Restoring Normalcy through Prayer
מחפש חיבור Y-דור ה

החיים במאה ה-21 מהווים עבור רוב האנשים אתגר לא פשוט. כמות המידע הזורמת כמעט מדי דקה, ההודעות והסטטוסים שיש לעקוב אחריהם, להגיב, לתייג ולהוסיף לייק יכולה לסחוט כל רגע פנוי מזמננו ולהותיר אותנו חסרי נשימה.
המוח האנושי למד ללהט בין הפייסבוק לוואטסאפ, לסנאפצ’ט ודומיהם וזאת מבלי להזכיר את אלפי האפליקציות הזמינות במרחק כף היד. האם זה הפך אותנו לאנשים מאושרים יותר?
מחקרים מוכיחים ששכיחות מקרי הדיכאון רק עולה. אנשים למרבה הפלא, מרגישים עצמם מצד אחד בודדים יותר, ומאידך צמאים יותר ויותר לתשומת לב והכרה (לייקים, בלע”ז).

שמעתי לא מזמן משהו שדימה את הדור הנוכחי לקבוצת עכברים שמבצעים בהם ניסוי. במהלכו נתנו לכל העכברים אייפדים ואייפונים וצפו בתוצאות. העכברים התחילו להתנהג בצורה משונה ביותר: הסתובבו בכלובים ללא אינטראקציה בינהם, הראשים היו מופנים כלפי מטה בצורה שסיכנה אותם בתנועתם בכלוב, הם נראים מדוכדכים יותר, קצב הילודה פחת פלאים עד כדי סכנת הכחדה, אצבעות הרגליים לחצו על המסך ללא הפסקה אך הם עצמם עלו במשקל והראו סימני לחץ ועצבנות. נשמע גרוע למדי. העכברים הם אנחנו, ואנחנו הולכים ומשתגעים, אך לא נראה שיש מישהו או משהו שבכוחו לעצור את הניסוי….

אז מה ניתן לעשות?

לשנות את המציאות זה כנראה בלתי אפשרי וגם לא נתון לשליטתנו. העולם הולך ומתקדם (או להיפך, תלוי את מי שואלים) ומי שנותר מאחור הופך לבלתי רלוונטי. עם האתגרים הרבים עלינו ללמוד ולהשכיל לנצל הזדמנויות. ואכן, הטכנולוגיה המתקדמת פותחת בפננו אפיקים ואפשרויות שלא היו לפני כן. אך לא זהו נושא המאמר.
אחת הדרכים להתמודד עם הקצב הבלתי אפשרי של החיים, הוא דווקא לעצור אותו! כן, אין הכוונה לסוע למנזר בודהיסטי לחצי שנה ולגזור על עצמנו תענית דיבור. כוונתי לעצור מדי יום לזמן מה את המירוץ, ולהקשיב לאני הפנימי שלי.
בשפת היהדות קוראים לזה- תפילה.

מהי תפילה? האם תפילה, כפי שנדמה לרבים, היא חובתו של האדם המאמין, ועליו להתפלל 3 פעמים ביום, בראש ובראשונה כחובה דתית? או האם זהו סטטוס המציין את מעמדו הרוחני של האדם. כלומר, ככול שאני מתפלל יותר, אני אדם דתי יותר?
ישנם אנשים רבים שמתארים את עצמם כמאמינים, מסורתיים, או אוהבי מסורת, אבל אל התפילות כריטואל קבוע הם לא ממש מתחברים (אולי אל המנגינות או מספר שירי תפילה שנחקקו בראשם מהילדות).

לעיתים אנו נוטים לראות בתפילה מטלה מקשה, הפרעה בסדר היום העמוס, ואולי אף מטרד.
ואם כבר מצליחים לפתוח סידור, אזי מהר מאוד המחשבות נודדות למרחקים, אל מחוזות אחרים. עולות לראשנו רעיונות ומחשבות שביניהם לבין התפילה לבורא עולמים אין כמעט דבר.
עובדה זו מייאשת אותנו לא במעט, ומונעת מאיתנו לגשת ולראות בתפילה כלי עוצמתי, מרפא, ומחבר בראש ובראשונה את עצמי לבוראי, אך לא פחות את עצמי לפנימיותי.

