A Little Light Dispels a Great Deal of Darkness
מעט אור מסלק הרבה מן החושך‎

שיטה חינוכית מעשית לפי ליקוטי שיחות של הרבי מליובאוויטש

במשך שנים זכיתי ללמוד וללמד פרשת שבוע לאור החסידות לפי ספר ליקוטי שיחות. בשיחות נפלאות אלה גיליתי משנה חינוכית שעולה מתוך הכתבים, ובחסדי ה’ השתדלתי להפוך רעיונות אלה למעשה, על יד כך שגיבשתי אותם לעקרונות חינוכיים ואני נעזרת בהם רבות ביום יום, הן כאימא למשפחה מרובת ילדים והן כמורה ומחנכת בתיכון ממ”ד באזור מגורי. הרעיונות המובאים בשיחות הפכו לי לשיטת חינוך מעשית , שבזכותן אני זוכה בס”ד להתמודד עם סוגיות חינוכיות מורכבות. ראשית אפתח בהקדמה קצרה כללית לגבי ההסתכלות החיובית שהחסידות נותנת לנו ביחס למציאות בכלל, ואחר כך אביא לדוגמא שלש עקרונות חינוכיים שעולים מתוך שיחות שונות. בכל פעם אביא תחילה בקצרה את הרעיון החסידי, אסביר את העיקרון החינוכי שעולה מתוכו, אפרט כיצד הרעיון הופך למעשי ואדגים בכל פעם מתוך הניסיון.

קראתי פעם שבעצם יש שלושה עקרונות בסיסיים ביסוד תורת החסידות:

1. הכל זה אלוקות
2. הכל טוב
3. אהבת ישראל.

שלושת העקרונות קשורים זה בזה, אם הכל זה אלוקות, והרי, “אין רע יורד מלמעלה”, אז הכל טוב. ואם הכל זה הקב”ה אז כל יהודי הוא בפנימיות נשמה טהורה, ולכן מסתכלים על הפנים הטהור של כל יהודי ולא על מצבו החיצוני באשר הוא וממילא יש אהבת ישראל אדירה.

עקרונות אלה לימדו אותי להסתובב עם מעין “פנס סמוי” בכיס, אני אוהבת לקרא לזה “פנס רשב”י “, שהרי רשב”י הוא הראשון שגילה לנו את פנימיות התורה וגילה לנו כיצד לראות את האור הפנימי שבכל דבר. לאור זה, במפגש שלי עם כל מצב, בכל זמן ועם כל יהודי אני משתדלת להוציא את “פנס רשב”י”, להאיר על הנקודה הפנימית ולראות את האור הגדול.

העיקרון החינוכי הראשון שעליו אכתוב נקרא “עשה טוב וסור מרע”, והוא עולה מתוך שיחה על פרשת וארא (ליקוטי שיחות א’, פרשת וארא ע 113-4). בשיחה נפלאה זו הרבי מליובאוויטש מדבר על המשמעות הפנימית של עשר המכות. אצטט את המשפטים שמתייחסים לרעיון אליו אני מתייחסת (כדאי לקרוא את כל השיחה): “באופן כללי הרי הסדר בעבודת ה’ הוא: סור מרע – מתחילה, ואחר כך – ועשה טוב…אך כיון שכל סיפורי התורה משמשים הוראת דרך בעבודתנו משך כל הדורות, הרי תמונה כאן הוראה שיש לעתים להקדים את ה”ועשה טוב”…זאת אומרת שיש לקיים גם סדר של התחלה מלמעלה, לגלות ריבוי אור והחושך יידחה מאליו…ואילו מצד פנימיות התורה – הפוך הסדר וההתחלה היא בריבוי אור. וביחוד בדורות האחרונים מגלים את פנימיות התורה לכל, מבלי להציג את התנאים ומבלי לדרוש את ההכנות שנדרשו בעבר לשם תחילת לימוד פנימיות התורה…”

הסבר: הדור שלנו בדרך כלל לא מסוגל להתמודד ישירות עם “סור מרע”. גם אם מישהו נמצא במקום מאד נמוך וקשה, קשה לו לשמוע מה עליו להפסיק לעשות רע. לעומת זאת הדור כן מתחבר ל “עשה טוב”, לריבוי אור עכשווי מבלי להתמודד עם הדברים הלא טובים שעשה או יעשה.

