא ניסיון, אין לו שום ממשות והוא ניזון כולו מהאנרגיות הנפשיות שאנו משקיעים בו, וברגע שנמנע ממנו את האנרגיות הללו, הוא פשוט יפסיק להתקיים.
תחום אחד שבו ניתן בקלות לראות איך הדבר עובד, הוא תחום הדאגות. כולנו מכירים את התחושות הלא שקטות האלה. יש כאלו הדואגים לגבי עתידם הכלכלי, כאלה החרדים מפני הצלחתם או כישלונם של ילדיהם, כאלה החוששים לבריאותם הפיזית ומרגישים כי כל שיעול קטן הוא עדות למחלה נוראית, כאלה המודאגים האם יצליחו להקים זוגיות רצויה או להביא ילדים לעולם ועוד ועוד אינסוף דוגמאות של תחומים שיכולים להדיר שינה מעינינו. המשותף לכולם הוא שהדאגה מתמקדת בדרך כלל באירועים תיאורטיים שעשויים לקרות (וכמובן עשויים גם לא לקרות), שהינם רחוקים ומעורפלים, ושאין שום דרך לוודא מה קרה איתם לבסוף אלא כשנסתכל על חיינו לאחר זמן במבט לאחור. וכך אנשים יכולים לבלות חיים שלמים בחרדה מפני דברים שמעולם לא קרו ולעולם לא יקרו, מה שכמובן מעיב על איכות חייהם.
כאן הדרכתו של הרבי נכנסת לפעולה – אל תיכנס לדו שיח הפנימי הזה. אל תנסה לשכנע את עצמך ש”יהיה בסדר”. אל תנסה לחשוב מה עוד אפשר לעשות כדי ש”יהיה בסדר”. פשוט תפנה את מבטך הנפשי הלאה מכל הדברים האלה, ותראה את המחשבות והרגשות האלה כפי שהם באמת – מסך של אומללות, שנועד למנוע ממך לשאוב הנאה ומשמעות מכל הדברים הטובים שיש לך בחייך.
חשוב להבין שגישה זו סותרת מהרבה בחינות הנחות יסוד של הפסיכולוגיה בת זמננו. הגישות הטיפוליות כיום הן רבות ומגוונות, וקשה להגיד משהו עליהן כמקשה אחת. אך רובן ככולן יאמרו לך – הבן. חפור. תגיע לשורש ולעומק הקושי. ואנשים עשויים להעביר שנים רבות בניסיון להגיע לתחתיתו של הבור, שבמקרה של הניסיון – אין לו תחתית.
מבחינה זו, עצתו של הרבי היא מפתיעה ובלתי צפויה לנו, אנשי המאה ה-21. שכן מלמדים אותנו מינקות ש”רגשות קורים לנו”, אין שום דרך לייצר או לבטל רגש, והמקסימום שאפשר לעשות איתם זה לנסות להבין מה מקורם. אך כאן נאמר לנו – רגש גם הוא פונקציה של בחירה. הדבר נשמע תמוה, שכן איך אפשר לחשוב על הדברים הקשים ביותר ולא להגיב אליהם רגשית?
אך זו בדיוק הנקודה – דרך ההתמודדות הניצחון בעבודת הניסיונות היא באופן שמעל להבנה שכלית. השכל מאפשר לנו לזהות את המצב, לעשות את הניתוח הראשוני. אך עצם ההתמודדות אינה נעשית דרכו, ואדרבה – היא נעשית באופן שנראה כסותר את הרציונל הפשוט. מבחינה זו, אופן התגובה המוצע הינו על-שכלי.
