Eating Properly According to Chassidus אכילה נכונה בדרך החסידות
Essays 2018
MyLife Essay Contest 2018
“לא רעב ללחם ולא צמא למים”- על אכילה נכונה בדרך החסידות
זכינו ואנו חיים בעידן השפע. בעבר כמעט כל עיסוקו של האדם סבב הצורך להשיג מספיק פרנסה על מנת שהוא ובני ביתו לא יגוועו ברעב. לעומת זאת, היום האוכל מצוי בשפע רב ובכל מקום, ולרוב זהו עניין של מה בכך להשיג ארוחה משביעה. ללא ספק זהו מצב מבורך. כיום על האדם להשקיע הרבה פחות מאמצים בשביל לשרוד והוא יכול להשקיע את זמנו בדברים אחרים שחשובים לו, לדוגמא לבלות יותר זמן עם משפחתו, להעצים את רוחניותו ואישיותו, להרחיב אופקים ואפילו לעסוק בתחביבים. אולם, בשל השפע הגדול האיזון בין כמות המזון שהאדם אוכל לכמות שהוא שורף נשבר. האדם החל לצרוך הרבה יותר ממה שהוא צריך על מנת להתקיים כיוון שהמזון זמין והאכילה נותנת תחושת סיפוק. מה שגורם לבעיות חמורות מאוד.
מצד אחד האדם מכניס הרבה יותר מזון ממה שהוא משתמש, וכיוון שגם חיי היום יום השתנו ודורשים כיום הרבה פחות מאמץ גופני, כתוצאה מכך עודף המשקל נהיה כה נפוץ עד שנחשב מגפה של ממש, מעבר לכך שהוא נמצא במחקרים רבים כגורם למחלות אחרות (כדוגמת בעיות לב וסכרת)(1) . כך שמבחינה בריאותית האדם רוצה לשמור על משקל נכון. בנוסף החברה תופסת שעל האדם להיראות רזה, כך שנוצר מצב בו אנשים רוצים לרדת במשקל כדי לענות לדרישות החברה.
המתח בין הצרכים האלו גדול כל כך שהפרעות אכילה כאנורקסיה (הימנעות מאוכל) מחד ובולימיה (התקפי אכילה מוגזמת) מאידך הפכו בימינו לדברים נפוצים יותר מאי פעם.
בעולם התזונה עולה רק בשנים האחרונות התובנה שלא די בגישה שמגבילה את תפריט האדם כדי ליצור לו מסגרת תזונה נכונה שתחזיק לאורך טווח ושיש לנסות ולפתור את הבעיה ממקום יותר עמוק- על ידי שינוי מהותי באוכל, בשינוי ביחס של האדם לאוכל. כיום עושים דיאטנים שימוש בדרכי התמודדות מגוונות שנוצרו כדי לגשר בין הרצון לאוכל ורצונות אחרים של האדם לאורך ההיסטוריה.
לעומתם היהדות בכלל ותורת החסידות בפרט כבר מדברות שנים רבות על הצורה בה נכון לאדם להתייחס לאוכל, אם בהגבלת האכילה (כדיני כשרות) ואם בדיוק היחס לאוכל, בכך שהאדם נדרש לברך ולהודות עליו לפני האכילה ולאחריה, ובמיוחד בתורת החסידות בה מדובר בהרחבה על החשיבות הגדולה הטמונה באוכל והאחריות הכבדה המוטלת על האוכל אותו.
במאמר נביא שלוש צורות שונות שקיימות בעולם להתמודדות עם הבעיה שהצגנו, נראה את היתרונות והחסרונות שבכל אחת מהן ולבסוף נראה את הגישה של החסידות לעניין זה וכיצד היא מובילה אותנו להתמודד עם הבעיה בצורה הנכונה והבריאה ביותר.
השיטה הקלאסית
בעולם התזונה עולה רק בשנים האחרונות התובנה שלא די בגישה שמגבילה את תפריט האדם כדי ליצור לו מסגרת תזונה נכונה שתחזיק לאורך טווח ושיש לנסות ולפתור את הבעיה ממקום יותר עמוק- על ידי שינוי מהותי באוכל, בשינוי ביחס של האדם לאוכל. כיום עושים דיאטנים שימוש בדרכי התמודדות מגוונות שנוצרו כדי לגשר בין הרצון לאוכל ורצונות אחרים של האדם לאורך ההיסטוריה.
