Building Competent Responsible Children as a Teacher
חינוך – נתינת הכוח לאחריות
Essays 2017
MyLife Essay Contest 2017
חינוך תלמידים, חינוך ילדים, חינוך עצמנו. השאיפה של כל מחנך, הורה, אדם היא להצליח לחנך. לטעת מידות טובות, ידע, חכמה, מוסר, שיישארו לנצח. איך עושים זאת? איך מטמיעים בילד, בתלמיד, הנהגות טובות שלא יתפוגגו כשהמחנך כבר לא נוכח בשטח? איך גורמים לנו, לילדינו, להוציא מעצמם את המרב, לגלות את כל העוצמות הפנימיות שבנפשם ולנצל את כישרונותיהם מתוך בטחון עצמי ואמונה בכוחותיהם?
בנוהג העולם שהמחנך מסביר, מדריך, מלמד. ההורים מעירים, נוזפים, מעודדים, מחמיאים.
מנהל העבודה מנחית הוראות, העובד מתאמץ לבצעם.
יותר ויותר תלמידים, עובדים וסתם אנשים מוצאים את עצמם קמים בבוקר לעוד יום של משימות, שלעיתים יבוצעו על הצד הטוב ביותר אבל ללא רגש של שמחה, ללא תחושת סיפוק ובלי משמעות.
המחנך נמצא מצד אחד של המתרס, עם דרישותיו. התלמיד מהעבר השני, עם רצונותיו. ההתנגשות היא בלתי נמנעת.
תורת החסידות מאירה לנו דרך חדשה, דרך שבה נוכל לגרום לאדם לגלות את כוחותיו הפנימיים ולהצליח לבטא את יכולותיו וכישרונותיו.
תורת החסידות אומרת לאדם – קח אחריות על עצמך, תשפיע על סביבתך, תעשה כל שביכולתך.
תעצים את המודעות הפנימית שלך במי שאתה, תאמין בכוחות הנפלאים שיש לך, ולא משנה מי אתה ומה תפקידך, תשפיע על הסובבים אותך.
את המחנך מציבה החסידות בעמדת ‘נותן הכח’ והמסייע. ואת התלמיד כאחראי בלעדי על מעשיו, הנהגתו וניצול כישרונותיו.
במאמר זה נסביר את שלושת השלבים הנדרשים כדי לגרום לתלמיד, עובד, חבר הנהלה, איש עסקים ובעצם לכל אדם. לחדול מלהיות ‘עבד’ של פרטים, מקבל משימות ומבצען, עובד או תלמיד מצטיין, ולהתחיל לחיות, לפרוח, להגשים שאיפות ולממש את עצמו.
השלב הראשון הוא החיבור הרגשי – דעת.
השלב השני הוא הנעה לפעולה – מבצע.
השלב השלישי הוא השפעה ולקיחת אחריות – עמידה באתגרים.
שלושת השלבים נלמדים משלושה מחנכים דגולים שעמדו לעם ישראל במשך הדורות.
מהראשון נלמד את ‘תחושת השייכות’ הפנימית שצריכה להיות מנת חלקו של כל אדם. מהשני נראה איך ‘מבצע’ מחולל פלאים בנפש התלמיד ומהשלישי ניקח אחריות על חיינו ועל סביבתנו, נקבל את הכח והיכולת להיות מנהיגים, להשפיע על העולם ולהוציא מעצמנו את המיטב.
(התובנות מבוססות על מאמר החסידות ‘ואתה תצווה’ תשמ”א שיצא לאור בפורים קטן תשנ”ב)
הראשון : המורה, המחנך, המנהיג – משה רבנו.
עם של עבדים קיבל את פניו של משה בבואו למצרים, קצר רוח, עייף,סובל מהפרעת קשב קולקטיבית. חוסר אמון וקטן אמונה.
משה יודע זאת היטב. מכיר את ה’כיתה’ הוא מודע לחסרונותיה, ופורט אותם אחת לאחת. הוא גם לא מחזיק מעצמו כמורה המתאים. ‘שלח נא ביד תשלח’. ‘ואני ערל שפתיים’ ‘והן לא יאמינו לי’.
למרות הכל, כשמקבל משה רבנו הבטחה מבורא עולם, שאתה תוכל. אנוכי אהיה עם פיך. משה הוא גואל ראשון הוא גואל אחרון, בידך להשלים המשימה. מקבל על עצמו משה רבנו את התפקיד ולוקח על עצמו את האתגר הנשגב – לקחת עם עבדים , לתת להם את התורה ולחבר אותם לבורא עולם.
