Staying Afloat in the Age of Information מהפכת הדעת: לעבד מידע בלי לאבד את הדעת

מבוא

העידן

“ערך כל אדם – כפי מה שהוא יודע” אמר רבי שלמה אבן גבירול. נדמה שכיום קל מאוד להיות בעל ערך. שפע אינסופי של מידע מצוי בכל התחומים ותקופתנו מכונה בפי רבים “עידן מהפכת המידע”. אם רק נביט, נקרא, נלמד – נדע יותר וערכנו יעלה. האמנם?

מהפכת המידע נחשבת למהפכה הגדולה ביותר מאז המהפכה התעשייתית. המידע, שבעבר היה מצוי רק בידי קבוצת עילית מצומצמת, נגיש היום לכל אדם ובאפס מחיר. המהפכה עדיין בעיצומה מכדי לאמוד את היקפה ולעמוד על השלכותיה, אך אין חולק שמדובר במהפכה שתשנה לחלוטין את כל מערכות החיים.

מי שבעיקר מושפע מהמהפכה, הוא צרכן המידע – האדם. לאחר המהפכה התעשייתית, החלו אנשים לאכול ולהשמין ללא בקרה, בעיקר אותם שידעו בחייהם מחסור. תהליך דומה מתרחש כעת, אנשים צורכים באובססיביות כמויות אדירות של מידע.

הבעיה

הבולמוס להשגת מידע, מעמיד את העולם בפני הבעיה המודרנית – עודף מידע. כמו השמנת יתר ואכילה בלתי מרוסנת, מהפכת המידע מובילה לצריכת מידע שטחי ורדוד, ללא בקרה וסינון. המרדף הוא אחר סיפוק רגעי וארעי, כדי לעבור במהירות האפשרית למידע הנוסף.

בשלב השני, האדם מאבד את יכולות החשיבה וההעמקה. ניסחה זאת הסופרת היהודייה גרטרוד שטיין, כבר לפני חמישה עשורים, “כולנו מוצפים בכמויות מידע כה גדולות, עד שאנו מאבדים את השכל הישר”. בשנים האחרונות קיבלה התופעה את השם “היצף מידע” או “עודף מידע” והיא מתארת תופעה בה יכולת ארגון ועיבוד המידע לא עומד בקצב קבלתה.

ההשלכות מכך הן מרחיקות לכת; נטייה גוברת והולכת של העדפת הרבה טקסטים אך קצרים בלבד, הפחתה ביכולת עיבוד המידע וירידה ביכולת הזיכרון. הבעיה מתרחבת גם לעולם הנפש – דיכאון קליני וחרדה כרונית, שהפכו למחלה עולמית. אלה נגרמות, בין היתר, עקב חרדת החמצת-מידע וניהול חיים שטחיים.

הפתרון

התופעה לא נעלמה מעיני סוציולוגים ופסיכולוגים, שמציעים מספר שיטות התמודדות. שיטה אחת, הסכמה (Schema), מציעה להבנות את המידע בסכמות של תבניות קוגניטיביות שתסייענה בארגון ועיבוד מידע חדש[1]. שיטה אחרת, הסינון (Filtering), מציעה לפתח קשב סלקטיבי, לסנן מידע לא רלוונטי, ובכך לצמצם את המידע שמגיע לתודעה[2]. שיטה שלישית, הגוש (chunk), מציעה לאחד כמות בלתי מוגבלת של מידע, לכדי משמעות בודדת[3].

אלו הם, בקצרה ובתמציתיות, שלושת הפתרונות המרכזיים והקלאסיים. המשותף לכולם הוא ההבנה שיש להפוך מידע (עובדה או נתון גולמי) לידע (מידע בעל ערך). בבסיסן של כל הפתרונות עומדת הנחת היסוד שאם נלמד להמיר ביעילות “מידע” ל”ידע” – נתמודד בהצלחה עם הבעיה העיקרית של מהפיכת המידע.

מגבלת הפתרון

מה שהפתרונות לא מציעים, או, מה שנעלם מעיני הסוציולוגים והפסיכולוגים היא השאלה: נניח ושכללנו את יכולת עיבוד המידע, הצלחנו להכפיל ולשלש את יכולת עיבוד המידע – מה עושים עם זה עכשיו?

