Energy and its Expression — The Perfect Balance אנרגיות וביצוע – השילוב המושלם

‘אורות דתוהו’ – אבל ב’כלים דתיקון’

חסימה בדרך להצלחה

תמיר ועידן נפגשו לשיחה עסקית. תמיר התלונן בפני עידן שיש לו שפע של רעיונות עסקיים מקוריים, שבאמצעותם הוא יכול להגיע לפריצה עסקית גדולה, אבל לדאבונו, הוא לא מצליח לממש ולבצע אף אחד מהרעיונות שלו. עידן – בתגובה, ציין שהוא סובל מבעיה הפוכה לחלוטין; הוא אמנם מבצע כל רעיון שיש לו בצורה היסודית והמוצלחת ביותר, אבל לצערו, הוא אינו מצליח לייצר רעיונות מקוריים כלל, ולכן העסק שלו בקושי עובד.

בסיום הפגישה, יצאו שניהם בתחושת החמצה. תמיר איחל לעצמו את יכולות הביצוע של עידן, ועידן איחל לעצמו את היצירתיות והמקוריות של תמיר. כל אחד מהם הרגיש, שלו רק הוא היה מקבל את היתרון של השני, הוא היה מצליח לפרוץ קדימה מבחינה עסקית.

תורת החסידות יכולה למקד את תמיר ועידן בהבנת שורשה הפנימי של הבעיה שלהם, בשלילת פתרונות שלא יקדמו אותם, אלא יגרמו להם ליתר תסכול, ולספק להם את הפתרון המושלם לבעיה שלהם.

אורות וכלים

ראשית, עלינו לרדת לעומק ההבדלים במאפייני האישיות המנוגדים שלהם.

כל מציאות רוחנית מורכבת מאורות וכלים . האור זו האנרגיה הפשוטה והבלתי מוגדרת, המעניקה את הכח והעוצמה. אך האור לבד אינו מספיק. בכדי שהאור יוכל לפעול ולהשפיע איזושהי פעולה, עליו להכנס לתוך כלי. התפקיד של הכלי, הוא לקחת את האור הפשוט והלא מוגדר, להגביל אותו למימדים מוגדרים, ובכך לאפשר לו להתגלות ולפעול בתוך מציאות מדודה ומוגבלת.

לדוגמא: לנשמה כוחות שונים, כמו ראיה, שמיעה, הילוך וכדומה. כוחות אלה הם ה’אורות’ של הנשמה. אך כוחות הנשמה אינם יכולים לפעול ללא כלי. הכלי שדרכו פועלים כוחות הנשמה הם אברי הגוף. לדוגמא: כדי שכח הראיה של הנשמה יוכל לראות, עליו לפעול דרך הכלי – אבר העין. אם העין של האדם נפגעה ל”ע, האדם לא יוכל לראות, למרות שבנשמה שלו ישנו כח הראיה – האור.

דוגמא נוספת: ידע הוא ‘אורות’, והאותיות המכילות את הידע, הן ה’כלים’. חכם גדול, שאינו מסוגל להכניס את הידע שלו למילים המגבילות את הידע, לא יצליח להעביר ולגלות את הידע לזולת.

כמו כן, החשמל הוא אור, והחוטים המוליכים אותו, הם הכלים. וכן הלאה.

הבעיה והפתרון

אחרי שהבנו את ההבדל בין ‘אורות’ ובין ‘כלים’, נוכל להשליך זאת גם על בני אדם.

בחלוקה כללית ניתן לחלק את בני האדם לשני סוגי טיפוסים: אנשי ה’אורות’ ואנשי ה’כלים’. המאפיין הכללי של אנשי ה’אורות’ הוא עוצמות, התלהבות, יצירתיות, מקוריות ולהט בלתי פוסק. בדיוק כמו תמיר. המאפיין של אנשי ה’כלים’ הוא יכולות ביצוע גבוהות, התמדה, רצינות, עקביות ונחישות לביצוע מטרותיהם. אלה הם המאפיינים של עידן.

אצל בני האדם ברובם ישנו צד אחד דומיננטי ועיקרי, והאדם יכול לזהות בקלות לאיזו קבוצה הוא שייך. מי שבטבעו הוא איש של ‘אורות’, יתקשה לפעול ב’כלים’, ולעומתו, מי שבטבעו הוא איש של ‘כלים’, יתקשה לייצר ‘אורות’.

