Change Begins in the Mind השינוי מתחיל מהראש

מבוא

אדם מכיר בעיקר את הצד הגלוי שבחיים – את מה שהוא מרגיש וחווה ואת האופן שבו הוא מגיב במצבים שונים.

כדי להכיר את עצמו באמת, על האדם לחשוף ולהכיר את ‘הראש הפנימי’ שלו, דהיינו: את ההנחות הפנימיות שמניעות אותו, שהן המקור האמיתי של חוויותיו הרגשיות.

כל מעשה או חוויה רגשית של האדם, מקורם בראש הפנימי. כשם שאין אדם בלא ראש, כך גם אין פעולה (רגשית או מעשית) בלא הנחות יסוד וכללים פנימיים שמניעים אותה.

הסיבה שאדם נע ומתקדם לכיוון ולעניין מסוים (ולחלופין נסוג ומתרחק מהם), היא ידיעה או הנחה פנימית שלו שקשורה לאותו הדבר. אי אפשר להימשך למשהו שאין לאדם שום ידיעה עליו. אם הוא אינו יודע על הדבר מאומה, מדוע שיימשך אליו (או יירתע ממנו)? אותה ידיעה היא הראש הפנימי שעומד מאחורי יחסו אל הדבר.

במאמר שלפנינו נדון כיצד מזהים את ה’ראש הפנימי’ ומהו התהליך הנדרש לשנותו במידת הצורך, על פי היסודות המובאים בחסידות ובספר התניא.

זיהוי הראש

כשרואים אדם שמתפרץ על הסובבים אותו בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו. ניתן לפטור את הדברים באמירה: “הוא אדם עצבני מאוד”, אבל האמת היא שלאותו האיש יש כנראה הנחה בסיסית, תפיסה נסתרת, שגורמת לו לפעול בצורה כזאת.

לא מדובר במידע או בהסקה הנובעת מן ההיגיון השכלי אלא בהנחות יסוד פנימיות שגורמות לו לפעול בדרך מסוימת. לדוגמה, ייתכן שאותו אדם חווה בילדותו התנהגות הורית שמנסה לפתור כל בעיה בכעס ובהתפרצות, וזו יצרה אצלו ‘הנחה’ שעל ידי כעס מסירים דברים שמפריעים.

בכל תהליך של שינוי והתקדמות ועבודה עצמית על מידה או תכונה מסוימת, האדם צריך לחשוף את הראש המניע את המקום הגלוי שלו ולבחון אם הוא ראש מכשיל או ראש מתוקן. יהיה קשה לשנות הרגלים והתנהגויות מבלי לשנות תחילה את הנחות היסוד המפעילות אותם. הראש שמניע את האדם חקוק בו, ולא תמיד הוא גלוי אפילו לאדם עצמו, ולכן, לפעמים יש צורך במאמץ כדי לחשוף אותו.

שלושה חלקים בראש

בספר התניא[1] מוסבר שבתהליך החשיבה וההשכלה של האדם קיימים שלושה ממדים של שכל: הברקת הרעיון (חוכמה), פירוטו וניתוחו (בינה) וההזדהות עם הרעיון (דעת), כך גם בממד הנפשי, בראש, יש שלושה רבדים פנימיים המפעילים את האדם בפעולותיו ברובד הגלוי שלו.

שלוש התפיסות הפנימיות האלה נקראות: הנחות, תובנות ודעות. הנחות – כנגד החוכמה, תובנות – כנגד הבינה, דעות – כנגד הדעת. הנחות הן אמונות ותפיסות כלליות של האדם; תובנות הן הדרכים שבהן האדם משכנע את עצמו ומסביר לעצמו את ההנחות שלו; ודעות הן ההרגלים הרגשיים והמעשיים שהאדם מזדהה איתם ומאמץ אותם.

אמונות / הנחות

בבסיס כל התנהלות של אדם יש הנחה המניעה אותו. ההנחות הן כללים (אקסיומות) וערכים הנתפסים אצלנו כחשובים ונכונים.

ניתן לכנות את ההנחות בשם ‘אמונות’.^[2] האדם משוכנע (‘מאמין’) באופן פנימי שכך ראויה להיות התנהלותו.