אם את היכולות הקוגניטיביות אפשר לשכלל אולי עד בלי סוף, הרי ליכולת היישום, ליכולת ההזדהות והחיבור האישי של אדם עם מידע – יש גבול ברור. מה יעשה אדם עם כל כך הרבה מידע כשאין לו יכולת ליישם אותו ובוודאי שלא להתחבר אליו? האם אין בזה עצמו כדי להביא את האדם לתחושת ריקנות, עקב הפער העצום בין הידע לבין הרגש והמעשה?

איבוד הדעת

מי שמתייחס לשורשה של סוגיה זו – ההתמודדות של האדם, בכל שיעור קומתו, עם מידע – הוא רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב”ד. בספר ה”תניא” שלו, ספר היסוד של שיטת חב”ד, פורס המחבר מערך שיטתי שלם ומקיף על עבודת ה’. בפרק ג’ בספר, כחלק מניתוח נפש האדם וכוחותיו, מופיע תיאור אנטומי של התהליכים הקוגניטיביים המתרחשים בעת הַבְניה של מידע חדש.

התהליכים כוללים שני שלבים ראשוניים של קליטה ועיבוד, אך דגש רב מושם על שלב נוסף, שלב הדעת. הפיכת מידע לידע בלבד, אינה ממצה את התהליך הקוגניטיבי הנפשי. נדרש תהליך הכרחי נוסף, תהליך הדעת, שמחבר בין הידע לאדם. ידע מנותק וערטילאי, שאינו מדבר אל האדם ושהוא אינו מזדהה אתו – הוא ידע חסר דעת.

מתודולוגיה

כדי להבין זאת, נעמיק בהבנת מהות הכישורים הקוגניטיביים, ההקשר הרחב שלהם בנפש ומקורם הרוחני. הדבר ייעשה באימון חי של קריאה מתונה ולימוד מעמיק, שילמד אותנו כיצד להמיר ידע לְדעת. הטקסט במקור נכתב בניסוח עברי מעט קדום והוא מופיע בתיבות טקסט בצד שמאל. ניווכח שדי ב”תרגום עברי” מינימלי מלשון הקודש, כדי להתגבר על פערי זמן ותרבות. בכך יתאפשר לנו ללמוד על צורה חדשה-ישנה של לימוד, סגנון ייחודי של תפיסת מידע, ובעיקר – עולם חדש של חיבור לטקסט, חיבור לעצמנו ומעל לכל – חיבור לאלוקים.

הידעת?

 

כוחות הנפש – בבואה לספירות העליונות

להבנת המערכת הקוגניטיבית, נְמַפה תחילה את כוחות הנפש, תוך התייחסות למקורם הרוחני:

כל סוגי הנשמות – נפש, רוח או נשמה – מכילות עשר תכונות שמקורם בעשר הספירות[4] הקיימות בעולמות הרוחניים. מהספירות העליונות הם השתלשלו[5] לכוחות נפש שאצל האדם. הספירות הרוחניות מחולקות לשתי קטגוריות: “אִמוֹת” ו”כפולות”. שלוש הספירות הראשונות, חכמה-בינה-דעת, הן ספירות בעלות יכולת לעורר ולהוליד ספירות האחרות (ומכאן כינוין “אִמוֹת”, מלשון אֵם). שבע הספירות הנוספות הן, חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד-יסוד-מלכות, שנתונות לכפל מצבים: ערוּת וישנוּת (ומכאן כינוין “כפולות”). הן גם מכונות “שבעת ימי הבניין”, כי באמצעותן ברא אלוקים את העולם[6]. במקביל לספירות הרוחניות, קיימים בנפש האדם עשר כוחות. אף הם מחולקים לשניים: קטגוריית האֵם מכילה את כוחות השכל והקוגניציה, חכמה-בינה-דעת, עימם ניתן לעורר כוחות אחרים בנפש. קטגוריית התולדות מכילה את כוחות המידות-רגשות, אהבה, פחד, יראה, פאר וכן הלאה. אם מדברים על המטרה הרוחנית של כוחות הנפש, לכוחות השכל יש את היכולת לעורר ולחבר את רגש האדם לאלוקים[7].