כך, כשאני מסתכלת לניסיון בעיניים ואומרת לו – אני רואה אותך, אני רואה שאתה כאן, אבל אני גם רואה דרכך. אני רואה שאין לך קיום אובייקטיבי, אינך אלא צל המרחף מעל הנפש שלי, ומונע ממנה להגיע אל המקומות אליהם היא רוצה להגיע. אזי, באחת, הים יכול להיבקע. האדם יכול להבין שהחרדה והחשש לא יפרקו אותו, והוא לא יתאיין מהם. אדם יכול להכיל את החרדה והחשש האלה, להשלים עם קיומם, ולפעול למרות קיומם באופן שתואם את הכוונות והרצונות האמיתיים שלו. במקרה שלנו דלעיל, האדם יכול לומר – כן, אני חושש מהעתיד, אני חושש מהתרחשויות כאלה ואחרות ולמרות כל זאת אני מוכן לספוג את החשש הזה ולפעול כאילו איננו, כי לפחד הזה אין קיום. הועמד דבר להעלים ולמנוע. להעלים ממני את העובדה שאין פה שום קושי אובייקטיבי, ולמנוע ממני את מנחת הנפש שלי. ואז, אם אני פועל כאילו החשש הזה, הקיר הזה, הניסיון הזה, איננו שם, אם אני מחליט להרגיש אחרת ממה שיוצא לי באופן טבעי – ממילא הוא נבקע ונעלם. הוא סיים למלא את תפקידו – לאפשר לי לגבור עליו, ולצאת אחר, לצאת חזק יותר מהצד השני. ומבעד למסך הזה, בוקע אור של רוגע, טוב ומנוחת הנפש. דהיינו, ברגע שאני מפסיק להזין את החשש הזה באנרגיה הנפשית שלי, מתוך החלטה עצמאית ופרואקטיבית, אני פשוט מפסיק להתכווץ ולפחד.
אז בשורה התחתונה, איך אנחנו אמורים לגשת למצב שאנו חושדים בהיותו ניסיון? להלן מספר שאלות לבדיקה עצמית.
א. מה מקור הקושי העומד בפנינו? האם הקושי הקונקרטי הזה נובע מהמציאות החיצונית או מעולמנו הפנימי? האם יש משהו במציאות שאני יכול לעשות שיעזור לי להביא לפתרון הקושי המדובר?
ב. אם אכן מדובר בקושי פנימי ואין כרגע שום דבר במציאות החיצונית שאני יכול לעשות, עלי לשאול את עצמי מה מהות הקושי הזה? איזה רגש מופעל אצלי עכשיו? מדוע אני חש אי נוחות או מצוקה?
ג. מה התגובה הטבעית אליה אני נוטה אל מול חוסר נוחות זה? מה אני עושה/חושב/מרגיש בדרך כלל? האם זה מסייע לי?
אם מתוך שאלות אלה אני מתחיל להבין שאני ניצב מול ניסיון, המטרה שלי היא בעיקר לא לאפשר לעצמי לסגת לדפוסי תגובה מוכרים, אינסטינקטיביים ואוטומטיים. תמורת זאת, לקבל החלטה פנימית שאני לא מפתח את הרגש השלילי המדובר. זה שעולים בי רגשות או מחשבות מסוימים, לא אומר שאני מחויב להישאר בהם ואיתם. אני יכול לבחור לזהות את הרגש ולהסיח את דעתי ממנו, להעביר את הקשב שלי למשהו אחר, לא להסתבך בתוכו, אלא לבחור, באופן מלאכותי כמעט, ברגש אחר. כלומר, אני מודע לזה שאני חש מצוקה, אך אינני נותן לה להשפיע על ההתנהלות שלי בפועל, ההתנהלות המעשית, המחשבתית ואפילו הרגשית הנשלטת. כך, אני מאפשר לעצמי להתנסות לפחות מספר פעמים באסטרטגיית התמודדות חליפית ולהיווכח – כל הקושי שהיה לי, היה נטול מציאות ממשית, פרי דמיוני, והתפקיד שלו היה לעזור לי לגדול.
ועם זאת, באופן בלתי מוסבר, אנחנו אומללים.
