Getting Out of Depression and the Way to Joy: According to Chassidus היחלצות מדיכאון והדרך לשמחה – ע”ת תורת החסידות

מבוא

במאמר זה אעסוק בבעי’ אנושית נפוצה המכונה דיכאון (דפרסי’) (1). לעתים רבות חווה אדם ירידה משמעותית במצב הרוח ובחיוניות ושוקע בעצבות ובמחשבות שליליות ופסימיות. מדובר בחווי’ בלתי נעימה והשלכותי’ ונזקי’ נוגעים לכל תחומי החיים. הפתרונות המשמשים את רוב בני האדם בהתמודדות עם הדיכאון הם לרוב דרכים שונות להתחמק ממנו אך לא פתרון יסודי של הבעי’.

במאמר זה נציג את שיטתה החדשנית של תורת החסידות המאבחנת את הדיכאון באופן יסודי, ומתווה את הדרך לא רק להיחלץ ממנו, אלא יותר מכך – להפוך את הדיכאון עצמו לכוח חיובי שיוביל בסופו של דבר ליתר שמחה ואנרגטיות.

תיאור הבעי’

מובן שאיננו עוסקים במסגרת זו בדיכאון קליני הדורש טיפול מקצועי, אלא בחווי’ שבהכללה היא חלק משגרת החיים של רבים מבני האדם (וכמובן שהיא משתנה בתדירותה ובעוצמתה). מזמן לזמן חווה האדם ירידה במצב הרוח בחיוניות ובמרץ, מתעטף בדכדוך ועצבות ושוקע באפתיות ואדישות. בעת זו הוא מתרחק מחברת אנשים, מאבד עניין בחיים ומנעמיהם, אינו מתרגש ואינו מתלהב מדבר. סימפטומים נוספים הם עשויים להיות: עצבנות ורוגז, חוסר יכולת לעבוד ואיבוד כושר ההחלטה.

החלק החמור יותר של הדיכאון הוא דפוס החשיבה שהאדם מאמץ במצב זה, חשיבה פסימית ודיכאונית: דימוי עצמי נמוך, תחושת כישלון, תחושת אשמה וביקורת עצמית: “אני מלא רוע, אין בי שום טוב, אני לא ראוי לכלום”, “אני לא יוצלח, לא ייצא ממני שום דבר, אין לי שום סיכוי” וכו’ (2).

בדרך כלל עם הזמן הדיכאון יחלוף גם ללא התייחסות ישירה, ולכן באופן אינסטינקטיבי בני אדם נוטים להתמודד איתו באמצעות בדרך של בריחה והסחת דעת, אם ע”י אכילת ממתקים, שמיעת מוזיקה, פעילות גופנית או פעילות חברתית. אך מובן שאין בכך כל פתרון לבעי’. אמנם החווי’ הבלתי נעימה חלפה בינתיים, אך הרושם שלה עדיין נותר ומזכיר לאדם שהחיים בצורתם הנוכחית אינם מספקים אותו ואינם מסוגלים להביא לו את האושר אליו הוא מייחל.

הפסיכולוגי’ הקונטיבית מציעה תרגול של חשיבה אופטימית וחיובית כדי להשתחרר מהדיכאון. מרגילים את האדם לראות את הצד החיובי של החיים, ומסבירים לו בהיגיון כי יש תקווה ושהכל יהי’ בסדר בעז”ה. אף גישה זו אינה פותרת את הבעי’ באופן יסודי, שהרי המחשבות השליליות המלוות את הדיכאון הן, לפחות בחלקן, נכונות ומשקפות את המציאות, לא הכול מושלם בחיים. ההתמקדות בצד החיובי אין בה נחמה על הצד השלילי, וכל אימת שנזכרים בצד השלילי זה מעיב על השמחה והאושר.

הרעיון החסידי

לבעי’ מסוג זה מתייחס אדמו”ר הזקן בספר התניא (ובעוד מקומות), ומתאר באריכות את אבחון וניתוח הבעי’ ואת הדרך המורכבת לפתרונה. הייחודיות שבשיטתו היא ההבהרה שאם אמנם חפצנו בשמחה אמיתית עלינו להתאזר בסבלנות. הרודף אחר האושר – האושר עלול לברוח ממנו.

