Freedom from the Bondage of Life
החירות משעבוד החיים

בני האדם בטבעם שואפים וחותרים לחרות, מעצמות ששלטו באזרחיהם בעבר התמוטטו, ודגל של חרות האדם מתנוסס במדינות רבות ברחבי העולם, אך בסופו של דבר ישנו שעבוד אחד בקרב האנושות שטרם הגיע לחרות אמתית.

החיים די לפעמים משכתבים לאדם את העתיד, הם לוקחים אותו למקומות שלא היה חפץ להיות בהם, מקומות של ריב כעס ומדנים, ויתור על חלומות ורצונות כתוצאה מפחד מהחברה וכיו”ב. השוני בין בני האדם גורם לאנשים לעשות טעויות שמשנים חיים שלמים . כתוצאה מכך מגיעה לפעמים הרגשה של עצבות וריקנות שיכולה לגרום להסתכל על החיים כאל עלה נידף, פשוט שעבוד, לא חרות אמתית.

לפעמים האדם תמהה אולי אלו החיים ואנו פשוט צריכים להשלים עם כך, אנשים נלחמים על המקום שלהם בחברה, חלקם מנצחים וחלקם לא כל-כך. האם אי פעם אפשר להגיע לחרות אמתית? לחבר בין הפכים ואנשים שונים, להרגיש שבאמת ישנה משמעות לחיים שלנו? ובכן, באם נרד לעומק ענינו של שעבוד זה, נשים לב שישנו פתרון אחד פשוט אך מחייב.

*

שיעבוד הנפש

מהות השעבוד. מיצר או כל דבר המונע מימוש עצמי והבאת האדם להגשמה עצמית מקסימלית.

עבודת פרך היא עבודה שאין לה תכלית עבודה שסותרת את המטרה שלשמה האדם נברא. המצרים העבידו את ישראל בעבודות המתאימות באופיים לנשים לגברים, ולהיפך.

באם נבחין נשים לב שאין מדובר בשעבוד פיזי בלבד, אלא מדובר בשעבוד ‘נפשי’ יותר, שפעמים נרגש אף יותר מן השעבוד הפיזי.

מימוש הפוטנציאל הוא תמצית חלום חייו של כל אדם, כל אדם מכיר את עצמו ואת מעלותיו וצריך הוא לנסות להגיע למקסימום ממוש.

כך זה בפן החיובי.

ובשלילי , אפי’ באם לוקחים מהאדם ולו פרומיל מהניסיון לממש את עצמו או את תכונותיו כתוצאה מדעה קדומה או אבחנה לא נכונה של הסביבה, וכתוצאה מכך מצפים ממנו למשהו אחר, זוהי עבודת פרך, עבודה שאין לה טעם מטרה ותכלית. להוכיח ש’אני כן יכול’ זוהי עבודה שפשוט האדם לא צריך לעשות. כי האדם נועד להיות עצמו.

כל אדם בחברה נורמטיבית מתמודד עם קשיים כאלה או אחרים אל מול סביבתו הקרובה והרחוקה, ולפעמים מהדהדת תהייה בלבו של האדם: בשביל מה זה טוב? מדוע אני צריך כל הזמן להילחם ולהיות שונה, אם זהו המחיר של ההגשמה העצמית, אני מוכן לוותר על העונג. כיצד באמת יוכל האדם להגשים ולנסות למצות את מירב הכישרונות והיכולות בלי שחלילה יבוא זה על חשבון הסביבה בה הוא חי.

האמת היא שאת המציאות עצמה אי אפשר לשנות, כל בן אדם הוא סוג של עבד של החברה או של הסביבה, מאחר וזהו דרכו של עולם, כל אחד רואה עצמו כמציאות הבלעדית של סביבתו, ולכן אנשים חזקים ובעלי עמדה מצליחים להשליט סוג של סדר עדיפויות שלא עומד בראש מעייניו של כל אדם, כך הוא האדם, אנוכי אגואיסט ושואף להשליט את שלימותו גם על הסביבה. אין לו עונג גדול מכך.

בעולם אין-ספור סוגים שונים ומשונים של אנשים, ובכל זאת ישנה נקודה אחת משותפת שמאחדת את כולנו. נקודה זו מרכזית היא בחייו של האדם, ומהווה נתינת כח ומרץ לעשיה חיובית בלתי פוסקת הממצה את מירב יכולותיו של האדם.

*

לב ומוח, ומה שביניהם.

כיצד נוכל באמת לדעת האם אנו צועדים בדרך הנכונה, ומתי אנו פשוט מתעקשים לחנם הלא דבר. האמת היא שהשאלה היא כללית יותר ונוגעת בכמה אפיזודות בחייו של האדם.

נקח לדוגמא את ההתחבטות הקיימת אצל כל אדם כמעט בכל אפיזודה אפשרית בחייו, רגש מול שכל.