במאמר זה בחרתי לעסוק בנקודת המבט של האדם המאמין אל נושא התפילה כפי שמוארת ומבוארת בתורת החסידות.

התפילה נחשבת לאחת מ-613 המצוות שבתורה. נאמר ״ועבדתם את ה׳ אלוקיכם[1]״, “את ה’ אלוקיך תירא ואותו תעבוד”[2], “עבדהו בלבב שלם”[3] וכן בעוד מקומות. ומפרשים חכמים[4]: “איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה”.
כלומר, כבר מלשון הפסוקים אנו מבחינים בשימוש במילה ״עבודה” כתיאור לתפילה. לא דיבור, לא שיחה, לא תפילה. עבודה. ״יודע צדיק נפש בהמתו״[5] אומר שלמה המלך במשלי. הבהמה שבתוכנו אכן מקשה על התפילה הספונטנית, הטהורה, המשתפכת.
מגדיל הזוהר הקדוש ומתאר את התפילה כזמן מלחמה ״שעת צלתא שעת קרבא”[6]– שעת התפילה היא שעת מלחמה.

אז אם זה כל כך קשה ומסובך, למה שנרצה לגשת ולפתוח סידור?
התשובה נעוצה בפסוק מתהילים, אותו אמר דוד מלך ישראל נעים זמירות ישראל: ״קרבת אלוקים לי טוב”[7]. מתי טוב לי? כשאני חש ומרגיש את קרבת האלוקים.
כיצד אוכל להרגיש בקרבת אלוקים, מתוך הנחה שאני אדם נורמטיבי המתנהל בתוך חיים גשמיים וחומריים, עסוק בטרדות הפרנסה ובתענוגות החיים? כאן נכנסת משבצת התפילה.

תפילה- מלשון בקשה. ״אל הנער הזה התפללתי”[8] אומרת חנה בתפילת ההודיה כשהיא מתכוונת לשמואל שנולד אחרי שנים כה רבות של תפילה וציפיה.
אך תפילה היא גם מלשון חיבור. ״נפתולי אלוקים נפתלתי”[9]– מפרשת רחל את שם בנה נפתלי (משפחתה בלהה). ומפרש רש״י במקום[10] – עם אלוקים התחברתי.
גם במשנה מופיע השורש ת.פ.ל כמילה המציינת חיבור- ״התופל כלי חרס״[11]-במובן של חיבור והדבקה.

כלומר, התפילה מעניקה לנו את המתנה הנפלאה ביותר: חיבור עם אלוקים. ואם נתבונן במבט מעמיק יותר הרי החיבור הוא עם האני הפנימי ביותר- עם הנשמה שבתוכי.

נאמר בגמרא ירושלמי[12]: ״אמר ר’ פנחס בשם רב יהודה בר סימון: עבודה זרה נראית קרובה ואינה אלא רחוקה … והוא צועק עד שימות ולא ישמע ולא יושיע מצרתו. אבל הקב”ה נראה רחוק ואין קרוב ממנו, דאמר לוי:… ראה כמה הוא (הקב”ה) גבוה מעולמו ואדם נכנס לבית הכנסת ועומד אחורי העמוד ומתפלל בלחישה והקב”ה מאזין את תפילתו, שנאמר: “וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע” [שמואל א א יג],  והאזין הקב”ה את תפילתה. וכן כל בריותיו, שנאמר:  “תפילה לעני כי יעטוף” [תהילים קב א] – כאדם המשיח באוזן חבירו והוא שומע. וכי יש לך אלוה קרוב מזה שהוא קרוב לבריותיו כפה לאוזן“.