קודם לכן עלינו לערוך חשבון נפש חודר ונוקב, תהי’ זו חווי’ כואבת ורחוקה לכאורה משמחה, אך יחד עם זאת משחררת ומרפאת, ודווקא כך נגיע בסופו של תהליך לשמחה אמיתית, שאין עמה בריחה והתכחשות אלא אנרגטיות נחישות ועוצמה.

וכך כותב רבינו הזקן בספר התניא פרק כ”ט(3):

אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן . . והסיבה היא גסות הקליפה שמגביה עצמה על אור קדושת נפש האלוקית ומסתרת ומחשיכה אורה. ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר. דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו, להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב ולב נשבר רוח נשברה.

. . וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה, כמאמר רבותינו ז”ל: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר רגזו וגו’, דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו: אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו’, ככל השמות שקראו לו חכמינו ז”ל, באמת!

הדיכאון הוא בעצם התפרצות חזקה של האגו, של ה”אני” שלנו, שאיננו מעוניין להתגבר על משוכות החיים או להתאמץ למען שום מטרה, אלא כל מעייניו נתונים לעצמו בלבד. זה מה שאדם עושה בעת זו – עסוק בעצמו. המחשבות הדיכאוניות, בניגוד למה שנראה בשטחיות, מיטיבות עם האגו. כאשר אדם מחליט שהוא “מקרה אבוד” ואין לו שום סיכוי – הוא רואה בכך היתר להיות אדיש לגורלו ומשחרר את עצמו מכל אחריות.

אך אם כן מדוע הדיכאון מכאיב לנו? מדוע איננו באמת נהנים ממנו ומתמידים בו? למה בכל זאת אכפת לנו ואנו נואשים להשתחרר מהדיכאון? – כיון שיש לנו נשמה!

החסידות מסבירה שלכל אדם יש שתי נפשות, הנוכחות באופן מתמיד בחיינו, ולאחר שאנו לומדים זאת אנו מסוגלים להבחין בהם ולזהות אותם: א) הנפש המספקת לאדם את החיים הגופניים-הפיזיים. נפש זו שווה באיכותה לנפשות החיות והבהמות, ולכן היא מכונה בחסידות “נפש הבהמית”. ב) בנוסף קיימת בנו הנשמה האנושית עלי’ נאמר שהיא נבראה “בצלם אלוקים(4), ועל שמה נקרא האדם “אדם” מלשון “אֶדַמֶה לְעליון”(5).

ההבדל בין שתי הנפשות מתואר בפסוק “רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה בארץ”(6). הנפש הבהמית מרכזה הוא ה”אגו” האישי, ולכן כל כוחותי’ מכוונים אל התועלת והתענוג האישיים. מנפש זו באים המדות הרעות שבאדם. לעומתה הנשמה האנושית “עולה היא למעלה”, אין לה “אגו”, היא חי’ בהכרה תמידית “אני נבראתי לשמש את קוני(7). כל שאיפתה ותשוקתה להתדמות ליוצרה ולתרום את כוחותי’ וכשרונותי’ למען העולם והאנושות.

הנשמה מורגשת בעומק תודעתו של האדם, נוכחת בתמידות בחייו, ופועלת מאחורי הקלעים להנהיג את הגוף והנפש הבהמית בהתאם לרצונה, שהאדם ינצל את חייו כדי לעמול ולתרום מעצמו כל העת למען סביבתו. התעסקות האדם בעצמו ובהנאותיו והישגיו האישיים כואבות לנשמה, אך הכאב מגיע לשיא בעת הדיכאון, כאשר עסוק בעצמו ומתחמק מאחריות ומעשי’, והיא משתוקקת בעת זו יותר מבכל זמן אחר לגרום לאדם לשים לב אלי’ ולהאזין לכאבה.

[מצד אחר, באופן תת מודע ובעקיפין, הנשמה היא גם זו שגורמת את הדיכאון, שכן בגלל נוכחות איננו יכולים להיות מסופקים מהנאות החיים וההישגים האישיים, כיון שאנו זקוקים לחיים רוחניים מלאי משמעות. כאשר האדם אינו מודע לכך יוצר מצב זה תחושת ריק וגעגוע בלתי מוסבר הגורר לדיכאון].