נכון להיום, קרוב ל-13% מאוכלוסיית ארה”ב נוטלים תרופות נוגדות דיכאון וחרדה, וכ-10% מהאוכלוסיה הבוגרת בארץ ישראל נוטלים תרופות פסיכיאטריות, כשרק 2% מתוכם מוגדרים כסובלים מבעיות פסיכיאטריות קשות. כל השאר פשוט… אומללים. וזה מכמת רק את אותם האנשים שבחרו להשתמש בכלים הפרמקולוגיים על מנת להתמודד עם אומללותם. אם נסתכל על האוכלוסיה בכללותה, כולל אלה שבחרו בדרכי התמודדות אחרות עם הקושי הנפשי או אלה שסתם סובלים בשקט, נגלה אחוזים גבוהים הרבה יותר של אנשים שפשוט רע להם.
המדהים ביותר הוא הפער. הפער בין הרווחה הנראית לעין, רווחה שלא היה כמותה מעולם בהיסטוריית העולם בכלל, ובהיסטוריה של עם ישראל בפרט, לבין האומללות, שגם היא נראית כחסרת תקדים לחלוטין. אי אפשר שלא לשאול את עצמנו מדוע? מדוע יש לנו כל כך הרבה ועם זאת, אנו חרדים ומדוכאים ואיננו מוצאים מרגוע ושלווה לנפשנו בתוך כל השפע הזה?
ישנם הסברים רבים המנסים לענות על שאלה זו, אך ברצוני להעלות את ההסבר המרכזי שמציעה לנו תורת החסידות, שקרנה הולכת ועולה בתזמון מושלם בד בבד עם התפשטות תרבות השפע והאומללות בעולם.
הרבי מליובאוויטש, רבי מנחם מענדל שניאורסון, אמר עוד בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת למניינם, כי סוג העבודה העיקרית הנדרשת מאיתנו בעולמנו השתנתה, וכי העבודה העיקרית שעומדת בפני דורנו היא עבודת ה”ניסיונות”.
עבודה זו מאופיינת בכך, שהאתגר העיקרי העומד בפני האדם הינו אתגר פנימי, משהו שרק הוא מרגיש. ” …נסיון שאופן בירורו הוא לא על ידי ההתעסקות בהדבר כי אם על ידי התעסקות האדם עם עצמו….”(1) כלומר, המאפיין העיקרי של עבודת הניסיונות הוא שאינה מצריכה התגברות על מכשול אובייקטיבי כלשהו במציאות החיצונית, הממשית, מה שהיה האתגר העיקרי של האדם בתקופות הקודמות. מצבים אובייקטיביים של קושי כמו רעב, הישרדות כלכלית, מחלות תכופות מסכנות חיים, אובדנים רבים וכו’ אינם המוקד יותר. תחת זאת, עבודת הניסיונות מושתתת, רובה ככולה, על התמודדות האדם עם עצמו. וכלשון הכתוב ” עבודת הנסיונות שהיא בענין … שאינו דבר מצד עצמו רק שהועמד דבר להעלים ולמנוע, ולכן ההתעסקות של האדם היא עם עצמו”(2).
היינו, שלניסיון אין קיום ממשי במציאות החיצונית, אין שם באמת שום דבר. הניסיון כל כולו הוא שורה של מסכים פנימיים שאמורים להקשות על האדם את ביצוע תפקידיו ואת מציאותו בכלל, ולמנוע ממנו לקיים את ייעודו בעולם.
כמובן, מכיוון שבמצב של ניסיון, הבעיה היא בעיה פנימית, בדרך ממילא, הפתרון הוא פתרון פנימי, ולא חיצוני.
כעת, אתם בטח תוהים האם אלה חדשות טובות או פחות.