“והנה כל בחינה ומדרגה משלש אלו נפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחינות כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן, הנחלקות לשתיים שהן שלש אמות ושבע כפולות פירוש חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבניין חסד גבורה תפארת כולי. וכך בנפש האדם שנחלקת לשתיים שכל ומדות. השכל כולל חכמה בינה ודעת. והמידות הן אהבת ה’ ופחדו ויראתו ולפארו כולי. וחכמה בינה דעת נקראו אמות ומקור למדות כי המידות הן תולדות חכמה בינה דעת:

נפש האדם, בהיותו חלק מרצף ההשתלשלות, מכיל בתוכו השתקפות של הספירות הרוחניות בצורת כוחות נפשיים. הספירות, כמו גם הכוחות, מחולקות לקטגוריית-מקור עם כוחות שכליים (חב”ד) וקטגוריית-תוצאה עם כוחות רגשיים (חג”ת נהי”מ).

הזוגיות ההכרחית בכוחות השכל

להבנת אופן פעולת כוחות הנפש, יש להתחיל עם כוחות השכל; חכמה, בינה ודעת. השלב ההתחלתי הראשוני בהבנה של כל דבר, מגיע מהשכל שבנפש המשכלת[8] שמכונה “כוח החכמה”. המילה “חכמה” היא מלשון “כח-מה”.

“וביאור העניין כי הנה השכל שבנפש המשכלת שהוא המשכיל כל דבר נקרא בשם חכמה כ”ח מ”ה.

ראשיתו של כל דבר – פתרון לבעיה, המצאה חדשה או סתם מחשבה – מתחיל בהברקה ראשונית מופשטת. ההברקה היא דבר לא מובְנֶה שעדיין לא ניתן להסברה, ולכן מעוררת את התמיהה “מה?”. זהו החכמה, “כוח-מה”. כדי שהברקת החכמה התמציתית לא תתפוגג, עליה להמשיך עוד שלב.

השלב השני הוא מימוש הרעיון התמציתי של הברקת החכמה, הַבְנייתו ופיתוחו, באמצעות התבוננות לאורך ולרוחב[9]. כוח זה השני מכונה “בינה”. כאשר רעיון צולח שלב זה, ניתן לומר ש”הרעיון הגיע לכלל בינה”.

“וכשמוציא כוחו אל הפועל שמתבונן בשכלו להבין דבר לאשורו ולעמקו מתוך איזה דבר חכמה המושכל בשכלו נקרא בינה.

על מנת לפתח את ברק החכמה, עליה לעבור באופן מידי לבינה שתעבד את גרעין החכמה לידי רעיון קוהרנטי מגובש. מסיבה זו, בשעת הבזק הברקה, נוטים אנשים להתרכז בעצמם ולהימנע ממסיחי-דעת, בגינן עלול הרעיון לחמוק ולהתפוגג. הכוחות חכמה ובינה, כל אחד לחוד ושניהם יחד, הכרחיים לקיומו ופיתוחו של כל רעיון או הבנה חדשים. יש לכך גם מקבילה בטבע:

שיתוף הפעולה בין ספירת החכמה והבינה, מקביל לשיתוף הפעולה בין אב לאם. במקרה של הורים התוצר הוא ילדים, במקרה של הספירות התוצר הוא מידה-רגש: אהבה, יראה או פחד מאלוקים.

והן הם אב ואם המולידות אהבת ה’ ויראתו ופחדו.

הספירות הרוחניות, כמו גם כוחות הנפש חכמה ובינה, פועלים בקווי דמיון משותפים, הדומים לפעולה ההדדית של אב ואם. החכמה היא נקודה התחלתית, מתומצתת ומופשטת, כמו זרע האב, שטיפה אחת ממנה מכילה את כל המטען הגנטי. כדי שהנקודה לא תתמסמס ותאבד, חובה שתיקלט במערכת שיכולה לעבד ולפתח אותה לכדי מבנה שלם. אצל הורים, זהו תפקידה של רחם האם. בנפש האדם, זהו תפקידו של הבינה שביכולתה לקלוט הברקות-בזק מהחכמה ולהביאם לידי פיתוח וגמר.

