Cyberbullying
‎מאי דסני עלך לחברך לא תעביד כפתרון לבעיית הבריונות ברשת

בשנים האחרונות, בריונות ברשת היא תופעה נפוצה מאוד ברחבי האינטרנט. בריונות ברשת היא (כהגדרתה באתר ויקיפדיה[1]) תופעה חדשה יחסית, בה נעשה שימוש באינטרנט או בטלפון הנייד על מנת להשמיץ, להטריד, להביך, להפחיד, או לתקוף אדם אחר. זאת באמצעות בלוגים, אתרי אינטרנט, קהילות מקוונות, דואר אלקטרוני והרשתות החברתיות. היקף התופעה נרחב מאוד. ע”פ מחקרים שנעשו, אחד מכל שלושה ילדים[2] ואחד מכל חמישה מבוגרים נחשף לבריונות ברשת[3]. תופעה זו בעייתית מאוד. הן משום “כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים”[4] ,הן משום שהיא מפלגת את החברה וגורמת לשנאת חינם שעליה נאמר “מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ומצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב, מפני שהיתה בו שנאת חינם”[5], והן משום שהיא פוגעת באנשים חלשים פגיעה נפשית קשה עד שאמרו חז”ל “…הוציא לו שם רע אין לו מחילה עולמית”[6].

על פי פרק ב במאמר ‘איסור שנאת ישראל, מצוות אהבת ישראל’ בספר דרך מצוותיך להצמח צדק, ננסה להבין מאין מגיעה הבעיה בבסיסה, ולאחר מכן, על ידי הבנת שורשה, נציע כיצד על ידי הסתכלות חדשה על קשר בין אנשים, ניתן למגר תופעה זו באופן דרסטי.

נסכם בקצרה את רעיונו המקורי והמיוחד של הצ”צ לביטוי השגור ‘מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך’.

באופן טבעי, האדם מודע יותר מכל אדם אחר למעשיו הרעים. גם כאשר כלפי חוץ האדם נראה כאדם טוב והגון ואפילו אם החברה רואה אותו כך, בסופו של דבר רק הוא יודע מה קורה בתוך תוכו ומהם מעשיו שאינם נראים לעיני כל. נשאלת השאלה, אם אדם מודע לדברים הרעים שבו ומבין את חומרתם, כיצד הוא יכול להמשיך לדבוק בהם ואין בו רצון טבעי לטפל ולהמנע מהם?

אלא שיש באדם תכונה טבעית חזקה, אהבה גדולה לגופו. אהבה זו מעלימה מעיני האדם את חומרת מעשיו הרעים, ולכן אף על פי שמודע אליהם, אין הוא מרגיש צורך לטפל בהם באופן מעשי. לעומת זאת, כאשר אדם אחר מגלה את מעשיו, שעד לאותו רגע היו נסתרים לעיני כל, פתאום חומרתם נגלת בפניו, והוא מרגיש צורך עז ודחוף לטפל בהם ולחזור מדרכו הרעה, מה שבאופן טבעי מביא את האדם לרוגז גדול על עצמו, ועל האדם שגילה את מעשיו.

ובדיוק על פי זה מסביר הצ”צ את הביטוי השגור ‘מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך’. ‘מה ששנוא עליך’- האדם שונא שמגלים את מעשיו הרעים הנסתרים, שאז נגלת בפניו חומרתם, ויש לו צורך גדול לטפל בהם. ‘אל תעשה לחברך’- שלא יגלה את מעשיו הרעים של אדם אחר, כמו שהדבר שנוא עליו. דרישה זו היא מעט תמוהה, שהרי אם מעשיו הרעים של אדם אחר נגלו בפני , כיצד עלי לא לשים לב אליהם? אלא שזהו בדיוק העניין. אם אצליח להגיע למצב שאוהב את אותו אדם באותה עוצמה שבה באופן טבעי אני אוהב את גופי, ממילא גם אם אראה את מעשיו הרעים, אני לא אבין את חומרתם ולא אראה בהם דבר רע כלל[7].

ובכן, נראה שבריונות ברשת בבסיסה, מגיעה בדיוק מנקודה זו.