אך דא עקא, שהתוצאות של כל אחד מסוגי האופי השונים, לוקות בחסר ואינן משביעות רצון באופן מושלם. זהו הרי מקור התסכול העמוק של תמיר ועידן. ולכן, מתוך ידיעה שהמודל הנוכחי אינו מושלם, האדם שואף ומנסה להשתנות. אנשי ה’אורות’, מודעים לכך שהחסרון שלהם ב’כלים’ מונע מהם בהרבה מקרים לממש את שאיפותיהם ורעיונותיהם. לכן, הם מנסים לוותר על ה’אורות’, ולהפוך להיות אנשי ‘כלים’. לעומת זאת, אנשי ה’כלים’, מייחלים לעיתים לאותן אנרגיות המאפיינות את אנשי ה’אורות’. הם מנסים לוותר על הכלים, ולהפוך להיות אנשי ‘אורות’. שינוי כזה, לא רק שברוב המקרים נועד לכשלון, אלא שגם לא יפתור את הבעיה, אלא יחליף בעיה אחת בבעיה אחרת.

הדרך הנכונה לפתרון, היא לזהות לאיזו קבוצה אנו שייכים, ולהשלים את החלק החסר לנו בדרך להצלחה, מבלי לוותר על היתרונות הקיימים אצלינו. ליתר דיוק, הפתרון נמצא – לא כפי שניתן לחשוב בטעות, בוויתור על מאפייני האישיות השונים הנוכחיים, אלא באימוץ והוספה של היתרון של החלק השני. זו אכן משימה לא פשוטה, בהתחשב בכך שישנו קושי להגיע לשילוב של המעלות של הקבוצות השונות, קושי הנובע מהסתירה המובנית שבין שתי הקבוצות.

כדי למצוא את המתווה שיביא אותנו לאיזון המדויק שבין ה’אורות’ ובין ה’כלים’, כך שתהיינה לנו המעלות שבשניהם, עלינו להבין את הבסיס הראשוני העומד במקור ההבדלים בין ה’אורות’ ובין ה’כלים’.

תוהו ותיקון

המקור הקדום ביותר להבדל בין טיפוסי ה’אורות’ לטיפוסי ה’כלים’, נעוץ במציאויות רוחניות עליונות ושונות.

בתורת הקבלה מבואר בהרחבה על קיומן של שתי ישויות רוחניות: האחת עולם התוהו, והשנית עולם התיקון(2).

על הפסוק(3): “וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל”, מוסבר בקבלה, שמעבר למשמעות הפשוטה של הפסוק, הוא רומז למציאות רוחנית אחת המכונה עולם ה’תוהו’, שנמצאת במדרגה גבוהה יותר (‘לפני’), ממציאות רוחנית אחרת, הנקראת עולם ה’תיקון’. ובלשונו של רבינו בחיי: “ועל דרך הקבלה, ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום. ירמוז על העולמות שברא הקב”ה במדת הדין קודם שברא העולם הזה, וקודם שיתגלה מלכותו בעולם הזה… שהיה בונה עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו ושיתף בהם מדת הרחמים. ולא אוכל לפרש כי הדברים עמוקים נשגבים ונעלמים עומדים ברומו של עולם”(4).

מהן אותן מציאויות, ומה ההבדל ביניהן?

תוהו: עולם התוהו הוא מציאות רוחנית נעלית וקדושה מאוד, שלמרות המעלה העצומה שלה, אין לה יכולת קיום במציאות. ה’חסרון’ של עולם התוהו הוא, שהיו בו ‘אורות מרובים וכלים מועטים’ – שפע של אנרגיות ועוצמות, ומעט מאוד יכולת להוריד את האנרגיות לתוך תבניות, שינתבו את העוצמות הללו לכיוונים מועילים.

היות שה’אורות’ של עולם התוהו, לא היו מוגבלים, אלא התפשטו בצורה אבסלוטית, מבלי שמשהו יוכל להכיל ולהגביל אותן, לכן לא הייתה בו ‘התכללות’ – מערכת יחסים של הדדיות, בין הכוחות השונים, אלא כל אחד מהכוחות האיר בעוצמה רבה, ולא נתן מקום להתגלות של כוחות אחרים. בקבלה מכונה תופעה זו: ‘אנא אמלוך’ – אני בלבד אמלוך ואשלוט. כאשר האיר החסד, הוא לא נתן מקום לגבורה, רחמים ושאר המדות השונות. כשהגבורה האירה, היא לא נתנה מקום לחסד, וכן הלאה. כל אחת מהמדות התבטאה בצורה אבסולטית, שלא נותנת מקום לשום מציאות אחרת. לכן התהליך של ‘עולם התוהו’ מתואר בתורה בהגדרות: ‘וימלוך וימות’ – כל כח מהכוחות, ‘מלך’ – שלט בצורה מחולטת במציאות, ‘וימות’ – איבד את מקומו. ואז ‘וימלוך תחתיו’ – מגיע כח נוסף השולט תחתיו ובמקומו.

