The Positive Side of Atheism and the Way to Reveal It הצד החיובי שבאתאיזם והדרך לגלות זאת

המאמר הנוכחי יעסוק במשמעות תופעת האתאיזם המודרני בראי תורת החסידות וכן על דרכי התמודדות בצורה יעילה.

האמונה במציאות ה’ ויחודו ידעה עליות ומורדות רבים כפי שכבר תיאר הרמב”ם(1) בספרו בארוכה את הטעויות שטעו בני הדורות הראשונים כל דור והטעות שלו.

והנה אם בדורות הקודמים העיוותים במישור האמונה היו או בשיתוף או בצורות שונות של עבודה זרה. הרי שבדורות האחרונים כל אלו התבטלו כמעט לגמרי.

ולעומתם התחזקה (בשכבות המשכילות שבעם. ולא רק) מגמה מובהקת של אתאיזם. כלומר, הכחשה מוחלטת במציאות אלוקים הנובעת מתוך מגמה רחבה יותר שהיא מטריאליזם – התכחשות מוחלטת לכל הופעה של רוחניות ביקום.

תופעה זו – בחלקה – נובעת מריבוי ההתפתחויות הדרמטיות שחלו בעולם. התפתחות עצומה בכל השטחים. הן במישור המדעי והן במישור הפילוסופי. התפתחויות אלו ועוד יצרו השפעה שלילית קשה על העולם הדתי. תופעה זו יצרה (בתחילתה) את תנועת ההשכלה, ובהמשך הדרך את החילוניות, עד להופעתה כיום.

יש לציין שהרבה ממנהיגי החסידות הכללית ניבאו על המצוקה האקוטית של האמונה בעליית כח הכפירה והאתאיזם בדור האחרון כבר בזמנם הם. הידועים מהם הם: רבי נחמן מברסלב, והאדמו”ר מרוז’ין.

מעבר לעצם היידוע לא הוצע על ידם כל בשורה בעניין ההתמודדות עם מצב הזה. כלומר, למחלה זו לא ניתן היה למצוא מזור ותרופה.

נסקור כאן בקצרה את הדרך המקובלת להתמודדות עם האתאיזם. מתוך כך נוכל לראות כיצד בדרך ז אינה מהווה פתרון אמיתי להתמודדות.

הדרך היחידה להתמודדות עם תופעת האתאיזם היא על ידי גילוי הצד החיובי שבו. כפי שתורת החסידות מכוונת ומסבירה.

משמעות האתאיזם הינה חוסר הכרה מוחלטת בקיום מציאות מופשטת בגדרים שאינם נכללים בגדרי המציאות המוכרים לנו בחושים הפיזיים שהם גדרי זמן ומקום.
הטיעון המרכזי של האתאיזם הוא שבכדי לקבל נוכחות וקיום של דבר מסויים, נצרך לספק הוכחה לקיומו. עיקרון זה חל גם על אלוהים. מאחר ולתפיסתם אין הוכחה מוחצת על קיומו לכן אינם מכירים בו.

והנה ככל עמדה או דעה המבוססת על הנחת יסוד שקדמה לעצם העמדה. כך גם התפיסה האתאיסטית מבוססת על הנחת יסוד לפיה קיום מציאות היקום כולו נוצרה על ידי המפץ הגדול. לפי הסבר זה לא מוכרח להיות קיום כוח עליון – בורא שיצר אותו, אלא הוא נוצר מאליו ומעצמו.

שכן לולא הנחת יסוד זו לא נדרשת הוכחה על קיום הבורא, מאחר שעצם הופעת הבריאה מהווה ”עדות” על קיומו של הבורא.

ובלשון חיובית: הטיעון האתאיסטי מוכרח להניח הנחת יסוד (ובכל פרט) שהיא ”דבר יעשה ויהווה את עצמו”.

ההתמודדות עם האתיאיזם
הדרכים המקובלות להתמודדות עם בעיית האתאיזם לרוב עוסקות בהפרכת הטיעון עצמו על ידי הבאת הוכחות מתוך הבריאה לפיהם מוכח שלא תתכן אפשרות של מורכבות בשילוב סדר מופתי ללא ניהול מתוכנן. לפיכך מורכבות העולם מוכיחה על קיומו של אלוהים.