אהבה ויראה – ילדי החכמה והבינה

הברקת חכמה שנקלטת בהצלחה בבינה, מיועדת לקיים המשכיות, להיתרגם אצל האדם לרגש וחיבור לרעיון השכלי. כאשר המושא הרעיוני הוא אלוקים, נשאף שהבנה נכונה ומוצלחת של רעיונות אלוקיים, יהדהדו לעולם הרגש. כיצד עושים זאת? הנה:

כדי שמשכל ייוולד רגש, על האדם להתעמק קודם בגדולת אלוקים, כפי שהוא מתבטא בשלוש רמות: כוח מוגבל הפועל בתוך ובהתאמה לעולם[10]; כוח בלתי-מוגבל הפועל על העולם מבחוץ[11]; כפי שהוא מעבר לכל התייחסות לעולם, עצמות ומהות האלוקים. התבוננות הדרגתית במעלה סולם רמות התגלות האלוקים, תוליד ותעורר תחילה אצל המתבונן הבנה מוחשית על גדולתו האינסופית והאין-תכליתית של אלוקים ועל יראת-הרוממות הראויה לו. הבנה זו תמשיך ותחלחל באדם עד שיתעורר בלבו רגש של פחד מאלוקים.לאחר הפחד והריחוק, יתעורר רגש חדש של רצון להתקרב לאלוקים באהבה עזה ובוערת, בחשק עז והשתוקקות נפשית עצומה[12] לגדולת אינסופיותו. זוהי בעצם שאיפת הנפש לצאת מהגוף ולהיכלל באלוקים (“כלות הנפש”), כפי שמתואר בתהלים בפסוקים[13]: “נכספה וגם כלתה נפשי”[14], “צמאה נפשי לאלוקים”[15], “צמאה לך נפשי”[16].צימאון הנשמה אל האלוקים, הוא מיסוד האש שבנפש האלוקית[17]. על פי חכמת הטבע ועל פי המופיע גם בספר ‘עץ חיים’, יסוד האש פועל בלב. מקור המים והלחות הוא במוח. הלב מסמל את האהבה והמים מסמלים את החכמה. כך פועלים כוחות החסד והגבורה, רגשות האהבה ויראה, בנפש האדם. שאר המידות, כולם הם תוצרי והסתעפויות רגשות האהבה והיראה.

“כי השכל שבנפש המשכלת כשמתבונן ומעמיק מאד בגדולת ה’ איך הוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב, נולדה ונתעוררה מדת יראת הרוממות במוחו ומחשבתו לירא ולהתבושש מגדולתו יתברך שאין לה סוף ותכלית ופחד ה’ בלבו.ושוב יתלהב לבו באהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפצה ותשוקה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ברוך הוא והיא כלות הנפש כדכתיב נכספה וגם כלתה נפשי וגו’ וכתיב צמאה נפשי לאלהים וגו’ וכתיב צמאה לך נפשי וגו’.והצימאון הוא מיסוד האש שבנפש האלוהית וכמו שכתבו הטבעיים וכן הוא בעץ חיים שיסוד האש הוא בלב ומקור המים והליחות מהמוח וכמו שכתוב בעץ חיים שער נ’ שהיא בחינת חכמה שנקרא מים שבנפש האלוהית.ושאר המידות כולן הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן כמו שמבואר במקום אחר.

“ילדי” החכמה והבינה הם הרגשות. קליטת רעיון והתבוננות בו, מפתחים דימוי ייצוגי של הרעיון. כאשר מדובר ברעיון מופשט, כמו אלוקים, חובה שהדימוי יהיה מאוד מוחשי. רק אז יהיה ניתן לפתח רגש, של קירבה או ריחוק, כלפי הרעיון.

התבוננות בדואליות קיומו של אלוקים – בתוך העולם ומופשט ממנו בו זמנית – מעצימות את תפיסת המרחק שלנו מאלוקים ומייצרת רגש של יראת-רוממות. בד בבד, הריחוק שביראה מעורר בתורו תשוקה חדשה של צורך עז להתקרבות מאהבה, עד שהנשמה קָצָה בגוף הגשמי שמפריע לה להתאחד עם מקומה הטבעי, בחיק אלוקים.

