Da’at: Knowledge דעת

– הדרך להפנמה וליישום –

פרולוג:
אריק נטל את חוברת הבגרות לידו והחל מדפדף בה קלות, השאלה המרכזית זעקה מבין הדפים, ניתן למענה עמוד רחב שוליים בו התבקשו התלמידים להגדיר ולפרט בדיוק מהו ‘אומץ’. מיד עמלו כל התלמידים על חוברת הבגרות על מנת להעביר את התובנות שאגרו בימי ההכנה אל דפי המבחן.

אריק, הרים את עטו והחל לכתוב, כשלאחר מספר רגעים עצר.. הוא הוציא דף לבן וכתב באותיות גדולות במרכזו:

“זהו אומץ!”. הוא קיפל את הדף לשניים והכניסו בין דפי הבגרות.

כשהתקבלו הציונים, לא התפלא אריק לראות שהוא היחיד מבין כל משלימי הבגרות שקיבל ציון מלא.

– כאשר נטל אריק את העפרון וכתב ‘שתי מילים’ אלו, הוכיח וביטא במעשהו, שהפנים והתעצם עם המושג ‘אומץ’! הוא העביר את המידע שצבר מחכמת הראש אל חכמת הלב, וידע, שכאשר ירצה להראות ולהוכיח שיודע מהו אומץ, ינתר ויעשה את המעשה האמיץ והנועז.

מטרת המאמר:

• במאמר זה נדון מהו המחסום הקיים בין ההשכלה הנלמדת לבין תבונת הלב, התחברות הנפש ומימוש מעשי.
• כיצד מלמדים אנו את עצמנו, וכן בתור הורים, מורים ומחנכים, את הילד/תלמיד, לחיות, לחבור ולחוות את הנלמד בצורה שלא יישאר כתיאוריה ערטילאית אלא כהרגשה וחיבור נפשי.

חלק ראשון: משחק ההיכרות

כשמתייחסים בחסידות לשלבי קליטת ההשכלה לפני שמגיעה לידי הפנמה, משתמשים בשני מושגים קבליים המכונים ‘חכמה’ ו’בינה’:

חכמה:

השלב הראשון, בו ניתן לחזות בפעם הראשונה וברגע הראשון שמבריקה במוחנו התובנה. המוח קולט בהבזק של רגע אל איזה כיוון חותר בעל הדעה/התיאוריה, אך אין ביכולתנו להסביר עדיין על איזה שיטה עלינו, מאחר ולא קיימים אצלנו עדיין שלל הפרטים בשביל להבהיר העניין באופן מפורט ורהוט.

שלב זה, הדורש מאתנו עוד שעות רבות של עמל ויגיעה בשביל להגיע להבנה המרבית, מכונה בחסידות בשם ‘חכמה’, נוטריקון ‘כח מה’, השכלה נטולת הבנה שהשאלה ‘מה?’, זועקת ממנה.

בינה:

לאחר מכן, כאשר מייגעים את המוח במטרה להבין הנאמר, מוסיפים את כל רבדי ההבנה הכלולים באותה תובנה, משקיעים זמן רב לאסוף כל קצה מידע שקשור אליה, לבסוף, נבין את העניין על שלל פרטיו. שלב זה נקרא בשם ‘בינה’, שהמוח מקבל הבנה צרופה וברורה של כל צדדי ההשכלה ונכונותה.

השלב השלישי – הפנמה:

‘דעת’. השם-מושג ‘דעת’, נטול מלשון הפסוק “ןהאדם ידע את חווה”, מלשון התקשרות והתחברות. זה השלב בו לוקחים אנו, את ההשכלה בה השקענו ומחדירים אותה באופן חזק ואיתן בנפשנו, כך אנו מתעצמים עם השיטה או הלך המחשבה שלמדנו באופן נעלה מסברות ומילים, באופן עובדתי ומוחשי.

