Wonder, Renewal and Faith פליאה, התחדשות ואמונה

בתורת חב”ד משתמשים שוב ושוב באימרה “אני מתפלל לדעת זה התינוק” כבקשה וכוונה להגיע לתפילה תמימה וטהורה, מקרב לב, אף כי מקור האימרה מיוחס לבעלי התוספות במאה ה- 14 למניינם, וכוונתה המקורית היתה לעניין אחר בתפילה.
ניתן לפרש את השאיפה אל “דעת זה התינוק” במשמעויות רחבות יותר המקיפות את מלוא חייו הרוחניים של האדם- חייו ה”אמיתיים” אותם הוא מחשיב כמהותו האמיתית היקרה לו. יש להדגיש ש”תינוק” בלשון חז”ל וחכמי ישראל לדורותיהם הוא ילד עד הגיעו לגיל מצוות ואף לאחר מכן, הנמצא בתהליך צמיחה והתבגרות נפשית ועדיין לא השיג את נסיונו ונקודת מבטו של המבוגר.
לצעיר כזה יש את הסקרנות העזה לכל תופעה ועובדה חדשה עבורו, ומאמץ להפנים אותן ולצרפן למאגר נסיונו. סקרנות זו הולכת ודוהה, הולכת ומיטשטשת בלחץ המציאות של שנות הבגרות והשיגרה. אם יצליח הצעיר לשמור על דרכו- יהיה זה בסיס איתן לאישיותו.
המבוגר, המנוסה וה”ציני” במידה מסוימת, כאשר הוא מחפש את “דעת זה התינוק”. למה הוא מתכוון? למה הוא משתוקק?
רבים מאיתנו משתדלים לזכות ברגע של רגיעה מהמרוץ המטורף של חיי השיגרה המודרניים, עם התחרות המתמדת ועם הלחץ של העולם החיצוני להשתלט על חושינו והקשב שלנו בסערה של מראות, קולות, אמירות והכרזות הבאות מבחוץ במטרה להשתלט על התודעה ולשנות אותה בהתאם למטרות מסחריות או אידאולוגיות זרות לנו. אנו מנסים לחפש את הבסיס של עומק הנפש, של האמת והרגיעה האמיתית, אך “רעש” העולם שבחוץ אינו נותן. ב”דעת זה התינוק” ישנם שלושה מרכיבים שיכולים לעצור את הסילוף של “העולם” ולהחזירנו אל האמת שלנו.

רגילים אנו בדורנו כאשר אנו מחפשים עבודה, יוצרים קשרים עסקיים ואפילו ביחסים בין- אישיים, אנו פוגשים בדרישה ל”אדם עם נסיון”. ראוי לברר האם קניית הנסיון מן העולם הסובב ועיסוקנו בו אינו מכניס אותנו למצב של הסתמכות על העבר, שיגרה ושביעות רצון עצמית שאינה מקדמת אותנו עוד.
רק אדם השומר על הפליאה האופיינית לצעירים מאוד, שקיימת בו ההתרגשות של מציאת הפלא בכל עובדה חדשה המתגלגלת אליו, יוכל להגביה את רמתו הרוחנית שוב ושוב על ידי הרחבת דעתו וגילוי אופקים וכיוונים חדשים בחייו, עם דחיית הסילופים ששולח אליו העולם.
רק אנשים שגילו בתוכם את תכונת ה”פליאה” החבויה בתודעתם, הם המקדמים את עצמם את ביתם ואת עולמם לרמות חדשות והשגים, גם חומריים אך בעיקר רוחניים, של קיום. לא רק ממציאים גדולים אלא כל אדם יכול לגלות בעצמו ובסביבתו צדדים חדשים איתם הוא יכול להגיע לרמת חשיבה וחיים חדשים ולשתף בזאת את את בני משפחתו ואת האחרים- הקרובים והרחוקים.
כאשר נולדו ילדי, ראיתי בכל אחד את הנס של המשך קיומי שלי, את הפלא של ההתפתחות הפיזית והשכלית של בן האדם-בני. ועתה כאשר נולדים וגדלים נכדי, אני מוסיף ורואה בהם פלא על פלא בקיום ובגדולת מעשי הבורא בעולם הנפלא שברא. ילדי מוסיפים אור ואופטימיות בתוך המאבק המתמיד של חיי בעולם המודרני. חסרון גדול הוא כאשר האדם נכנס לשיגרה משפחתית, וחלילה רואה במשפחתו אנשים גרידא. הוא מאבד את המתנה שנתן הבורא בעולמו- את תחושת ה”השתתפות” במעשה הבריאה בהיותו נברא “בצלם אלקים” ונשאר מבודד נפשית, וסובל, ועליו התיקון.