כאמור, דרך זו מנסה להפריך את הטיעון הפרטי של האתאיזם אך מתעלמת לחלוטין מהנחת היסוד שקיימת לפניה.

לכן, בדרך זו קיים חיסרון בסיסי. שכן, כפי שביחס לעצם הווית הדבר לא מופרך שדבר ייצור את עצמו. הנה מאותו סבה לא מופרך שדבר יסדר ויתכנן את עצמו.

והנה לאורך שנות ההיסטוריה, הדיון בשאלת קיומו של האל העלה ויכוחים לוהטים. בין אתאיסטים לבין המאמינים בקיומו של אלוהים. עיון בתוכנם של עימותים אלו בנושא זה מראה לרוב, שסלע המחלוקת הוא לכאורה בלתי-ניתן להכרעה: אלוקים הוא מושג כה מופשט, עד שמהגדרתו הוא אינו נתפס בחושי בני האנוש ושכלם, ולכן ייתכן שלא ניתן להוכיח את קיומו או להפריכו.

מטעם זה, כל עוד הנחת היסוד עצמה לא טופלה אין דרך אמתית להתמודדות עם האתאיזם.

קודם שנעסוק בדרך שתורת החסידות מציעה להתמודדות עם האתיאיזם, חשוב להקדים את ההסתכלות הכללית של תורת החסידות בעניין זה.

בעוד שלפי החשיבה הסטנדרטית המקובלת האתאיזם (מעבר לכך שהינו השקפה לא נכונה) הרי שמעצם היותו הינו דבר שלילי ופסול לחלוטין ללא כל נקודה חיובית.

ליתר דיוק, תורת החסידות גורסת שלכל מטבע קיימים שני צדדים. וכפי שיש לאתאיזם צד שלילי (שבעצם הינו המצב השלילי שיכול להיות). מאחר שמדובר בכפירה מוחלטת באלוקים.

מכל מקום, מתוקף הנחת יסוד זו יש בה גם צד חיובי. קיומו של צד זה הינו זהה לחלוטין בדיוק לצד השלילי. כלומר: כשם שהתכונה השלילית הקיימת באתאיזם היא הפחותה ביותר ולא קיימת בשום ייצור רוחני. כך גם התכונה החיובית הקיימת בו אינה ניתנת למציאה בכל סוגי הישויות הרוחניות. רבות ככל שיהיו!

מעבר לכך החסידות מחדדת שלכל אדם קיימים בתוכו חלקיקים של אתאיזם שיכולים להופיע בכל מיני אופנים אם בדמות של ספקות באמונה או אפי’ כלל רגשות שליליים שנובעים בשורשם הראשון מהפירוד מהמקור האלקי שהוא השורש של הכל.

אם זה היה נכון לכלל הזמנים והעתים הרי שבדורנו דור עקבתא דמשיחא כל זה נמצא במשנה תוקף.

והיינו שבכל אדם יש באיזה מובן לכל הפחות בדקות האתאיסטי כלומר כפי שבעולם בכללותו ישנם את שני הקבוצות כך גם בפרטיות יש בכל אדם את שני צדדי המטבע.

אי לכך מתחזקת הדרישה למצוא מענה הולם לתכונה זו עבור כל אדם כולל גם אדם מאמין.

את הצד החיובי הקיים באתאיזם מבאר בעל התניא בספרו המונומנטלי ספר התניא בחלק השלישי -אגרת הקודש סימן כ'(2).

באגרת זו מניח בעל התניא חידוש מפתיע ונועז והוא: תחושת הישות והנפרדות שישנה וקיימת בכל נברא מעצם הווייתו היא עצמה ביטוי והופעה אלוקית שנטע הבורא בנברא.