העצה – חשבון הנפש

עצת התניא מיוסדת על משל שאמרו חז”ל: מן היער עצמו לוקחים את יד הגרזן לכרות את עצי היער(8). וכן בענייננו: את העצבות והדיכאון אנו נכריע שננצל את מצב זה עצמו לחוש את כאבה של נשמתנו המתייסרת.

את המחשבות השליליות המלוות את הדיכאון עלינו להפוך למחשבות של חשבון נפש נוקב ומייסר, מתוך מגמה להגיע לידי שברון לב וכאב פנימי ועמוק, אך באופן מודע ומבוקר. במקום להתמקד בכישלונות ואכזבות של האגו כמו איבוד הזדמנויות להנאות או הישגים כאלו ואחרים, על האדם להפוך את המחשבות השליליות לכיוון הרוחני-מוסרי, לבוא חשבון עם עצמו ולהוכיח את עצמו(9):

אני חי חיים ריקים מתוכן, רודף כל הזמן אחרי תאוות של הבל וריגושים חולפים. איני מאמין באמת בערכים שלי, אני רמאי וצבוע. על האדם להיזכר בכל אותם פעמים בהם התנהג בצורה בלתי ראוי’ ועשה מעשים לא מוסריים. יותר מכך, הוא ממשיך להוכיח את עצמו: אף כאשר אני עושה מצוות איני עושה אותה לשמה אלא מתוך אינטרסים אישיים. אני בוחר את המצוות שנוחות לי ומתחמק מהדברים הדורשים ממני מאמץ אמיתי. וכן כהנה וכהנה.

כשאדם יתעמק במחשבות אלו ויכיר בכך שהם אמיתיות ומשקפות את המציאות לאשורה(10), הוא יגיע לתחושת בושה ומיאוס מעצמו, ולידי שברון לב וכאב פנימי ועמוק על מצבו. הוא מתבונן בכך שיש לו נשמה המשתוקקת לחיים רוחניים מלאי משמעות ואילו הנפש הבהמית שלו מרחיק אותו מכך. בשלב זה הוא מתחיל לרגוז על הנפש הבהמית: אתה רע ורשע ומתועב! מדוע אתה מפריע לי לחושב את נשמתי? מדוע אתה מפריע לי לממש את תפקידי בעולם? ובעקבות כך הוא מתמלא רגש רחמנות(11) על נשמתו הזכה המצוי’ ב”מאסר” בתוך הגוף ונפש הבהמית ואינה מסוגלת לפעול לבטא את עצמה.

ההבדל בין הדיכאון הנוצר מעצמו והמחשבות השליליות הנלוות לו, לבין שברון לב שאנו יוצרים בתודעתנו בכוונה תחילה – הוא תהומי(12):

העצבות המשרתת את האגו אינה מובילה לשום מקום. זוהי עצבות משתקת ומקפיאה המביאה לידי ייאוש ואדישות. לעומת זאת הכאב שבחשבון הנפש הנובע מתשוקת הנשמה הוא כאב מזעזע ומעורר ומדרבן שאיננו נותרים אדישים כלפיו. זהו כאב המסוגל לחולל בנפשנו מהפכה חיובית. בכך אנו הופכים את הדיכאון לדיכוי הרוע שבנו, ובכך לסלול את הדרך לטוב של הנשמה להתגלות ולפעול ולחולל פלאות.

(אולי אפשר להמליץ על כך משל מחיי היום יום: קורה שמערכת היחסים בין בני זוג נקלע למשבר ונכנס לקיפאון, ניתן לנסות להתעלם מזה ולהמשיך כאילו הכל בסדר, אבל לפעמים כדי להחזיר את האהבה וההתלהבות הפנימית בחזרה לחייהם – אין מנוס מלהציף את חילוקי הדעות ביניהם. הוויכוח הוא כואב ובלתי נעים אבל ביחד עם זה משחרר ומרפא, ובפיוס שלאחריו תחזור לשכון אהבת אמת, ועוד כיתרון האור).