לכאורה, אם הבעיה היא פנימית, אזי גם פתרונה הוא בשליטה המלאה של כולנו. אין אנו תלויים בנסיבות חיצוניות שעשויות להשתנות ועשויות שלא להשתנות, וכל השיפור במצבנו הוא פונקציה של מאמצינו ורצוננו בלבד, ומהבחינה הזאת מדובר בחדשות מצוינות. מאידך, כולנו יודעים שבעיות פנימיות הן הרבה פעמים מורכבות יותר עבורנו, שכן הדרך לפתרונן אינה ברורה וחד משמעית. אדם רעב מוצא מקור מזון ובזה נסתם הגולל על הקושי שלו. אדם חולה שמצליח למצוא תרופה לחוליו לא זקוק עוד לשום סיוע. אך כיצד ניתן להתגבר על קשיים פנימיים? וראשית – מה הם אותם הקשיים המדוברים?
ובכן, נתחיל בכך שברור לכולנו שקושי פנימי הוא קושי בנפש, היינו מצב נפשי-פסיכולוגי מסוים שמונע מאיתנו תפקוד הולם ו/או רווחה נפשית. קושי נפשי תמיד יהיה מבוסס על עולם הרגש, כשהמחשבות השליליות המתלוות אל המצבים הרגשיים השליליים, הינן ביטוי של אותו רגש (על אף שלרוב נוצר מעגל שלילי המזין את עצמו – רגש שלילי מייצר מחשבה שלילית, שבתורה מייצרת עוד רגש שלילי וכן הלאה). הרגשות יכולים להיות מגוונים – עצב, כעס, ייאוש, חוסר אונים, תסכול, חרדה, פחד – אך המשותף לכולם הוא השליליות שלהם. שליליות זו, באה לידי ביטוי בעיקר בעובדה שקשה לחוש אותם, להכיל אותם, להיות איתם, וככלל ישנה העדפה פנימית אינסטינקטיבית ברורה להימנע מלבוא איתם במגע. מאידך, הימנעות זו, מקשה על רובנו להיווכח שרגשות אלו לא מזיקים כמו שאנו מדמיינים לעצמנו, וכך, בעצם, רובנו לעולם לא לומדים פשוט לשאת אותם.
לרוב, הקושי הפנימי לא נוצר כל כולו מן הפנים. כמעט תמיד הוא נסמך על אירועים בעולם החיצוני, על מציאויות אובייקטיביות שהתרחשו, אך לרוב, באופן רופף למדי. האירועים הללו הינם טריגר בלבד, והתגובה של האדם אליהם, היא זו שמוציאה אותו משיווי המשקל הנפשי שלו.
לדוגמא, אדם שמאבד עבודה אותה אהב, יכול להגיב במגוון דרכים לאובדן זה. התגובות שלו יכולות לנוע על הסקאלה שבין אובדן תקווה, תחושת דחייה וכישלון וחוויית התפרקות נפשית, לבין חוויית חופש ותחושה שהוא כעת חופשי לבחור מחדש איך ייראו החיים שלו, בחירה שאולי שנים מנע מעצמו לעשות מכוח האינרציה.
הדוגמא לעיל היא דוגמא לאירוע חיים גדול, אך למעשה כלל חיים זה נכון לעולם, גם באירועים הקטנים ביותר במציאות היומיומית שלנו. ילד ששפך כוס מיץ דביק על הרצפה, בן זוג שאמר משהו שפגע ברגשותינו, אפילו המינוס בחשבון הבנק – כל אלה יכולים להתפרש באופנים שונים, וכך להביא למצבים רגשיים שונים ביותר, עד הפכיים זה מזה.
כך שבעצם מה שמעצב את תגובתנו הנפשית לסביבה הם לא האירועים הממשיים שקורים לנו, אלא הפילטר שדרכו האירועים האלה מגיעים אלינו, קרי – אישיותנו, המורכבת, בין השאר, מהתגובות הרגשיות האופייניות לנו, והכיוון האוטומטי שבו אנו נוטים באופן טיפוסי לפרש מציאות, להסיק ממנה מסקנות ולהגיב אליה.
