The Challenge of Entering the World
האתגר להיכנס לעולם

במהלך החיים היום־יומיים שלנו, בכל יום חדש או מקום שלא היינו בו קודם לכן, אנו נפגשים בדברים שונים מהיום והמקום הקודם, דברים אותם איננו מכירים עדיין. זה יוצר התמודדות ברמה מסוימת, או אתגר והזדמנות, להגיב ולהסתגל לפרטים החדשים והשונים. לדברים הטכניים אותם יש ללמוד ולעשות, ולמשמעויות המנטליות והקודים החברתיים וההתנהגותיים בהם נתקלנו כעת.

כך אנו מתקדמים תמיד, למדים לפגוש ולהכיר, ולעכל בתוכנו את החויה של המקום או הזמן הנוכחיים, וכיצד ללמוד את הדברים הטובים במערכת החדשה, ולהשפיע ולעשות טוב בתכונות החדשות אותם גילינו.

בכל מעגל חברתי ואנושי, מתבטאים דברים מיוחדים, שאין דוגמתם במקום אחר. כך זה באופי ומנטליות לאומית, ועד למעגל הכי קטן של משפחה או חברים אי שם בכפר קטן ורחוק, תמיד על האדם שיפגוש אותם ללמוד את הניואנסים והדברים שמשמחים אותם וגורמים טוב, או להיפך חלילה. ברוך השם, אדם רגיל מסוגל לקלוט וללמוד טוב את המצב החדש אליו הגיע.

לעיתים, אנו באים למקום חדש מתוך רצון להשפיע בו את היסודות והערכים אותם ספגנו במקום הנפלא בו צמחנו אנו ובו הושתתה התנהגותינו. לפעמים אנו נקלעים שלא בבחירתנו ואפשר שלא ברצוננו למקום זר לנו, יתכן וזהו מקום פחוּת ובלתי מתאים עבורנו, אז דווקא נדחה ונסרב לקבל את ההשפעה של המקום החדש עלינו.

אולם בדרך כלל, בעיקר בשנות הצמיחה והנעורים, אנו שואפים להגיע למעגל טוב יותר, להתקדם וללמוד, להפנים דברים חדשים שישפיעו עלינו וירימו אותנו. או־אז, לעיתים ההתמודדות והאתגר האלה דורשים בחינה מחודשת ועמוקה. עלינו לבחון במה להשקיע, מהו העיקר ומה הטפל, משום שיתכן ונבזבז חלילה את הכוח והזמן שלנו על דברים שוליים, שחשבנו אותם בטעות לדברים נחוצים שעלינו לרכוש כדי להתקדם ולהיות חלק מהמקום אליו הגענו. יהיה זה כואב אם נגלה שחלף זמן יקר ולא עשינו את הדברים הנכונים, איננו במעמד ומצב בו רצינו להיות ועליו חלמנו כשעשינו את דרכינו לכאן.

מהי הדרך הישרה, כיצד נתכונן כשאנו חולמים להגיע למקום לימודים או מגורים חדש, כאשר אנו מכירים אנשים ומעגלים חברתיים שאנו שואפים להצליח ולצמוח בהם? איך נלמד את היחודיות וה’שפה’ של המקום החדש, שאינה מוכרת לנו עדיין? והאמנם יתכן וניפול דווקא בזה, וחוסר ההכירות שלנו עם הניואנסים החדשים תפיל אותנו ותמנע מאיתנו להתעסק בעיקר ולהגשים את החלום לעלות?

אנו מוכרחים אם כן, להעמיק בשורש ההבדל בין מקומות שונים, ולהכיר בכוחה הבלתי מוגבל של הנפש לנצח ולגבור על כל דבר, על מכשול המתבטא בדברים טפלים לעומת הנקודה הפנימית. והעיקר שבכל מקום – ללא הבדל בין ארץ ועיר, ללא הבדל בגיל או בשפה, בדברים השגרתיים, שבכל מקום פועלים אחרת[1].

⸰

ערכי הנצח הם בלתי משתנים. כשאנו עושים מעשה טוב, טעמו נשאר גם זמן רב אחר כך, גם כאשר עובר הזמן, והמצב כבר שונה לחלוטין עם אתגרים חדשים. משום שערך נצחי אין משמעותו רק שנשאר לעד ואינו מתבטל, אלא שבשעת מעשה הוא כבר נצחי, הוא אינו תלוי בדברים הרגעיים והמשתנים, אלא נתון לעולם אחר לגמרי, בו דבר שיש בו אמת, קיים בזכות עצמו, ואינו זקוק לאישורם של דברים אחרים, העלולים להשתנות.

פעולה טובה של מצוה, מעשה מאיר ומעורר השראה של צדקה וחסד, או עזרה למישהו אחר הזקוק להושטת ידינו, בכל תחום שאלוקים נתן לנו את האפשרות להועיל ולעזור בהם, היא המכוון של הזמן והמקום בו אנו נמצאים. בהשגחה פרטית, מקום הולדתינו והסביבה המוכרת לנו, המעניקה לנו את שפתה והניואנסים שלה, נותנת לנו גם את האפשרות להתבטא במרחב הזה, ולחולל בו שינוי טוב ומשפיע.

