To Remain Happy in Conflict
להישאר מאושרים בקונפליקט

מאמר זה יעסוק בבעיה שמביאה זוגות רבים על הגירושין, שהיא היכולת לחבר בין אהבת אמת לשני, ובין הרצונות האינטרסנטים. ננסה לפתור את הבעיה מתוך יסוד שמעמיד בעל התניא בדבר קיום שתי הנפשות, ולסיום ניתן המלצות מעשיות לשימוש בבית.

האושר והמשבר של הנישואין בעולם המודרני

דומה שלא הייתה תקופה בהיסטוריה האנושית, שבה הבית – התא המשפחתי, היה רעוע כל כך כמו שהוא בדורנו. למרות שהמחקר הפסיכולוגי הרב שנעשה בתקופתנו, מאשש מעבר לכל ספק את עוצמת הנזק שחווים ילדים עקב הגירושין של הוריהם, לא נראה שזה משפיע להקטין את אחוזי הגירושין באוכלוסייה. להיפך, לצערנו הסטטיסטיקה בעולם המערבי מלמדת על נתונים מדהימים, ישנם ארצות שבהם הגירושין שכיחים כמעט אצל 50% מהזוגות, וישנם ארצות שבהם אף יותר מ50% מתגרשים, כלומר לזוג ממוצע שמתחתן בארצות אלו, ישנו יותר סיכוי להתגרש, מלהישאר נשוי באושר ובטוב לבב.

מה הסיבה שאנשים כה רבים מכניסים את עצמם לעסקה ”גרועה” כל כך? מי מאיתנו היה משקיע סכומים משמעותיים בהשקעה שמפסידה בסיכוי של 50%? ובנישואין שזו השקעה לא רק של כסף (רב…), אלא גם של תמצית הנפש, בהשקעה של היקשרות פנימית וחשיפה רגשית, מדוע לעשות זאת בעסק כושל ושביר כמו מוסד הנישואין של תקופתנו?

ברור לכל שהבאת ילדים לעולם, אינה סיבה מספקת בעולם המערבי של זמננו כדי לבנות בית. אם תשאלו זוג מודרני שעומד לפני נישואין, האם הם מתחתנים כדי להוליד ילדים, הם יחייכו עם מבט בעיניים שמשדר שאתם באמת לא מבינים את הקשר ביניהם. אם תנסו לומר להם שהסטטיסטיקה שלפיה קובעים ב-FDA איזה תרופה תאושר ואיזו לא, אותה הסטטיסטיקה קובעת שסיכוייהם להישאר כזוג מאושר, הינם נמוכים. הם יסבירו לכם שהם לא חלק מהסטטיסטיקה, אצלם יש משהו מעבר, משהו שאנשים רגילים אולי לא מכירים.

לצערנו פעמים רבות שהזוג היקר שבונה את ביתו עם כל ההתלהבות, וההתפעלות ההדדית שמביאה איתה תקופת הפריחה של תחילת הנישואין, גם הוא נופל לאחר מספר שנים לסטטיסטיקה העגומה הזאת. מה יש בשנים הללו שמצליח למוסס את אותה אהבה נדירה, את אותו הזיק הנדיר שיש בין בני הזוג, ולהפוך את הנתינה ההדדית לפגיעה הדדית.

אהבה כוזבת

ההרגשה הנפלאה של ראשית הקשר הזוגי מסייעת לבני הזוג להיכנס אל תוך החיים המשותפים עם המון ויתור הדדי. האיש והאישה מוכנים לזנוח את הרצונות והשאיפות האישיות לטובת מילוי רצונו של בן הזוג, ולטובת החוויה הנהדרת של בילוי משותף. ה’אני’ של האדם נתון לחלוטין לטובת הקשר הזוגי, הוא מוצף בחוויית הנישואין והיא קודמת לכל.

