A Look At the Power of Vision מבט על המבט

דוד חש כי רגשותיו כלפי אשתו אינם כתמול שלשום.

שרה חשה כי חינה בעיני בעלה הועם.

יוסף מוטרד מהעובדה שרמת תיפקדו בעבודת ההייטק הנחשקת שלו ירדה פלאים.

יעל מוטרדת, לאחרונה הריכוז בלימודי הרפואה בהם הייתה שקועה ראשה ורובה – ממנה והלאה.

ברוך היה עושה הכול בשביל להשיב את הגלגל אחורנית.

לאה הייתה נותנת את כל אשר לה בכדי למחוק ממוחה את חוויות השעה האחרונה.

***

בעיית חוסר שלוות הנפש

שלוות נפש ושלמות פנימית הן משאת נפשם של כל בני אנוש ללא יוצא מן הכלל. אולם נראה כי אידיליה זו הינה חמקמקה עד בלתי נתפסת. ככל שבני האדם חותרים להגיע אליה ולאחוז בה, היא חומקת מבין אצבעותיהם. נראה כי החל מאז בריאת האדם נברא אף צורך בסיסי זה, אולם עם התקדמות הדורות, ובעידן הנוכחי בפרט, מחלת חוסר השלווה והסיפוק הפנימי מתפשטת ומעמיקה וצוברת שיאים חדשים.

חוש הראייה כשורש לבעיה ולפתרונה

החמישי בשושלת אדמור”י חב”ד, הרבי הרש”ב, מצביע על אחת התרופות המשמעותיות לבעיית חוסר השלמות הפנימית ושלוות הנפש.

תרופה זו אינה דורשת הון עתק ואף לא שיחות עם גורם מטפל חיצוני. זוהי עבודה עצמית ופנימית הממקדת את כוחות האדם פנימה אל תוך תוכו, תוך שימוש מושכל באחד החושים המרכזיים שהעניק הבורא לכל אדם – חוש הראייה.

אדמו”ר הרש”ב משווה בין חוש הראייה לחושים אחרים(1) ומסקנתו חד משמעית: חוש הראייה הוא החוש העוצמתי ביותר בו ניחון האדם, והשפעתו מגעת עד הרובד הכי עמוק בנפש.

בהשוואה לדוגמא, לחוש השמיעה – הרי שהתענוג המתעורר משמיעת הקול הערב ביותר אינו בערך כלל לתענוג המתעורר מראיית ציור נאה. אין ספק שהצליל הנעים כובש את לב האדם ומענגו אולם תחום השפעתו הוא על כוח פרטי מכוחות הנפש. לעומתו, הציור הנאה או הנוף המרהיב מהפנטים את האדם וגורמים לו שלא יוכל להינתק מהם. זאת משום שהשפעתם אינה מוגדרת לכוח מסוים בנפש אלא לכול כולה, לעצם הנפש.

גם מהשוואת חוש הראייה לחוש הריח ניתן לראות כי ריח בושם נעים משפיע על הנפש ומענגה. אולם גם כאן מוגדרת ההשפעה לכוח מסוים בנפש, בשונה מהראייה התופסת את עומק הנפש.

המחשה יום יומית לכוחה של הראייה ניתן למצוא באכילה. ידוע כי האדם ‘אוכל’, ראשית לכל, באמצעות עיניו. הכוונה היא, כמובן, שבכדי לשבוע כנדרש משתמש האדם בחוש הראייה. מראהו של האוכל, בפרט כאשר הוא מוגש בצורה אסטטית ונעימה לעין, מהווה מרכיב חשוב בתחושת השובע. מקור לכך ניתן למצוא בדברי חז”ל לפיהם אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאוכל ללא ראייה, כאשר זה האחרון אינו שבע מאכילתו(2).

ניתן לראות את עוצמת חוש הראייה גם בעובדה שהכוח החזק ביותר בנפשו של האדם לאימות נתונים חיצוניים הוא כוח הראייה. כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש, השביעי בשושלת אדמור”י חב”ד, כי כאשר האדם ראה דבר מה, הרי גם אם ינסו להוכיח לו בהוכחות החותכות ביותר את ההיפך – לא ישפיע עליו הדבר כמלוא הנימה ולא יוותר אצלו שום מקום לספק. שהרי “אני בעצמי ראיתי זאת!” זאת לעומת אימות הנתונים באמצעות חוש השמיעה, כאשר שומע מאנשים הנאמנים עליו את אשר אירע. אימות בשמיעה אינו מעמיד את הדברים כעובדה מוגמרת שאינה ניתנת לערעור(3).