ראשית דבר, משה רבנו יוצר אמון עם עם ישראל, הוא מוצא את שתי המילים שידברו ישר לליבותיהם – ‘פקוד יפקוד’.
משה רבנו יודע שהדרך מלהיות עבד לעם נבחר, לא יכולה להיות דרך רגילה של חינוך. חייב להיות כאן ‘כביש עוקף’. לחיצה על כפתור נסתר שיחולל מהפך אצל עם ישראל. והוא לוחץ על הכפתור.
כבר בפעמים הראשונות שמשה מדבר אל עם ישראל, הוא מדבר על היווצרותו של דבר חדש, לא רק ‘בני ישראל’ אלא עם ישראל:
‘ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה’ המוציא אתם מתחת סבלות מצרים’
‘והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל מארץ מצרים’
כל כך הרבה פעמים חוזר משה על ביטוי עמי, בשיחותיו עם פרעה, בדבריו אל העם בדברי ה’ אל משה. שפתאום במקום קבוצת העבדים שהייתה כאן, קם לנגד עיננו עם ‘ושמתי פדות בין עמי ובין עמך’. ‘שלח את עמי ויעבדוני’. ולא סתם עם, אלא ‘ואמרת אל פרעה כה אמר ה’ בני בכורי ישראל’ ואומר אליך שלח את בני ויעבדני’.
ובדברים שאומר ה’ למשה להעביר לעם ישראל טרם קבלת התורה:
‘אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי’. כמה אהבה וחיבה יש במילים אלו.
..’ והייתם לי סגולה מכל העמים’ ‘ואתם תהיו לי מלכת כהנים וגוי קדוש’. גאוות יחידה.
פלא שאחרי כאלו מילים : ‘ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה’.
משה רבנו מכניס בעם את ‘תחושת השייכות’. את ההכרה וההרגשה של היותם חלק מדבר גדול. הוא לא מלמד אותם חכמות וערכים. הוא קודם נוטע בהם ‘דעת’. הכרה וחיבור עמוק עם בורא עולם, מה שמביא אצלם את הרצון ללמוד, להחכים, להבין ולעשות את כל אשר יצווה אותם הבורא.
משה מקשר ומחבר את עם ישראל לבורא עולם בקשר עצמתי. החיבור הנפשי גורם להם להכריז “נעשה ונשמע”.
מהו נעשה ונשמע? התלמיד אומר, הנני. אני כאן. אני כאן בכל מהותי וישותי. הלמידה מגיעה אחר כך. תוצאה של.
ההכרה שהדיר בהם משה רבנו, נתנה להם את האפשרות לחוש את נוכחות הבורא כמו שאדם חש את נפשו ומקור חיותו. הוא לא זקוק לראיות על כך, הוא לא צריך שיעור שיסביר לו שהוא דבר חי. הוא חי. כך הם הרגישו את הבורא. זהו חיבור פנימי, עמוק, עצמתי, הנובע מאותה תחושת שייכות, אותו חיבור רגשי לדברים שפעל משה בעם.
קודם משמעות ולאחר מכן למידה.
כשמורה עומד מול כיתה ומדרבנם ללמוד, יהיו שילמדו, ויהיו שלא.
כשמורה מצליח לטעת בתלמידים את ההרגשה הפנימית של שייכות עם הדבר הנלמד, הם רוצים ללמוד אותו.
קודם החיבור הנפשי, וכתוצאה מזה הרצון ללמוד ולהחכים .
כשמנהל בחברה, דורש מהעובדים התמסרות, לפעמים זה יעבוד, ויותר פעמים, לא. כאשר ישכיל המנכ”ל לחבר את העובדים לרעיון, הוא יקבל צוות מנצח.
ואכן, דורו של משה נקרא – ‘דור דעה’. משה הצליח במשימתו, והעם שיצא ממצרים, קיבל את התורה, התקשר לבורא עולם, והיה לעם ישראל.
תחושת השייכות הפנימית שלהם נתנה להם הכח לעמוד באתגרים, של ‘לכתך אחרי במדבר ארבעים שנה’, להאמין במשה וללכת אחרי המנהיג.
ושני הדברים מזינים זה את זה, העמידה באתגר, מחזקת את תחושת השייכות הפנימית. ותחושת השייכות נותנת את הכח לעמוד באתגר.