בחלוף הזמן חולף גם החלום. לעומת החלום של ראשית הנישואין, בו אין די דגש לצרכים הכלכלים המחייבים ולמגבלות הנלוות לכך. כמו כן בחלום לא מבצבצים הקשיים האישיים, החסימות, הדאגות, חוסר הביטחון. בחלום גם לא שמים לב לשאר הרצונות האישיים, שאיפות רוחניות, קריירה, תחביבים, והצורך בקשרים אנושיים נוספים. אך בחלוף החלום, נכנסים וחודרים כל אלו לתוך הבית הטרי, וכל הצרכים והרצונות האנושיים, שקיימים, חוזרים ומתייצבים אצל כל אחד מבני הזוג.

אמנם בעולם של ימות המשיח מבוטח שלא יהיה מלחמה, קנאה או תחרות, עקב השפע העצום, יהיה פשוט מספיק לכולם. אך בעידן שלנו, למשאבים יש גבול. היכולת האנושית לספק זמן איכות ויחס, דאגה, כסף, מתנות ואוכל טעים היא מוגבלת.

אם בתחילת הקשר כמעט כל המשאבים האישיים עמדו הכן לטובת צרכי בן הזוג בכל עת שרק רצה. אך לאחר הזמן, כשמתעוררים הצרכים הנוספים, המשאבים הולכים ומתחלקים בין מגוון המטרות שיש לאדם. נוספים לכך גם המשימות החדשות שנלוות לחיי הנישואין, הדורשים מהאדם להקדיש להם את משאביו היקרים. העומסים מתגברים כאשר הזוג זוכה ונולדים לו ילדים. כך קורה שהמשאבים שהיו מוקדשים אחד לשני, הולכים ומתקזזים. הנתינה הלא מוגבלת לשני, הופכת למצומצמת ומדודה.

והנה בבוקר סגרירי אחד עומדים בני הזוג מול המראה, וממנה משתקף אליהם שתי דמויות עצובות מעט, לא בטוחות במסירות שקיבלו בתחילת הקשר, לא לגמרי מאמינות שהשני באמת, באמת, מחפש את הטובה שלהן. הדמויות נשקפות מהרהרות: אולי הקשר בינינו הוא סוג של יחסי גומלין עם כוונות רווח? אולי אני נותן כדי לקבל? ואולי אני מקבל, כדי שאתן חזרה. האם השאיפות והרצונות שלי באמת חשובים עבורו? אולי בכלל לא אוהבים אותי באמת???

ההתמודדות עם האכזבה

תחילה ינסה האחד/האחת לרמז לשני/ה ששכחו אותו. הוא ירמוז על צרכיו ורצונותיו שלא מקבלים מענה והתייחסות. כאשר הבן זוג לא נענה במידה מספקת (-המידה המספקת הינה אינדיווידואלית), האדם יבקש ואף יהפוך לתובעני. לא רק תובעני למילוי צרכיו, אלא תובעני ליחס, לאהבה ולאכפתיות שעומדת מאחורי הנתינה, שהרי זה המבוקש האמיתי והפנימי של קשר הנישואין.

כאשר גם בדרך זו האדם לא ישיג את האהבה שביקשה נפשו, לעיתים הוא יהפוך לפוגעני. הוא עלול להגיע למצב שהוא כועס ונוקם, ובכך גם מנסה לתת לשני את התחושה שהוא מרגיש, אולי כך יתעורר. אולי פוגענות זו היא הדרך לאותת אותות קשים של צורך בקשר ואהבה אמיתית, כך הוא עלול לחשוב.

לבסוף, יש זוגות שפוגעים אחד בשני הדדית, עד למצב שהאהבה הפכה לשנאה, וכגודל הציפייה לאהבה, כך ובכפלים גודל השנאה, האכזבה והשבר. עד שמגיעים לתהליך הגירושין הכואב, שמשדר שהאכזבה הגיעה לייאוש מוחלט.