האדם בשונה משאר הנבראים בעל שכל והיגיון, ומאידך בעל רגש ומידות. בדרך כלל השניים סותרים זה לזה, השכל מחייב קו ישר ועקבי, וכל דבר הסותר לכללי ההיגיון הוא לא קיים בעולם השכל. לכן המוח קר ומחושב ונוטה לאמת אבסולוטית.

הלב הוא חם ורותח ונמשך ואוהב גם אם זה נוגד להיגיון, הוא נוטה להבין ולקרוא את המציאות כפי שהוא מרגיש וכיצד זה משרת את רגשותיו לטובה. וכן בענייני כעס ורוגז ודומיהן האדם מתרתח ומתכעס לפעמים מדברים פעוטים שהשכל אינו מבין מדוע, אך הלב מתכעס כאשר הוא חש סתירה למציאותו.

בכל פעולה של מעשה חסד או סתם מעשה פשוט בחיי היום יום יכול האדם להבחין מהיכן מגיעה הפעולה, מהשכל או מהלב, באדם נפערת תהום עמוקה בין הלב למוח, וכאן הבן תמהה כיצד נוכל לדעת מתי להשתמש בשכל ומתי בלב, מהו טוב ומהו הרע?

ובכן, התשובה נעוצה בהבדל פשוט, מה עומד לנגד עיניו של האדם כשהוא מבצע את אותה הפעולה, כאשר האדם רואה למול עיניו את מציאותו, את חייו, כמה זה משרת את האינטרסים האישיים שלו, אזי באמת השאלה היא שאלה מורכבת, וקשה מאד להבחין ולהשים לב מתי להשתמש בשכל ומתי ברגש הלב, כי כאן האינדיבידואל הוא המשנה , מה ישרת את ה’אגו’.

אך באם האדם שם את מציאותו על הצד והוא עושה את אותה הפעולה לא מצד מציאותו, אלא רק מצד ערך עליון שבטל אליו, אזי הוא יכול לבוא למצב שיעשה הוא את הפעולה הנכונה והמדוייקת ביותר.

*

שכרון כוח מול באין ערוך.

ההסבר לכך הוא, האדם הוא המין המובחר ביותר, הוא בעל שכל וע”כ הוא מחוייב והאחראי מכל נבראים השונים, ביכולתו לבנות ולקדם את העולם ומאידך להחריב עולמות בלחיצת כפתור, אלוקים נתן לאדם את הבחירה לעשות ככל שיחפוץ ליבו עם העולם, לטוב ולרע.

המינים שמתחת מין המדבר הם החי הצומח והדומם ובכל מין ומין יש את המובחר יתר והמיוחד יותר, וישנו את הפחות.

הדומם הוא חסר חיות ורגש ואינו מתקדם לשום שום מקום אינו זז ומתנועע, הצומח הינו בעל חיות משהו, אך אינו זז ממקומו. החי הוא בעל חיות והינו חופשי לעשות כרצונו, אך אינו יכול להשכיל מעבר למשהו שקשור לחייו.

ברור אם כן, שהדומם לא מכיר במציאותו של הצומח והצומח לא מכיר במציאותו של החי, והחי לא יורד לסוף דעתו של האדם, ואינו יכול להבין באמת מה חושב האדם ולהזדהות עם רגשותיו. אך בשונה מכולם הוא האדם, שביכולתו להבין להשכיל ולחקור את רגשותיהם של בעלי החיים ולפענח את תהליך גדילת הצמחים וליצור מהדומם אין סוף של עצמים.

ובפשטות מעלה זו של האדם גורמת לו להרגיש כי הוא המציאות הבלעדית ואין בלתו, שכרון הכח שמגיע לאדם מצד אין-סוף יכולות בטבע העולם גורמות לו להרגיש בעיקר את עצמו, ולראות איך כל סביבתו או מה שבא במגע אתו מקדם ומשרת את עניניו.

ברור אם כן שבשלב זה שהאדם מרגיש כי האדם ההתחלה תגרום לו להיות אנוכי ולסטות מדרך האמת, כי מציאות האדם היא המרכז, והשאר באה לשרתו.

אך באם האדם יעצור לרגע את מרוץ החיים וישים לב שהוא לא ההתחלה, אלא גם במציאות כשהוא בעל כח ויכולת, בסופו של דבר הוא נברא ככל הנבראים, אך מאידך נעלה הוא, וע”כ יש לו תפקיד ומטרה עליונה לקדם את העולם למקום טוב ומואר יותר. וזאת רק אם ישים לב האדם שהוא אין ואפס למול דבר שהוא עצמו שלא בערך אליו לגמרי, וידיעה זו לא רק שלא תחליש ותמעיט ביכולתו אלא אדרבה, תגרום לאדם להבין עד כמה כל כוחותיו לא נבראו לחינם אלא בעלי תפקיד ומטרה לקדם את העולם למקום טוב יותר, למקום טהור יותר.