בעצם, אם נעמיק בגישה הזו, בפעולות הטובות, ובתורה והמצוות שאנו לומדים ופועלים, אפשר לומר בשני אופנים. התכלית הראשונה היא התורה והמצוות כשלעצמם, הם התשובה האמיתית לנקודה העיקרית אותה אנו מחפשים. כיון שהתורה והמצוות נצחיים הם בכל זמן ומקום, משום שהם קשורים לתכלית הטוב הנצחי של השם, כך גם אינם תלוים כלל באיזו סביבה אנו נמצאים כעת, מהו הגיל שלנו או הידע והיכולות שלנו, שהרי לכל אחד המטרה המתאימה לכוחותיו שלו לעשות טוב ולהשפיע, והאלוקים אינו דורש משהו, כשהוא לא נותן כוחות מספיקים עבורו. זאת אומרת, שלכל אחד מאיתנו ישנה תמיד גישה אל הנקודה העיקרית והפנימית – הבלתי משתנית.

ורובד נוסף, הוא ‘להחיות’ את המקום בו אנו נמצאים, את האנשים והדברים אותם אנו פוגשים כעת. המשמעות הפנימית אינה מנותקת חלילה מהמציאות איתה אנו מתמודדים. אדרבה, היא המעניקה להם משמעות אמיתית. אולי זו טעות שאנו עשוים לשגות בה לפעמים, שהמציאות של השגרה היום יומית והעבודה, או המעגל החברתי והאירועים השונים אותם אנו עוברים במהלך היום והתקופה בה אנו נמצאים, הם לכאורה מתהלכים במקביל לפעולות שלנו, אולי לעיתים נפגשים, אך נדמה כי עלינו לקבל ולהסתגל לתנאים הקיימים, ולהשקיע זמן וכוח כדי להיות חלק מהם.

עלינו רק לדעת ולשים לב, אשר אם רק נקדיש את תשומת הלב וההשקעה שלנו אל עבר התורה והמצוות, ביצירת ופעולת מעשים טובים, בעמל על ידי היכולות והכשרונות שנתן לנו הקדוש־ברוך־הוא, יאירו לפתע גם הפרטים האפורים, השגרה שעוטפת אותנו, והאתגרים הרגילים בדרכו של כל אדם בדברים היום־יומיים המוטלים עליו.

כי למעשה, זהו גם מבוקשם של התורה והמצוות עצמם, מלבד מה שהתכלית במצווה עצמה, המטרה היא לפעול ולחולל שינוי במציאות ובחיים שלנו. עלינו רק לגלות זאת על ידי שנפנה את תשומת ליבנו ונתעסק ישירות בעיקר, עיקר שתמיד אנו יכולים לגעת בו – כי הוא נמצא תמיד, בכל מקום וזמן.

⸰

יש לנו את הכוח הדרוש לשינוי הגישה הזה, קיים בנפשינו תמיד הכוח הבלתי מוגבל הזה, המופשט מהמושגים הקטנים והנפסדים שתלוים בזמן ובמקום ומשתנים בכל עת. כשם שקודם הוסבר בנוגע לפעולות אותם עלינו לנקוט, ליצור ולעמול על הדברים הנצחיים, בתורה והמצוות וניצול הכוחות והתכונות שמעניק לנו אלוקים בכל יום ורגע, כך היא גם הגישה הנפשית שעלינו להעיר בקרבינו, ולהאיר באמצעותה את המוח והלב, שאכן יהיו מתאימים ויתעלו מעל לקשיים וההתמודדיות הנובעים, כמו תמיד, מהסביבה והתנאים בהם אנחנו נמצאים.

ברור שאין זה אומר שאין אלו קשיים, שעלינו להתעלם. גישה כזאת לא רק תפתור משהו ותאיר את דרכינו, אלא תוסיף קושי חלילה וסתירה פנימית בתוכנו, הרי כפי שנאמר לעיל, המטרה של שימת הלב אל העיקר היא להדגיש את נקודת הפנים, ובאמצעות זה להאיר את ולהבין את המשמעות הפנימית, מה עלינו לעשות אל מול דרישות החברה והסביבה בה אנו רוצים להיות מקובלים ואהובים. אדרבה, כך יהיה נוח יותר וקל לגשת אל מקום חדש ולנסות אותו, לפגוש הזדמנות נוספת לללמד תורה ולקיים מצוות צדקה וחסד, וליצור השראה ועידוד לעשות טוב יותר.

כשם שזה בפעולות אותם אנו עושים, כך זה אצלינו, בנפשו של כל אחד, בנשמתו.