כמה נפלאים דברי המדרש ואיזו פרספקטיבה נהדרת היא שמה בפנינו. כשאנו מתפללים אין קרובים מאתנו לריבון העולמים. כמובן שככל שנכין את עצמנו לתפילה, נמנע מהפרעות במהלכה ונשתדל להתרכז במילות ובמשמעות המילים, נוכל גם להרגיש ולחוש את אותה קירבה מופלאה ביתר עוצמה.
אם כן, פתחנו בשאלה האם התפילה היא חובתו של האדם המאמין? התשובה היא- אכן התפילה היא חובה דתית. אך כמה נפסיד אם נראה זאת רק בהסתכלות חד מימדית זו, כמטלה שיש לסמן וי אחרי עשייתה.
התפילה היא הזדמנות. אפשרות שניתנה לנו ע״י בורא עולם להרגיש את קרבתו, להתחבר אליו ואל עצמנו. חיבור זה אל האני שבתוכי (הנשמה), ואל הגבוה ממני (אלוקים), מחזיר אותנו אל האיזון הנפשי. אל השלווה שכל כך חסרה לנו. היא הנותנת לנו כח ואנרגיה טובה להמשיך מתוך הסתכלות נכונה ומאוזנת אחר מטלות היום.

בדיוק כשם שיש להטעין את סוללת הפלאפון לפחות פעם ביום, כך אנו מטעינים את כוחות הנפש בתפילה יומית.

ומה עם המלחמה במחשבות הזרות? עם העבודה הנדרשת מאיתנו בזמן התפילה?
אכן, היצר הרע יודע את מעלתו הגדולה של שעת התפילה, והוא מנסה בכל דרך לבלבל, להסיח, להפריע. זוהי מלחמתנו- לנסות לשמור על ריכוז, על הכוונה הראויה. אבל גם אם קשה ולעיתים ההרגשה שלנו שהתפילה לא היתה כמו שהיינו רוצים, ולא הרגשנו את החיבור הפנימי לו היינו מצפים, עלינו לזכור, כי כל תפילה באשר היא אינה לשווא ולא הולכת לבטלה.

בחסידות מוסבר שכשחסרה הכוונה, התפילה אינה יכולה להתרומם ולעלות[13]. אך מאידך היא מוסיפה דבר נפלא- מספיקה תפילה אחת עם כוונה אמיתית שתעלה עימה מעלה את כל אותן תפילות ש״נתקעו״ בדרך! הכוונה הנכונה מעניקה מעין כנפיים לתפילות שבדרך, ומרימה אותן עד לכיסא הכבוד.
ולכן, המסקנה היא- לא להתייאש. תפילה היא הזדמנות נפלאה לקשר וחיבור ולהטענת מצברים רוחניים. להגיע לאיזון ושקט נפשי. וכמובן, בכוחה של התפילה להשפיעה על הגורל. לשנות אותו לטובתנו ולהוריד לנו שפע של ברכה.

על בני ישראל בשעה שיצאו ממצרים ועמדו לפני הים, כשהמצרים מדביקים אותם מאחור, נאמר: “ויצעקו אל ה'”[14]. הרי גם כך לא עמדו בפניהם אפשרויות רבות, אם כן, הם עמדו והתפללו. מפרש רש”י: תפסו אומנות אבותם בידם”, עשו מה שידעו כל כך טוב לעשות מדורי דורות- לזעוק ולהתפלל לאלוקים.

בואו לא נעזוב את האומנות שאנו מיטיבים מדורי דורות לעשות- לקחת פסק זמן, לפחות פעם ביום (למיטיבי לכת, שלוש פעמים ביום), ונתפלל.

התפילה יכולה להתחיל מתפילה קצרה של קטע נבחר מתוך הסידור, או אפילו במילים שלי לריבון העולמים. קטע קצר שהוא רק ביני לבין בוראי.

מסופר על נער שהיה מסייע לרבנית חנה, אם הרבי, בהבאת מצרכים מדי יום מהמכולת. פעם העיז לבקש מהרבנית, שאם לא איכפת לה לשאול את בנה הרבי איזה חלק בתפילה הוא מוקיר ומעריך ביותר. באחת הפעמים כשניגש כהרגלו לבית הרבנית פגש ברבי שהיה בדרכו לצאת מביקורו היומי אצל אימו. (הרבי נהג לבקר את אימו מדי יום למספר דקות לפחות למרות סדר יומו העמוס). כשפגש בנער פנה אליו הרבי: “ובנוגע לשאלתו איזו תפילה אני מוקיר ביותר, הרי שזהו “מודה אני”.
הנער נותר פעור פה. מכל התפילות הגדולות ונשגבות אומר לו הרבי, את תפילת מודה אני מוקיר ומעריך ביותר!
כלומר, הדגש אינו על אורך וכמות המלל הנאמרת בתפילה, הדגש הוא על עוצמת הקשר וההפנמה שנחוש בעת שנאמר את המילים.