וכנראה זו כוונת הרבי בכותבו “הועמד דבר להעלים ולמנוע” – המציאות האובייקטיבית כמעט לעולם לא באה במגע ישיר עם נפשנו, ומה שאנו נחשפים אליו מדי רגע, היא המציאות הסובייקטיבית שמייצרים המנגנונים הנפשיים שלנו.
מבחינה זו, ניסיון הוא בעצם מצב בו המנגנונים הנפשיים שלנו, מסיבות שונות, פועלים באופן שמסב לנו סבל. כאמור, אין המדובר במצב אובייקטיבי כלשהו בעולם שמייצר את הסבל הזה, שכן אז, היינו יכולים עדיין לפעול דבר מה במציאות על מנת להעלים את הנגע שנפל עלינו. מדובר במצב, שבו אין אנו יכולים לפעול מאומה במציאות כדי להקל על סבלנו, כי הסבל נובע רובו ככולו מתוכינו אנו, מפנימיותנו.
וזוהי בעצם אותה אומללות אוניברסלית עלינו דיברנו בהרחבה קודם, אותו ייאוש קיומי שפושה כמו מגיפה אצל אנשי המאה ה-21 – הוא הדבר שהועמד להעלים ולמנוע. היות והיא נובעת מן הפנים, מאופני תפיסת מציאות ופרשנותה שאינם מועילים ואינם בריאים לאדם, אין שום שפע או הישג במציאות שיכול להתגבר עליה, שכן עניינה אינו במציאות. עניינה הוא בתודעת האדם, בחוויית הסובל, ששום אירוע או שינוי במציאות הגשמית לא יכול לעזור לה.
לסיכום, ניסיון הוא מצב שבו אין לנו דרך להתמודד במציאות הגשמית עם קושי נפשי שהגיע לפתחנו(3). אנו מרגישים חסר מסוים, ואיננו מצליחים להבין מהיכן הוא מגיע ולמה לא טוב לנו כפי שהיינו מצפים שיהיה בהינתן מצב העניינים האובייקטיבי בחיינו.
אז איך בכל זאת מתמודדים עם ניסיון?
כותב הרבי: ” ולכן ההתעסקות של האדם היא עם עצמו, לעורר את הכח העצמי שבו שהוא התוקף לעמוד נגד הניסיון, ולא להתפעל ממנו כלל, ועד שאינו נכנס בטענות ומענות ורק עומד בתוקף… ומבטל הניסיון מכל וכל. וע”י תוקף זה מתבטל הוא [הניסיון] באמת כי מתגלה אמיתית הדבר שהוא ענין שאין לו מציאות, וכל מציאותו היא רק כדי שיתגלה אצל האדם עצם נפשו, שהוא הרצון הפנימי שלו…”(4)
כלומר, מה שהרבי מייעץ לנו, הוא לא לנסות לפעול משהו בעולם בתגובה לתחושות הקשות, ואף לא לנסות לעמוד על מקורן העמוק במציאות האובייקטיבית של חיינו. תחת זאת, מייעץ הרבי פשוט לא להיכנס לדיאלוג עם המקומות הללו, עם הקושי הפנימי הזה. להסתכל עליו ולראות דרכו, שאיננו אלא ניסיון, אין לו שום ממשות והוא ניזון כולו מהאנרגיות הנפשיות שאנו משקיעים בו, וברגע שנמנע ממנו את האנרגיות הללו, הוא פשוט יפסיק להתקיים.