לא תמיד האדם פועל על פי ההנחות שלו עצמו, לדוגמה: ייתכן שיש בתודעתו  של אדם מסוים הנחה שחשוב לאכול מזון בריא, אבל בפועל הוא אינו מקפיד על כך. ההנחה הזאת אינה משפיעה עליו עד כדי שתגרום לו לעשות מעשה, וזאת משום שהוא לא הפנים אותה, והיא לא נהפכה אצלו להרגל מעשי.

לפעמים ההנחה אינה מתבטאת במעשה מסיבה אחרת: משום שיש לאדם הנחה נוספת, הסותרת אותה. למשל: יכולה להיות לאדם הנחה שחשוב להתעמל ולשמור על הבריאות, אבל בפועל הוא יהיה עסוק בענייני עבודה ופרנסה ולא ימצא פנאי לעסוק בהתעמלות. מה גורם לו להשקיע את רוב זמנו בענייני פרנסה ולהזניח את עניין הבריאות? ההנחה שלפיה ההתעסקות בפרנסה חשובה ויש להשקיע בה את מיטב הזמן. במצב כזה יכולה להיווצר אצל אותו אדם סתירה פנימית בין הנחות שונות שכולן מצויות בתודעתו.

הנחות יכולות להיות מתוקנות והגיוניות ויכולות להיות גם מכשילות, קיצוניות ואפילו לא מציאותיות. מה שמאפיין את ההנחה אצל האדם הוא שאין היא זקוקה להסבר, מבחינתו. האדם משוכנע שההנחה נכונה גם במקרים שהיא מנוגדת לשכל הישר. לדוגמה: לאדם יש הנחה שאם יצעק – יקשיבו לו ויקבלו את דעתו. ההנחה הזאת מתבטאת באופן מעשי בהרגל המשתרש אצלו לצעוק בכל פעם שמותחים עליו ביקורת. ברור שזו התנהגות לא הגיונית, אבל היא מושרשת בו.

לכל אדם יש הנחות בתחומים שונים, שהגיעו אליו ממקורות שונים והשתרשו אצלו. פעמים רבות מקור ההנחות בחוויות ילדות. הילד רואה את הוריו מתנהגים באופן מסוים, ודפוס התנהגותם נקלט אצלו כהנחת יסוד: כך יש להתנהג. למה? ככה. זה מה שהוא ראה, ולכן כך הוא פועל.

הנחות יכולות להגיע לתודעה (ולהתקבע בה) גם ממקורות אחרים, כגון חינוך, תפיסות תרבותיות, הסביבה שבה האדם חי, למידה, קריאה בספרים, צפייה בסרטים וכדומה.

מאחורי כל הנחה יש עונג נסתר. גם אם מדובר בהנחה של תוה ומכשילה, הגורמת לאדם תסכול וצער, בעומק התודעה שלו הוא חושב לו שאם יפעל באופן הזה דווקא – יהיה לו טוב, והוא ירוויח משהו מההתנהלות הזאת.

ההנחות מתייחסות לכלל תחומי החיים.

ישנן הנחות המייחסות חשיבות למנוחה, לשקט, לתענוג, כגון “חשוב לי מאוד שיהיה לי זמן להיות עם עצמי בשקט” או “חשוב לי ליהנות בחיים”. ישנן הנחות המייחסות חשיבות להישגים ולהצלחות, כגון “אני מוכרח להצליח ולהתקדם” או “חשוב לי לפתח קריירה ולהיות מנהל”. וישנן הנחות המייחסות חשיבות ליחד ולחיבור האנושי, כגון “חשוב לי מאוד לשמור על קשר”.

תובנות

להנחה מתלווה בדרך כלל תובנה, שהיא ההסבר והפיתוח של אותה הנחה. ההנחה אומרת שחשוב לפעול באופן מסוים, והתובנה מסבירה מדוע.

התובנה מקבילה לכח הבינה. כשם שבתהליך השכלי הבינה מפתחת את נקודת הרעיון השכלי למבנה שלם ורחב, כך התובנה היא ההרחבה והפיתוח, ההסבר וההצדקה של ההנחה. לדוגמה: ההנחה גורסת ש”חשוב מאוד ללמוד”, והתובנה המתלווה אליה יכולה להיות: “הלימוד מפתח את האדם” או “הלימוד יגרום לך להיות שלם יותר בעיני עצמך” וכדומה.