לסיכום, כמה צעדים מעשיים לפיתוח המודעות העצמית בתפילה:

• התחל את היום באמירת: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”- התפילה הראשונה ביום הנאמרת מיד עם הקימה. היא אומנם קצרה, ודורשת רק מספר שניות בממוצע. אך כדאי שנקדיש מעט מחשבה והתבוננות בעת אמירת המילים הנ”ל. כמה עומק ומשמעות הן מקפלות בתוכן. יום חדש הוא אינו דבר מובן מאליו. נפתח אותו בהבעת תודה לריבון העולמים על אפשרות לפעול ולעשות ביום נוסף בחיינו.
• השתדל לא להיסחף אחר המטלות הרבות שמחכות לך מעבר לפינה. First comes first, אומר הפתגם באנגלית. מה שראשון בא ראשון. נפנה מהזמן בתחילת היום את הזמן הדרוש לתפילה (כל אחד לפי יכולתו ומדרגתו), ונפתח באותו רגע של איזון ומילוי אנרגיה חדשה בתפילה ובקשה לריבון העולמים.
• כדאי להמנע מדברים היכולים להפריע ולהטריד. מכשירים טכנולוגיים- out. אוירה רגועה, סידור תפילה ושקט- in.
• אם אתה מתפלל במניין- אשריך, תפילת רבים תמיד נשמעת. אך אין זה פותר אותך מהכוונה הפנימית שלך. יכול להיות אדם במשך שעה שלימה בתפילה עם הציבור, אך את העבודה האישית שלו עדיין לא התחיל.
• אל תצפה להיות בפוקוס לכל אורך התפילה. התחל מקטע אחד בו תבחר להתחיל. התרכז בו, התבונן במשמעות שלו, ומה היא אומרת לגביך. יש היום ספרי חסידות וספרות רבה בנוגע לפירוש התפילה שתוכל להיעזר בה.
• אל תתיאש. תפילה היא עבודה פנימית המצריכה תרגול ומשמעת עצמית. חזור על אותו קטע בתפילה בכוונה יום אחר יום ותופתע כמה תגלה על עצמך.
• התפילה היא כמו סולם. אל תשאר במצב סטטי. המשך להתקדם בעבודתך ולגלות יותר ויותר את העונג שבתפילה. ברגע שתחוש את העונג שבתפילה ממילא המלחמה עם היצר תלך ותפחת. גם הנפש הבהמית תתענג ותגלה את מעלת התפילה[15].

אם תצליח בכך הרי שגילית את הדרך לחיים מאושרים וממלאים יותר.

[1] דברים י”ג, ה

[2] דברים ו’, י”ג

[3] דברי הימים א כ”ח, ט

[4] ספרי דברים י”א, י”ג

וכן מביא הרמב”ם בספר המצוות המצווה החמישית:

“היא הציווי שנצטווינו לעבדו יתעלה…כי הוא ציווי על התפילה”.

[5] משלי י”ב, י

[6]זהר הובא בלקו”ת ר”פ תצא. ובכ”מ..

[7] תהילים ע”ג, כ”ח

[8] שמואל  א א, כ”ז

[9] בראשית ל, ח

[10] לפי פרוש מנחם בן סרוק

[11] כלים ג,ד

[12] תלמוד ירושלמי מסכת ברכות פרק ט הלכה א

[13] תניא פרק ל”ט

[14] שמות י”ד, ג

[15] ראה מאמר “פדה בשלום נפשי” לכ”ק אדמו”ר, מאמרים מלוקטים חלק ב’.