אך יש שבוחרים בהשלמה. המסקנה המאכזבת שהשני מרוכז בעצמו ובשאיפותיו, ושכח עלי, או שחסרה בו האהבה כדי להתמסר אליי בתוך הקושי שלי, מביאה אותם לאסטרטגיה של חיי שכנות בתוך מערכת הנישואין. הם מאוכזבים מהסיכוי שמישהו יהיה בשבילם באמת, שיאהב ויתמסר אליהם.

האדם מחליט שהוא ידאג לעצמו ללא התמסרות לבן זוגו/תו, אך ימלא את המחויבות שלו כלפי בן הזוג וכלפי צרכי הבית, כדי לקבל את הצרכים החומריים שחיי שותפות מספקים, וכמובן גם לטובת רווחתם של ילדיו, וכך גם רווחתו תהיה גדולה יותר ללא ההרפתקה המיותרת של גירושין.

במצב של גירושין סמויים אלו, האדם ינסה להימנע מקשר ככל האפשר עם בן/ת זוגו, הוא ימצא לו עיסוקים וריגושים שונים שיוסיפו חווייתיות לחייו, במקום הסיפוק הרגשי שציפה לקבל ממערכת הנישואין שלו.

לעומת הזוגות שמגיעים לגירושין או לגירושין סמויים, ישנם את הזוגות שמצליחים להגיע עד לזקנה מלאים באהבה ובשמחה. מה הסוד שלהם? איך הם מצליחים למלא את חייהם בנתינת אמת והתמסרות אוהבת ואמיתית, לצד הגשמה עצמית וסיפוק אישי?

נראה שמעל משבר הנישואין מרחפת שאלה קשה, שאלה שכל כך מציקה: איך אדם שיש בו אנוכיות ואינטרסים אישיים, יכול להיות באמת למען השני? האם הוא מסוגל לתת אהבת אמת? האם הוא יוכל להאמין לעצמו שהנתינה שלו היא נקייה וטהורה, נתינה שנובעת נטו מאהבה?

שני גויים בקרב כל אחד

בתחילת ספר התניא אדמו”ר הזקן מעמיד את יסוד ספרו, יסוד שעליו נשען ספר התניא כולו. היסוד הוא, שלכל יהודי יש שתי נפשות, לא רק אדם עם גוונים רבים ותכונות שונות, אלא שתי נפשות ממש. האחת היא נפש הבהמית והיא ”מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף … וממנה באות כל המדות רעות”, והשנית היא הנפש האלוקית שאותה הוא מזהה כ”חלק אלוה ממעל ממש” (כמבואר באריכות בתניא פ”ב).

ההכרה שלו בכך שמדובר בשתי נפשות שונות לחלוטין, מביאה אותו לרעיון שהמטרה העיקרית אינה בתיקון של מידה זו או אחרת כשלעצמה, שהרי יש לנו בעיה עם נפש שלימה, נפש זו היא חומרית במהותה. כאילו נאמר שבאדם יש שני אנשים, האחד רע (כמעט) לחלוטין והשני טוב מושלם.

לבקש מהרע שיהפוך לטוב, פירושו לבקש ממנו להיות לא הוא, להיות מישהו אחר. מתוך הכרה בכך שהגוף והנפש הבהמית אינם ברי שינוי מהותי, אלא הם רק יכולים להיות מוארים על ידי אור הקדושה, תהיה מטרתנו בהגברת הטוב ובהארת האור של הנפש האלוקית, ובהכנעת הרע והנפש הבהמית תחתיה.

וכך בלשונו הק’: ”והענין כי באמת גוף האדם הוא בשיקוצו כמקדם, והוא כמו למשל בית חשך ואפל שאי אפשר להפריד החשך ממנו ולגרשו, כי אם על ידי שמדליקין בו נר, כך על ידי התורה ומצוות מאיר בו בשעת מעשה.” (מאמרי אדה”ז הקצרים ד”ה ”להבין עצה היעוצה של יפול לב האדם”, וגם ראה תניא י”ד).