תן לתלמידיך אתגרים, תראה איך הם ממריאים. חזק בהם את הביטחון עצמי, בהם, במה שהם, במי שהם ותראה איך הם עומדים בכל אתגר שתציב בפניהם. תהיה משה רבנו. תוציא את תלמידיך, ילדיך, את עצמך, ממצרים.
לאחר שלב החיבור הרגשי – הדעת. צריך לעבור לשלב השני – הנעה לפעולה.
הביטוי הכי טוב שיש לחיבור רגשי עמוק, הוא מעשה בפועל. עמידה באתגר גדול. נכונות להתמסר לחלוטין לביצוע משימה.
כל עוד לא הגיע עת מבחן, אין לנו אפשרות לדעת עד כמה עמוק הוא החיבור של האדם עם הרעיון אותו הוא מייצג. עד כמה הצלחנו בחיבור התלמיד למסר החינוכי אותו אנחנו מעבירים.
כשמורה מכריז בכיתה על אתגר גדול, על מבצע מיוחד, נדרכים חושיהם של כל התלמידים. כולם רוצים ליטול חלק, להיות שותפים. האתגר, מוציא מהם את המיטב.
כשאדם ניצב בפני משימת חייו, מתגלים אצלו כוחות שלא ידע כלל על קיומם. מי שצריך לעמוד ביעד, מוצא את עצמו עובד לילות כימים, ממעט באכילה ושתיה, העולם לא קיים אצלו. כל חושיו, מחשבותיו, נתונים אך ורק להצלחת המשימה.
כל כוחות נפשו, מתמסרים להצלחה.
בעת שריפה, נוכל לראות אנשים המזנקים מתוך האש בשביל להציל את עצמם. כשנבקש מהם לאחר זמן, לשחזר את הקפיצה, לא יצליחו. האתגר הוציא מהם את הכח הפנימי הטבוע בנפשם. כח החיים טבוע כל כך עמוק בנפש האדם שעל מנת להציל את חייו, הוא ישתמש בכל כוחותיו בצורה נעלית ביותר.
אם הצלחנו לחבר אדם לרעיון כלשהו באופן עמוק כל כך, כמו החיבור שיש לאדם עם רצונו לחיות, כשיגיע אתגר מתאים, יהיה מוכן האדם לעשות הכל על מנת לעמוד באתגר זה.
כזה היה המצב בימי מרדכי היהודי.
אלף שנים עוברות מאז עמד עם ישראל מול מתן תורה. הפעם האחרונה שהיה כאיש אחד בלב אחד. ושוב נמצא עם ישראל כולו כאיש אחד, והפעם בפני סכנה גדולה. המלך אחשוורוש, השולט בכיפה גוזר להשמיד את כל היהודים בכל מדינות מלכותו – בכל העולם – ביום אחד.
עם ישראל נמצא במצב רוח שפוף במיוחד,בירושלים, בנייתו של בית המקדש תקועה בשל עיכובים בירוקרטיים. בשושן הבירה המצב בכי רע. והעיר שושן נבוכה.
ולעם ישראל באותו הדור העמיד בורא עולם מנהיג ומחנך דגול. ממש כמו הראשון. מרדכי היהודי. ‘מרדכי בדורו כמשה בדורו’.
מרדכי לוחץ על הכפתור הסמוי, הוא כמו משה רבנו, מגלה את הקשר המיוחד, הפנימי והעמוק הקיים בין כל יהודי לבורא עולם. הוא מחזק בעם את תחושת השייכות שלם לעם היהודי. עד כדי כך שמגיע מצב שעם ישראל כולו מוכן ‘להתאבד’ עבור המשך אמונתו באלוקים.
‘ויקרע מרדכי את בגדיו,וילבש שק ואפר, ויצא בתוך העיר ויזעק זעקה גדולה ומרה’.
מרדכי, הרגיל לשבת בשער המלך, מקורב למלכות, פושט את בגדי השרד ומסתובב ברחובות וזועק. היהודים מתעוררים מזעקתו של מרדכי וכלום מצטרפים לצום לבכי ולמספד.
המדרש מספר, שמרדכי חיזק את היהודים בקיום תורה ומצוות ואפילו אסף חבורות ללמוד תורה ברבים, למרות הסכנה שבדבר.
כשהכריז מרדכי על שלושת ימי צום, הצטרפו אליו כל היהודים, לא אכלו ולא שתו שלושה ימים ושבו בתשובה שלימה.
