The Chassidic Perspective on the Well Being of the Elderly אל תשליכני לעת זקנה: תרומתה של תורת החסידות לחוויה הנפשית של קשישים

בשנים האחרונות אני מרצה לקהל המכונה “גיל הזהב” – גימלאים וקשישים שפרשו מעבודתם, וכעת מבלים את זמנם בהרצאות ופעילויות שונות. בדרך כלל הם מתחלקים לשני סוגים: הסוג הראשון הוא אנשים אופטימיים ופעלתנים, שבאופן כללי שמחים ומאושרים בחייהם. אנשים אלה מזהים את תקופת הפרישה כתקופה היפה של חייהם, בה הם יכולים להקדיש זמן למשפחה המורחבת, לפעילויות העשרה ולטיולים.

לעומתם, ישנה קבוצה שנייה של אנשים ממורמרים וכעוסים, חסרי מנוח ולעיתים קרובות גם משועממים. רבים מהם סובלים מיחסים בין אישיים גרועים עם בני משפחתם ועם הסביבה הקרובה שלהם, ובאופן כללי לא מרוצים מחייהם. ממרום שנותיהם הם מבינים היטב אילו דברים חשובים יותר בחיים ואילו פחות: חלק מצטערים על מערכות יחסים שלא תוחזקו כראוי; חלק מתחרטים על שלא בחרו בנתיב מקצועי אחר; ויש מי שמצטערים על כך שלא הקדישו יותר זמן לעיסוק במהות החיים, לעבודת הנפש והנשמה, משום שכעת הם מרגישים בחסרונם.
קבוצות אלה מתאימות לשיטתו של אריק אריקסון, פסיכולוג אמריקאי בעל שם, אשר פיתח גישה התפתחותית בשם “תאוריית השלבים”. גישה זו מתארת את מהלך החיים כסדרה של שמונה שלבים, כל אחד בתקופה אחרת לאורך החיים, בה עומד האדם מול קונפליקטים בין רצונותיו וצרכיו האישיים לבין צרכי החברה. התמודדות טובה עם הקונפליקט תאפשר לאדם להגיע מחוזק ושלם יותר לשלב הבא, ואילו התמודדות לא מוצלחת (או חוסר התמודדות בכלל) תחליש אותו ותפגע בהתפתחותו האישית. השלבים הראשונים מתחילים כבר אצל התינוק, ונמשכים עד סוף חייו של האדם.(1)

השלב השמיני והאחרון בתאוריה של אריקסון נקרא “אחדות האני” – שלמות מול ייאוש. הוא מתחיל בסביבות שנות החמישים המאוחרות של האדם, ונובע מתוך התבוננות לאחור על החיים. אם האדם מוצא סיפוק, ערך ומשמעות לחייו, הוא פותר את הקונפליקט בהצלחה, מלא תחושת שלמות ואושר אישי ומקבל את המוות בהבנה, כחלק ממחזור החיים. במקרה זה הוא יגיע לתבונה, מימוש נסיון החיים שלו והעברתו לאחרים. לעומת זאת, אם האדם מיואש מחייו ואינו מוצא בהם טעם, הוא מתמלא מרירות וחוסר שביעות רצון, ויחוש קושי אמיתי מסיום חייו – פחד עמוק מפני המוות.

“אחדות האני”

לא פעם, כשאני מסביר ל’קבוצת הממורמרים’ את ההשקפה היהודית והחסידית בנוגע להשגת שמחה, הם אומרים: “חבל שלא למדנו על כך כשהיינו צעירים! כעת אנחנו כבר זקנים, הגוף והזיכרון אינם מה שהיו ואין לנו עוד אפשרות לשנות את השנים שכבר חלפו. האם נגזר עלינו להסתלק מן העולם עצובים וכועסים בשל שגיאותינו?”.

