“Third Person” Terminology: the Empathetic Approach of Chassidus טרמינולוגיית הגוף השלישי ככלי טיפולי אמפתי בשיח החסידי בספרות ובסיפורת

א. השכלה ועבודה ומה שביניהן

תנועת החסידות ודרך התפשטותה בתקופת היווסדה מוצגים בדרך כלל כאירוע מתגלגל בו מצבו הקשה של עם ישראל אחרי גזירות ת”ח-ת”ט ופער העמדות בין תלמידי חכמים לאנשים פשוטים, אילצו כביכול את חבורות הצדיקים הנסתרים להתגלות ולהשפיע על כל שדרות העם ערכים ועקרונות כמו שמחה, אמונה, אהבה וכדומה. עקרונות שרק ברבות הימים כעבור דור או שניים לפחות הפכו ליסודות המגדירים של החסידות כרעיון וכתנועה וכדרך בעבודת האדם את בוראו.

גם כיום, בחלוף מאות שנים מאז, דומה שטרם הוגדרה באורח שיטתי וממצה מהותה של החסידות. עם זאת ניתן להצביע במידה רבה של וודאות – ואף להוכיח ממגוון מקורות – שכמה מהיעדים שמייסדי ומנהיגי תנועת החסידות העלו על נס, הם הם המטרות המגדירות של החסידות. אחד מהם מופיע בהקדמת המחבר לספר התניא שם נאמר שהספר כולל “תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנ”ש דמדינתינו תמיד כל אחד לפי ערכו לשית עצות בנפשם בעבודת השם”, כלומר מטרת הספר היא להדריך את האדם בעבודת השם. וכמתואר שם, הספר אינו אלא תחליף לשיח הבלתי אמצעי עם האדמו”ר – אמור מעתה: מטרת הספר היא מטרת התנועה החסידית. מקור נוסף אליו ניתן להתייחס כמגדיר את החסידות נמצא במקום אולי פחות צפוי, בתשובת האדמו”ר הריי”צ בחקירתו בעת מאסרו בלנינגראד בשנת תרפ”ז 1927. וכך הוא מתאר ב”רשימת המאסר “:

שאלה: מה מעשיכם?
תשובה: אני עוסק בלימודים, לימוד המחקר האלוקי הנקרא בשם חסידות ולימוד ידיעות הלכות והמצוות על פי דת ישראל.
שאלה: דת? מחקר אלוקי?
תשובה: כן, מחקר אלוקי. א-ל אחד ברא ויצר את הכל, ומנהיג את עולמו על כל ברואיו, הרמש הרומש בים, תולע קטן במדבר שמם והאנשים החיים ביישוב.

שתי מטרות אלה – מחקר אלוקי ועבודת האדם – שלובות ומקבילות במיוחד בשיטת חסידות חב”ד ועם זאת כל אחת מהן קובעת ברכה לעצמה ומיוצגת בין החסידים בכינוי “השכלה” למחקר האלוקי ו”עבודה” לעבודת האדם. לא זו בלבד אלא שהחסידים וגדולי החסידים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות של “משכילים” ושל “עובדים”, ואף בין כתבי דרושי החסידות של האדמו”רים ניכרת הבחנה בין “מאמרי השכלה” בהם עיקר ההדגשה הוא על המחקר האלוקי ועל התבוננות בספירות העליונות כפי שהן בסדר ההשתלשלות ולמעלה מסדר ההשתלשלות, ובין “מאמרי עבודה” בהן מוצגים בעיקר קשיי האדם ואף פגמיו – המולדים והנרכשים – במגמה להדריכו ולכוונו כיצד לתקנם ולתקן עצמו. מכל מקום כשאי אפשר לעבוד את ה’ בלא הקדמת ידיעתו כך ויתר על כך אין כל משמעות ל”השכלה” בלא “עבודה”.

ב. האתגר שב”עבודה” מצד המדריך

רבות נכתב על חידושה של החסידות ועל בידולה מתורת המוסר ומדרך הפרישות והסיגוף. עיקרי הדברים הם שבעוד המוסר מדגיש את ה’סור מרע’ ומציע להתבונן בשפלות הגוף והעניינים החומריים, ורק בעקבות זאת מגיע לשלב העיסוק בעשיית הטוב, הרי שהחסידות מדגישה את ה’עשה-טוב’ על ידי ההתבוננות במעלת הנפש האלוקית שהיא “חלק אלוקה ממעל ממש”, ושעל ידי קיום המצוות מתאחדים עם מלך מלכי המלכים הקב”ה – שלכן שום דבר כולל המנעות מכל דבר רע – לא יקשה בעיניו כדי לקיים רצון הבורא.