לעיתים, ההנחות אינן מתפתחות לתובנות אלא ‘מדלגות’ היישר להרגל מעשי, בלא הפיתוח הלוגי המסביר מדוע נכון להתנהל באופן המסוים דווקא.

דעות

ההנחות והתובנות שאדם נוהג על פיהן פעמים רבות, מופנמות בו והופכות להיות ‘דעות’ – דפוס התנהגותי או רגשי שמתקבע באדם.

כשם שבתהליך השכלי, כדי להתלהב מרעיון כלשהו האדם צריך להזדהות איתו ולהתחבר אליו, כך גם בתודעה הפנימית של האדם, כאשר ההנחות והתובנות מופנמות בתוכו, הן נהפכות לדעות, והן מוטבעות בו ומנהלות את חייו.

דעות בני אדם והיווצרותן

הרמב”ם, בספרו “משנה תורה”^[3], דן בדעות של בני האדם ובתהליך היווצרותן.

בתחילה סוקר הרמב”ם את מרחב הדעות האנושי ואת המורכבות של כל בני האדם וקובע שבני האדם שונים זה מזה, ואלה דבריו:

דעות הרבה יש לכל אחד ואחד מבני אדם וזו משונה מזו ורחוקה ממנו ביותר. יש אדם שהוא בעל חמה כועס תמיד. ויש אדם שדעתו מיושבת עליו ואינו כועס כלל, ואם יכעס – יכעס כעס מעט בכמה שנים. ויש אדם שהוא גבה לב ביותר. ויש שהוא שפל רוח ביותר. ויש שהוא בעל תאוה לא תשבע נפשו מהלוך בתאוה. ויש שהוא בעל לב טהור מאד ולא יתאוה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להן. ויש בעל נפש רחבה שלא תשבע נפשו מכל ממון העולם, כענין שנאמר אוהב כסף לא ישבע כסף. ויש מקצר נפשו שדיו אפילו דבר מעט שלא יספיק לו ולא ירדוף להשיג כל צרכו. ויש שהוא מסגף עצמו ברעב וקובץ על ידו ואינו אוכל פרוטה משלו אלא בצער גדול. ויש שהוא מאבד כל ממונו בידו לדעת. ועל דרכים אלו שאר כל הדעות כגון מהולל (אוהב הוללות) ואונן (עצוב) וכילי (קמצן) ושוע (פזרן) ואכזרי ורחמן ורך לבב ואמיץ לב וכיוצא בה.

הרמב”ם מגדיר את הדעה כהתנהלות רגשית שהאדם מתנהל בה באופן טבעי. אך מדוע אין הוא קורא לאותה התנהלות רגש או מידה אלא דעה (מושג המבטא מקום שכלי)? התשובה היא כי כל רגש נולד בעקבות הנחה ותובנה שאיתן האדם מזדהה ואליהן הוא מתחבר.

הרמב”ם מונה שלוש סיבות אפשריות להיווצרות של דעה.

הסיבה הראשונה להיווצרות דעה, היא תולדתו של האדם וטבע גופו. דעה זו אינה מגיעה ממקום הגיוני אלא ממקום שמעבר לשכל, מקום שאי אפשר להסבירו. האדם פשוט נולד כזה.

יש אנשים נמרצים ותנועתיים, ויש אנשים שקטים, המתנהלים באיטיות, לא רק כי חינכו אותם בצורה שונה, אלא כי הדבר מוטבע בהם מטבע תולדתם. גם שני אחים שגדלו באותה סביבה, יכולים להיות בעלי טבעים שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה.

הסיבה השנייה להיווצרות דעה, היא נטייה פנימית לאותה דעה. אומנם האדם לא נולד עם הדעות המסוימות, אבל יש לו נטייה בסיסית אליהן. כמו, למשל, אדם שיש בו נטייה להרגשת חוסר. כאשר אדם זה יחוש אי שביעות רצון, התחושה עלולה להגיע למצב של כעס. המקום המרגיש חסר יכול להוביל למקום חיובי, להתקדם ולהשיג הישגים, אך הוא גם יכול להוביל לכעס, כאשר החוסר לא מתמלא. אדם כזה אינו בהכרח כעסן בטבעו, אבל המבנה הנפשי שלו מאפשר כעס בקלות. יש אנשים בעלי נטייה טבעית לסיפוק ושלימות פנימית, ואותם קשה יותר להכעיס.