כאשר מגיעה ההשכלה ל’דעת’, קושרים אנו חבל אדוק בין חכמת המוח אל חכמת הלב. אין זה עניין ערטילאי, כי אם עובדה מוחשית!

רק לאחר שהבאנו את ההשכלה ל’דעת’, אפשרי להביאה גם לידי יישום מעשי בפועל בעת הצורך!

– להלן המקור הראשוני למושג דעת המובא בתורת החסידות:

“והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה, והוא לשון התקשרות והתחברות…
(לקוטי אמרים תניא פרק ג’)

ניתן גם כן לכנות שלבים אלו בשמות ומושגים הידועים לנו –

הברקה = חכמה.
הבנה = בינה.
הפנמה = דעת.

חלק שני: הנתק בין ההשכלה להפנמה

המחסום: למידה שכלתני

פעמים רבות קורה, שכאשר מגיעים אנו למצבים מסוימים בהם נדרש מאתנו להשתמש כפי האסכולות אותם שיננו, נתקלים אנו במחסום רגשי נורא, אין אנו מצליחים לנהוג כפי הנלמד. מגלים אנו, שאמנם למדנו, הבנו ותרגלנו רבות את הנוסחה והשיטה המתאימה לסיטואציה בה אנו אוחזים, אך לא התחברנו אליה אף פעם (!), היא נשארה בתור תיאוריה שכלית יבשה ללא חיבור וקשר לחיינו אנו. ובמושגים הנזכרים, ההשכלה נשארה בכח ה’בינה’ ללא ‘דעת’, בלי שום חיבור וקשר נפשי המביא להפנמה.

ניתן לראות כיצד כותב רבי שניאור זלמן מליאדי בנוגע לנתק הקיים בין הלימוד השכלתני בגדולת ה’ ללימוד המשמעותי והפנמת ההשכלה(1):

“שיש להם שכל והשגה שמשיגים גדולת הבורא יתברך מפי ספרים ומפי סופרים השגה והבנה גדולה.. אך שאין זה בבחינת דעת והרגשה בנפשו”
(תורה אור פרשת משפטים)

שמעתי מהרב עדין אבן ישראל שי’ שטיינזלץ:

“פעם היו כותבים בשערי מסכתות התלמוד, מחמת הצנזורה, כתובת כזו: “כל מקום שנאמר גויים – אין הכוונה לגויים של היום, אלא לגויים שהיו בעבר”.

גם בדורנו יש כתובת כזו בשערי הספרים, כתובת בלתי נראית: “כל מה שכתוב כאן על יהודים – אין הכוונה ליהודים של היום; הכוונה ליהודים של פעם”. ולכן אפשר לשבת וללמוד חומש, גמרא, ספרי מוסר או ספרי יראה – ללא הפנמה. שהרי זה לא מתייחס אלינו או לדור שלנו, אלא לאנשים אחרים, ואל זמנים אחרים”.

הרב שטיינזלץ מבכה על כך שכיום לומדים בעולם התורה לימודים, סברות והנהגות, אך אין דואגים ועמלים לליבנו פנימה! אין יגיעה עבור ההפנמה של הלימוד בנפש פנימה!

הדילמה בעולם החינוך – למידה משמעותית:

במערכת החינוך הכללית, ידועה המשימה הקשה המוטלת על המורה, להעביר את שיטת הלימוד ואת ההשכלה עצמה, מ’למידה שכלית’ ל’למידה משמעותית’. ובמילים שלנו “להעביר את ההשכלה ל’דעת’. הבעיה הקשה היא, כיצד?

הפסיכולוג האמריקאי קארל רוג’רס, אבי שיטת ‘הטיפול הממוקד בלקוח’, קובל בספרו על בעיה זו:

“כמעט כל תלמיד עלול להיווכח שחטיבות שלמות מחומר הלימוד הינן בלתי משמעותיות בשבילו. כך הופך החינוך להיות נסיון סרק בהקניית חומר חסר ערך לגבי הפרט. לימוד כזה מעסיק את המוח בלבד. זאת למידה המתנהלת רק “מן הצוואר ומעלה”.