יתרונה של גישת החסידות על פני דרך המוסר, ברור – נעים יותר לעסוק בחיוב מאשר בשלילה. אולם עיון בספרי החסידות כולל בספר התניא עצמו מראה עיסוק נרחב למדי גם בצדדים השליליים של האדם, בחסרונותיו ואף בחטאיו ופגמיו. להלן מספר ציטוטים:

תניא פרק כ”ד: “האדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהסטרא אחרא וקליפה הנקראת עבודה זרה”.

ובהמשך הפרק: “וכמאמר יתוש קדמך . . . שהיא קליפ’ היותר תחתונה ורחוקה מבחי’ הקדושה . . . קודמת לאיש החוטא . . . וכל שכן שאר בעלי חיים הטמאים ואפילו חיות רעות שכולם אינם משנים תפקידם ופקודתו יתברך שמרה רוחם”.

וכן בפרק כ”ט: “אף שאינו מתאוה לעשותם בפועל ממש חס ושלום רק שאינם מאוסים אצלו באמת כבצדיקים . . . ובזה הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים”.

כמו כן בספרי המאמרים יש כמה וכמה מאמרים העוסקים בהרחבה ובפירוט רב בנגעי נפש האדם, בצורה “שלא היתה מביישת” כל ספר מוסר. הידועים שבהם הם הספרים “פוקח עורים ” ו”דרך חיים ” של אדמו”ר האמצעי .

דוגמה נוספת ובולטת בחריפותה ניתן למצוא במאמר לראש השנה של הרבי הריי”צ שאף הוא עוסק באותו נושא של ‘קבלת-עול’. אולם בעוד במקומות אחרים בחסידות מסתפקים בהבעת הדרישה לקבלת-עול כהכנה שלראש השנה, כאן נוקט הרבי לשון חריפה מאוד וממשיל האדם המגיע לתפילת ראש-השנה בעוד חטאיו בידיו להלך עני לבוש קרעים ומלוכלך הבא להציע את עצמו לשרת את המלך, ומצייר את הלעג בו ייתקל אותו הלך ואת הבוז בו יגורש מעם הארמון. ללא ספק תאור ממיס לב שכאמור מתאים לכאורה בסגנונו לשפת ספרי המוסר ולא לספר חסידות.

כיצד אם כן ניתן לשמר את הרוממות אותה שואפת החסידות להנחיל להולכים בדרכיה, עם השפה הקשה בה מתוארים החוטאים ופורקי העול במקומות רבים בספרות החסידית, שמקצתם הועתקו לעיל?

ג. זה לא אתה זה הוא

אם נעיין היטב בכל המובאות האמורות נבחין בדבר משותף לכולן, באף אחת מהן לא נמצא דיבור ישיר לנוכח. תמיד ההתייחסות השלילית היא בגוף שלישי. “הוא נבזה ושפל”, “הוא פושע ומורד” וכן על זה הדרך. שיח כזה, עם היותו קשה ונוקב, הריהו מרומם את הקורא ומאפשר לו להסתכל על הצד השלילי שבו כאילו אין הוא חלק מהותי מאישיותו. אדרבא, הוא כביכול דן עם הרבי – כותב הספר – באופן הטיפול הרצוי באותם חטאים ופגמים קשים.

יוצא מן הכלל אחד יש בספר התניא בפרק כט שם נאמרות המלים “אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול” בדיבור לנוכח. אולם עיון בהקשרם יראה לנו שגם כאן אין הדברים נאמרים בכיוונו של האדם הקורא אותם, אלא אדרבה זוהי עצה עבורו לומר אותם במחשבתו ליצר הרע שלו ולנפשו הבהמית. שוב דוקא במילים אלה הוא נעשה שותף לטיפול ומבדל עצמו מאותה מהות רעה בה הוא גוער בעצת רבו – רבנו הזקן מחבר התניא.

שיטה זו של תוכחה עקיפה מוכרת גם מסיפור חסידי עממי אודות האחים הקדושים רבי זושא ורבי אלימלך שהיו גולים בין עיירות וכפרים וכשהיו רואים אדם אותו היה צורך להוכיח על חטאיו לא היו פונים אליו ישירות אלא אחד מהם היה מתוודה באזני אחיו על אותם חטאים כאילו הוא עצמו חטא בהם, עד שאחיו היה מעוררו לתשובה וגועה עמו בבכי. כל זאת היו עושים בצורה שתגיע לאזני האדם שהתכוונו להוכיח.

ד. זה עובד גם בימינו

שיטה זו של תוכחה נסתרת בה נקטו רבותינו לאורך הדורות היא שיטה ישימה גם בימינו בכל חברה, באשר האדם מטבעו מעדיף להיות חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה. לכן המנעות מהטחת תוכחה ישירה ומ”תפיסה על חם” של הזולת בנפילותיו ותחת זאת שיתופו בפתרון בעיות דומות לאלה שהוא מעורב בהן היא דרך חסידית וראויה להתמודדות ולהדרכה מנצחת שהורים ומורים אשר ישכילו להשתמש בה רשאים לצפות לראות פרי טוב בעמלם.