השמחה שלאחר העצב

נאמר “בכל עצב יהי’ מותר”(13), מפרש אדמו”ר הזקן: העצב עצמו אין בו מעלה, אבל מגיע ממנו יתרון ותועלת, והוא – השמחה הבאה אחר העצב, שיש לה יתרון על שמחה רגילה, כיתרון האור הבא מן החושך(14). כאשר לאחר כאב הנשמה וגעגועי’ האדם מוצא נחמה לנשמתו – אין לך שמחה גדולה ואמיתית מזו.

ומהי נחמת הנשמה לאחר הכאב והרוגז והרחמנות? מבאר אדמו”ר הזקן:

ואחר כך יבא לידי שמחה אמיתית, דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנ”ל, לאמר ללבו: אמת הוא כן בלי ספק, שאני רחוק מאד מה’ בתכלית ומשוקץ ומתועב כו’, אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף עם נפש החיונית שבו,

אבל מ”מ יש בקרבי חלק ה’ ממש . . רק שהיא בבחי’ גלות . . ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעורי’ . . ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה. כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה ויצא לחפשי אל בית אביו המלך.

ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו . . מכל מקום, תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה, שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף.

זוהי התבוננות ועצה נפלאה וייחודית: בדרך כלל כשיש לאדם דבר המכאיב ומצער אותו הרי בכדי להשתחרר מהכאב עליו להסיח את הדעת מהצער ולנסות להתמקד בצד הטוב, ב”חצי הכוס המלאה”, אך באופן כזה לעולם אין הנחמה שלימה ואין השמחה אמיתית. לעומת זאת כאן, מכיון שהכאב והרוגז נובע מהפרעות הגוף והנפש הבהמית ואילו השמחה קשורה לנשמה – לא רק שאין סותרים ואינם באים אחד על חשבון השני, אלא עוד זאת שהכאב מגדיל ומעצים את השמחה כיתרון האור מן החושך.

האדם אומר ללבו: אין לי צורך להתכחש לכל הפגמים והכישלונות שלי ולכל השקר והרוע הקיים בי, אני מודע לכך באופן מלא והכל אמת, אך כל זה הוא רק צד אחד שלי, הצד הגופני, הבהמי והאגואיסטי, אך הרי יש בי גם נשמה, יש בי צלם אלוקים, “אדמה לעליון”! הנשמה בדוגמת יוצרה היא טהורה וזכה ושאיפתה האמיתית היא לעבוד את ה’ ולהתקרב אליו, ובידי הדבר להתחיל לסייע בידי הנשמה לממש את שאיפתה ותפקידה!

ואדרבה, ככל שאני מודע לפחיתות והתיעוב של הגוף והנפש הבהמית, כך אני חש יותר את גודל הרחמנות על נשמתי, והדבר מדרבן אותי עוד יותר לעשות הכל כדי לעזור לה ולשחרר אותה מה”מאסר” של הגוף והנפש הבהמית! מעתה אשתדל ככל יכולתי להתעלות מעל האגו והאינטרסים האישיים ולעשות כמה שיותר מצוות ומעשים טובים, וזו תהי’ מגמתי כל ימי חיי.

ומתוך מחשבות אלו האדם יכול לתאר את גודל השמחה של הנשמה וגודל החירות והפורקן שיש לה כשהאדם מחליט החלטה כזו, והאדם מצטרף לשמחתה של הנשמה(15).

וזוהי השמחה הגדולה ביותר שניתן להשיג בחיים, שכן (א) שמחת הנפש הרוחנית היא האושר והסיפוק הנעלה ביותר, שלא בערך כלל לסיפוקי הגוף והנפש הבהמית. והרי כאן הובטח האדם על היסוד הטהור של הנשמה הקיים בו בכל מצב. (ב) כיון ששמחה זו באה לאחר העצב והכאב על הפרעות הגוף והנפש הבהמית – יש לשמחת הנפש הבאה לאחריו משמעות של “שחרור” ו”גאולה”, שזוהי שמחה עצומה כיתרון האור מן החושך. וכנ”ל, שככל שגדל העצב כך תגדל השמחה שלאחריו. (ג) השמחה שלאחר העצב היא גם שמחה אמיתית ופנימית יותר. כשאדם מתגעגע למשהו ומשתוקק אליו וכואב את חסרונו זה מורה עד כמה הדבר נוגע לו בפנימיות נפשו, ולכן גם השמחה אחר כך היא פנימית(16).