בעבר, לאדם הייתה תדמית עצמית פחותה מהיום, הוא הוגדר על פי החברה אליה היה שייך. מכיוון שכך, השקיע את כוחו בעיקר בלהיות חלק ממנה, ולא ראה כערך מרכזי את הייחוד שלו על פני שאר החברה. נראה שכיום, המצב הפוך. אולי יותר מתמיד, החברה מעודדת אינדיבידואליות. מצב זה מוביל לכך שהדימוי וההערכה העצמית של האדם עומדות בראש מעייניו, ופעולותיו נגזרות על פיהן. אין האדם רואה את עצמו כחלק מהחברה, אלא הוא רואה את החברה ככלי שבאמצעותו יכול הוא לחזק את מעמדו וכוחו הפרטי. על אף שינוי זה, מעמדו וכוחו של האדם עדיין נמדדים על פי ייחוסו לשאר החברה. באופן טבעי, דבר זה מוביל לכך שיש מתח ותחרות בין אנשים בחברה מי נמצא בה במעמד גבוה יותר.

בריונות ברשת היא כלי, שבאמצעותו יכול האדם לפרסם בקלות את מעשיו הרעים של אדם אחר לחברה כולה, וזאת על מנת להסית את עיני החברה ובפרט את עיניו ממעשיו הרעים הפרטיים, ובכך לחזק את עצמו ולתת למעשיו לגיטימציה. בסופו של דבר, המניע לכך, היא האהבה הגדולה שאדם רוכש לעצמו. על ידי ההתעסקות בפגמי האחר, האדם אינו מתעסק בפגמיו, וכך פוטר את עצמו מהוקעתם.

כפי שמתאר זאת במדיוק הרש”ב בדבריו הנוגעים לכל אדם[8]:

“שנאת-חינם היא, שאחד שונא את חברו סתם כך, על לא-דבר. לפעמים הוא ממציא טענה כלשהי, מדוע הוא שונאו, אבל אין זו אלא תואנה ועלילה להצדיק את שנאתו. הסיבה האמיתית היא – ישותו העצמית, שאינה מניחה מקום לזולתו…”[9]

כיצד נוכל למגר התופעה? על ידי כך שנרחיב את האהבה העצמית שיש בטבעו של כל אחד, לכלל הסובבים אותנו. וכך ממילא, גם אם נראה במו עינינו את מגרעות חברינו, לא נראה ברעתם וחומרתם, ולא נוכל להעלות בדעתנו לפרסמם ברבים. שכן כיצד נוכל לעשות כדבר הזה לאותו אדם שאנו אוהבים כגופנו, לראות חסרונו, דבר השנוא עלינו?! על אחת כמה וכמה לגרום לכך שעוד אנשים ידעו דברים אלו שנגלו לנו בחברנו…

על אף החשיבות בהערכה עצמית שיש לאדם הדוחפת אותו להשתפר ולהיות יותר טוב כפרט, עלינו לשוב ולראות את עצמנו כחלק מדבר יותר גדול, כחלק מגוף שלם. אם אפגע באדם, אפילו אם הוא רק קצה הציפורן של אותו גוף (כפי שמדמה זאת הצ”צ במאמרו), הרי שפגעתי בגוף כולו. הגוף כבר אינו שלם אלא גוף פגום. הבעייתיות שיש בפגיעה באדם ברשת, היא הקלות שבה היא מתבצעת. הפוגע אינו רואה את האדם שבו הוא רוצה לפגוע, וממילא אינו מרגיש כל קשר וחיבור אליו, לכן בקלות יכול לכתוב ולפגוע בו ככל העולה על רוחו. אם לעיין בדברים שהזכרנו לעיל ברצינות ובמובנם הפשוט, הרי שאם אפגע באדם אחר, בסופו של דבר אני פוגע בגוף השלם (החברה, או כללות נשמות ישראל) וממילא גם בעצמי.

עניין זה נוגע ליהודים חובשי כיפה ואלו שלא, לשאר אומות העולם ובאופן כללי לכל אדם באשר הוא אדם. וכפי שהזכרנו בתחילה, שחורבן הבית היה על שנאת חינם, הרי שעל ידי ריבוי אהבת חינם נקרב הגאולה.

וכפי שהרבי התבטא בנושא[10] (בעת ביקורו אצל הרבי מגור):

“…מסתבר, שעתה מצויים אנו בעקבתא דעקבתא דמשיחא ומכיון שהגלות סיבתה בשנאת חנם… מוכרחים, אפוא, לעשות צעד שיבטל כליל את הענין ד”שנאת חנם”, וזה אפשרי רק ע”י אהבת חנם, כשתתבטל סיבת הגלות – ע”י אהבת חנם – תתבטל, בדרך ממילא, גם המסובב ממנה כו’.”