אין היא כרוכה ברגשות או במשמעויות אישיות: איננה נוגעת לאישיות כולה… שעה שפעוט נוגע בתנור חם הוא לומד בעצמו את משמעותה של המלה “חם”. מכאן ואילך ילמד להישמר מכל תנור דומה! ולקח זה הוא קלט בדרך משמעותית בה היה מעורב וזו לא בנקל תישכח”
(חופש ללמוד, עמ’ 14 הוצ’ ספרית פועלים 1974)

הבעיה אליה מכוון קארל רוג’רס, היא שפעמים ולומדים התלמידים השכלות וחומר לימודי רב תוכן, אך בעיני התלמיד, אין זה אם כי עומס סברות ופלפולי שינון אותם צריך לזכור ולכתוב בשעת הצורך.

אך מטרת עבודתו של המחנך או המורה, לעזור לתלמיד להפוך את הלימוד מלמידה ‘מן הצוואר ולמעלה’ ל’למידה משמעותית’, איננה.

בחיי חברה

ישנם שני מצבים של קשר בין חברים. מצב ראשון, בו מבינים את חכמתו, תבונתו, גבורתו ושאר התכונות של החבר, ועל כן מרגישים מתאימים לחבור ביחד ולהוות זוג.

אך באם בזאת ייגמר החיבור ביניהם, איננו יודעים מה יהיה במקרה ויגררו לסיטואציה מתוחה ומביכה. לזאת צריכים הם לגלות את הקשר הפנימי של שניהם ולחבור אחד לשני לא רק מצד השכל והמוצלחות של השני, אלא, קשר נפשי וחיבור פנימי יותר.

על ידי זה, יגיע השלב הבא באופן אוטומטי, שיגרמו טוב אחד לשני ויתנו מאחד לאחד ויישמו את הקשר הפנימי שיש ביניהם.

שלושה עולמות

המורם מהאמור לעיל, שקיימים שלושה עולמות נפרדים בהם עובר האדם:

שלב ראשון הוא בעולם השכל, שם היא נקלטת ההשכלה ומובנת בתור תובנה סברתית יבשה ומפורטת.

שלב שני, הוא המעבר לעולם הנפש, שם חוברת הנפש עם ההשכלה ומפנימה את הנלמד ממנה, הוא ה’דעת’ בה אנו עוסקים.

שלב שלישי והוא המגיע רק לאחר השלב השני – המעבר לעולם המעשה, בו משתמש האדם הלומד בהשכלה במצבים הנצרכים על פי התובנה שלמד ומורידה למעשה בפועל.’

הבעיה: העברה מ’בינה’ ל’דעת’

הפרובלמה בה נמצא האדם היא, מה יעשה וכיצד יעביר את ההשכלה/תובנה ל’דעת’, כך שיוכל ליישם אותה בבוא העת?

לשם המחשה, לפנינו טבלה המשקפת את הלך רוחו של האדם בשלושת עולמות אלו ומה השינוי שמתחולל בכל עולם:

 

חלק שלישי: העצה לחיבור והפנמה

הפתרון: התבוננות

כך מציעה החסידות לקרב את ההשכלות לנפש ולהרגשה מוחשית:

“שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב”ה ואינו מסיח דעתו, כי אף מי שהוא חכם ונבון.. אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שווא”
(לקוטי אמרים תניא פרק ג’)

“וכמו”כ יובן בעבודת ה’ שההתבוננות ב’ואתה מחיה את כולם’ כו’ בהסברים שונים לקרב אל השכל, אזי נקבע בחינת דעת בנפשו והוא הדעת שאחר ההתבוננות”
(מאמרי אדמו”ר האמצעי – הנחות תקע”ז – עמ’ שנד)

כשהחסידות מייעצת לאדם כיצד לעבור מה’בינה’ אל ה’דעת’, משתמשת היא בדרך כלל במושג ‘התבוננות’.