לעומתם היהדות בכלל ותורת החסידות בפרט כבר מדברות שנים רבות על הצורה בה נכון לאדם להתייחס לאוכל, אם בהגבלת האכילה (כדיני כשרות) ואם בדיוק היחס לאוכל, בכך שהאדם נדרש לברך ולהודות עליו לפני האכילה ולאחריה, ובמיוחד בתורת החסידות בה מדובר בהרחבה על החשיבות הגדולה הטמונה באוכל והאחריות הכבדה המוטלת על האוכל אותו.
במאמר נביא שלוש צורות שונות שקיימות בעולם להתמודדות עם הבעיה שהצגנו, נראה את היתרונות והחסרונות שבכל אחת מהן ולבסוף נראה את הגישה של החסידות לעניין זה וכיצד היא מובילה אותנו להתמודד עם הבעיה בצורה הנכונה והבריאה ביותר.
השיטה הקלאסית
בדיאטות המובנות על שיטה זו מכירים בכך שאנשים מטבעם צריכים לאכול, אך דואגים להציג בפניהם את המחיר לאכילתם. אמירה אופיינית בדיאטה כזאת היא “אני יודע שאתה נורא רוצה לאכול אבל תחשוב על ההשפעות שיהיו לכך עליך”. דיאטה מעין זו היא שיטת הנקודות. בדיאטה זו סיווגו את כל מיני מאכלי העולם לערך מספרי בהתאם לערך הקלורי שלהן, וכשהאדם מגיע לדיאטן בודקים את גובהו, משקלו וכמות הפעילות הגופנית שהוא עושה ומבררים כמה נקודות “מגיעות לו”.בדגם הבסיסי של שיטה זאת לא מנסים לשנות את יחס האדם לאוכל אלא מקציבים לו סך מסוים של ‘נקודות’ שהוא יכול לאכול על מנת להיות בריא. על פי הדוקטרינה של השיטה אדם שיתמיד בשיטה לבסוף יתרגל לכמות האוכל הבריאה לו ויוכל להמשיך ולשמור על משקלו הנכון לאורך זמן.
היתרון המרכזי בשיטות האלו הוא שהן יכולות לגרום לאדם להיכנס, גם אם לזמן קצר לאורח חיים נכון בלא שיצטרך לאמץ גישות חדשות ולשנות את דרך המחשבה שלו. כך שלפחות לטווח קצר הן מספקות מענה ראוי.
דגם זה דומה במידת מה לגישה של תנועת המוסר ביהדות. תנועה זאת התאפיינה באמירה המונומנטלית “אחרי המעשים נמשכים הלבבות”(2). טענה זאת אומרת שאם אדם יעשה מה שהוא חושב לנכון ויתמיד בכך, עם הזמן גם הוא ירצה בכך בטבעיות או לכל הפחות יתרגל לכך. כך גם כאן טוענת הגישה שאם האדם ישנה את הרגלי האכילה שלו באופן יזום וטכני עם הזמן הוא יתרגל לאכילה בריאה.
אולם, בעיה נפוצה בשיטות אלו היא התנפצותן הטרגית אל מול חבילת גלידה לדוגמא.
הפסיכולגיה של המשבר עובדת בערך ככה:
1 על פי הנקודות מותר לי לאכול כפית.
2 מה זה משנה אם אוכל עוד כפית.
3 אם כבר שברתי את השיטה ואני מרגיש מצפון על כך אז לפחות שזה יהיה שווה את זה.
4 אכילת שאר החבילה
5 הרגשה רעה
6 זלילת עוד אוכל כדי לכסות עליה
7 חזרה משלב חמש
עיקר הבעיה הוא חוסר הטיפול ברצון הבסיסי לאכול והרבה, וההכרח היום יומי לבוא במגע אם אוכל מועיד את האדם לנפילות. הבעיה אינה בשיטה אלא באדם שמתקשה לחשב תמיד את שכר האכילה כנגד נזקיה ולכן נוטה ליפול מדי פעם ולשקוע בנפילה.
היתרון המרכזי בשיטות האלו הוא שהן יכולות לגרום לאדם להיכנס, גם אם לזמן קצר לאורח חיים נכון בלא שיצטרך לאמץ גישות חדשות ולשנות את דרך המחשבה שלו. כך שלפחות לטווח קצר הן מספקות מענה ראוי.