קראתי שבתחילת שנות נשיאותו של הרבי, כשהתחילו ה”מבצעים”, הרבי הורה לחסידיו להסתובב ברחובות ניו יורק, לשאול אנשים האם הם יהודים ואם התשובה חיובית לחלק להם בפסח כזית מצה. שאלו את הרבי: והרי הם אוכלים חמץ לפני ואחרי, ומה תועיל כזית מצה? והרבי הסביר שאכילת המצה מאירה לו את הנשמה. אנחנו בדור שצריכים להאיר בלי להתייחס לנקודות חושך שנמצאות, והדרך היא לגרש את החושך על ידי אור.

העיקרון החינוכי הינו פשוט, יש לחנך על ידי הדגשת ריבוי המעשים הטובים והחיוביים, ולא על ידי הדגשת הדברים השליליים שיש להימנע מהם.

עיקרון זה בא לידי ביטוי בקשר שלי עם תלמידותי . לדוגמא יש בנות שלא רוצות להתפלל, לפעמים אני מציעה להן לומר חלק קטן בתפילה, והן טוענות שאין טעם כי הן כבר לא מתפללות זמן רב. אני מדגישה להן את השמחה האדירה שיש על מה שכן אמרו היום, בלי קשר למה שלא עשו בעבר. בנוסף, אם תלמידה אוכלת במהלך שיעור אני מבקשת ממנה לזכות אותנו בברכה בקול. בדרך כלל היא עונה שכבר אכלה חלק ואין כבר טעם לברך, ואז אני מדגישה שכל ברכה בכל שלב זה אור גדול. אנחנו עוצרים את השיעור והיא מברכת בקול, וכולנו עונות אמן. המסר שאני משתדלת להעביר להן הוא שבכל מצב שהן נמצאות, לא משנה מה עשו לפני או מה יעשו אחרי, ניתן להביא אור!

העיקרון השני שאזכיר נקרא “מעט אור מסלק הרבה מן החושך”, והוא מרחיב ומוסיף על העיקרון הראשון. הרעיון מבוסס על שיחה מליקוטי שיחות של פרשת משפטים (ליקוטי שיחות א’ פרשת משפטים ע’ 146). בשיחה זו הרבי מביא את הסברו של כ”ק האדמ”ור בעל ה”צמח צדק”, ומסביר על פיו את המשמעות הפנימית של הפיקדון בסוגיות ארבעת השומרים. לקראת סוף השיחה, בהתייחס לדין “ישלם שנים לרעהו” (באם נמצא שהשומר גנב, צריך לשלם פי שניים, כלומר תשלומי כפל) על בסיס זה הרבי מביא את דברי האדמ”ור הזקן ב”אגרת התשובה” (סוף פרק ט’) “היה רגיל לקרות דף אחד – יקרא שני דפים” וכו’, כלומר לקרא פי שניים.

הסבר: לפי דעתי ההוראה כאן היא שאם אדם עשה משהו לא טוב, אז כדי לחזור בתשובה צריך לעשות פי שניים טוב. אם עשה משהו שגורם לחושך, אז כדי לשוב בתשובה צריך להביא יותר אור, וכך ממילא החושך מסתלק ויש ריבוי של אור.

כשילד עושה משהו לא טוב אין טעם לייסר אותו בהרגשה לא טובה, אלא לתת לו אפשרות לתקן זאת על ידי כך שיעשה הרבה טוב כנגד זה. ניתן לתקן את הלא טוב על ידי עשיה מעשית של יותר טוב! זה נותן כוח, עידוד, רצון ושמחה לילדים וגורם להם באופן טבעי ופנימי לרצות להתרחק מהלא טוב ולעשות יותר טוב בשמחה.