מצד אחד, חכמינו השתמשו בפסוק “מעוות לא יוכל לתקון”(2) לתיאור מצב שבו למרות הרצון הטוב לשנות את המציאות, היא כבר אינה ניתנת עוד לתיקון. “מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת”(3), ומי שלא בישל בזמן – ירעב. זו האמת גם בנוגע לסדר העדיפויות בחיים. מי שהתנהל נכון בצעירותו ייהנה מהפירות, ומי שלא, ייאלץ לשלם את המחיר על שגיאותיו.

מצד שני, התורה מלמדת שתמיד, בכל רגע ובכל עת, אדם יכול לשנות את דרכיו לחלוטין. “ישועת ה’ כהרף עין”(4), וגם מי שמחליט לחזור בתשובה בזקנותו, תשובתו מתקבלת(5). אפילו בגיל מתקדם כל עוד הנר דולק אפשר לתקן. אלא שכעת יש לשאול: איך עושים זאת?

ליווי רוחני לקשישים

בשנים האחרונות גברה המודעות לקשיים הנפשיים של קשישים, ומשאבים רבים מושקעים בהטבת חייהם בהיבט זה. אם בעבר טען זיגמונד פרויד, מייסד הפסיכואנליזה, שאין טעם לטיפול פסיכולוגי מעל גיל ארבעים, הרי שכיום ישנה תמימות דעים שטיפול בכל גיל יכול להוות סיוע והקלה של ממש על המטופל. התחושה העיקרית של אנשים בשלב השמיני של אריקסון היא “אובדן” – אובדן חיים (של חבריהם ובני משפחה מבוגרים), אבדן מעמד, אבדן אמצעי פרנסה, אבדן יכולות תפקוד בסיסיות ותחושת הערכת עצמית. לאחר עשרות שנים שבהם עמלו לפרנסתם, זכו לכבוד והערכה מהסביבה, נהנו מתפקוד גופני תקין, מגיע שלב בו המבנים היציבים שבנו נסדקים ומתפרקים, ונוצר חשש להישאר בחוסר כל – כלכלי ונפשי כאחד.(6)

לאור זאת, בשנים האחרונות התפתחה פרקטיקה חדשה של ליווי רוחני, אשר מיועד להעניק למטופל חיזוק ותמיכה שיעניקו משמעות לחייו.(7) המתודה הטיפולית של ליווי רוחני לקשישים מעניקה משקל גדול למציאת משמעות וסיום החיים מתוך השלמה. מדובר אפוא בנושאים רוחניים עמוקים ביותר שתורת החסידות עוסקת בהם באינטנסיביות, והשאלה המתבקשת היא: כיצד היא יכולה לסייע בשלב זה?

שלושה יסודות של תורת החסידות עשויים להיות רלוונטיים ביותר. אני מאמין שמי שיפנים אותם, גם מבלי שיחזיק בידע מוקדם בחסידות או אפילו ביהדות, יזכה למטען משמעותי למדי שיאפשר לו להתמודד עם הקונפליקט של “אחדות האני” בצורה טובה. יסודות אלה הם עיסוק בתכלית החיים, ערכה של מצוה מעשית ועזרה לזולת.

א. תכלית החיים

נפתח ביסוד הראשון. תורת החסידות עוסקת רבות בשאלה מדוע נברא העולם. התשובה אותה מביא בעל התניא מבוססת על המדרש “נתאווה הקב”ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים”(8). אלוקים, הבורא האינסופי, ברא את העולם מתוך מגמה שאינסופיותו תופיע אפילו במציאות הנמוכה והתחתונה ביותר: “תכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים, הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך; אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון”(9).

מבלי להיכנס למושגים קבליים עמוקים על השתלשלות העולמות, המסקנה המתבקשת מדבריו של בעל התניא היא כי משמעות החיים אינה נמצאת במקום אחר אלא בעולם הזה, בחיים האלה ‘כאן ועכשיו’. כל רצון או ניסיון לפרוש מהם לפני זמנם מביא להחמצת השליחות שבשבילה בא האדם לעולם, שאותה הוא אמור לממש כל זמן חייו. ומהי תכלית זו?

