Freedom from Addiction
שיטת הגמילה של ליובאוויטש

מה הדרך היעילה להפסיק התמכרויות למעשים לא נכונים? ואיך פשוט ‘לא לעשות’ זה לפעמים פתרון מעולה? ● ‘אתכפיא’: הדרך הקלה להיגמל מהרגלים לא טובים

הרגלים לא טובים

התמכרות היא המגפה של הדור. המון אנשים מתמכרים – לסיגריות, לוואטסאפ, לשוקולד ולעוד הרגלים אחרים לא רצויים. הצריכה הקבועה משתלטת על האנשים, והם מתקשים לוותר על אותם פעילויות שהתרגלו אליהם.

לעתים מדובר בהתמכרויות קשות, אך אחוזים ניכרים מהאוכלוסייה חווים התמכרויות קלות, או כפי שמקובל לכנות אותם: “הרגלים רעים”.

ולמי בעצם אין איזה הרגל לא טוב או מעשה שהיה רוצה לא לעשותו עוד? מי מאיתנו לא ניסה ‘להשתנות’ ולהפסיק עם ההרגלים האלה, ולמרות הרצון העז להימנע מלחזור ולבצע, אנו שוב ושוב חוזרים לעשות אותם, ולא מצליחים להשתחרר מהמעגל שלא נגמר.

מדוע כל כך קשה לנו להשתחרר מאותם הרגלים? מדוע אנחנו נוטים לחזור אליהם פעם אחר פעם, ושוב להתחרט?

הייאוש והוויתור

אפשר להצביע על שתי סיבות מרכזיות עמם אנחנו מתמודדים כשאנחנו שבים וחוזרים אל ההרגלים הבעייתיים:

א) הייאוש – ככל שאנו מנסים ומתגברים, אנחנו מגלים כמה קושי קיים להשתנות. הכוונות שלנו טובות, אבל המציאות תמיד מחזירה אותנו לקרקע, כשאנו מגלים שהמשיכה לדברים הלא טובים, עדיין מפעפעת בנו. וגם אם הצלחנו לשנות הרגל אחד, אנחנו ממשיכים להתמודד עם הרגלים לא טובים אחרים, ולא יוצאים לדרך חדשה ועצמאית לחלוטין.

ב) תחושת הוויתור – כשאנחנו כבר מצליחים להתגבר על ביצוע מעשה שאיננו רוצים עוד לעשות, אנו חשים את עוצמת החוסר שנפער בקרבנו, ואז אנחנו שוב פעם נופלים, כדי לספק את הדחף שנראה כי הולך וגובר, ולא מתכוון לעזוב אותנו בקרוב.

הגישות המסורתיות מציעות לנו להעצים תכונות חיוביות בקרבנו, כדי לעמעם את המשיכה לדברים הלא טובים; להתמקד בתכונות הלא רצויות של הדבר, בדוגמת “התניה אופרנטית”; יש אפילו הממליצים על “מניפולציות” שונות; אחרים קוראים לתפילה לבורא העולם שיסייע לנו לשוב בתשובה, ויש שמציעים להפעיל את כוח הרצון, להגביר את הצורה על החומר, ולוותר על תחושת הסיפוק הזמנית, למען תועלת עליונה יותר ועמוקה יותר[1].

אלא שתיאוריה לחוד ומציאות לחוד, ורבים לא מצליחים בעזרת עצות ותובנות אלו שלא לשוב עוד למעשים והרגלים שביקשו לזנוח ולמגר לחלוטין את המוטיבציה לעשיית המעשים וההרגלים הללו.

שכן, גם אם מישהו יצליח להימנע למשך זמן מביצוע מעשה מסוים – הרי שתחושת ההחמצה והחוסר לא תמיד ייעלמו, והמשיכה תמשיך לבעור ואף לגדול. אנשי מקצוע[2] מסבירים שגם אם נפעיל את כוח הרצון ונצליח להימנע ביום אחד, מאגרי הכוחות של האדם הרי מתחדשים במשך כל לילה, כך שלמחרת יופיעו כוחות מחודשים בגוף להמשיך את המאבק של המשיכה הישנה עם הרצון להימנע. כך גם במצבים של סטרס או תשישות, קיימת נטייה להישען על ההרגלים הללו.