זהו שינוי גישה עצום. בשונה מאנשים שחשבו שבאמצעות מאמץ והשקעה, הם יתחילו לאהוב את הקדושה, ולשנוא את הטומאה. הגישה הזו אומרת שאין לנסות לתקן את הנפש הבהמית ממידותיה הרעות, היא אינה פגומה כל כך, אלא זה היא.

דרך עבודת ה’ שתצליח, היא באמצעות הגברת האור של הנפש האלוקית, והכפפתה של הנפש הבהמית תחתיה. במקום לשאול ‘מדוע יש בי מידות רעות אלו, איך אתקנם?’, אמור ‘יש בי מידות רעות אלו, הבה נביא ונשפוך אור על נפש חשוכה זו’. תיקונה של נפש הבהמית אינה כשהיא לעצמה, אלא בתור שפחה כפופה ובטלה אל הנפש האלוקית. (ראה תניא פרק כ”ז, שסיבת העצבות הינה מגאווה, שאינו מכיר מקומו).

התאווה לא הופכת אותו לשקרן

בפרק כ”ח בתניא האדמו”ר הזקן עונה לתסכול ומחשבה שעלולה לצוץ אצל ה’בינוני’. הבינוני עובד קשה להתעלות ולהתקדש, והנה בתפילה בזמן שהוא מתרגש מגדולת ה’, צצה לה פתאום תאווה שממש לא מתאימה לאדם שחווה חוויות רוחניות גבוהות שכאלו, עליית התאווה הנחותה משמשת עבורו סימן שמשהו אצלו מזויף.

בעל התניא חושב שזו אינה ראיה שמשהו מזויף בעבודת ה’ שלו, והוא מסביר: ”האמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה … אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות … כל אחת חפצה ורצונה למשול בו … הרהורי תורה ויראת שמים מנפש האלהית וכל מילי דעלמא מנפש הבהמית”.

ההכרה בכפל הנפשות בתוך האדם, הוא שמעניק מרגוע לנפשו של הבינוני. יכול להיות שאהבתו ורגשותיו לה’ הינם אמיתיים לחלוטין, ולצד זה שבקרבו שוכנים גם כוחות ורצונות אפלים.

לראות את ה’ביחד’ בתוך בקונפליקט

כעת נתרגם את המסר החשוב הזה אל חיי הנישואין. למרות שרצונות אנוכיים ואינטרסנטיות הם חלק מאיתנו, יכולה במקביל לשכון בתוכנו אהבת אמת, אכפתיות ורצון אמיתי להיטיב.

אנשים שבמצב של מריבה מרגישים שהאהבה שלהם מתה, הם אנשים שלא שמים לב ששוכנים בתוכנו שתי קולות. גם בשעת קונפליקט עלינו להיות מסוגלים לשמוע ברקע את המנגינה הקסומה של האהבה.

ההשטחה הרגשית שמשדרת שיש או אהבה או מריבה, היא הגורם לכך שמריבה יוצאת מפרופורציה. אדם שבעת מריבה שוכח את האהבה, הוא מרגיש שהוא במלחמה עם שונאו, ולשונא הוא חפץ להרע בהידור, ומכאן הדברים הולכים ומדרדרים.

גם כעס על בן הזוג, שנובע ממבט שלילי שממלא את כל מסגרת הראיה שלנו, קשור גם הוא חוסר היכולת לראות את הכפילות. גם בשעה שצפים צדדים פחות יפים אצל בן הזוג, עדיין קיימים בתוכו אותם הצדדים החיוביים והיפים שטרם הכעס זיכו אותו בהערכה.

הידיעה שרגשות שלילים במערכת נישואין אינם הוכחה לחוסר אותנטיות של האהבה. וגם כאשר האהבה לא זורחת בכל עוצמתה, אינו אומר שהיא לא מסתתרת שם. מעניקה חיבור רגוע ויציב, ולא כזה שתלוי בריגושים. שכן החוויות והרגעים הטובים, הבילויים המשותפים, הרגשות מכל אלו ממשיכים להיות טמונים בקרבנו.