בציטטות הנ”ל, ניתן להבחין במספר נקודות מפתח כיצד להביא את הלימוד ל’דעת’. להלן יבוארו מטלות אלו וכיצד ע”י פעולתם יביאו ההשכלה מ’בינה’ ל’דעת.

א. יתקע מחשבתו בחוזק:

בשונה מלימוד או הוספת השכלה, יישנו היבט שקיים רק כאשר לוקח האדם את ההשכלה ומתבונן בה רבות, משקיע מאמץ רב ויגיעה רבה להתבונן בה ללא תוספות של הבנות והשכלות חדשות.

ההתבוננות, מעבירה את ההשכלה לשייכת וקרובה. ככל שההתבוננות תהיה יותר ממורכזת, כך נוכל לקחת את המושגים הנלמדים וההבנה הצרופה והשכלית בה אנו אוחזים ולנתבה אל עבר חיינו הפרטיים.

במובן מסויים, גורסת החסידות, כי אל לו לאדם להתעסק עם השכלות רבות, היות וחבל על לימודים אלו שאינם מועילים בדרך החיים חוץ מצבירת ידע. על האדם ללמוד עניין ולהעמיק בו, עד שיתעצם עם העניין ויכול ליישמו.

בשעה שרוצה האדם ומחליט לטבוע תכונה בנפשו פנימה, אף אם יהיה חכם ונבון, משכיל ונהור, רק אם יתבונן רבות במה שלמד ללא הפסקה וללא הסחת הדעת, וינסה למצוא בזה את הדרך חיים היומיומיים יצליח לנתב ההשכלה לרלוונטית בשבילו.

ב. בהתמדה:

ניתן לומר שהחסידות דוגלת ומסבירה שאל לו לאדם ללמוד חכמות רבות בכמות וקטנות באיכות. האדם נצרך להתבונן רבות במה שלמד ולהעמיק מחשבתו בחוזק ובהתמדה רבה ועצומה, ללא היסח הדעת למשך זמן רב רק במה שלמד ולא יביא ללימוד נוסף ולחכמה נוספת, אלא רק יגיעה רבה וזמן ארוך בהתבוננות.

אמנם יצטרך האדם להפחית מלימודיו הרבים, אך עדיפות ניתנת להתבוננות ארוכה בלימוד, היות ורק כך יביא לידי דעת.

ג. לקרב העניין אל השכל:

פסיכולוגים רבים בדורות עברו, לא למדו לעולם פסיכולוגיה או תורת הנפש, אלא, ידיעתם והבנתם בנפש האדם והלך מחשבתו נבעה אך ורק מניסיון שצברו במשך השנים או בסיטואציות מסוימות בהם התמודדו.

לדוגמא ניתן להביא את ד”ר ויקטור פראנקל שהבנתו והשכלתו העמוקה בפסיכולוגיה ותורת הנפש לא נבעה מיגיעה ושקידה רבה בספרים, אלא, לאחר שהעביר שנים מחייו בנסיבות ובתנאים קשים ומצערים, וזמנים אלו היוו לו למלמד ומורה דגול (ראה בחלקו הראשון של ספרו ‘האדם מחפש משמעות’).

כי כאשר חווה האדם חוויה מסויימת, מצליחה היא לפעול מה שלא יכולה לפעול תקופת לימודים ארוכה, אלא אם כן, יחווה העניין באופן מחשבתי כגון על ידי סיפורים וכד’.
כך מצינו הסבר להתבוננות שהובא ע”י רבי יוסף יצחק שניאורסון:

“ההתבוננות היא על שתי אופנים: הא’ – הוא התרחבות של קוצר המשיג ע”י הסברים וביאורים.. והב’ – הוא מה שההשגה מלבשת את עומק המושג בדוגמאות ומשלים עד שהמושג מתקבל בהמשיג…”
(סה”מ תש”א עמ’ 112)

זו הצעת החסידות, לקרב את ההשכלה אל השכל של האדם הפרטי עד שיבוא לידי חוויה פרטית! על ידי המחשות, הסברים וסיפורים שונים שיקרבו את השכל אליו, ויבטא אצלו את הדבר באופן ברור ומוחשי, ושלא יישאר כהשכלה רחוקה מן המציאות(2)!