הדעת – ממחשבה לחוויה

כאמור, החיבור בין החכמה והבינה, ה”הורים”, מאפשר להוליד רגשות. פעולת החיבור נעשה באמצעות כוח שלישי – הדעת.

הספירה השלישית, ספירת הדעת, היא מלשון “והאדם ידע את חוה”[18] המופיע במקרא (בקשר לחיבור של אדם הראשון עם חוה רעייתו). המילה “דעת” משמעה התקשרות והתחברות עמוקה לדבר. כאשר מדובר ברעיון שכלי אלוקי, המשמעות היא התרכזות מעמיקה וחזקה מאוד, ללא שום הסחת דעת, במושא המבוקש – גדולת אין סוף. כוח הדעת הכרחי גם לאדם חכם ומוכשר, שאם לא יתרכז בצורה חזקה ובאופן ממושך ברעיון המבוקש, לא ייצר בנפשו יחס של אהבה או יראה כלפי הרעיון, כי אם תחושה של רגש מדומה ולא אמתי. מסיבה זו, כוח הדעת הכרחי לקיום ופעולת כל המידות – שמתחלקות לענף החסד-אהבה והגבורה-יראה ונספחיהם – וכולם כלולים בו.

“והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ברוך הוא ואינו מסיח דעתו כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמתית כי אם דמיונות שווא ועל כן הדעת הוא קיום המידות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פירוש אהבה וענפיה ויראה וענפיה:

לספירות “ההורים”, מצטרף, אם כן, הדעת שתפקידו לגרום לחיבור בין ההורים למטרת הולדה. אין מדובר בחיבור שטחי של קירבה טכנית, אלא בהתרכזות ממושכת ואינטנסיבית, תוך התעלמות והתנתקות מכל הסובב. המטרה: לייבא לעולם הרֶגֶש תמונה חיה של המציאות השכלית הרוחנית. רק כך יתעוררו כוחות הרגש לפתח יחס לרעיון המופשט ולקבוע קניין בנפש האדם.

סיכום

הנפש האלוקית של האדם, מורכבת מעשר כוחות הנובעות ומקבילות לעשר הספירות הרוחניות. הללו מתחלקות לשתי קטגוריות: כוחות השכל והקוגניציה הכוללות את חכמה בינה ודעת, והן המקור לפעילותם של כוחות המידות הכוללות את חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות.

בגיבוש רעיון שכלי, קיימים שני שלבים ראשוניים: החכמה – קליטה ראשונית של רעיון תמציתי ומופשט. הבינה – כדי שהרעיון לא יחמוק, יש צורך שייקלט ויתגבש בבינה. חכמה ובינה פועלים כמו מערכת יחסים בין אב לאם. האב תורם טיפה מרוכזת ומתומצתת שנקלטת אצל האם. התוצר של ההורים הוא וולד. התוצר של חכמה ובינה הוא רגש.

כמו שאצל הורים, חובה שיהיה חיבור בין האב לאם, גם בין חכמה ובינה חובה שיהיה חיבור כדי שייווצר רגש. הגורם לחיבור הוא הכוח השלישי, הדעת. מאפייניו: התרכזות ממושכת ומעמיקה ברעיון – התבוננות – במטרה לְמַצוֹת את ההבנה ולקבל המחשה חיה של ההשכלה הרעיונית. רק באמצעות הדעת יכול להתעורר רגש אמתי כלפי רעיון.

אם מדובר על הנפש האלוקית, הרי כאשר אדם מתבונן ממושכות על אלוקים; כפי שהוא פועל בתוך העולם, מעל העולם ובניתוק מהעולם – יתקבל אצלו דימוי מוחשי של המורכבות האלוקית המופלאה. דימוי זה יעורר אצל האדם רגש ראשוני של פחד מגדלות אלוקים, אך בה במידה גם תשוקה על-אנושית להתמזג ולהיכלל בו.

אלו הם – רגשות היראה והאהבה – רגשות הבסיס שמתעוררות על ידי חיבור החכמה והבינה. כל שאר הרגשות של האדם, הם הסתעפויות מרגשות יסוד אלו.