הסיבה השלישית להיווצרות דעה, היא רכישתה ממקום אחר. דעות אלו נקבעות באדם על ידי הנחות ותובנות שקיבל והפנים במהלך חייו. האדם רוכש אותן מהסביבה שבה הוא חי, מהחינוך שקיבל, מההתנהגות שראה אצל הוריו ובמשפחתו, מחברים, מרעיונות שלמד או הכיר וכדומה, ועם הזמן הן מופנמות בו ונעשות חלק מדעותיו שלו.

יש הנחות ותפיסות המופנמות באדם בצורה בלתי מודעת, ויש הנחות ותפיסות אשר עוברות אצלו בחינה ובירור, ורק אחר כך הוא מפנים אותן והן נעשות חלק ממנו.

הדעות שהאדם הפנים אחרי בירור, נקבעות בו בעקבות פעילות ומעשים שלו שאינם אלא ביטוי של אותן הדעות. לאדם לא די בכך שהוא רואה או לומד דעה כדי שהיא תיהפך לחלק מהאישיות שלו. הוא צריך גם לנהוג לפיה פעמים רבות, ורק אז היא תיקבע בליבו ותיעשה חלק מהאישיות הגלויה שלו.

 ניתן לשנות את הראש

אחד המחסומים הגדולים ביותר של האדם ליצירת שינוי אמיתי בחייו הוא המחשבה: “אני כזה, ואין מה לעשות”. האדם אומר לעצמו “זה האופי שלי”, והוא נשאר אסור וכבול ל’אופי’ שלו בלא יכולת להשתנות.

על האדם להבין שגם אם הוא מזדהה עם תחושות שליליות ועם דרכי הנהגה לא נכונות – זה קורה מפני שהִפנים הנחות שגויות, אבל אין פירוש הדבר שהן מאפיינות את דמותו שלו.

כשם שהנחות אלו הופנמו בתוכו, כך הוא יכול להתנתק מהן על ידי הפנמה של מערכת הנחות חדשה ומתוקנת.

כלל זה נכון לא רק להנחות הנרכשות, אלא אפילו להנחות מולדות, שגם אותן ניתן, על ידי עבודה, לשנות ולהפוך.^[4]

כדי ליצור שינוי מעשי או רגשי, על האדם לנתח תחילה את הראש הפנימי שעומד מאחורי ההתנהלות שלו בפועל. ההתנהלות בפועל – הדעה – היא הנקודה הסופית שמפעילה את החוויה. כדי לשנותה, יש לשנות קודם את ההנחות והתובנות שבבסיסה.

בכל תחום מתחומי החיים, האדם צריך לזהות את הנחות היסוד שלו, את התובנות ואת הדעות וההרגלים שלו. לדוגמה: שני אנשים העובדים באותו מקום עבודה, ולכל אחד מהם יש הנחה אחרת ביחס לעבודה. האחד סובר ש”מוכרחים לעבוד. מי שלא עובד הוא בטלן”, ולדברי חברו: “בשביל להתפרנס צריך לעבוד. אך אם אפשר בלי לעבוד – מה טוב”. הנחות ותובנות אלו, המתייחסות לאותה המציאות, משפיעות בהכרח על היחס של כל אחד מהם לעבודה, והן יכולות להיות מנוע פנימי לחוויות שונות שלהם בתחום זה.

בראש של האדם, בתודעה שלו, שוכנים המדדים הפנימיים המגדירים לו מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, מה טוב לו ומה לא טוב, מה מועיל ומה מזיק, מה ראוי לעשות ומה לא ראוי.

לעיתים קרובות האדם אינו מודע לראש הפנימי שלו אלא לביטויים הגלויים שלו בלבד כגון ההתנהגות או דפוסי פעולה. היכולת לזהות את הראש היא אחד הדברים החשובים על מנת ליצור שינוי אמיתי.