גישה זו התפתחה למעשית באירוע מסוים שהיה לי בעבר עם אחת הכיתות שלימדתי. קבוצת בנות מהכיתה עשתה מעשה לא ראוי. אספתי את הבנות ואחרי שכל בת הודתה בחלקה בסיפור נזכרתי בגישה זו של תוספת אור והגבתי על פיה. אמרתי לבנות שכל אחת עשתה מעשה לא טוב והתיקון יהיה עשיית אור גדול. כל בת הייתה צריכה לדווח לי בפלאפון עד שעה מסוימת איזה מעשה טוב גדול היא בוחרת לעשות. מדובר בכתה שלא כולן שומרות תורה ומצוות וזו הייתה דרישה לא פשוטה ולא שגרתית. אבל לשמחתי כל בת אכן התקשרה ודיווחה לי על המעשה שעשתה, וזה עשה בהן רושם גדול. רשמתי את המעשים על פתק ושמתי בתוך הסידור שלי כדי להראות להן כמה משמעותי מה שעשו. מאז אירוע זה אני משתמשת בשיטה זו באופן שיטתי: אם בת מקללת (וכאמור אני מלמדת בב”ס שלא כולן שומרות תורה ומצוות) אני אומרת להם שמאחר והוציאה עכשיו לאוויר מילים לא יפות עכשיו תתקן זאת על ידי אמירת מילים יפות, ולכן היא צריכה לומר מזמור תהילים. בכל שנה כשאני פוגשת כיתה חדשה הן חושבות שאני צוחקת, אך כשאני מראה שאני רצינית ולא ממשיכה את השיעור ומעבירה לה ספר תהילים, הבת אומרת מזמור תהילים, ולפעמים כל הכיתה אומרת יחד איתה. זה מגיע למצב שאחרי כמה זמן אם מישהיא מקללת אז בת אחרת אומרת לה: “תאמרי מהר מזמור תהילים” והן אומרות. כמו כן אם בת עושה תנועה לא יפה ביד, אני לא גוערת בה אלא מעבירה לה קופת צדקה ואומרת לה שביד שעשתה את התנועה הלא יפה תשים עכשיו צדקה. הרבה פעמים בנות אחרות נרתמות לעזור ואם אין לה כסף הן מעבירות לה ומשתפות פעולה. ניתן לומר שהמודעות לדיבור יפה עולה באופן טבעי, בדרך כלל כבר לא נעים להן לקלל ואם הן מקללות הן נבהלות ואף אומרות מעצמך מזמור תהילים. ואביא דוגמא נוספת לחיזוק הדברים: תלמידה שאני מאד קשורה אליה התרגזה מאד על משהוא, קללה ודברה לא יפה והדבר הלך והחריף. קראנו לה לשיחה אצל המנהלת, וזה רק החמיר את המצב. היה לי צער שנוצר מתח גדול ולא ידעתי כיצד לשפר את האווירה. בחרתי בדרך של ריבוי האור, אמרתי לתלמידה שאני יודעת שהיא תקים בית נפלא ובבית ידברו דיבורים יפים. תיארתי לה איזו אווירה יפה וטהורה יהיה בביתה שתקים, מיד היא התרככה, התישבה מולי ואז יכולנו לדבר על מה שקרה בצורה מכובדת. מעט האור סילק מיד את כל הקללות והחושך.

ברצוני לציין שעל פי עקרון זה פיתחתי “שיטת ענישה” כתגובה לבעיות משמעת, שיטה שהיא בעצם לא ענישה אלא תיקון. השיטה אומרת שבת שהפריעה בכיתה מוצאת מהכיתה, ובזמן שהיא בחוץ עליה לעשות לעשות שלושה מעשי חסד או ריבוי אור, וכשהיא מסיימת היא יכולה לחזור לכיתה. הכנתי מראש רשימת רעיונות לפעולות החסד, ובסוף כל פעולה השארתי מקום לחתימת מבוגר שמאשר את המעשה שעשתה. שיטה זו לא נתפשת כעונש, והחזרה לכיתה תלויה בילדה עצמה. זה מהווה תחליף להוצאה סתמית מהכיתה של ילדה שמפריעה, וממלא זמן זה בתוכן חיובי ומשמעותי. שיטה זו מבטאת את הרעיון שהתשובה לכך שהפריעה, ועשתה מעשה שלילי, היא הוספת מעשים חיוביים.