על פי תורת החסידות, שותפותו של האדם היא בגילוי אינסופיותו של הבורא בעולם הזה, הגשמי והחומרי. חכמי הקבלה מלמדים כי המציאות שאנו רואים היא רק רובד אחד, גס ועבה, של המציאות השלמה – רמות מודעות גבוהות הרבה יותר מכפי שאנו מסוגלים לדמיין. בעולם העשייה הגשמי לא ניכרת כלל נוכחותו של הבורא, בשל “ריבוי הלבושים המסתירים האור והחיות שממנו יתברך”(10). החומריות שאנו רואים סביבנו היא אשליה המכסה על המציאות האלוקית, ותפקידו של יהודי – כל יהודי, ולא משנה מה גילו, עברו ומגבלותיו – הוא לחשוף אותה. הבנה זו מעוררת באדם תחושת חשיבות: יש משימה שרק אני, יכול למלא. אלא שכעת יש לשאול: כיצד עושים זאת?

ב. ערכה של מצווה אחת

כאן נכנס היסוד השני. בתורת החסידות נאמר כי הבורא האינסופי הניח לנו שתי “נקודות גישה” שבאמצעותן אפשר להתחבר אל האינסוף: תורה ומצוות. התורה היא חכמה שכלית-רוחנית המבטאת את רצונו האינסופי, ואילו המצוות הן הדרך המעשית שבה מנכיחים את הבורא בתוך המציאות, שבעשייתן “ממשיך האדם גילוי אור אין-סוף ברוך הוא מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עולם הזה”(11).

אפשר להמשיל את הדבר לנער צעיר שמתגייס ליחידה מובחרת ומשרת תקופות ארוכות הרחק מהבית. הוריו תמכו במהלך ורצו שיצטרף לשם משום שהם רואים בכך ערך, ומאמינים שהדבר יביא להתבגרותו ולגילוי כוחות כמוסים הפועלים בתוכו.

אלא שהמשמעת הצבאית והעיסוק במטלות מבצעיות לאורך כל היום משכיח ממנו את הרוח המשפחתית איתה הגיע. במהלך האימונים המפרכים הוא נאבק כדי לזכור את הוריו ואת החום והאהבה שהעניקו לו בהיותו בביתם. כדי להתמודד עם האווירה המנוכרת הוא מקפיד לקרוא שוב ושוב את מכתביו של אביו, בהם השאיר לו הנחיות ועצות כיצד להתנהג על פי מסורת המשפחה (תורה). בנוסף לכך, הוא משתדל לאמץ מנהגים שהוא זוכר מהבית, ובכך מרגיש קשר ושייכות אל הוריו בכל פעולה שהוא עושה (מצוות).

אם כן, התורה והמצוות הן הדרך להתחבר לאינסוף. אולם בגילאים מבוגרים קשה יותר להתחיל לעסוק בתורה, משום שהדבר מצריך רקע ומושגים בסיסיים (למרות שמנסיוני רבים יכולים ליהנות מאוד מהעיסוק האינטלקטואלי מעבר לערך הרוחני שהם יפיקו ממנה). לעומת זאת, קיום מצוות מסוימות כמו ברכות, תפילין, ציצית, הדלקת נרות שבת ועוד, יכול להיות פשוט למדי בזמן שהערך הרוחני שלהן רב למדי ומעניק משמעות לחיים גם בפעולות קטנות לכאורה.

ג. עזרה לזולת

היסוד השלישי ממשיך את היסוד השני, והוא מובא בדברי הבעל שם טוב: “נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות”(12). לכאורה הדברים בלתי מובנים – האם יתכן שאדם יחיה שנים רבות רק בשביל טובה מסוימת שיעשה בגיל מופלג לאדם אחר? האם שווה ‘לבזבז’ שנות חיים לריק, רק כדי שבגיל שמונים או תשעים הוא יסייע למישהו באיזה עניין?