יהודים כאלו, שהריחוק ממקום המקדש, הזמן שעבר ממתן תורה והגלות הארוכה בבבל הכהתה אצלם את החיבור הטבעי לבורא עולם. התעוררו בתשובה. יהודים שלפני שנים ספורות היו מוכנים לחגוג על אחשוורוש בסעודת הוללות פרועה, שנטמעו בחיי הפאר והרהב של שושן הבירה, הכריזו בגלוי על יהדותם, מוכנים למות ולא לוותר על היותם יהודים. העם כולו מבין שזהו הרגע של ‘להיות או לחדול’. הנקודה הפנימית, הרגש העמוק הטמון בהם, התעורר ע”י מרדכי ‘איש יהודי’ והביא אותם לנכונות של מסירות נפש. הקשר הפנימי הנפשי של עם ישראל עם בורא עולם, ניצב באותו הדור בפני האתגר הגדול ביותר שלו. זו הייתה הפעם הראשונה מאז מתן תורה, שכל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל, – כי אחשוורוש שלט בכל העולם- עמד בפני השאלה, אתם ממשיכים את הקשר עם אלוקים וחלילה גזירת השמד עליכם, או מעדיפים את החיים הטובים בממלכת אחשוורוש.
והעם כולו כאיש אחד, ענה – אלוקים.
ואכן חז”ל ראו בנסיון זה אירוע מכונן כמו מתן תורה. את הפסוק במגילת אסתר ‘קיימו וקבלו היהיודים עליהם’ הסבירו חכמים, שכאן החלו עם ישראל לקיים מרצונם את מה שקבלו אבותיהם במתן תורה.
החיבור הרגשי, שגרם לעם ישראל לזעוק במתן תורה – נעשה ונשמע. הועמד בפני מבחן והפעם נתן לעם ישראל את הכח למסור את נפשם עבור אמונתם.
כעת החיבור של עם ישראל עם בורא עולם, היה חזק יותר מכפי שהיה בזמן מתן תורה, הם התמסרו לחלוטין לרעיון, ומרצונם.
התלמיד שיעמוד באתגר שהמורה יציב לו, יתחבר לרעיון בצורה עמוקה מכמו שהייתה קודם. כי שוב, הביטוי הכי נעלה שיש לחיבור נפשי לרעיון, הוא הנכונות להתמסר אליו לגמרי.
אחרי שעברנו את שני השלבים הראשונים, התחברנו רגשית, התמסרנו לחלוטין בעשייה לרעיון. מגיע השלב השלישי – אחריות.
גם אחרי שני השלבים הראשונים, ההזדהות של האדם עם הרעיון, של העובד עם החברה, התלמיד עם הכיתה, עדיין אינה מוחלטת.
בתורת החסידות מוסבר כי לא תמיד הכוחות הפנימיים שלנו עובדים בסנכרון מלא עם היכולות הרגילות של האדם.
כשהמורה לא יהיה נוכח בשטח, החיבור הרגשי יתפוגג.
כשה’מבצע ‘ יסתיים, כשאתגר יחלוף, המתח יפוג והחיים יחזרו לשגרה.
על מנת שיהיה קיום לתחושת השייכות, על מנת שתהיה המשכיות לנכונות להתמסר לא מספיק לעמוד באתגרים גדולים, צריך לנצח באתגרים הקטנים של החיים. לשם כך, נדרשת נטילת אחריות אישית על ידי התלמיד, העובד.
החסידות קוראת לזה: ‘עבודה בכח עצמו’.
זהו השלב השלישי.
השלב השלישי מעביר את המורה, המנכ”ל מעמדת האחראי, המעודד, המדרבן, המצווה, הדורש, לעמדת ‘נותן הכח’. והאחריות עוברת לתלמיד, לעובד.
האחריות מניעה לפעולה אך לא רק את התלמיד לבדו, היא גורמת לו רצון להשפיע על כל הכיתה, היא מגלה בו יכולות של מנהיגות, של נכונות להוביל ולהשפיע. וגרומת לאדם להיות מוכן לעשות כל אשר ביכולתו להצלחת המשימה.
‘קל לעמוד באתגרים קשים, קשה לעמוד באתגרים קלים’.
כדי לעמוד באתגר קשים מספיק ‘מבצע’. כדי לעמוד באתגרי החיים היום יומיים צריך תחושת אחריות.
חיבור פנימי למטרה, שיגרום לאדם תחושת אחריות אישית וחברתית, יש בכוחו לגרום לאדם לגייס את כל כוחותיו את כל כישרונותיו, את כל מרצו, לשינוי אישי וסביבתי.