דגם זה דומה במידת מה לגישה של תנועת המוסר ביהדות. תנועה זאת התאפיינה באמירה המונומנטלית “אחרי המעשים נמשכים הלבבות”(2). טענה זאת אומרת שאם אדם יעשה מה שהוא חושב לנכון ויתמיד בכך, עם הזמן גם הוא ירצה בכך בטבעיות או לכל הפחות יתרגל לכך. כך גם כאן טוענת הגישה שאם האדם ישנה את הרגלי האכילה שלו באופן יזום וטכני עם הזמן הוא יתרגל לאכילה בריאה.
אולם, בעיה נפוצה בשיטות אלו היא התנפצותן הטרגית אל מול חבילת גלידה לדוגמא.
הפסיכולגיה של המשבר עובדת בערך ככה:
1 על פי הנקודות מותר לי לאכול כפית.
2 מה זה משנה אם אוכל עוד כפית.
3 אם כבר שברתי את השיטה ואני מרגיש מצפון על כך אז לפחות שזה יהיה שווה את זה.
4 אכילת שאר החבילה
5 הרגשה רעה
6 זלילת עוד אוכל כדי לכסות עליה
7 חזרה משלב חמש
עיקר הבעיה הוא חוסר הטיפול ברצון הבסיסי לאכול והרבה, וההכרח היום יומי לבוא במגע אם אוכל מועיד את האדם לנפילות. הבעיה אינה בשיטה אלא באדם שמתקשה לחשב תמיד את שכר האכילה כנגד נזקיה ולכן נוטה ליפול מדי פעם ולשקוע בנפילה.
דחיית האוכל
שיטה זו מבינה כי יש לשנות את יחס האדם אל האוכל על מנת שיהיה אפשר לקבע את השינוי לטווח הארוך, וכדי שהאדם יפחית באכילה היא לוקחת אותו לקיצוניות השניה וגורמת לו לשנות את הצורה שבה הוא תופס את האוכל לצורה שלילית של ריחוק ואף מאיסה.
שיטה זאת כיום אינה מומלצת באופן גורף ולכן לרוב אינה רשמית, אם כי לפעמים עושים בה שימוש במצבים חמורים של התמכרויות או כדי להימנע מסוג מסויים של אוכל שאובחן כלא בריא במיוחד.
לעיתים היא מופיעה באופן עצמאי אצל האדם כאשר בהקשר שלנו היא נובעת בדרך כלל מדימוי עצמי נמוך. הלך הרוח הוא האשמה של חפצים דוממים בכישלונות האדם. האיש שונא את עצמו כי גופו לא עונה לציפיותיו מבחינת יופי ולכן מפתח שנאה לאוכל. בעקבות כך הוא אוכל לעיתים רחוקות ככל האפשר וגם כשאוכל לא נהנה מכך. האוכל הופך אצלו לאילוץ.
בתצוגה זאת של השיטה כמעט אין מן הטוב כי גם אם הובילה להרזיה היא גורמת לבעיות נפשיות של שנאה עצמית ורגשי אשם מוגזמים.
גישה מקבילה לה אם כי היא מצטיירת שונה מאוד היא הגישה של נזירי העולם הן בדתות המונותאיסטיות הן בדת הבודהיסטית ואף בזרמים מסוימים ביהדות. בגישות אלו האוכל מצטייר כמכשול וכדי להגיע לשלמות רוחנית יש לשבר את כל הרצונות כולם וכך להגיע למדרגה המנותקת לחלוטין מהווית העולם ואינה מדובקת בכלום ולכן אין היא צריכה לשום אוכל. האוכל מערב רצון אחר ברצון להארה וכך דוחה אותה. לכן בשיטות אלו מרבים מאוד בתעניות וגדוליהם עובדים קשות על שבירת כל רצון. האוכל בזוי בעיניהם והוא רק הכרח של דמויות גשמיות נמוכות.
המשותף לשתי הגישות הוא ביטול ערכו של האוכל בפני שאיפה אחרת גבוהה או נמוכה. בשיטות אלו האוכל אינו יכול לקדם את האדם למטרתו אלא רק להפריע. יתרונם הוא בביטול הפיתוי בעזרת יצירת רתיעה ניגודית שתרתיעה את האדם מנפילה באכילה רבה יתר על הנצרך, ולכן בסופו של דבר גישות אלו נוחלות הצלחה מסוימת בהשגת התוצאות הרוחניות והגשמיות של מאמיניהם.