התוצאה היא שבעולם ה’תוהו’ התרחש תהליך הנקרא ‘שבירת הכלים’ – ה’כלים’ לא היו מסוגלים להכיל את ה’אורות’, ולכן ‘נשברו’. בתהליך הזה, המציאות הרוחנית הגבוהה לא היתה יכולה להתקיים, ולכן ‘קרסה’ ואיבדה את קיומה. היות ש’כלים’ לא היו יכולים להכיל את שפע ה’אורות’, לכן הם ‘נשברו’. כמו אדם שנחשף לסודות רוחניים מאוד עוצמתיים, אבל היות שאין לו את היכולת להכיל אותם, הוא מתבלבל או משתגע.

תיקון: עולם ה’תיקון’ לעומת זאת, הוא עולם בו יש ‘אורות מועטים וכלים מרובים’ – אין בו עוצמות גבוהות כמו בעולם ה’תוהו’, אלא קיים בו איזון בין ה’אורות’ ובין ה’כלים’, והיות שכך, הכלים מסוגלים לקבל ולהכיל את האורות שבתוכם. לכן – בשונה מעולם התוהו שהיתה בו שבירה ולא היה יכול להתקיים, לעולם התיקון יש קיום.

מכיון שבעולם התיקון ה’אורות’ מוגבלים בתוך כלים, לכן קיימת בו התכללות – היכולת לחבר, לשלב ולמזג, בין הכוחות השונים, ולאפשר להם לפעול ביחד בהדדיות והתמזגות נכונה. החסד מאפשר מקום גם לגבורה, הגבורה גם לרחמים, וכן הלאה.

מקור לניגודים

שתי המציאויות הרוחניות האלה הן הבסיס הראשון והמקור לכל הניגודים הקיימים במציאות שלנו(5):

אורות וכלים: עולם התוהו מתאפיין בעיקר ב’אורות’, המאירות בו בעצמה רבה. בעולם ה’תוהו’ היו אמנם כלים, אך הכלים של עולם ה’תוהו’ היו מועטים, ולא הכילו את ה’אורות’. לעומת זאת, מרכזו של עולם התיקון הם דווקא ה’כלים’ המרובים המכילים את ה’אורות’.

בלי גבול וגבול: האורות האלוקיים מצד עצמן אינן מוגבלים, אלא מאירים ללא שום הגבלה, מכיון שכל מהותן הוא התגלות של המקור האלוקי הבלתי מוגבל – ‘אור מעין המאור’. מה שיוצר את ההגבלה של האור, שלא יתפשט בלי גבול, הן הכלים. כל מהותו של הכלי הוא ההגבלה שלו, ולכן ברגע שהאור נכנס לתוך הכלי, האור הבלתי מוגבל, מקבל הגדרה מוגבלת.

מלמעלה למטה ומלמטה למעלה: טבען של ה’אורות’ הוא להתגלות מלמעלה למטה – להופיע מבלי להתחשב האם יש מי שיכיל אותן ויקבל אותן, או לא. כמו השמש – שמבחינתה אין שום הבדל האם בני האדם נהנים ממנה, או לא. היא פשוט מתגלה. ה’כלים’ לעומת זאת מופיעים מלמטה למעלה – בסדר מסודר, שלב אחרי שלב, כך שנבנית קומה אחרי קומה בתהליך הדרגתי.

נשמה וגוף: אורות וכלים הן המקור גם לניגודיות של נשמה וגוף. הנשמה היא ה’אור’ – זו שיוצקת משמעות ותוכן לגוף, שלכן גוף ללא נשמה הוא דומם וחסר משמעות, והגוף הוא ה’כלים’ – שתפקידו לשמש כלי לאור נשמה, ולהביא אותה לידי ביטוי בתוך העולם.

רצוא ושוב: על ‘חיות הקודש’ נאמר: “והחיות רצוא ושוב” – ה’אורות’ – האנרגיה האלוקית שמכוחה מתקיימת המציאות, נמצאת בתנועה תמידית של ירידה אל תוך הכלים, אך לאחר מכן היא מסתלקת מתוך הכלים וחוזרת אל מקורה הרוחני. בעבודת הנפש, ה’רצוא’ היא ההתלהבות והתשוקה להתנתק מהמציאות, ולעלות ולהדבק במקור הנשמה למעלה. ה’שוב’ לעומת זאת, נובע מההבנה שהמטרה היא לא להתנתק מהמציאות, אלא, לפעול, לממש ולהשפיע על המציאות עצמה, ועל כן יש לשוב אל המציאות ולא להתנתק ממנה.