הפסוק אומר אשר “נר השם נשמת אדם”, נשמתו של יהודי נמשלה לטבע האש, השואפת לעלות למעלה תמיד. המיוחד בתכונה זו של האש[2], הוא שמקורה של השאיפה לעלות למעלה הוא גם כאשר על ידי זה תסתלק ממקומה, ותפרח מאחיזתה בפתילה, כך שכפי שזה נראה לעינינו האש תכבה, בעוד שהיא עולה למעלה אל המקום אליו היא שואפת: להיות מציאות מופשטת – כפי שהמקור והשורש של האש מופשט.

אין אלו מילים סתם, אלא היבט משמעותי מאוד, שמייחד את מה שמסמל טבע האש. בכל היסודות האחרים[3] הנמשכים לשורשם, המקור שלהם גם הוא חומרי ומציאות קיימת פיזית. כך נכללים המים בעפר ולהיפך, וכגון זה בשאר היסודות. לעמות זאת האש מסמלת את הכמיהה למשהו אחר, למופשטות מעבר לתנאים וההגבלות המאפיינים אותה כשהיא אחוזה בנר והפתילה.

במבט זה, כך גם הנשמה המשולה לנר. מקורה של הנשמה הנמצאת אצל כל אחד ואחת מאיתנו הוא אצל הקב”ה בעצמו. והוא הרי בלתי מוגבל לגמרי חס ושלום בכל תואר והגבלה.

כך, שבנשמתו של כל יהודי קיים הפוטנציאל, ואיתו השאיפה המתבטאת בכמיהה פנימים ותנועה לצאת ולהתעלות מעבר למגבלות הפיזיים והנפשיים הקיימים ברגע נתון זה ובמקום בו הוא נמצא כעת.

⸰

התנועה הזאת והמבט המפתיע שחסידות מעניקה לכוחה של הנשמה, בנותנה לאדם את היכולת הנעלית ביותר שקיימת בבריאה[4]– להיות ‘מופשט’ לגמרי ומעל לכל מגבלה וקושי, לנצח כל אתגר, בהיותו חלק עצמי מהאמת הבלתי מוגבלת של אלוקים, קיים ונוכח גם בחיי היום יום הרגילים שלנו, בעולמנו וסדר היום המוטל עלינו.

וכפי שנאמר לעיל בתחילת המאמר, לו רק נפנה את מאמצינו ותשומת ליבנו לחיות כך, ולגלות את העיקר לעומת הטפל, נוכל לגבור בעזרת מאמץ ויגיעה על כל מכשול שעומד בפנינו, כי הכוח בנשמתינו בלתי מוגבל, והוא אמיתי ונצחי לעומת כל הפרעה, איזו שתהיה. אלו הם רק אתגרים, שתפקידנו להתעלות מעליהם, ובאמצעותם.

ושוב, אם נבחן את הסוגיא בה פתחנו, כאשר אנו נפגשים במעגל חברתי או עולם חדש שאנו מעוניינים להשתלב בו ולחיות איתו, כעת לא יעמוד מולנו איום וצעד מפחיד של קושי שעלינו לצלוח, משום שעצם העיסוק בפרטי החיים המקומיים הם ‘ציור’ והגבלה. לאמיתו של דבר איננו נתונים כלל תחת הגבלות – לא זהו העולם שאיתו עלינו להתעסק, לא ברמה הזאת עלינו להשקיע. לעיתים זה עשוי להיות מר אם נגלה שמאמצינו הושקעו – ושקעו – בדבר שלמעשה איננו כלל המהות שלנו, אנו הרבה יותר מכך.

פרקטית זה אומר לעשות את הדבר הנכון, ללמוד תורה בעצמינו וללמד אחרים, לקיים מצוות וליצור השפעות ופעולות טובות שימשיכו הלאה. אלו הם מעשי נצח. ויש לנו גם את הכוחות לכך, אלוקים חנן אותנו בנשמה מופלאה, עלינו רק לגלות אותה באורה של החסידות והדרכותיה, ולהביט אל העולם במבטה של הנשמה.

[1] קטע זה נכתב מתוך החויה האישית שלי, מתוך קושי בזמן מסוים לפרוץ קדימה למקום ואנשים אחרים ממה שהורגלתי. לילה אחד של התוועדות סוערת אך עמוקה, דיברנו על האותיות הראשונות בשיחתו של הרבי בשבת פרשת וישב תשנ”ב. הדברים שם אודות השוני בין ארצות וערים, וכוחם של השלוחים להפיץ יהדות בהתאם לתנאי המקום, גם כשהם באים ממקם שונה לחלוטין, ומאידך דווקא משום כך ‘להחיות’ את המקום מצד עצמו, נסכו בי כח ועידוד, שפועלים עמוקות עד היום.

[2] ראה תניא פרק יט, המשך תרס”ו מאמר תנו רבנן נר חנוכה, ועוד. מיוסד על שיחת ש”פ כי תשא תשמ”ט.

[3] ראה משנה תורה לרמב”ם, הלכות יסודי התורה פרק ד.

[4] ראה לקוטי שיחות חל’ ו, שיחה לפרקשת יתרו