אולם, כאשר הדבר אינו מבוקר ונשלט על ידי הגיון בריא הוא עלול לגרום לנזקים חמורים כדוגמת אנורקסיה הנובעת משנאת האוכל ובדימוי עצמי נמוך הנובע מההכרח לאכול וחסרונות אלו עולים על התועלת שבשיטה.
אוכל כחלק מאידאולוגיה
יש הטוענים שבאכילת אוכל בפני עצמו יש ערך והוא עוזר בהגשמת אידיאל ובמימוש עצמי. בשווקם גישות אלו לציבור הם מציגים גם את התועלת לבריאות ולמראה. דוגמא טובה לכך היא שיטת הפלאו(3) ונספחיה.
שיטת הפלאו
השיטה מבוססת על ההנחה שבעבר האנשים היו ציידים- לקטים. הנחה שנייה היא שמאחר שכך הם חיו במקור כך ראוי לאדם להיות, וחזרה למקורות תוביל להגעה למדרגה גבוהה יותר של בריאות שמחה ונפש. מאחר שהטבע כבר לא יכול להכיל את כמות בני האדם כאוכלוסיית ציידים יש לחזור לכך במידת האפשר.
בספורט יש לרוץ יחפים ולעסוק בריצה ותרגילים המדמים טיפוס על עצים כי ההנחה היא שהאדם הקדמון רץ הרבה וטיפס על עצים. בתזונה יש לאכול סעודות גדולות של בשר, לצום מדי פעם, להימנע מאוכל מעובד (כדוגמת דגנים – שאי אפשר לאכול בתצורתם הטבעית אלא לאחר תהליכים מסויימים), ומירקות. כי האדם הקדמון כשהצליח בציד אכל סעודות גדולות של בשר, כשלא צד נאלץ לצום, את הירקות הוא לא נהג לאכול, ומעולם לא אכל מזון מעובד כי לא יכל להשיג ולא היה לו את הידע הדרוש להכינו.
שיטה זאת משתמשת באוכל כחלק מהגשמת האידיאל של חזרה לשורש. יתרונה הוא בכך שהיא נותנת סיבה טובה ועקבית לאכול בצורה שהיא מציעה. חסרונה המרכזי הוא בכך שלא ברור אם התזונה והתפיסה שאליו היא מעודדת את האדם באמת בריאים. עוד חסרון הוא בעצם האידיאל, שדוגל בחזרה אחורה, כאשר ההנחה ההגיונית היא שאם העולם עשה שינוי והתקדמות כנראה שזה לטובה.
התפיסה החסידית(4)
על פי התפיסה החסידית האכילה יכולה לגרום לאדם להתעלות ולהתקדם אף בתחומי הנפש (כמו בחכמה, הבנה ועוד) מעבר לתועלת הגשמית. סימן לכך הוא שהתינוקות מתחילים לדבר כשהם מתחילים לאכול מזון מעבר לחלב אם.
דבר זה מעורר תמיהה. איך יכול להיות שעצם דומם יגרום לאדם להתעלות במעלות רוחניות? שכן האוכל הוא דומם ולכן נמוך מהאדם בדרגה הרוחנית- הלחם אינו גדל ואינו הולך וודאי שאינו מדבר. אם כן איך הוא יכול לגרום לעלייה ברוח האדם? על דרך המשל- איך יכול להיות שאדם יקפוץ על בור ויגיע גבוה? החוק הראשון בתרמודינמיקה אומר שדבר לא יכול לחמם דבר החם ממנו!
לכן אומרת החסידות שבאוכל בנוסף לפחמימות טמונות מעלות גבוהות מאוד שכן הגופים הדוממים בעולם מגיעים ממעלה מאוד גבוהה בבריאה. דווקא בגלל גובהן של מעלות אלו הן כל כך פשוטות, כי דברים מורכבים מעידים על עיבוד רב. לדוגמא מחשב מצריך עיבוד רב יותר מברזל. מאחר שעל פי החסידות מקור כל הבריאה הוא מופשט ביותר- ככל שהדבר ראשוני ופשוט יותר כך טמון בו פוטנציאל גבוה יותר.