התשובה היא שכן. הרבי מלובביץ’ הסביר את הרעיון באופן הבא: כל אדם נברא משילוב של גוף ונשמה. הגוף הוא זמני, ואילו הנשמה – נצחית. “כאשר יהודי מתעסק בגשמיות של הזולת מתוך חיות, ובאותה חיות שהוא מתעסק בגשמיות (או הרוחניות) שלו – הרי זו הוכחה שגם הגשמיות שלו היא אלוקית, היינו שאין אצלו הבדל בין גשמיות לרוחניות, מכיוון שגם הגשמיות שלו אינה מצד הנאת הגוף, כמו הגשמיות של הזולת, שבוודאי אינה מצד הנאת הגוף (שהרי הגוף שלו אינו נהנה מהגשמיות של הזולת), מאחר שנרגש אצלו שגם הגשמיות היא אלוקות”(13).

כוונת הדברים היא שיש ערך נצחי ובלתי נתפס בפעולה קטנה שנעשית עבור יהודי אחר. דבר זה חשוב במיוחד לבני גיל הזהב, היות ורבים מהם חווים תחושה של חוסר יכולת לסייע. במהלך חייהם הבוגרים הם גידלו ופירנסו את ילדיהם, תמכו בהם בתהליך התבגרותם, סייעו להם לאחר שנולדו הנכדים, והנה מגיע יום בו לכאורה איש אינו זקוק להם, והם מוטלים ככלי אין חפץ בו.

ההבנה שכל סיוע קטן ליהודי שנמצא סביבי – מבוגר או צעיר, בן משפחה או מכר מבית האבות – יכולה לעורר כוחות חדשים של חיות וחיוניות בזולת, ולא פחות מכך, גם בי. הדברים נכונים כשמדובר בטובה גשמית, ובפרט בטובה רוחנית כמו התעניינות בזולת, הקשבה ואפילו תמיכה וחיזוק במצבי משבר. הרעיון שכל אחד הוא שליח של ה’ נכון בבית האבות כשם שהוא נכון בבית היהודי בטיבט, בארגנטינה או באנטרקטיקה. אם הבורא האינסופי טרח להוריד נשמה ולקיים אותה בגוף שבעים-שמונים שנה (ואף יותר), סימן שהדבר ‘שווה’ לו. יש בכך ערך שבו ניתן לזכות בכל עת, עד נשימת החיים האחרונה.

אני סבור שעקרונות תורת החסידות יכולים להביא מזור נפשי ורוחני לקשישים רבים. ניתן להשתמש בעקרונות שהבאתי במאמר לפיתוח תכנית חינוך לקשישים וגימלאים, ולשלב אותן בתכניות ליווי רוחני המיועדות לאוכלוסיה זו.

הבעל שם טוב פירש את הפסוק בתהלים “אל תשליכני לעת זקנה”(14) – “שלא יזדקנו דברי תורה אצלך, אלא בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”(15). יהי רצון שיאירו נשמות ישראל בכל הגילאים את אורן האמיתי עד ביאת גואל צדק, במהרה בימינו אמן.

1. אריק ה. אריקסון, ילדות וחברה, ספרית פועלים, תל אביב 1976
2. חגיגה ט ע”א-ע”ב
3. עבודה זרה ג ע”א
4. עפ”י מכילתא בשלח
5. “אֲפִלּוּ עָבַר כָּל יָמָיו וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה בְּיוֹם מִיתָתוֹ וּמֵת בִּתְשׁוּבָתוֹ, כָּל עֲוֹנוֹתָיו נִמְחָלִין” (רמב”ם, הלכות תשובה פרק ב, הלכה א)
6. תיאור של המצב מובא בחוברת: נטע בנטור ומיכאל שולץ (עורכים), באשר הוא שם – ליווי רוחני במערכות הבריאות והרווחה בישראל, הוצאת ג’וינט ישראל-אשל, ירושלים: 2017. http://www.eshelnet.org.il/sites/default/files/BaasherWhoSham.pdf
7. שם, עמ’ 185
8. מדרש תנחומא, פרשת נשא ט”ז
9. תניא – ליקוטי אמרים, פרק לו
10. שם
11. שם, פרק ל”ז
12. “היום-יום”, ה’ אייר
13. תורת מנחם כרך ו, עמ’ 147
14. תהלים עא, ט
15. כתר שם טוב, הוספות סו