זיהוי הראש הוא ההכרה של האדם בהיגיון המניע אותו לפעולה.

את הדעות קל יותר לזהות, כיוון שעל פי רוב הן מתבטאות בהרגלים החוזרים ונשנים בהתמדה, למשל: אדם שתמיד כועס, הכעס נהפך בתודעתו לדעה.

לפעמים קושי מסוים הוא נקודתי ועכשווי ואינו מבטא דעה של האדם, אך אם הוא חוזר ומופיע שוב ושוב סביב נקודה ספציפית, לדוגמה: בכל התחלה חדשה הוא מרגיש קושי – במקרה כזה כבר מדובר בדעה.

זיהוי הנחות קשה יותר, לא רק מפני שהן שורשיות יותר בתפיסה, אלא גם מכיוון שההנחה לא תמיד באה לידי ביטוי בהרגל מעשי.

בשביל לזהות הנחות בתחום מסוים, האדם צריך לשאול את עצמו: “מה חשוב לי בנושא הזה?”, “מה הערך שאני מוצא בדבר הזה?” וכדומה. התשובות לשאלות אלו יבטאו את הכללים הפנימיים שעומדים מאחורי יחסו לתחום העומד במוקד הבירור.

אף שלאחר זיהוי הראש, צריך האדם להרגיל עצמו בהרגלים חדשים ובעבודה מאומצת, אך זיהוי הראש הפנימי הוא הבסיס לכל שינוי התנהגותי.

 סיכום: שינוי פנימי מתחיל מהראש. בבסיס כל פעולה והרגל של אדם יש הנחות, תובנות ודעות שנמצאות בראש הפנימי שלו. כדי לתקן מצב שלילי, צריך לבדוק את ‘הראש’ של האדם באותו תחום ולסגל אמונות פנימיות מתוקנות.

שאלות למחשבה ומשימות קטנות..

 * התבונן בתחומי החיים השונים והצב יעדים קרובים ורחוקים שהיית רוצה להגיע אליהם.

* כתוב ליד כל תחום לפחות אמונה/הנחה אחת שמניעה אותך בדרך כלל בתחום זה.

* בחן את ההנחות שעלו. שאלות עזר לבחינת האמונות/ההנחות: האם היא הגיונית? מציאותית? קיצונית? מתחשבת במכלול או רואה מקטע? האם אמונה זו מקדמת או תוקעת אותך?

* כתוב הנחות נכונות ומתוקנות.

[1] לקוטי אמרים פרק ג.

[2] בחסידות מקובל לכנותן ‘הנחות’. בעולם מקובל לקרוא להנחות אלו בשם ‘אמונות’. ניתן לקבל גם מינוח זה. ואם כי בדרך כלל הגדרה של אמונה בחסידות היא דבר שהוא למעלה מהשכל, וכאן מדובר על תחילת תהליך תודעתי, הרי מבואר שהתגלות האמונה היא דווקא בכוח החוכמה שבנפש. כלומר, הכוח של ההכרה בדבר מעבר לשכל ולהסברה (שהוא כבר הרחבת הבינה) שייך לכוח החוכמה. וכלשון בספר התניא פרק יח: “הנה החכמה היא מקור השכל וההבנה, והיא למעלה מהבינה שהוא הבנת השכל והשגתו, והחכמה היא למעלה מההבנה וההשגה והיא מקור להן, וזהו לשון חכמה כ”ח מ”ה, שהוא מה שאינו מושג ומובן ואינו נתפס בהשגה עדיין, ולכן מתלבש בה אור א”ס ב”ה דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. .” ומסיבה זו ניתן לקרוא להנחות הפנימיות שקיימות אצל כל אדם גם בשם אמונות, כנגד כוח החוכמה שבנפש.

[3]        משנה תורה, הלכות דעות פרק א’ (בתחילתו).

[4]        אלא שיש להתחשב גם בשייכות הפנימית אל הדבר, כדי שלא ליצור קונפליקט ומתח בין השייכות הפנימית אל החיים המעשיים, ועיין בהמשך המאמרים תער”ב של כ”ק האדמו”ר הרש”ב, פרק רנא ואילך, שם דן אם ניתן לשנות את הציור של המידה שהושרשה באדם מטבע ברייתו.