כמו שאת האנרגיה הפיזית שבלחם ניתן לנצל על ידי אכילה ועיכול כך גם את הפוטנציאל הרוחני של הלחם ניתן לממש על ידי אכילה הראויה למידת האדם האוכל.
אבל, האוכל עצמו הוא גשמי מאוד ולכן מסתיר את המעלה הטמונה בו. הסיבה גם לכך היא המקור הגבוהה של האוכל. נסביר על דרך המשל- כשם שאדם שקופץ ממטוס לבוץ יגיע עמוק יותר מקופץ שנמצא מראש בגובה הבוץ, כך התועלת הנפשית הטמונה בדומם מכוסה יותר, ויותר קשה להשגה כי הגיעה משלב גבוה יותר בבריאה.
בכל זאת טוענת החסידות שהאיש יכול להשיג התעלות מהאכילה בעזרת המעשים הנעשים מכוחה ובעזרת אכילה בזמן במקום ובסדר הנכון וכך להשיג התעלות רוחנית ונפשית. גם מצד הפשט- שאדם המתנהג בצורה ראויה באכילה מקנה לעצמו התנהגות גבוהה ויקפיד גם על שאר דרכיו, וגם במובנים מטאפיזיים של קבלת הרוחניות מהאוכל בצורה טובה ומלאה יותר.
על פי גישה זאת אמנם מוצדקת הרתיעה של המתנזרים מהאוכל כי האוכל באמת עטוף בגשמיות שיכולה להפריע להשגות רוחניות. אבל גישות אלו מפסידות את התועלת הרוחנית שבאכילה.
על פי החסידות מובנת גם כן המחשבה של הגשמת האידיאולוגיות כשיבה לטבע באמצעות האוכל, כי האוכל הוא באמת מעבר לערך החומרי שלו וטומן בתוכו עניינים רוחניים גדולים. אבל גישות אלו כדוגמת הפלאו מתעלמות מהגשמיות של המזון שגוררת אתה פוטנציאל לשיטוח העולם הרוחני של האדם לתאווה חדה ונוקבת ולהצדקת תאוות בטיעונים רוחניים כביכול.
על פי החסידות האכילה צריכה להתבצע במודעות למקורו הגבוה של האוכל אבל מתוך מודעות לסכנות שבהפיכתו לעיקר. אכילה כזאת וודאי מביאה את האדם כדרך אגב למודעות למה שהוא אוכל ולתזונה נכונה יותר וכך מועילה לגופו ולנפשו.
ומה למעשה?
בחסידות עיקר השגת הכוחות הרוחניים מהאוכל הוא על ידי שימוש בכוחות הגשמיים שבו במעשים טובים כמו שאומר לנו כבר בעל התניא בספרו. כלומר להשתמש בכוח שקיבלנו ממנו לעשיית מעשים טובים. לכן מומלץ להשתדל הרבה במעשה טוב ואפילו זניח כי עצם ההשתדלות מועילה, וגם אם לא תצליח לפחות יממש האדם את הפוטנציאל של האכילה בעשיית טוב.
בנוסף תפיסה כזאת של האוכל שמצד אחד מעלותיו גבוהות מאד ומצד שני סכנותיו מפחידות ראוי שתביא את האדם ליחס רציני יותר לאוכל שלו, לאכילה מסודרת שתאפשר לו לאכל ביישוב הדעת מתוך הכבוד הראוי לאוכל. לכל הפחות טוב לאדם שישהה איזה רגע לפני שאוכל ויהרהר מה היה רוצה להשיג באכילה זאת.
בנוסף הודאה על האוכל לפני ואחרי וודאי מועילה ומאפשרת לאדם להעלות את ערך המזון בפני עצמו מלבד מה שהיא ראויה מצד רגשות בסיסיים של הכרת טובה.
סיכום
במאמר זה הבאנו את הבעיה שנוצרה בעולם בעקבות המתח שבין השפע של האוכל לבין הגשמת שאיפות אחרות של האדם. הבאנו מספר שיטות שהראו תפיסות שונות לגבי האוכל ולגבי היחס בינו לבין קיום השאיפות והצגנו את ההשקפה החסידית בעניין כאשר הצורה שבה היא מתייחסת לבעיה ופותרת אותה היא האלטרנטיבה הטובה ביותר כאשר היא נותנת לאוכל את המקומו הנכון והראוי בחיי האדם. לאחר מכן הצגנו מספר הנחיות מעשיות כיצד להתחיל לממש את ההשקפה ולהגיע לנפש בריאה בגוף בריא. עיקרן הוא נתינת יותר יחס לאוכל ולדרך אכילתו.