יודגש: תנאי הכרחי להולדת רגש אמתי משכל, הוא התמקדות מוחלטת במושא הרעיוני. אחרת, גם אדם כשרוני וחכם, יוליד רק רגשות שווא שיפוגו במהרה. מסיבה זו חשיבותה של הדעת גדולה מאוד, עד שכל שאר הכוחות נחשבות ככלולות בה.

 

מסקנה והצעות ליישום מעשי:

שילוב הפעולה בין הכוחות הקוגניטיביים חכמה ובינה, באמצעות כוח הדעת – הכרחיות על מנת לקבל רעיון, להבין אותו ולהתחבר אליו אישית ורגשית. משמעות הדברים היא: אם איננו רוצים לאבד את הדעת בעידן מהפיכת המידע – עלינו לדעת את הטקסטים ולגשת אליהם בצורה שיטתית. רק כך נמקסם את תהליך הלמידה ונפיק ממנה את המירב.

על כן:

• נבחר היטב את הטקסטים בהם נשקיע. ללמידה איכותית, משמעות רבה על עיצוב עולמנו הפנימי.
• נקרא את הטקסטים במתינות ונאפשר לתודעה להרהר בה.
• נלמד לזהות רעיונות שמבריקים לנו בראש (חכמה).
• נהיה מודעים לצורך להחזיק ברעיונות שלא יפרחו ולאפשר להם לעבור עיבוד והַבְניה (בינה).
• ובעיקר: נתאמן לפתח יכולת התרכזות ממושכת, על מנת לעורר חיבור אישי לרעיונות (דעת).
• רעיון שעורר בנו רגש – נמשיך להרהר בו עד שיעלו לנו, בסיבוב שני, רעיונות נוספים או שישוכללו הרעיונות הקיימים.

 

 

נמשיך להתחבר, אישית ורגשית לרעיונות, עד שיתורגמו ליישום מעשי. בכך נשלים את מעגל

[1] שאול פוקס (1998). הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי. הוצאת אוניברסיטת בר-אילן; Baron, R. A., and Byrne, D. (2000) Social psychology. Boston: Allyn and Bacon.

[2] יונתן גושן-גוטשטיין ודן זכאי (2006). פסיכולוגיה קוגניטיבית – כרך ב. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.

[3] שרה דרויאן (1999). עקרונות אבולוציוניים בהתפתחות החשיבה. רעננה: רמות.

[4] המושג “עשר הספירות” מתייחס לעשרה כוחות רוחניים דרכם ברא אלוקים את העולם. הספירות-כוחות מקבלים את האור האלוקי הבלתי מוגבל ומעבות אותו עד שיתאפשר ממנו קיום עולם מוגבל. מערכת הספירות היא אינסופית היות ובכל ספירה קיימת התכללות של כל הספירות עד אין סוף. תורת החסידות הוסיפה נדבך משמעותי לעשר הספירות: השתקפות עשר הספירות באדם, בצורת עשר כוחות נפשיות. עשרת הספירות (והכוחות) הם: חכמה (ביטול), בינה (שמחה), דעת (יחוד), חסד (אהבה), גבורה (יראה), תפארת (רחמים), נצח (בטחון), הוד (תמימות), יסוד (אמת), מלכות (שפלות).

[5] המושג “השתלשלות” או בשמו המלא “סדר השתלשלות מופיע כאן על רקע התחקות אחר מרכיבי הנפש, שמתחיל במרכיבי העולמות הרוחניים – הספירות. היווצרות העולם הגשמי היא הפרק האחרון בסדרת השתלשלות של אורות אלוקיים, מממדים רוחניים למציאות גשמית. בכל אורך ההשתלשלות פועלות במקביל מערכות זהות של עשר ספירות, כאשר השוני בין מערכת ספירות למשנתה, היא ברמת הזיכוך והעידון של הספירות.

באופן כללי קיימים ארבעה עולמות רוחניים המשתלשלים זה תחת זה, כאשר העולם הגבוה ביותר הוא רוחני ומזוכך ביותר. ככל שיורדים בסדר השתלשלות העולמות, מציאות העולמות מתעבה ומתגשמת ומאפשרות הגשמה נוספת של האור האלוקי. בתחתית ההשתלשלות קיים עולם גשמי ואנוכי לחלוטין, כאשר המציאות הרוחנית בטהרתה מוסתרת בה לחלוטין.