המבוגר המבקש להתייחס לעולם ב”דעת זה התינוק” משתדל להתייחס לעולם כאילו כל יום הוא חדש. בכל יום הוא מגלה חוויות חדשות ועובדות חדשות אותן הוא מפנים ו”גדל” בזכותן. המציאות הרגילה של מאמץ הפרנסה, וההשקעה בקיום המשפחה כלכלית וריגשית, מחייבים את רובנו למאמץ יומיומי החוזר על עצמו ולפעמים נעשה קשה יותר לאורך שנים. אנו מתרגלים לכך, ושגרת המאמץ משתלטת עלינו ומנמיכה ומעמעמת את אישיותנו הפנימית.
אם אך נוכל להתעלות ולראות את ההתחדשות המתמדת של עולמנו, האישי והכללי, נוכל להתייחס למציאותנו בדרך אחרת ולחיות את חיינו טוב יותר, כפי שאכן נועדו על ידי בורא העולם. המציאות בה אנו חיים איננה באמת סטטית. בורא העולם מחדש את עולמו שברא בכל יום מחדש. בגופנו מתהוים רבבות תאים חדשים בכל יום ותודעתנו מתעוררת בכל יום מתרדמה בה אישיותנו הגלויה היתה מושתקת. אף על פי כן אנו מתמסרים לשגרה של “אין כל חדש תחת השמש” (כדברי קהלת).
אין שגרה בעולם. בניגוד ל”מוחדר” לנו על ידי המציאות החומרית והתקשורת לכל סוגיה, השינויים קורים באופן שאינו שייך לחושים הפיזיים, ונתפס בתודעה רק לאחר זמן. מלבד החלטות אמיצות של חזרה בתשובה, שינויים “בבת אחת” במציאות הם תופעות מדומות שיש מי שרוצה שנאמין בהם. השינויים שבנפש הם בסופו של דבר שינויי האמת, אף שיש להם”קצב” משלהם, ואם נתעלם מהם לא נוכל לעמוד בפני ההדרדרות שמנסים להביא עלינו העולם המסולף וקשייו.
רק אם נבחן ונתקן את הנחות הבסיס שלנו לכיוון של אמפתיה כלפי הזולת, ראיה אופטימית של אמת של המתרחש איתנו, ותחושת ענווה והבנה כלפי עולמו המתחדש והטוב של הבורא, חיינו יהיו ראויים לחיות אותם- האמפטיה תיענה בחמלה, האופטימיות- בשמחה, והענווה- בשלווה.
אנשים מבלים את חלק הארי מחייהם במלחמת הקיום, בין שהתכוננו לכך בלימודים ובין שהוכיחו ושכללו את כשרונותיהם הטבעיים, או ממשיכים את עסקיהם המשפחתיים. התחרותיות שבכלכלה ובתנאי החיים המודרניים גורמים לבני האדם להשקיע את מרבית זמנם, וגרוע מזה- את תשומת לבם ומעייניהם הנפשיים בעיסוקם לפרנסתם, ונשאר להם זמן מועט לעסוק ברוחניות ובקשר הנפשי והמעשי לאלקים, אף שהם מצווים על “והגית בו יומם ולילה”.
יהודי שעסק באדריכלות 45 שנה ואף שקבע עתים לתורה בכל ערב מימי השבוע אך נשאר ללא סיפוק מההיקף החלקי של התורה שהצליח ללמוד, התבגר ויצא לגמלאות. מכריו בני גילו עברו לחיי בטלה וטיולים. הוא חידש את נעוריו בלימוד תורה בייחוד בנושאים שלא ירד לעומקם במשך עשרות השנים שעברו. חייו השתנו, אין לא רגע פנאי מלימוד וביאור סודות התורה אותם הוא כותב, ולומד עם רבותיו. רוחו התעוררה והוא חש בכוחות רוחניים חדשים חדשים המחיים אותו, ותפילה אחת בליבו- שרק ימשיך…

“דעת זה התינוק” היא כי העולם הוא אכן טוב, גם אינו יודע עדיין בבירור מאין ה”טוב” ולאן מתקדם עולמו. המבוגר המתנסה ב”דעת” זו, מחפש לה משען. על אף נסיוננו המר לעתים, אנו משתדלים שלא לאבד את התקווה, וזוהי ראשית האמונה. נגד כל הרוחות הרעות, מפנים הנפש ומהעולם החיצון, בלי תקווה שיחול שיפור, שהטוב יגיע, האדם עלול לאבד את יכולתו להמשיך לחיות.