שיטה זו מבינה כי יש לשנות את יחס האדם אל האוכל על מנת שיהיה אפשר לקבע את השינוי לטווח הארוך, וכדי שהאדם יפחית באכילה היא לוקחת אותו לקיצוניות השניה וגורמת לו לשנות את הצורה שבה הוא תופס את האוכל לצורה שלילית של ריחוק ואף מאיסה.
שיטה זאת כיום אינה מומלצת באופן גורף ולכן לרוב אינה רשמית, אם כי לפעמים עושים בה שימוש במצבים חמורים של התמכרויות או כדי להימנע מסוג מסויים של אוכל שאובחן כלא בריא במיוחד.
לעיתים היא מופיעה באופן עצמאי אצל האדם כאשר בהקשר שלנו היא נובעת בדרך כלל מדימוי עצמי נמוך. הלך הרוח הוא האשמה של חפצים דוממים בכישלונות האדם. האיש שונא את עצמו כי גופו לא עונה לציפיותיו מבחינת יופי ולכן מפתח שנאה לאוכל. בעקבות כך הוא אוכל לעיתים רחוקות ככל האפשר וגם כשאוכל לא נהנה מכך. האוכל הופך אצלו לאילוץ.
בתצוגה זאת של השיטה כמעט אין מן הטוב כי גם אם הובילה להרזיה היא גורמת לבעיות נפשיות של שנאה עצמית ורגשי אשם מוגזמים.
גישה מקבילה לה אם כי היא מצטיירת שונה מאוד היא הגישה של נזירי העולם הן בדתות המונותאיסטיות הן בדת הבודהיסטית ואף בזרמים מסוימים ביהדות. בגישות אלו האוכל מצטייר כמכשול וכדי להגיע לשלמות רוחנית יש לשבר את כל הרצונות כולם וכך להגיע למדרגה המנותקת לחלוטין מהווית העולם ואינה מדובקת בכלום ולכן אין היא צריכה לשום אוכל. האוכל מערב רצון אחר ברצון להארה וכך דוחה אותה. לכן בשיטות אלו מרבים מאוד בתעניות וגדוליהם עובדים קשות על שבירת כל רצון. האוכל בזוי בעיניהם והוא רק הכרח של דמויות גשמיות נמוכות.
המשותף לשתי הגישות הוא ביטול ערכו של האוכל בפני שאיפה אחרת גבוהה או נמוכה. בשיטות אלו האוכל אינו יכול לקדם את האדם למטרתו אלא רק להפריע. יתרונם הוא בביטול הפיתוי בעזרת יצירת רתיעה ניגודית שתרתיעה את האדם מנפילה באכילה רבה יתר על הנצרך, ולכן בסופו של דבר גישות אלו נוחלות הצלחה מסוימת בהשגת התוצאות הרוחניות והגשמיות של מאמיניהם.
אולם, כאשר הדבר אינו מבוקר ונשלט על ידי הגיון בריא הוא עלול לגרום לנזקים חמורים כדוגמת אנורקסיה הנובעת משנאת האוכל ובדימוי עצמי נמוך הנובע מההכרח לאכול וחסרונות אלו עולים על התועלת שבשיטה.
אוכל כחלק מאידאולוגיה
יש הטוענים שבאכילת אוכל בפני עצמו יש ערך והוא עוזר בהגשמת אידיאל ובמימוש עצמי. בשווקם גישות אלו לציבור הם מציגים גם את התועלת לבריאות ולמראה. דוגמא טובה לכך היא שיטת הפלאו(3) ונספחיה.
שיטת הפלאו
השיטה מבוססת על ההנחה שבעבר האנשים היו ציידים- לקטים. הנחה שנייה היא שמאחר שכך הם חיו במקור כך ראוי לאדם להיות, וחזרה למקורות תוביל להגעה למדרגה גבוהה יותר של בריאות שמחה ונפש. מאחר שהטבע כבר לא יכול להכיל את כמות בני האדם כאוכלוסיית ציידים יש לחזור לכך במידת האפשר.