מהדוגמאות האמורות ניתן ללמוד כי חוש הראייה אינו עוד חוש ככל החושים, כזה המשפיע במידה מסוימת, ואולי אף רבה על חלקים בנפש האדם; חוש הראייה הוא כלי עוצמתי עד כדי כך שבכוחו לתפוס את הרבדים הכי עמוקים ופנימיים בנפש האדם ולהביאם לאיחוד נפשי מלא עם האובייקט הנראה(4).

השפעתה המכרעת של הראייה על נפש האדם

המסקנה המתבקשת מתובנה זו היא כי לכל מחזה שאדם רואה ישנה השפעה פנימית על נפשו בין אם מודע לכך ובין אם לא, ובין אם מעונין בכך ובין אם לא.

מסקנה זו עשויה להיתפס כמרחיקת לכת בחשיבה הרווחת, שהרי האדם הנורמטיבי יטען: “כאשר אני מבצע פעולה אקטיבית בתחום המעשה, הדיבור, או אפילו המחשבה, וביתר שאת כאשר עברתי שכנוע שכלי-פנימי או שהתעורר אצלי רגש הלב, הרי שהפעולה או המחשבה משפיעות עלי. אולם מצב פסיבי זה של ראייה, בו איני משקיע כל אנרגיה פנימית או עשייה אקטיבית – אינו משפיע עלי כלל. המחזה נותר מחוץ לי. אני עסוק בשלי”.

אולם מפני כך בדיוק מזהיר הרבי הרש”ב וזהו חידושו: הראייה תופסת את הנפש ומובילה אותה אל מחוזות המחזות, ללא אפשרות בחירה מצד האדם.

חידושו של הרבי הרש”ב מהפכני אף יותר: דווקא אדם ‘קר’ אשר אינו חש כל התפעלות או חמימות ממראה שרואה, מעיד בכך על עצמו כי מצבו חמור יותר ממצב האדם ה’חם’, וכתוצאה מכך הסיכון שלו להינזק מהראייה – רב יותר. ייתכן כי מדובר באדם אשר במהותו הגלויה מנהל חיים ערכיים, עסוק בתכנים חיוביים וכל התנהלותו הגלויה היא ללא דופי.

חומרת מצבו של אדם כזה, שאינו חש כל התפעלות ממראה עיניו, נובעת מכך שבאמת, בעומק נפשו, קשור הוא אל השלילי יותר. הקשר שלו עם השלילי עצום כל כך, עד שזה נעשה חלק בלתי נפרד ממנו. בעקבות זאת הוא אינו מתרגש ממחזה בלתי ראוי שרואה. זאת בניגוד לאדם שאינו קשור באופן עמוק אל השלילי, ודווקא משום כך מעורר בו מחזה בלתי ראוי התפעלות והתרגשות.

לשם המחשה ניתן להשוות את הדבר לסעודה דשנה ומפוארת, שעל הכנתה טרחו טובי הטבחים, הניתנת להלך עני שכל מאוויו מתמקדים בפרוסת לחם. ברור שהתרגשותו והתפעלותו משפע המזון מרקיעות שחקים. לעומתו, כאשר תוגש אותה הסעודה לעשיר המורגל מידי יום במעדני מלכים, היא תעורר תגובה קרירה ואדישה, כיאה למי שמורגל בדבר.

במבט שטחי ניתן לחשוב כי העני קשור אל האוכל בעוצמה גדולה בהרבה מזו של עמיתו העשיר, שהרי אצלו ניכרת ההתלהבות הרבה. אולם מבט מעמיק מגלה כי דווקא העשיר המגיב באדישות, מעיד בכך על הקשר העמוק שלו עם המזון. עד כדי כך הפך המזון לחלק ממנו, שהוא אינו חש כל התרגשות מקבלתו, כשם שאינו מתרגש בכל רגע ממציאותו שלו. זאת בשונה מהעני שהתלהבותו הרבה מעידה על המרחק הקיים בינו לבין המזון.

ממשל זה ניתן ללמוד את השורש הפנימי לזהירות הרבה הנדרשת אף ממי שאינו חש כל התפעלות והתרגשות מהמראה אליו נמשכו עיניו להביט. אדם כזה, אף אם כאמור התנהלותו השגרתית הינה ערכית וחיובית– נדרש לקח בחשבון כי ייתכן והוא קשור למחזה הבלתי ראוי בעומק נפשו. משום כך נדרשת ממנו זהירות רבה במראה עיניו כדי לא להשפיע לרעה על עומק נפשו.

גישה דומה לכך ניתן למצוא בפסיכולוגית הכללית, הסוברת כי הלא מודע משפיע על התנהלות האדם בחייו המודעים באופן עמוק(5). הרבי הרש”ב מעניק כלי רב עוצמה להשפעה הפוכה של המודע על הלא מודע: באמצעות שימוש מושכל בחוש הראייה עשוי האדם לשמור על החלקים הלא מודעים שבנפשו מפני התפתחות של נקודות שליליות עמוקות הקיימות בה.