תחום אחד שבו ניתן בקלות לראות איך הדבר עובד, הוא תחום הדאגות. כולנו מכירים את התחושות הלא שקטות האלה. יש כאלו הדואגים לגבי עתידם הכלכלי, כאלה החרדים מפני הצלחתם או כישלונם של ילדיהם, כאלה החוששים לבריאותם הפיזית ומרגישים כי כל שיעול קטן הוא עדות למחלה נוראית, כאלה המודאגים האם יצליחו להקים זוגיות רצויה או להביא ילדים לעולם ועוד ועוד אינסוף דוגמאות של תחומים שיכולים להדיר שינה מעינינו. המשותף לכולם הוא שהדאגה מתמקדת בדרך כלל באירועים תיאורטיים שעשויים לקרות (וכמובן עשויים גם לא לקרות), שהינם רחוקים ומעורפלים, ושאין שום דרך לוודא מה קרה איתם לבסוף אלא כשנסתכל על חיינו לאחר זמן במבט לאחור. וכך אנשים יכולים לבלות חיים שלמים בחרדה מפני דברים שמעולם לא קרו ולעולם לא יקרו, מה שכמובן מעיב על איכות חייהם.
כאן הדרכתו של הרבי נכנסת לפעולה – אל תיכנס לדו שיח הפנימי הזה. אל תנסה לשכנע את עצמך ש”יהיה בסדר”. אל תנסה לחשוב מה עוד אפשר לעשות כדי ש”יהיה בסדר”. פשוט תפנה את מבטך הנפשי הלאה מכל הדברים האלה, ותראה את המחשבות והרגשות האלה כפי שהם באמת – מסך של אומללות, שנועד למנוע ממך לשאוב הנאה ומשמעות מכל הדברים הטובים שיש לך בחייך.
חשוב להבין שגישה זו סותרת מהרבה בחינות הנחות יסוד של הפסיכולוגיה בת זמננו. הגישות הטיפוליות כיום הן רבות ומגוונות, וקשה להגיד משהו עליהן כמקשה אחת. אך רובן ככולן יאמרו לך – הבן. חפור. תגיע לשורש ולעומק הקושי. ואנשים עשויים להעביר שנים רבות בניסיון להגיע לתחתיתו של הבור, שבמקרה של הניסיון – אין לו תחתית.
מבחינה זו, עצתו של הרבי היא מפתיעה ובלתי צפויה לנו, אנשי המאה ה-21. שכן מלמדים אותנו מינקות ש”רגשות קורים לנו”, אין שום דרך לייצר או לבטל רגש, והמקסימום שאפשר לעשות איתם זה לנסות להבין מה מקורם. אך כאן נאמר לנו – רגש גם הוא פונקציה של בחירה. הדבר נשמע תמוה, שכן איך אפשר לחשוב על הדברים הקשים ביותר ולא להגיב אליהם רגשית?
אך זו בדיוק הנקודה – דרך ההתמודדות הניצחון בעבודת הניסיונות היא באופן שמעל להבנה שכלית. השכל מאפשר לנו לזהות את המצב, לעשות את הניתוח הראשוני. אך עצם ההתמודדות אינה נעשית דרכו, ואדרבה – היא נעשית באופן שנראה כסותר את הרציונל הפשוט. מבחינה זו, אופן התגובה המוצע הינו על-שכלי.
כך, כשאני מסתכלת לניסיון בעיניים ואומרת לו – אני רואה אותך, אני רואה שאתה כאן, אבל אני גם רואה דרכך. אני רואה שאין לך קיום אובייקטיבי, אינך אלא צל המרחף מעל הנפש שלי, ומונע ממנה להגיע אל המקומות אליהם היא רוצה להגיע. אזי, באחת, הים יכול להיבקע. האדם יכול להבין שהחרדה והחשש לא יפרקו אותו, והוא לא יתאיין מהם. אדם יכול להכיל את החרדה והחשש האלה, להשלים עם קיומם, ולפעול למרות קיומם באופן שתואם את הכוונות והרצונות האמיתיים שלו. במקרה שלנו דלעיל, האדם יכול לומר – כן, אני חושש מהעתיד, אני חושש מהתרחשויות כאלה ואחרות ולמרות כל זאת אני מוכן לספוג את החשש הזה ולפעול כאילו איננו, כי לפחד הזה אין קיום. הועמד דבר להעלים ולמנוע. להעלים ממני את העובדה שאין פה שום קושי אובייקטיבי, ולמנוע ממני את מנחת הנפש שלי. ואז, אם אני פועל כאילו החשש הזה, הקיר הזה, הניסיון הזה, איננו שם, אם אני מחליט להרגיש אחרת ממה שיוצא לי באופן טבעי – ממילא הוא נבקע ונעלם. הוא סיים למלא את תפקידו – לאפשר לי לגבור עליו, ולצאת אחר, לצאת חזק יותר מהצד השני. ומבעד למסך הזה, בוקע אור של רוגע, טוב ומנוחת הנפש. דהיינו, ברגע שאני מפסיק להזין את החשש הזה באנרגיה הנפשית שלי, מתוך החלטה עצמאית ופרואקטיבית, אני פשוט מפסיק להתכווץ ולפחד.