את ההשראה לכך, ניתן למצוא בדרך בה חולל הרבי מליובאוויטש את המהפכה היהודית הגדולה בעולם.
ביומו הראשון כנשיא חב”ד פנה הרבי במילים נרגשות לחסידים:
‘אנחנו ניצבים בפני אתגר עצום, אנחנו כאן כדי לשנות עולם. אל תסמכו רק עליי שאעשה עבורכם את העבודה. העבודה היא שלכם, אני כאן כדי לסייע’.
בדברים אלו קבע הרבי שני כללים:
המהפכה חייבת לבא מתוכך פנימה.
חובה שתהיה לזה השפעה סביבתית. אחריות כללית.
את המהפכה הגדולה בהיסטוריה, בחיים אישיים של אנשים בכל רחבי העולם, חולל הרבי באמצעות חסידים שחשים תחושת אחריות למצב העולם. אנשים הלוקחים אחריות על מצבם. הרבי מעולם לא כפה על איש לעשות את הוראותיו. הרבי תמיד הציע, ביקש, עורר. וציפה שהעומד לפניו יהיה מוכן לקחת אחריות אישית וליטול חלק במשימה.
הנה קטע קצר מסיפורו של הרב יונתן זאקס, כפי שהוא סיפר אותו:
הגעתי ל-770 וסוף כל סוף הגיע הרגע בו הוכנסתי לתוך ספרייתו של הרבי. הצגתי בפניו את שאלותיי הפילוסופיות והאינטלקטואליות; הוא השיב לי תשובות פילוסופיות ואינטלקטואליות. אך אז הוא עשה משהו שאיש לא עשה.
הוא ביצע חילופי תפקידים והחל לשאול אותי שאלות. כמה סטודנטים יהודיים יש בקיימברידג’? כמה מהם מעורבים בחיים היהודיים? מה אני עושה כדי לשתף סטודנטים נוספים?
לא הגעתי לשם כדי להיהפך לשליח. באתי כדי לשאול מספר שאלות פשוטות, ולפתע הוא החל לאתגר אותי….
התחלתי לומר “במצב בו אני מוצא את עצמי…” והרבי עשה משהו שככל הידוע לי היה מאוד נדיר עבורו, הוא קטע את דבריי באמצע המשפט. הוא אמר: “אף אחד לא ‘מוצא את עצמו’ במצב. הכנסת את עצמך למצב מסויים, ואתה יכול להכניס את עצמך למצב אחר.”
הרגע הזה שינה את חיי..
עמדתי שם, כלומניק משום מקום, ומולי היה אחד מגדולי המנהיגים של העולם היהודי שאיתגר אותי לא לקבל את המצב כמות שהוא אלא לשנות אותו. אז הגעתי לתובנה אותה שבתי ואמרתי פעמים רבות: העולם טעה. אנשים חשבו שהצלחתו של הרבי הייתה בכך שהיו לו אלפי תלמידים. אך הם פיספסו את העובדה החשובה ביותר: מנהיג טוב יוצר תלמידים, אבל מנהיג מצויין יוצר מנהיגים.
וזה מה שהרבי עשה עבורי ועבור אלפים נוספים
הרב סאקס נהיה לרב הראשי של אנגליה…
המדד האמיתי לרצון פנימי של אדם, זה האחריות שהוא חש כלפי הסביבה. לשתף גם אותם ברעיון. ככל שתחושת האחריות גדולה יותר, סימן שהחיבור הפנימי גדול יותר.
אתה יכול להיות צדיק גדול, שעובד את ה’ כל ימיך. אם לא אכפת לך מהזולת, ממצבו הרוחני, כנראה שלא אכפת לך באמת גם מעצמך. אין אפשרות להגיע לשלימות אישית בלי שלימות אוניברסאלית.
התלמיד המצטיין ביותר בכיתה, אם הוא חי את חייו לעצמו, מבלי להשפיע על סביבתו. הוא תלמיד לא ‘מחובר’ באמת לכיתה, למורה, לתכנים.
אם נמשיך להגיע כל בוקר לכיתה, לתת הוראות, ללמד תכנים, נקבל כיתה של לתמידים ממושמעים.
אם נחבר את ילדינו באופן פנימי ורגשי לרעיון שלנו, אם נציב בפניהם אתגרים גדולים, אם נסייע להם לקחת אחריות אישית על חייהם, נגדל כאן דור של מנהיגים.