בספורט יש לרוץ יחפים ולעסוק בריצה ותרגילים המדמים טיפוס על עצים כי ההנחה היא שהאדם הקדמון רץ הרבה וטיפס על עצים. בתזונה יש לאכול סעודות גדולות של בשר, לצום מדי פעם, להימנע מאוכל מעובד (כדוגמת דגנים – שאי אפשר לאכול בתצורתם הטבעית אלא לאחר תהליכים מסויימים), ומירקות. כי האדם הקדמון כשהצליח בציד אכל סעודות גדולות של בשר, כשלא צד נאלץ לצום, את הירקות הוא לא נהג לאכול, ומעולם לא אכל מזון מעובד כי לא יכל להשיג ולא היה לו את הידע הדרוש להכינו.
שיטה זאת משתמשת באוכל כחלק מהגשמת האידיאל של חזרה לשורש. יתרונה הוא בכך שהיא נותנת סיבה טובה ועקבית לאכול בצורה שהיא מציעה. חסרונה המרכזי הוא בכך שלא ברור אם התזונה והתפיסה שאליו היא מעודדת את האדם באמת בריאים. עוד חסרון הוא בעצם האידיאל, שדוגל בחזרה אחורה, כאשר ההנחה ההגיונית היא שאם העולם עשה שינוי והתקדמות כנראה שזה לטובה.
התפיסה החסידית(4)
על פי התפיסה החסידית האכילה יכולה לגרום לאדם להתעלות ולהתקדם אף בתחומי הנפש (כמו בחכמה, הבנה ועוד) מעבר לתועלת הגשמית. סימן לכך הוא שהתינוקות מתחילים לדבר כשהם מתחילים לאכול מזון מעבר לחלב אם.
דבר זה מעורר תמיהה. איך יכול להיות שעצם דומם יגרום לאדם להתעלות במעלות רוחניות? שכן האוכל הוא דומם ולכן נמוך מהאדם בדרגה הרוחנית- הלחם אינו גדל ואינו הולך וודאי שאינו מדבר. אם כן איך הוא יכול לגרום לעלייה ברוח האדם? על דרך המשל- איך יכול להיות שאדם יקפוץ על בור ויגיע גבוה? החוק הראשון בתרמודינמיקה אומר שדבר לא יכול לחמם דבר החם ממנו!
לכן אומרת החסידות שבאוכל בנוסף לפחמימות טמונות מעלות גבוהות מאוד שכן הגופים הדוממים בעולם מגיעים ממעלה מאוד גבוהה בבריאה. דווקא בגלל גובהן של מעלות אלו הן כל כך פשוטות, כי דברים מורכבים מעידים על עיבוד רב. לדוגמא מחשב מצריך עיבוד רב יותר מברזל. מאחר שעל פי החסידות מקור כל הבריאה הוא מופשט ביותר- ככל שהדבר ראשוני ופשוט יותר כך טמון בו פוטנציאל גבוה יותר.
כמו שאת האנרגיה הפיזית שבלחם ניתן לנצל על ידי אכילה ועיכול כך גם את הפוטנציאל הרוחני של הלחם ניתן לממש על ידי אכילה הראויה למידת האדם האוכל.
אבל, האוכל עצמו הוא גשמי מאוד ולכן מסתיר את המעלה הטמונה בו. הסיבה גם לכך היא המקור הגבוהה של האוכל. נסביר על דרך המשל- כשם שאדם שקופץ ממטוס לבוץ יגיע עמוק יותר מקופץ שנמצא מראש בגובה הבוץ, כך התועלת הנפשית הטמונה בדומם מכוסה יותר, ויותר קשה להשגה כי הגיעה משלב גבוה יותר בבריאה.
בכל זאת טוענת החסידות שהאיש יכול להשיג התעלות מהאכילה בעזרת המעשים הנעשים מכוחה ובעזרת אכילה בזמן במקום ובסדר הנכון וכך להשיג התעלות רוחנית ונפשית. גם מצד הפשט- שאדם המתנהג בצורה ראויה באכילה מקנה לעצמו התנהגות גבוהה ויקפיד גם על שאר דרכיו, וגם במובנים מטאפיזיים של קבלת הרוחניות מהאוכל בצורה טובה ומלאה יותר.