למסקנה:

לפנינו מעגל הבנה, המראה את השלבים הנלמדים, ואת שלבי קליטת ההשכלה במוח:

 

צועדים בעולם המעשה:

החסידות נותנת מספר מפתחות על מנת להעביר את ההשכלה אצלנו/לילד/תלמיד מ’בינה’ אל ‘דעת’:

• עלינו להתבונן רבות בנלמד ולא לעבור ללימוד חדש ונוסף לפני שמתייגעים לחבור לקודם על ידי התבוננות. כך גם בחיי חברה, לנסות להתבונן ולחשוב בעיקר על המעלות והתכונות שכבר מצא אצל החבר ולא לנסות למצוא מעלות חדשות.

• ההתבוננות צריכה להיות במשך זמן ארוך, ללא הנחות או פשרות.

• על ידי המחשות, סיפורים, משלים וכד’, ניתן לחבור ולקרב את הלימוד למעשי יותר, רלוונטי יותר ופנימי יותר. וכן גם בקשר עם חבר או בן זוג, הבאת ההבנה במידותיו הטובות של השני ל’דעת’, זאת יעשה על ידי שיתבונן וימחיש לעצמו את טובתו של השני כלפיו, ובתרומת טיב שכלו ומידותיו כנוגעות אליו, ולא כאיש מוצלח ומידה טובה הקיימת בו לכשלעצמו!

בדרך זו, בשיטה המעמיקה והנקייה, נוכל להעביר את השכל מ’שכל בינתו’ אל ה’דעת’, אל הרובד הפנימי-נפשי שם נחוש התחברות נפשית וכן נבוא לשנות מידותינו לדרך חיים מוצלחת יותר.

סיכום:

עסקנו במאמר זה במושג ‘דעת’ המובא בחסידות, והסברנו חיוניותו, וכיצד מגיעים אליו.

פירטנו את זה לשלושה עולמות בהם עוברת ההשכלה:

• ‘עולם השכל’ שכולל שני שלבים: חכמה – המהווה הבזק מהיר של התובנה לפני פירוט ובהירות הפרטים המשלימים. בינה – המביאה את ההשכלה לבירור ופירוט מוחלט באופן מלא.
• ‘עולם הנפש’: בו חוברת ההשכלה לנפש ומביאה לתחושה של הרגשה ומוחשיות – ‘דעת’.
• ‘עולם המעשה’: בו מגיעה ההשכלה לידי יישום ומעשה בפועל.

---

1. ראה עוד בהמשך עת”ר למוהרש”ב עמ’ קסב (בהוצאה החדשה).

2. בהמשך דבריו שהובאו לעיל, כותב קארל רוג’רס:

“למידה משמעותית מתחוללת כשתלמיד רואה את חומר הלימוד כקשור לתכליותיו שלו. בצורה מעט יותר מקובלת אפשר לומר שאדם לומד למידה משמעותית, אותם דברים הנתפשים על ידו ככרוכים בקיום, או בקידום ה”עצמי” שלו…

למידה היזומה על ידי הלומד עצמו שהאדם כולו מעורב בה – על הרגשותיו ועל שכלו – הינה בת קיימא ומעמיקה ביותר אשר בה למידת עצמו על ידי האדם, בהיותו מעורב בה כולו, הינה יעילה ביותר” (חופש ללמוד, עמ’ (159-160 הוצ’ ספרית פועלים 1974).

הצעתו היא, לתת לתלמיד ללמוד באופן שקשור לתכלית שלו ולרגשות שלו. החסידות מייעצת כיצד לעשות זאת, כמו שהוסבר בהרחבה למעלה.