ללמוד מהזוגות שהצליחו

ג’ון מרדכי גוטמן, פסיכולוג ומתמטיקאי מחבר הספר: The marriage clinic, ניסה לחקור את הנישואין באופן אמפירי, והוא צילם בווידיאו יותר מ־3,000 זוגות נשואים כשהם מתווכחים במשך 15 דקות על נושאים אקראיים במשך 35 שנים. הוא גיבש אסטרטגיה לבחון את הסיכוי של המשך הנישואין, על פי צורת ההתנהלות של בני הזוג בוויכוח, בתום שנות המחקר הארוכות הוא גילה שצדק ב־94% מהפעמים.

גוטמן גילה מאפיינים ששייכים לזוגות המוצלחים. אצלם למרות הוויכוח וחוסר הסכמה שיש ביניהם הם עדיין שומרים על יחס חיובי אחד כלפי השני, בנימוס, בכבוד ובהערכה זה כלפי זה, מהנהנים בראשם לאות הקשבה ואישור לדברי בן זוגם למרות חוסר ההסכמה איתו. הם גם מסוגלים לצחוק ולגלות חיבה אחד לשני.
גוטמן ציין שהזוגות המוצלחים מאוד, הם אלו שמבטאים מילים או מעשים שמעידים על אמפתיה, תמיכה או סתם התעניינות במה שבן הזוג אומר בעניינים השנויים במחלוקת.

מאידך הזוגות שהגיעו בסוף לגירושין, בשעת וויכוח הם נקטו בביקורת על אישיות בני הזוג, ולא על המעשה, על האירוע. הם ביטאו בוז, באמצעות שפת גוף ובעיקר בפנים כדוגמת עוויתות וגלגול עיניים.

הכוח של הזוגות המוצלחים להמשיך לשדר הבנה, אמפטיה ואהבה גם תוך כדי קונפליקט, נובע מהיכולת לראות בבן הזוג גם את הצד החיובי והמאיר, ללא הפסקה וללא תלות בקונפליקט.

המלצות מעשיות:

בנוסף לדרך הנלמדת לנהל וויכוח, נסיים עם מספר המלצות שמבוססות על ההכרה בכך שיש בנו שני צדדים הפוכים, שיכולים להתקיים זה לצד זה במקביל, ועל הדרך להתייחס נכונה לשני הצדדים:

חיזוק החלק הטוב שבנו:

1. נזכור לשבח ולדבר על המעלות שלו, ובכך נדגיש לו את היופי שאנו רואים בו. דבר שייתן לו הרגשה נפלאה.
2. נקפיד על זמן איכות של קשר עם בן הזוג, זמן זה יגלה את הקשר והאושר ההדדי ואת הרצונות הטובים והמשותפים שלא תמיד מספיקים להתבטא.
3. לעיתים ניתן מתנה מעבר למצופה, שתבטא את עוצמת ההערכה שיש לנו לבן הזוג.

התייחסות מאוזנת לחלקים הפחות יפים שבנו:

1. כאשר אנו נתקלים בחולשה או בצד אפל של בן הזוג, נכיר בכך שזה טבעי ואין זה מעיב על הצדדים הטובים שלו.
2. נקפיד על נתינה לבן הזוג דווקא במקומות של החולשה שלו, שלעיתים מעצבנים אותנו. נפשו ”גרה” יחד עם כל חסרונותיו, ונתינה אמיתית היא לגרום לו להרגיש טוב במקום שלו, ולא שיש מקומות שבהם הוא לא בטוח.
3. כאשר נהגנו שלא כשורה כלפי בן הזוג, במקום ל”עלות על עץ” ולמצוא תצדיקי למיניהם, נודה ונאמר שיש בנו חלק קצת חשוך, ולפעמים הוא מתנהג שלא כשורה, ונבקש סליחה על גרימת הצער.

מאידך, אדם שיחפש את אהבת חייו עם בן זוג שלא יתקל עימו כלל בקונפליקטים ולא יחוש עימו לעיתים רגשות שלילים, יוכל להיות נשוי אולי לעצמו…