סיכום מעשי

א) כשאדם נופל לדיכאון – הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להתייחס לזה כעצת היצר והפרעה מצידו מלאפשר לאדם להמשיך למלא את תפקידו ושליחותו בעולם, ולכן יש לנסות להסיח את הדעת ולהמשיך בעשי’ חיובית מתוך שמחה וטוב לבב וחשיבה חיובית ואופטימית מלאת אמונה ותקווה, ולדעת שהמחשבות השליליות הנובעות מהאגו אין בהם ממש כלל.

ב) אם אינו יכול להסיח את הדעת כי כבר שקע בעצבות עמוקה, אזי העצה היא לנצל את מצב הרוח הנוכחי כדי לערוך עם עצמו חשבון נפש על כל פגמיו וכישלונותיו הרוחניים, ולהגיע על ידי זה להתעוררות תשובה ולהתקרבות לה’.

ג) על האדם לדעת ולזכור שיש לו נשמה קדושה טהורה וזכה, ושכל הפגמים המוסריים שיש לו וכל הכישלונות הרוחניים מהעבר אינם משנים ומחלישים במאומה את טהרתה ואת כוחה ועוצמתה של הנשמה. עליו לשים לב אל הנשמה ולעזור לה להתגלות בחייו על ידי קיום מצוות ומעשים טובים ועל ידי חיים מוסריים מלאי משמעות ועשי’.

ד) זוהי גם עצה טובה לשיפור הדימוי העצמי מבחינה מוסרית ורוחנית. הרוע אכן קיים בי ואין צורך להתכחש אליו, אך זהו רק צד אחד שבי, ואילו בפנימיותי שוכנת נשמה קדושה שכולה טוב, ואם כן הרצון והשאיפה שאני חש לרוחניות ולמוסר הם אמתיים וכנים ועלי להיות נחוש לממש אותם, לחיות בהתאם לנשמה ולרצון ה’.

ה) עליו לדעת שהשמחה האמיתית בחיים היא שמחת הנשמה בעשיית המצוות ובעבודת ה’ ואין לך סיפוק ואושר נעלה יותר מזה.

ו) ואדרבה, המודעות לפגמים והחסרונות הרוחניים מגדילים את הדחף וההחלטה לסייע לנשמה לממש את עצמה, ומגדילה את השמחה. וכך הוא ייצא מהדיכאון מתוך שמחה יתירה מלא התלהבות ומרץ לפעול להוסיף עוד טוב בעולם.