בעל התניא מבאר שם שתחושת הנברא ש”אין לו עילה”. כלומר אין לו מקור. היא עצמה מגיעה מעצמותו של ה’. שכן לעצמות ה’ קיימת תכונה זו מעצם הווייתה. מאחר שלפי האמת אכן אין לו עילה – מקור. מכיוון שהווייתו התקיימה באופן תמידי וללא כל התחלה ח”ו.

והנה, תכונה זו שיש בבורא עצמו נטע הוא בכל נברא. מעובדה זו מובנת מניין מגיעה לאדם תחושת הנפרדות בכלל והאתאיזם בפרט.

במילים אחרות: צד זה בו לאדם ישנה חוויית קיום אוטונומית שמכונה בחסידות “יש ודבר נפרד”. בתכונה זו עצמה קיים היבט שלילי. יחד עם זאת ובאותה המידה קיימת בה היבט חיובי. מאחר שתכונה זו הינה נטיעה של תכונה שקיימת בבורא.

ביטוי בהיר ומחודד יותר נמצא בדברי הרבי :”דבעולם הזה נרגש שמציאותו מעצמותו, ואף שזהו רק בהרגשתו, מכל מקום הנה זה גופא שיהיה נדמה על כל פנים שמציאותו מעצמותו זהו מפני ששורשו מהעצמות – שמציאותו מעצמותו(3)”.

קרי: הרגשת הישות העצמית שבה קיימת אמירה פנימית של ‘מציאותי מעצמותי’: קיום האדם אינו תלוי בעילה הקודמת לו ואינו טעון הסבר או תירוץ שמעיד על הזיקה לעצמות ה’, שהיא ה’מציאות’ היחידה שמצד האמת אינה תלויה בדבר. שכן ‘מציאותה מעצמותה’.

כפי שההסתכלות על התופעה שונה לחלוטין מובן אפוא שגם הדרך להתמודדות עם תופעה זו גם כן שונה לחלוטין. לפי תורת החסידות.

הדרך להתמודדות עם צד זה הוא על ידי שמתקנים תכונה זו עצמה ואז מתבטל לחלוטין קיום הצד השלילי שבדבר זה. וממילא הדבר היחידי שנותר הוא רק הצד החיובי שבזה.

מצב כזה בו תחושת העצמאות הפרטית אינה חולקת ח”ו רשות בפני עצמה בעולמו של הקב”ה, אלא מהווה בבואה והשתקפות לעצם קיום הבורא במובן פנימי מכיוון שהוא המציאות היחידה של ישות אמתית.

הישג זה ניתן להגעה באמצעות שני מישורים מקבילים; במישור התודעתי ובמישור המעשי:

במישור התודעתי – ניתן להגיע לגילוי זיקת ישות האדם עם ישות עצמות ה’ ע”י לימוד תורת החסידות של תורת חב”ד. ובאופן פרטי מאמרים העוסקים ותוכנם הוא ביאור נקודה זו, שהיא: איך שמציאותו האמתית של היש הנברא אינה כי אם ביטוי של היש האמיתי. ומה שנצרך הוא הבנה פנימית ועמוקה של הרעיון הזה ובעיקר הפנמתו.

חשוב לציין שבתורת חסידות חב”ד גורסים שגם בהבנה שכלית טהורה בלימוד התורה, בזה עצמו טמון חיבור נפשי עם תוכן ההשכלה. לכן, כאשר אדם מבין בשכלו היטב עניין זה ממילא עצם ההבנה עצמה יוצרת חיבור נפשי אמיתי ברמה מסוימת.

במישור המעשי והטכני – קיום מצוות מעשיות מתוך תודעה של קבלת עול מלכות שמים גם בזמנים בהם אינה קיימת שום התעוררות רגשית או הזדהות נפשית בקיום מעשים הללו.
דרך זו מרומזת כבר בסיום אגרת זו של בעל התניא. שם חותם הוא את האיגרת במילים שלפיהם ”יובן גודל מעלת המצוות מעשיות”

כלומר עיקרון זה שמבואר באגרת מגלה רובד עמוק יותר בהשפעתם הפנימיות של המצוות מעשיות בנפש האדם.