טיפוס ה’תוהו’ וטיפוס ה’תיקון’

כשם ש’תוהו’ ו’תיקון’ הינן מציאויות הסותרות בעצם מהותן האחת את השניה, כך גם בין בני אדם, ישנם אנשים שבטבעם שייכים להתנהגות של ‘תוהו’, ולעומתם, אנשים שבטבעם שייכים יותר ל’תיקון’. אנשים כאלה הם טיפוסים מנוגדים ושונים מעצם הוויתם מן הקצה אל הקצה.

איש התוהו מתאפיין בהמון אנרגיות, יוזמות, התלהבות, יצירתיות וכן הלאה. אדם כזה יתקשה מאוד לפעול בתוך מערכת מוגדרת ומסודרת, שתתבע ממנו להתאים את עצמו ללוח זמנים נוקשה, לכללי עבודה ברורים, לתקציב מוגבל – ל’כלים’. הוא יותר מרוכז ב’אורות’, ביציאה מההגבלות, בהתגלויות מלמעלה למטה שלא מתחשבות במציאות, ובנשמה ובחלק הרוחני שלו.

איש ה’תיקון’ בטבעו הוא מאוד מסודר, מוגבל, וביצועיסט. הוא יתקשה לייצר התלהבות, יצירתיות, להמציא רעיונות חדשים, יעדיף בדרך כלל להתנהל בצורה יותר שקולה ומדודה, ולא יחפש רעיונות ‘מחוץ לקופסא’. אצלו העיקר הם ה’כלים’, הכניסה לתוך ההגבלות, העבודה המסודרת מלמטה למעלה, והחלק הגופני שלו.

הקונפליקט

איש ה’תוהו’ מתייסר מכך שהוא לא מצליח להכיל את העוצמות שלו, ולנתב אותם לכיוונים מועילים. הוא רוצה לממש את כל השאיפות והרעיונות היצירתיים שלו, אבל אין לו את הכלים לכך. מכיון שהוא מבין שהבעיה שלו היא בעודף האורות, הוא מחליט לוותר עליהם. הוא מנסה להרגיע את עצמו, ל’הוריד טורים’, ולנסות להתמקד בבניית ‘כלים’ – למצוא עבודה מסודרת, להקים בית ומשפחה, לעמוד בזמנים וכו’. אבל היות שזהו היפך הטבע הבסיסי שלו, הוא מרגיש מכך ‘חנוק’; ה’אורות’ הקיימים בתוכו – שלא נעלמו, מבעבעים בקרבו, ולבסוף הם מתפרצים בעוצמה, ומאיימים להחריב את כל ה’כלים’ שבנה – שבירת הכלים.

איש התיקון מתייסר מן ההיפך לגמרי. הוא מרגיש שעולם ה’אורות’ מרתק הרבה יותר, וקיימים בו הרבה יותר ריגושים מאשר בעולם הסטנדרטי והשגרתי שלו. ומשכך, הוא מנסה להתנתק משגרת חייו האפורה, ולהתחבר למקום של התלהבות ורגשנות. אך היות שבטבעו הוא טיפוס של ‘כלים’, ה’אורות’ אינם יכולים לספק אותו, ולספק לו את ההרגשה שהוא ממלא את יעודו בעולם. כאשר הוא מרגיש שלמרות החוויות שחווה, הוא אינו מצליח לתרגם אותם לפעולות ממשיות ומציאותיות, והוא מתוסכל מכך.

אפיון וזיהוי

הפתרון האמיתי נמצא בכך שאיש ה’תוהו’ ילמד לא לוותר על ה’אורות’, אלא להכניס את האורות אל תוך ‘כלים’, ואיש ה’תיקון’ ילמד איך לא לוותר על הכלים, אלא לייצר אורות שימלאו את הכלים.

הדרך לכך מתבצעת במספר שלבים:

השלב הראשון מתבצע על ידי זיהוי ואפיון. על האדם לבדוק עם עצמו, מה החלק היותר דומיננטי באישיות שלו – האם ה’אורות’, או אל ה’כלים’.

אחרי שאפיין את הזהות שלו, עליו להגדיר לעצמו, מה הן המעלות הקיימות באופי שלו, ואיך המעלות האלה יכולות לקדם אותו, ולהביא אותו ואת המציאות למקום טוב יותר מהמקום בו הוא נמצא בשלב הנוכחי.