1. דיכאון נחשב לאחת המחלות הנפוצות בעולם המודרני: כ־‭20%‬ מהאוכלוסייה צפויים לסבול ממנו במהלך חייהם. ע”פ ממצאי קופת החולים בישראל כ10% אובחנו כחולים בדיכאון קליני. ע”פ סקרים כ25% מהאוכלוסי’ סבלו במהלך חייהם מתסמינים של דיכאון הדורשים פני’ לייעוץ מקצועי. זאת נוסף על רבים הסובלים מדפרסי’ קלה מזו בשלבים שונים בחיים. יש להביא בחשבון גם את הבושה לדווח על הבעי’ או אף התכחשות אלי’. הבעי’ נפוצה יותר בקרב צעירים. ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬
2. חשוב להבחין בין דיכאון לבין עצבות הנגרמת מסיבה ספציפית ומוגדרת, כגון דאגה גדולה הטורדת את הדעת והנפש, או עצבות של אבל ויגון בעקבות אסון כזה או אחר. במקרים אלו השינוי במצב הרוח נובע מסיבה ברורה וידועה ולכן הטיפול צריך להתייחס לסיבה ולא למסובב (ראה תניא פרקים כו-כח). לעומת זאת בדיכאון שהוא מצב רוח האופף את האדם ללא קשר לסיבה ספציפית (אף אם התחיל מסיבה זניחה כלשהי הוא מתפתח מעבר לסיבה שקדמה לו) ולכן הוא דורש התייחסות ישירה אל הדיכאון הרגשי כי הוא לב הבעי’.
3.  נראה שבפרק כ”ט מדובר על “טמטום הלב” ביחס למצב הרוחני בלבד, אך בפרק ל”א כותב: אמרו רז”ל לעולם ירגיז אדם יצר הטוב [על יצר הרע], והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך, אך שעת הכושר שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא, או כך בלי שום סבה, אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ”ל, ולקיים מאמר רבותינו ז”ל לעולם ירגיז וכו’ כנ”ל. ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא. עכ”ל.
הרי מפורש, שאפילו אם הירידה במצב הרוח אינה קשורה לרוחניות כלל אלא סתם כך מסיבה צדדית או אף ללא סיבה כלל – רלוונטית העצה עלי’ מדובר בפרק כ”ט.
4.  בראשית א, כז. ראה רמב”ם יסודי התורה פרק ד הלכה ח. פירוש המשנה סנהדרין פרק ד משנה ה. חגיגה טז, א.
5. ישעי’ יד, יד. של”ה ג, א.
6. קהלת ג, כא.
7. קידושין פרק ד משנה יד.
8. סנהדרין לט, ב.
9. בהכרח לציין כאן לדברי הרבי (מאמר ד”ה מרגלא בפומי’ דרבא, ש”פ וישלח תשמ”ו): אמנם ענין המרירות שבתשובה אינו שייך בדורנו זה האחרון דרא דעקבתא דמשיחא, כיון שבדורנו אין לנו כח לענין המרירות וכו’ וצריכים התחזקות והתעודדות יתירה, ולכן בדורנו זה עבודת התשובה היא מתוך שמחה דוקא. עכ”ל. ע”פ דברים אלו עיקר העצה אינה להעמיק במחשבות השליליות מתוך מגמה להגיע לשבירת הלב, אלא בעיקר לכוון את העצבות הקיימת אצל האדם בלאו הכי מסיבותיו הוא – לחשבון נפש ומרירות שמביא להתעוררות תשובה ואחר כך לשמחה.
10.  ראה היום יום כז אדר א: אמת היא דרך המיצוע, נטי’ לימין להחמיר על עצמו ולמצוא בעצמו חסרונות או עניני עבירות שאינם כפי האמת, או נטי’ לשמאל, להקל לעצמו, לכסות את החסרונות האישיים או להקל בעניני עבודה מצד אהבת עצמו – שתיהן דרכים שקריות.
11. ראה תורה אור פרשת וארא (נה, ד): שממדת הרוגז על הרע בא למדת הרחמנות, משא”כ כשיש דרך ישר לפני איש לא שייך ונופל עליו לשון רחמנות.
12. בתניא פרק כ”ו מבואר שעצבות אפילו מענינים רוחניים אם היא באה מעצמה היא עצת היצר, והעצבות האמיתית היא כאשר הוא קובע לכך עת מיוחדת בשעת הכושר, ובפרק ל”א מוכח שהעת המתאימה לכך ביותר היא כשעצב סתם כך אזי יהפוך את העצב לחשבון הנפש. ונמצא שהפער בין העצבות של הדיכאון לבין השינוי שע”י התבוננות אליבא דנפשי’ היא מן הקצה אל הקצה. וזהו גם ההבדל בין עצבות למרירות המבואר בתחלת פרק ל”א.
13. משלי יד, כג.
14. קהלת ב, יג.
15.  בנוסף לשמחה שמצד התשובה והמחילה של הקב”ה. וכמבואר בפרק כו. ובאגרת התשובה פרק יא ע”ש.
16. ראה גם תורה אור פרשת וארא (נה, ד): והרחמנות הוא התחלה והכנה לשמחה שתבוא אח”כ כאשר ישיב ללבו הן אמת כו’. כמ”ש בתניא. ועי”ז תהיה השמחה גדולה לאלוקים אשר קדשנו במצותיו בקדש העליון כו’ כיתרון האור הבא מחושך . . ואין לך שמחה אמיתית יותר מזה, שכאשר לא נולדה תחלה הרחמנות בנפשו אין זו שמחה אמיתית. עכ”ל.