האדם מאמין ש”עוד יהיה טוב”, ואם פיתח בתוכו את הכושר להתבונן בפליאה בנפשו ובסובב אותו, להיות סקרן ולהתפעל מהנגלה לו מההתחדשות שבכל יום ובכל מקום, לגלות כלשון הפסוק “חדשים לבקרים..” תוך התבוננות מעומק הנפש והבנה מעומק השכל במציאות הפלאית וההתחדשות המתמדת של עולמו של הבורא- עולמנו שלנו, הוא משלים בנפשו את חציו השני של הפסוק- “…רבה אמונתך”. (כלשון הפסוק באיכה ג: ” חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ”).
הצורך במשענת האמונה, בתמימות ובשלמות של “דעת זה התינוק”, היא הכרח לאיתנות נפשית. כה רבים סביבנו האנשים הפונים לטיפול נפשי לאורך שנים, באין להם משענת זו, ובאין מנוח לנפשם. מאידך “מטמטמים” האנשים את דעתם בצריכת התקשורת המודרנית באופן אובססיבי. רק כשמאמצים את נקודת המבט הזו של “התינוק” נפטרים מהסחת הדעת המתמדת שהעולם ה”רועש” מציע לאדם ומשכנע אותו שאין לפניו כלום בעתיד.
כאשר אנו נשענים על אמונה בבריאה של חסד ובהמשך קיום עולמנו ברחמים, בידיעה שכך נברא העולם- בצדק, בחסד וברחמים, יכולים אנו להגיע למצב של שלוות נפש, של אהבת הורים לילדים, של התנהגות של חסד בינינו לעמיתינו בני האדם ולראיית קשיי הקיום בעין טובה ובפרופורציה חיובית, ואז , באופן טבעי, נוכל להתפלל- להודות ולהשיח את לבנו ולבקש את החסר לנו “לדעת זה התינוק”.
לפני מספר שבועות התישבתי על כסא שלא הבחנתי שהוא רעוע ונפלתי לאחורי ונחבטתי. הכאב לא היה גדול מדי, ונעלם לאיטו, בלא תופעות נוספות. בבוקר המחרת גליתי שאיני רואה דבר בעיני הימנית, כל שדה הראיה היה אפור אחיד, ללא אבחנה בכל פרט שהוא. נבהלתי והתעצבתי- האם נגזר עלי עיוורון? ובשל מה?
לאחר מאמץ נפשי להרגע, עלתה סוף סוף המחשבה: האין זה בדיוק המצב בו יש ליישם את האמונה ש”אין רע יורד מלמעלה”, ואין מנסים אדם במה שאינו יכול לעמוד בו.
עמדתי להתפלל כרגיל, מביט בסידור בעיני השמאלית (החלשה יותר אצלי) בלבד. ללמוד היה קשה יותר, שהרי התפילה שגורה בפי, אבל את שאני לומד אני צריך לגלות ולעיין הדק היטב. אך האמנתי כי אצליח להיות נחוש ולהתמיד בסדר למודי בעומק החסידות שלקחתי על עצמי, גם אם כח עיני לוקה.
לאחר כמה שעות לימוד, תוך כסוי ועצימת עין ימין (ופתיחתה מידי זמן) גליתי ש”האפור” מתחיל “להתרומם” כערפל ואני מתחיל לראות בתחתית שדה הראיה, ולאחר שעות בהתקדמות איטית חזרה הראיה לגמרי. רופא העיניים קרא לזה “זעזוע לעצב הראיה בגלל חבטה”, ואני קורא לזה “נסיון באמונה”. אמת דיברתי.
דברי יהיו בעלי משמעות אם הקוראים יפנימו כי חייהם הרוחניים בעלי הערך האמיתי צריכים טיפוח ומשענת. בכל מצב בו האדם נמצא ובכל גיל, חייב הוא להסתכל על עצמו ועולמו בדרך שונה מהשיגרה אליה הוא נכנס בחייו, ובדרך שאינה משלימה עם הלחצים של המציאות. ההתבוננות העמוקה תוך גילוי הפנימיות שבדברים, ההבנה כי העולם מתחדש ויש להכיר בהתחדשות זו ולהפנים אותה. ובסיכום הכל- לקבל בענווה את שהבורא נותן להם ולהאמין בו ובצדק, בחסד וברחמים שלו, שעליהם עומד העולם בו הוא מקיים אותנו.
כשנכיר בכל זה, נוכל אכן לפנות אליו בתפילה באופן של “אני מתפלל על דעת זה התינוק”.