שימוש מושכל בחוש הראייה – כלי לשלוות נפש ורגיעה

המסקנה העולה מכל האמור היא, כי כאשר האדם משתמש נכונה בחוש הראייה בו ניחן, הרי שהוא שומר על רמתו הערכית החיובית. שמירה על רמתו הערכית החיובית תביא מרגוע לנפשו(6). שהרי כאשר האדם עוקב במבטו אחר האובייקטים הגשמיים הקיימים בעולם, באופן אוטומטי יתעורר ליבו וישאף לדברים הנראים נחשקים יותר מאשר יש לו בפועל – מה שמביא לאי רוגע ואי סיפוק נפשי מהקיים. לעומת זאת אם ימקד האדם את מבטו פנימה, אל תוך תוכו – ראייה זו תוביל אותו לרוגע, שלווה ושמחה, שהרי אין הוא נמצא בתחרות עם אי מי ולא נדרש לעמוד ברף מסוים. כך הוא יכול לחיות את החיים האמתיים והערכיים בהם הוא חושק לפי השקפת עולמו, ולממש את הפוטנציאל הטמון בו.

המחשה פרטית ליישום הרעיון האמור ניתן לראות בנושא האווירה החיובית, ההרמוניה והאהבה שכל זוג נשוי שואף שישרו בביתו. כאשר עיני בני הזוג פתוחות לראות את המרחבים האין סופיים הקיימים בתחום הזוגיות מחוץ לביתם, יקשה עליהם מאוד להגיע להרמוניה, כי תמיד ישוו את בן הזוג לאובייקט שברובד מסוים עולה עליו. אולם כאשר בני הזוג יתמקדו בביתם פנימה וידעו שמבחינתם החוץ אינו קיים, אף לא במחשבה בלבד – או אז ישרו האהבה והשלווה בביתם, דבר אשר ייתן את אותותיו גם בבריאותם הנפשית האיתנה של ילדיהם.

***

תכל’ס, איך מתחילים?

גם לאחר שמבין האדם את חשיבות השימוש הנכון בחוש הראייה, הרי כדי ליישם את הדבר ברובד מעשי עליו להתגבר על שתי מניעות מרכזיות: האחת היא הקושי לפעול נגד טבעו ורצונו. האדם מצד טבעו רוצה להיות משוחרר לנפשו, ו’בשחרור’ זה נכללת גם ראייה חופשית ופתוחה של כל העולם הנשקף מול עיניו, ללא מחסומים. קשה מאוד להתגבר על נטייה ורצון טבעיים אלו.

קושי נוסף הוא קושי חיצוני. האדם בטבעו מייחס משמעות רבה לתגובת החברה שסביבו. שימוש מבוקר בחוש הראייה אינו מקובל בעולם המודרני והתנהגות חריגה עשויה להתפרש באפן נלעג בעיני החברה.

הפתרון המעשי לשני הקשיים הוא אחד: כאשר האדם יודע ומפנים עד כמה חשובה שליטתו על חוש הראייה, לצורך כל התקדמות בתחום הערכים והרוחניות, בכדי להיות שלם ומאושר בחייו, ובכדי למקד את כוחותיו ומשאביו בתפקידיו ולא בסביבה שמחוץ לו – הרי הפנמה זו תיתן לו את הכוחות להתגבר על טבעו. לאחר שיתחיל ללכת במסלול זה, ההרגל כבר יהפוך לטבע ולא יקשה עליו הדבר. התוצאה הברוכה של שלוות נפשו וסיפוקו הערכי יתנו לו את הכוח להמשיך ולהתמיד בדבר. לדברי הרבי הרש”ב משול הדבר לאדם המוכרח לבצע פעולה למען חיי גופו, פעולה הכרוכה באי נעימות כלפי הסביבה. כיון שהדבר נוגע לחייו, אין משמעות בעיני האדם לתגובת הסביבה והוא אינו מתחשב בה כלל. בדיוק באותו אופן, כאשר הדבר נוגע לשלמות נפשו של האדם ולשמחת

נכונה בחוש הראייה בו ניחן, לטובתו האישית.

1. על פי ספר המאמרים תרס”ב עמ’ רמב
2. על פי תלמוד בבלי מסכת יומא דף עד עמוד ב
3. על פי ליקוטי שיחות חלק ו עמ 121
4. על פי קונטרס העבודה לאדמו”ר הרש”ב אות ב’ עמ’ 11-12
5. התאוריה הפסיכואנליטית של פרויד, הא-מודע הקולקטיבי של יונג ותיאוריות פסיכולוגיות נוספות.
6. דברים אלו ייתכן ורמוזים בדבריו של אדמו”ר הרש”ב “ובהגדרה זאת ימצא מנוח לנפשו מכמה רעות ובלבולים” קונטרס העבודה עמ’ 12