על פי גישה זאת אמנם מוצדקת הרתיעה של המתנזרים מהאוכל כי האוכל באמת עטוף בגשמיות שיכולה להפריע להשגות רוחניות. אבל גישות אלו מפסידות את התועלת הרוחנית שבאכילה.
על פי החסידות מובנת גם כן המחשבה של הגשמת האידיאולוגיות כשיבה לטבע באמצעות האוכל, כי האוכל הוא באמת מעבר לערך החומרי שלו וטומן בתוכו עניינים רוחניים גדולים. אבל גישות אלו כדוגמת הפלאו מתעלמות מהגשמיות של המזון שגוררת אתה פוטנציאל לשיטוח העולם הרוחני של האדם לתאווה חדה ונוקבת ולהצדקת תאוות בטיעונים רוחניים כביכול.
על פי החסידות האכילה צריכה להתבצע במודעות למקורו הגבוה של האוכל אבל מתוך מודעות לסכנות שבהפיכתו לעיקר. אכילה כזאת וודאי מביאה את האדם כדרך אגב למודעות למה שהוא אוכל ולתזונה נכונה יותר וכך מועילה לגופו ולנפשו.
ומה למעשה?
בחסידות עיקר השגת הכוחות הרוחניים מהאוכל הוא על ידי שימוש בכוחות הגשמיים שבו במעשים טובים כמו שאומר לנו כבר בעל התניא בספרו. כלומר להשתמש בכוח שקיבלנו ממנו לעשיית מעשים טובים. לכן מומלץ להשתדל הרבה במעשה טוב ואפילו זניח כי עצם ההשתדלות מועילה, וגם אם לא תצליח לפחות יממש האדם את הפוטנציאל של האכילה בעשיית טוב.
בנוסף תפיסה כזאת של האוכל שמצד אחד מעלותיו גבוהות מאד ומצד שני סכנותיו מפחידות ראוי שתביא את האדם ליחס רציני יותר לאוכל שלו, לאכילה מסודרת שתאפשר לו לאכל ביישוב הדעת מתוך הכבוד הראוי לאוכל. לכל הפחות טוב לאדם שישהה איזה רגע לפני שאוכל ויהרהר מה היה רוצה להשיג באכילה זאת.
בנוסף הודאה על האוכל לפני ואחרי וודאי מועילה ומאפשרת לאדם להעלות את ערך המזון בפני עצמו מלבד מה שהיא ראויה מצד רגשות בסיסיים של הכרת טובה.
סיכום
במאמר זה הבאנו את הבעיה שנוצרה בעולם בעקבות המתח שבין השפע של האוכל לבין הגשמת שאיפות אחרות של האדם. הבאנו מספר שיטות שהראו תפיסות שונות לגבי האוכל ולגבי היחס בינו לבין קיום השאיפות והצגנו את ההשקפה החסידית בעניין כאשר הצורה שבה היא מתייחסת לבעיה ופותרת אותה היא האלטרנטיבה הטובה ביותר כאשר היא נותנת לאוכל את המקומו הנכון והראוי בחיי האדם. לאחר מכן הצגנו מספר הנחיות מעשיות כיצד להתחיל לממש את ההשקפה ולהגיע לנפש בריאה בגוף בריא. עיקרן הוא נתינת יותר יחס לאוכל ולדרך אכילתו.
בברכה שנגיע לימים בהם “לא רעב ללחם ולא צמא למים”, בהם נפסיק להתעסק בבעיותינו הנמוכות ונחפש לשמוע דברי אמת.
1. על פי דו”ח של סוכנות המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן (הCDC) אחוז האנשים המאובחנים כבעלי השמנת יתר חמורה (obesity) בארצות הברית של אמריקה עומד על כמעט 40%! וזו רק דוגמא אחת לעניין.
2. ספר החינוך מצווה ט”ז.
3. באומרי גישת הפלאו כוונתי לגישה כפי שהיא מוצגת בבלוג “מר קדמוני” באופן דומה במקצת בספר “נולדנו לרוץ” ובקטעים מסוימים בספר קיצור תולדות האנושות. אמת שיש הדוגלים בפרקטיקה בלי האידיאולוגיה. באומרי פלאו יש שילוב מסוים של תפיסות ספורטיביות הקרויות קרוספיט המשולבות במקורות הנ”ל.
4. ליקוטי תורה פרשת צו, סדר תפילות מכל השנה שער בהמ”ז דיבור המתחיל להבין ענין המוציא.