ארבעת העולמות הם – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה (או בקיצור אבי”ע): אצילות – עולם שכולו רוחניות והיעדר אנוכיות; בריאה – עולם שרובו רוחניות אך מתחיל בו אפשרות לאנוכיות; יצירה – עולם שהרוחניות והאנוכיות קיימים בו בשווה; עשיה – עולם שכולו אנוכיות המכחיש את הקיום הרוחני. בתחתיתו של עולם זה, קיים עולם העשייה הגשמי שהוא העולם הפיזי בו אנו חיים.

[6] העולם נברא בשישה ימים, כאשר בכל יום מימי הבריאה “האירה” ספירה אחת. על ששת ימי בראשית יש להוסיף את היום השביעי, יום השבת ובכך לקבל שבעה ימים שהם כנגד שבע הספירות.

[7] אפשרות נוספת להסביר את יחסי הגומלין בין השכל למידות הוא, שכוחות הרגש יכולים להתייחס רק לאובייקטים שהתודעה מכירה. דבר שהאדם כלל אינו מכיר, אינו יכול לפתח אליו שום רגש. מסיבה זו מכונות ספירות החב”ד כ”אמות” כי בלעדיהן הרגש כלל לא יוכל לפתח יחס, מאחר ומה שהרגש אינו מכיר, לא קיים עבורו (שטיינזלץ).

[8] המושג “נפש המשכלת” הוא כינוי לכוח השכל שבאדם שפועל עם ייצוגים מופשטים, בניגוד לרגש שפועל עם ייצוגים אנושיים (תורת מנחם – התוועדויות, כרך ט”ו (שנת תשט”ז), עמוד 4).

[9] המושג “התבוננות” מתאר התרכזות מעמיקה בסוגיה מופשטת עד כדי מיצוי הבנתה. שיאה של ההתבוננות היא יכולת ההמחשה והולדת רגש. בהקשר לכך ישנו ביטוי “להתבונן לאשורו ולעומקו” שמבטא שני שלבים בפיתוח ופירוט רעיון. “התבוננות לאשורו” זו הורדה אורכית של הרעיון למשלים ולהבנה בהירה יותר. “התבוננות לעומק” פירושו התמקדות בחידוד הבנת הגרעין הנקודתי של הרעיון ומציאת נקודות ההשקה שלו עם רעיונות אחרים.

[10] המושג “אור הממלא כל עלמין” משמעו הארה של אור-אין-סוף, המצומצמת ומותאמת לעולם (הארה אימננטית).

[11] המושג “אור הסובב כל עלמין” משמעו הארה של אור-אין-סוף, בלא צמצום והתאמה לממדי העולם (הארה טרנסצנדנטלית).

[12] הלשון בטקסט המקור הוא: “אהבה עזה כרשפי אש בחשיקה וחפיצה ותשוקה ונפש שוקקה”. חשיקה, חפיצה, תשוקה ונפש שוקקה, הם ארבעה ביטויים שמופיעים הרבה יחד ולכל אחד מהם משמעות ייחודית: “חשיקה” – רציה ומשיכה אל דבר, תוך התרכזות במושא הנחשק בלבד. חפיצה – רצון פנימי, שאינו כדי להשיג דבר אחר באמצעותו. תשוקה ונפש שוקקה – משיכה ותשוקה בוערת שאינה יודעת מנוח.

[13] שלושת הפסוקים מרמזים על שלושת ההתבוננויות המנויות לעיל: ממלא כל עלמין, סובב כל עמלין, וכולא קמיא כלא חשיב.

[14] תהלים, פ”ד, ג’.

[15] תהלים מ”ב, ג’.

[16] תהלים ס”ג, ב’.

[17] על פי אדמו”ר הזקן, הנפש מורכבת מארבעה יסודות; אש, רוח, מים, עפר. ראה על כך בהרחבה בספר התניא, פרק א’.

[18] בראשית, ד’, א’.