ובמילים אחרות, כאשר האדם עושה פעולה שמתחילה ונגמרת באישיות שלו ללא כל ערך מוסף, אזי שייך הוא להגיע לתהיות מה שולט כרגע השכל או הרגש, מאחר והם שני דברים נפרדים, שלכל אחד תכונות ובעל ערך מצד עצמו כנ”ל, אך באם האדם מתחבר ל’בורא השכל והרגש’ גם כאשר שכלו ורגשותיו מנוגדים זה לזה, הנה כשהשכל והרגש כאחד משרתים את אותה המטרה, להוסיף באור ובטוב, נעשים הם מ’מנוגדים’ ל’משלמים’ אחד לשני. נקודה אחת שמאחדת את כל החילוקים.

רק לעצור לרגע לחשוב ולהפנים, רגע שיכול לשנות חיים שלמים.

*

חרות משעבוד חברתי

כך גם בחיי החברה המודרניים, האדם הפך למרכז, הוא יוצר מתכנת מחדש ומקדם את העולם, אך שכרון הכח הזה עלול להיות מסוכן ולגרום לאדם תחושה של עליונות כך שיכול ליפול לשפל הגדול ביותר, תנועה זו היא הגורמת לאנשים למכור את נפשותיהם ואת הדברים היקרים להם מכל בעבוד תאוות בצע וכבוד רגעי מדומה, גם כאשר מגיע זה על חשבון מוסר סולידרי בסיסי ביותר. “אני חזק”. כך חושב ובטוח האדם.

העולם איננו ג’ונגל, האדם צריך להשים לנגד עיניו שבתור המין המובחר (מצד מעלותיו) יש לו מטרה ברורה שלשמה הוא נברא ורק ביכולתו לעשות זאת, והיא, לקדם את העולם למקום טוב יותר ומואר יותר, וזאת רק באם ינצל את כל כוחותיו וכשרונותיו בצורה חיובית ולא להיפך חלילה.

תנועה זו תגרום לאדם למצוא בעצמו כוחות ותעצומות נפש שלא הכיר בהם קודם, וזאת משום, שכאשר מרוכז האדם בעצמו, מודע הוא רק לכוחות שבהם השתמש עד עתה או שנמצאים בפוטנציאל, אך כאשר מתחבר וממקוד במטרה שלמעלה מכוחותיו הרי שמתגלים כוחות שהם לא בערך לאדם עצמו עד מיצוי הכוחות ממש.

המשענת המרכזית הנתונה לטובת שפיותו של האדם בעבודת הפרך היא ההכרה בתכלית ודביקות במטרה שלשמה הוא נברא. כי כשהאדם קשור למעלה הוא לא נופל למטה.

כך גם בחיים היום-יומיים, כאשר האדם מרגיש צורך עז להגשים את עצמו בצורה מקסימלית, אך מרגיש שזה על חשבון היותו מקובל בחברה או על חשבון חבריו, צריך הוא לבחון בעיניו, באם ההגשמה העצמית מגיעה מצד הרצון להנכיח את עצמו בתוך החברה למען האגו והשלימות שלו, אזי באמת התהייה מוצדקת, במה הוא שונה משאר החברה? ובאמת אין צורך ממשי שהוא יגשים את עצמו, הוא שונה ומוזר, ולזר ייחשב בעני השונים ממנו. כך הם האנשים, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות.

אך באם ישנה מטרה להגשמה הזו, שרוצה לנצל את הכישרונות שחננו אותו למטרה חיובית למען כלל האנושות, הנה לא זו בלבד שזוהי מטרה שלא מתנגשת עם סביבתו (גם כאשר הוא שונה), אלא אדרבה, מוצאת מכנה משותף לכל בני האדם, כל אחד ואחד לפי ענינו ומדריגתו הוא.

ידיעה זו מחייבת תנועה וחיות, התקדמות ללא הפסקה לעבר המטרה, כל הפסק של תהייה או ספק עלול לקלקל ולגרום לאדם עצבות ומרירות מיותרת שעלולה לפגוע בעבודתו, ולפול שוב לאנוכיות ואגו מיותר.

מה שנפלא הוא, שהמוטיב המוביל לשלימות המטרה הוא דווקא השוני, דווקא החילוקים בין הדומם לצומח ולחי, ובין בני האדם גופא אין ספור של כישרונות וסוגים שונים ומשונים, כאלפי חלקי פאזל המשלימים תמונה אחת גדולה.

אז עצרו בכל יום לרגע את מרוץ החיים, עצמו את העיניים ל’רגע’ אחד, רגע של שתיקה ומחשבה על האדם ומשמעות תפקידו בעולם. רגע למען חיים שלמים.

(מקורות- משיחות כ”ק האדמו”ר מלובביץ’ – י’ שבט ה’תשכ”ב, י’ שבט ה’תשל”ב, הדרן על הרמב”ם ה’תשמ”ו , י”א ניסן ה’תשמ”א. הרעיון הנו מבוסס על קריאת הרבי ליסוד חוק ‘רגע של שתיקה’ בשנת 1983 ה’תשמ”ג)