עיקרון חינוכי נוסף שברצוני להזכיר ונתתי לו את הכותרת “ניסן , אייר, סיון” עולה מתוך השיחה של פרשת אמור (ליקוטי שיחות א’ פרשת אמור ע’ 253-7). זו שיחה שעוסקת בתהליך שכל יהודי עובר בכל יום ויום ובכל דור ודור, תהליך של יציאת מצרים. תהליך זה כולל שלושה חודשים של יציאת מצרים והם ניסן, אייר, סיון.

“סיבת הדבר היא, כי שלושה עניינים אלו: יציאת מצרים, ספירת העומר ומתן תורה מהווים אופנים ודרגות ביציאת מצרים, כי גמר יציאת מצרים הוא במתן תורה”.

“בתחילת “העבודה”, (ניסן) כאשר הרע הוא בתקפו, הכרח לסלק את השכל…בעת ספירת העומר, (אייר) כשאדם בעיצומה של “העבודה” – הוא מסוגל לסבול את השכל…אך לאחר ספירת העומר, (סיון) “מתברר” כל הרע עד שהאדם הוא בהתבטלות במציאות, כשכל מציאותו הוא אלוקות…שכן השכל והטעם והדעת מהווים כלי לאלוקות” (הסוגריים המופיעים בקטע הם תוספת שלי).

כלומר, בניסן הרע היה בתוקפו, במצרים היה כל כך רע שאי אפשר היה להתמודד וצריך היה לברוח. לכן ברחנו מהמציאות ולכן אסור לאכול חמץ שמסמל את המציאות. באייר אחרי שברחנו מהרע ולא נמצאים בתוכו, ניתן להתחיל התבונן ולעבוד על המידות. זה קשור לתקופת חודש אייר, זמן ספירת העומר שזו עבודה על המידות. בסיון, אחרי עבודת המידות, המציאות הופכת כלי לאלוקות ואפשר לקחת את אותה המציאות שברחנו ממנה ולהפוך אותה כלי לעבודת ה’. לכן בסיון מקריבים את שתי הלחם לקרבן, אותו הלחם שברחנו ממנו בניסן, וזה אפשרי אחרי עבודת ההתבוננות שעשינו באייר.

מה העיקרון החינוכי? כשנתקלתי במצבים מסוימים, (כאימא וכמורה) כשהרגשתי שאני לא מצליחה להתמודד איתם, ושאני לא מוצאת מוצא, אני אומרת לעצמי: “ניסן, אייר סיון”! קודם כל לברוח! אני עוזבת את ההתמודדות, נכנסת לחדר אפילו לרגעים קצרים, ושמה עושה התבוננות, חושבת על הדברים כשאני מחוץ לזירה, ואז אחרי התבוננות אני חוזרת לאותה התמודדות עצמה והופכת אותה לעבודת ה’. אחרי עבודת מידות קצרה, אחרי התבוננות מבחוץ, יש את היכולת להתמודד עם מה שהיווה קושי, ולהפוך את הקושי לעליה גדולה. זה עוזר לי מאד במצבים לא פשוטים וזה מביא לכך שלא רק שאין התדרדרות אלא ההתמודדות הופכת לאור גדול!

לסיום אביא סיפור-משל ששמעתי: היה אב עשיר שהיו לו שלושה בנים והוא לא ידע למי להוריש את רכושו, לכן נתן משימה לשלושת בניו. כל בן קיבל חדר ריק והיה עליו למלא אותו כמה שיותר. הבן הגדול במשך חודש אסף ומילא את החדר בקרשים, האב מאד התפעל אך מצא מקום ללא קרשים. הבן השני מילא את החדר בקש, דחס ודחס, האב התפעל עוד יותר אך עדיין מצא מקום ללא קש. הבן השלישי ישב בחדר חשוך. האב נכנס ושאל, במה מילאת את החדר, והבן הדליק גפרור קטן ואמר: אני מילאתי את החדר באור, ואין פה פינה אחת שאין בה אור. גפרור קטן מאיר חדר שלם, מעט אור מסלק הרבה מן החושך.

שנזכה להאיר לעצמנו, לסביבתנו ולכל עם ישראל, ונזכה לאור הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.