אחרי שזיהה את המעלות שבאופי שלו, עליו להבין מה הן החסרונות הקיימים באופן העבודה שלו. לדוגמא: אם הוא טיפוס של ‘אורות’, עליו לזהות מצבים בהם הרעיונות שלו לא התממשו, מכיוון שהוא לא פעל בצורה מסודרת ועקבית, שלכן הרעיון ‘נשבר’ ולא התבצע. אם הוא טיפוס של ‘כלים’, עליו לזהות מצבים בהם היה חסר לו יצירתיות ומקוריות, שמנעו ממנו להגיע למקומות חיוביים. או לחילופין, שההצמדות ל’כלים’, ולשגרה, מנעה ממנו לחוות חוויות וריגושים שהיו יכולים לרומם אותו לקדם אותו.

המטרה: שילוב ניגודים

כעת, מתוך הבנה מה החלק באישיות המועיל לו ומקדם אותו, ומה החלק החסר לו כדי להתקדם למקום טוב וחיובי הרבה יותר, עליו להקדיש זמן ומחשבה כדי לראות איך הוא משלב בין הדברים(6).

איש ה’אורות’, חייב לחשוב – לא על וויתור על ה’אורות’, אלא איך הוא יכול לבצע ולממש את ה’אורות’ שלו. כשמופיע ומבשיל אצלו רעיון מסויים, עליו לעצור ולנסות להחליף לרגע ‘דיסקט’ ודפוסי חשיבה, מחשיבה של ‘אורות’ לחשיבה של כלים. להתאמץ כדי לחזור עם כל ה’אורות’ והעוצמות שלו, אל תוך המציאות, ולפעול בתוכה. לא להניח לטבע הבסיסי שלו לסחוף אותו אל מחוזות בלתי מציאותיים, אלא לפנות לעצמו זמן בו הוא מתרכז בתרגום של הרעיון לתהליכי ביצוע מציאותיים, ובחשיבה מסודרת של ביצוע מציאותי של הרעיונות.

טיפוס ה’כלים’ חייב להקדיש זמן ומחשבה, איך הוא לא מתנתק מהכלים ומהמציאות, אלא איך הוא מייצר ‘אורות’ עוצמתיים. הוא לא מפסיק לחשוב על המציאות ורוצה להתנתק ממנה, אלא הוא מתמקד בחשיבה איך להביא אל תוך המציאות עצמה רעיונות חדשים, חוויות חדשות וריגושים. הוא מוצא זמן בו הוא מפסיק לחשוב על העשיה והביצוע של המשימות העומדות לפניו, ונותן לעצמו דרור להפליג אל החזון שלו, אל השאיפות שלו, ולחשוב על רעיונות יצירתיים שיכולים להועיל לו בחיים.

לסיכום

‘אורות’ לבד, ו’כלים’ לבד, אינן דרכי חיים מושלמות. השלימות נמצאת בדרך שלא מוותרת על התועלת שבאף אחת משתי הדרכים, אלא משלבת את שתיהן, ומכניסה את ה’אורות’ לתוך ה’כלים’.

לשם כך יש לאפיין את הזהות האישית, ולהשקיע בחשיבה איך לשלב את החלק החסר, מבלי לוותר על החלק הקיים.

1. המושג ‘אורות וכלים’ הינו יסודי מאוד בתורת הקבלה, ומופיע לראשונה בתורת האריז”ל: “תחלת הכל היה אור האין סוף פשוט ואין דבר פנוי ממנו. וכשעלה ברצונו לברוא העולמות שיכירו גדולתו, צמצם עצמו, ונשאר מקום חלל בנקודה האמצעית שבו, ובמקום ההוא האציל כל העולמות. והצמצום הוא שרש הדין, ומהרשימו נתהוו הכלים. אחר כך המשיך קו אחד של אור – הוא סוד הרחמים, ועל ידו נתהוו עגולים ויושר די”ב פרצופי אדם קדמון וי”ב פרצופי אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. (עץ חיים שער א ענף ב). בתורת החסידות נתבארו מושגים אלה בהרחבה, ראה לדוגמא: מאמר ‘וידעת היום’ ה’תרנ”ז.
2. ראה בהרחבה ב’המשך’ תער”ב, מאמר דיבור המתחיל ואהיה אצלו אמון ובמאמרים שלאחריו
3. בראשית ל”ו, ל”א
4. רבינו בחיי סוף פרשת וישלח
5. שיחת ש”פ בא ה’תשנ”ב אות ד’
6. בשיחת כ”ח ניסן ה’תנש”א, הציב הרבי את הדרישה להביא את הגאולה על ידי “ענינים שהם באופן דאורות דתוהו, אבל, בכלים דתיקון”, ובהמשך השיחות של קיץ ה’תנש”א וחורף ה’תשנ”ב, הסביר הרבי זוויות שונות של דרישה זו.