אז בשורה התחתונה, איך אנחנו אמורים לגשת למצב שאנו חושדים בהיותו ניסיון? להלן מספר שאלות לבדיקה עצמית.
א. מה מקור הקושי העומד בפנינו? האם הקושי הקונקרטי הזה נובע מהמציאות החיצונית או מעולמנו הפנימי? האם יש משהו במציאות שאני יכול לעשות שיעזור לי להביא לפתרון הקושי המדובר?
ב. אם אכן מדובר בקושי פנימי ואין כרגע שום דבר במציאות החיצונית שאני יכול לעשות, עלי לשאול את עצמי מה מהות הקושי הזה? איזה רגש מופעל אצלי עכשיו? מדוע אני חש אי נוחות או מצוקה?
ג. מה התגובה הטבעית אליה אני נוטה אל מול חוסר נוחות זה? מה אני עושה/חושב/מרגיש בדרך כלל? האם זה מסייע לי?
אם מתוך שאלות אלה אני מתחיל להבין שאני ניצב מול ניסיון, המטרה שלי היא בעיקר לא לאפשר לעצמי לסגת לדפוסי תגובה מוכרים, אינסטינקטיביים ואוטומטיים. תמורת זאת, לקבל החלטה פנימית שאני לא מפתח את הרגש השלילי המדובר. זה שעולים בי רגשות או מחשבות מסוימים, לא אומר שאני מחויב להישאר בהם ואיתם. אני יכול לבחור לזהות את הרגש ולהסיח את דעתי ממנו, להעביר את הקשב שלי למשהו אחר, לא להסתבך בתוכו, אלא לבחור, באופן מלאכותי כמעט, ברגש אחר. כלומר, אני מודע לזה שאני חש מצוקה, אך אינני נותן לה להשפיע על ההתנהלות שלי בפועל, ההתנהלות המעשית, המחשבתית ואפילו הרגשית הנשלטת. כך, אני מאפשר לעצמי להתנסות לפחות מספר פעמים באסטרטגיית התמודדות חליפית ולהיווכח – כל הקושי שהיה לי, היה נטול מציאות ממשית, פרי דמיוני, והתפקיד שלו היה לעזור לי לגדול.
והנה, גדלתי.
1. מאמר ד”ה נתת ליראיך נס להתנוסס, י”ב תמוז התשל”ו, אות ד’.
2. שם, אות ה’
3. כאן חשוב לסייג ולומר, שמצבים נפשיים מסוימים, המוגדרים כמחלות, הינם ברי טיפול ומוכרחים בטיפול, באמצעים רפואיים או פסיכולוגיים, ואינם נכנסים תחת הכותרת של ניסיון. כשמדברים על ניסיון פנימי הכוונה היא למצבים רגשיים אצל אדם בריא שפוגעים ביכולת שלו לחיות חיים מלאים וטובים. זוהי הבחנה מורכבת ולכן מומלץ שלא לעשות אותה באופן עצמאי אלא לפנות לאיש מקצוע במידה ומתעורר ספק.
4. שם.