לסיום, כיצד נוכל להגיע לאהבה זו בצורה טבעית?

על כך עונה בפשטות אדמו”ר הזקן בתניא[11]. ניתן להוציא מדבריו שני עצות מעשיות:

א. ע”י זה שמפחית מערך גופו ומערך עצמו, ממילא אוהב ביתר קלות כל אדם אחר ואין הוא רואה ברעתו. דבר זה נוגע לכל אדם.

ב. ע”י זה שיתבונן בכך, שכאשר שונא את חברו, הוא יוצר פירוד במקור נשמות ישראל, וממילא זה מונע אחדות עם הקב”ה. דבר זה נוגע לכללות ישראל (אולי ניתן לומר, שנוגע גם כן לכל אדם שהרי כל אדם נברא בצלם אלקים)

בתקווה ובצפייה, שעל ידי שנרבה באהבה וממילא נמנע משנאה, לעולם לא נכתוב ונפרסם בגנותו של אדם אחר, וע”י זה נקרב הגאולה ואת ביאת משיחנו בקרוב ממש.

[1] https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%A8%D7%A9%D7%AA

[2] https://www.openu.ac.il/adcan/yediop2/download/1.pdf

[3] https://www.isoc.org.il/sts-data/11174

[4] בבא מציעא נח ע”ב.

[5] יומא ט’, ע”ב

[6]  בבא קמא פרק ח הלכה ו-ז

[7] מעניין לראות, שהחפץ חיים הביא רעיון דומה בספרו, אם כי עם שינויים קלים (הצ”צ אינו מדבר בעניין חששו של האדם, שהאדם שראה את פשעיו ילך ויספר לאחרים, ואחרים ידעו שאינו הגון): “וְהָרְאָיָה הַגְּדוֹלָה עַל זֶה, דַּהֲלֹא כָּל אָדָם יוֹדֵעַ אֶת נִגְעֵי עַצְמוֹ, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יֵדַע מִזֶּה אַף אֶחָד מֵאָלֶף. וְאַף אִם אֵרַע, שֶׁנּוֹדַע מְעַט מֵחֶסְרוֹנוֹתָיו אֵצֶל חֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ הוֹלֵךְ וּמְסַפֵּר זֶה לַאֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי כֵן הוּא עוֹמֵד וּמְצַפֶּה, הַלְוַאי שֶׁיִּתֵּן ה’ שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ אֶת דְּבָרָיו וְלֹא יַאֲמִינוּ לוֹ, וְהַכּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְחַזֵּק בְּעֵינֵיהֶם לְאָדָם שֶׁאֵינוֹ הָגוּן, אַף דְּהוּא יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ הַרְבֵּה וְהַרְבֵּה מֵהָעֲוֹנוֹת, יוֹתֵר מִמַה שֶׁסִפֵּר חֲבֵרוֹ עָלָיו, אַף עַל פִּי כֵן מֵרוב הָאַהֲבָה שֶׁהוּא אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ, נִדְחֶה הַכֹּל מֵחֲמַת זֶה. כֵּן בְּאֹפֶן זֶה מַמָשׁ צָרִיךְ עַל פִּי הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת לְרֵעֵהוּ, לָחוּס עַל כְּבוֹדוֹ בְּכָל הָאֳפָנִים.

[8] ספר המאמרים, תרנ”ט עמוד נו

[9] בהמשך אותו מאמר, הרש”ב מוסיף ומזהיר, שעניין זה עלול להופיע בפרט באדם השומר תורה ומצוות[9]:

“כל אחד בונה במה לעצמו, בתורה ובעבודה, על-פי דעתו ושכלו דווקא, ואין אחד מתאחד ומתחבר עם רעהו. כל אחד מבטל את הטוב שבעבודת חברו, וכל חיסרון שימצא בה – יגדיל וירחיב עשרת מונים (אף אם אינו אלא חיצוני, שאינו נוגע בגוף ובעצם עבודתו). התנהגות זו מעידה ששונא הוא את חברו בליבו ואינו חפץ כלל בטובתו. ומהי הסיבה לשנאה זו? ישותו והרגשת עצמו… ”

[10] פרדס חב”ד גליון 18 עמ’ 30

[11] תניא פרק ל”ב פסקה ראשונה