זה עצמו ניתן לביאור בשני דרכים. הן מצד האדם העושה את המצוות והן מצד האובייקט שבו נעשית המצווה.

מצד האדם: מכיוון שכוח העשייה של האדם הינו הכח הנחות ביותר בנפשו, שכן גם לבהמה קיים כוח זה וא”כ קיום כוח זה אינו מתייחס דווקא להיות אדם בר דעת. לכן, כפי שעצמותו של ה’ מתגלה דווקא במעשה ידיו. היינו בבריאת עולם הזה הגשמי. כך גם באדם גילוי הזיקה העצמית שלו עם עצמותו של ה’ מתגלה דרך הכח הכי נחות שבו שזהו כוח העשייה שעל ידו הוא מקיים את המצוות מעשיות בפועל.

וכן, גם מצד האובייקט בו נעשה קיום המצווה: אובייקט זה הינו ביטוי לקיום פנימי החבוי בו מעצם הישות שנטע בו הבורא. ועל ידי קיום המצווה מתגלה כוח זה.

כל הנ”ל נכון לגבי האדם המאמין. אבל בדברים אלו טמון גם קווים מנחים איך לגשת ליהודים שלעת עתה הענין של אתאיזם מופיע אצלם כפשוטו ממש.

הנה בעוד שגישה דתית סטנדרטית תתקוף את עצם תחושת ה”לי יאורי ואני עשיתיו” כלא נכונה אם על ידי טענות פילוסופיות או טענות שמבוססות על מטען דתי ומצפוני. ואולי גם תראה באדם אתאיסט ”מקרה אבוד” שאין איך לעבוד איתו.

הרי שלפי החסידות אין צורך לשלול את התפיסה הזו כלל ועיקר שכן גם תפיסה זו שמונעת מתחושת ישות מוגברת היא עצמה יש בה נקודה חיובית ואמתית.

ובאותו מדה אין לראות באדם ההוא כאחד ש”מחוץ לענין” לגמרי ח”ו. אדרבה, עצם הקיום של התכונה הזו יכול דוקא להצביע על הזיקה המיוחדת של היהודי הזה לעצמות ה’.

רק שזה מופיע באופן כזה שנראה לנו רק הצד השלילי שבזה. ואם נתעלם מהצד השלילי לרגע ונחפש בתוכו את הצד החיובי ומתוך זה ניגש לדבר עם האדם אזי ישנו סיכויים סבירים שהתוצאה תהיה טובה בהרבה.

ולכן ניתן להכיל את התחושה הזו של האתאיזם גם לפי האמת התורנית ומה שנדרש הוא רק לכוון את התחושה הזו ע”י הסברה שתחושה זו היא עצמה מתת אלקים על מנת לתקן אותה.
ולאחר שמתקנים אותה ”זדונות נעשות זכויות”(4) כלומר הקשר עם אלקים מתעצם הרבה יותר.

מכל המבואר במאמר הדרך להתמודדות עם אתאיזם ואגואיזם בכל רמה שהיא תופיע על ידי גילוי הצד החיובי שבה. בזמננו זה כבר ניתן לגלות את הצד החיובי בפועל על ידי לימוד ועיון בקיום זיקה עמוקה זו הקיימת בין ישות האדם התחתון לבין ישותו של הבורא, כמו גם על ידי קיום מצוות מעשיות בפעולה ממשית.

תורת החסידות גורסת שלמרות שהאתאיזם מוצג לרוב באמצעות טיעונים פילוסופיים מתוחכמים. הרי שלאמיתו של דבר האתאיזם נובע ממצב פסיכולוגי מסוים והוא הגורם האמיתי אשר מהווה את התשתית להנחת היסוד והוא זה שמסתתר תחת כל הטיעונים הפילוסופיים.

---

1. משנה תורה – ספר המדע – הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק א.
2. יש לציין שאגרת זו הינה האיגרת האחרונה שכתב בעל התניא בחייו והיא נכתבה בסמיכות לפטירתו.
3. ד”ה באתי לגני ה’תשי”א, סע’ ד.
4. יומא פו ע”ב.