הפתרון שתורת החסידות מציעה, נקרא ‘אתכפיא’ או ‘שבירת הרע‘, והוא עוסק בשלב הראשון והבסיסי דרכו עובד אלוקים יכול לסיים את שרשרת הרגלי העבירות שלו, וכן דרך הקוראת לקידוש חייו של האדם גם מדברים מותרים אך לא מוכרחים[3]. האם הפתרון שהיא מציעה, יכול לעזור לכל אחד מאתנו להשתחרר מהרגלים לא נכונים? האם היא מסוגלת להתמודד עם המכשולים המקשים על הפתרונות הקלאסיים לעבוד?

להשתנות או לכפות?

המילה ‘אתכפיא’ בארמית, פירושה: לכפות. המשמעות הרחבה של המילה, מתייחסת לאחד היסודות החשובים של עבודת החסידות – הקוראת לאדם לכפות באופן מעשי את מה שהוא מבין כי נכון לעשות, בניגוד למה שהוא רוצה ומרגיש[4].

המקבילה של ה’אתכפיא’ היא עבודת ה’אתהפכא’ שפירושה: להפוך, והיא עוסקת באדם העושה שינוי פנימי בקרבו, עד כדי כך שהוא רוצה ומרגיש בטבעיות שאינו רוצה לבצע מעשים שאינם נכונים בעיניו[5].

בספר התניא, שכתב רבי שניאור זלמן מליאדי, מייסד חסידות חב”ד, מוסבר כי לא כל אדם מסוגל להפוך את נפשו ולהרגיש בטבעיות תשוקה רק לדברים טובים (“אתהפכא”). לכך מסוגלים רק יחידי סגולה מועטים. על רוב האנשים מוטל להילחם ללא הרף עם הרצונות וההרגלים הבלתי רצויים (“אתכפיא”).

מה בדיוק בגישת ה’אתכפיא’ מהווה בשורה על-פני גישות אחרות ביהדות ובספרות המקצועית? לכאורה אפשר לחשוב שהרעיון העומד מאחורי ה’אתכפיא’ הוא די פשוט ולא מחדש דבר, ובהשקפה ראשונה גם לא נראה כל-כך יעיל… לשם כך, עלינו ללמוד כמה פרקים חשובים בעבודת ה’אתכפיא’…

דרך אין סופית

המעלה הראשונה והבולטת בשיטת ה’אתכפיא’ היא – שאינה חוששת ממלחמה ללא הכרעה. שימו לב למילים העוצמתיות של רבי שניאור זלמן, בפרק כ”ז של ספר התניא, המביע בשפתו את הצורך להשלים עם העובדה שמדובר בדרך אין סופית:

“ולכן אל יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו, כי אולי לכך נברא, וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד”.

מרבית הגישות המבקשות להתמודד עם שינוי הרגלים, מחפשות דרכים לפתור את הבעיה בצורה קבועה. כלומר, לחולל שינוי פנימי ומהותי שישפיע גם על ההתנהגות.

החיסרון בניסיון לקשור את הפסקת ההרגלים בשינוי מהותי הוא שכל אחד מטבעו מתחבר ומזדהה עם רעיונות ומוטיבים אחרים, וכך גם אולי כל אחד יכול להתחיל את הדרך הארוכה והמייגעת, אבל רבים לא מצליחים לשרוד עד הסוף.

אז זהו אם כן השלב הראשון והעקרוני של ה’אתכפיא’: לא לפחד ממאבק בלתי נגמר.

כמדומה שאין עוד גישה הרואה כך את הדברים. הכול רואים בהרגל בעיה, ובאי קיומו של ההרגל מצב אידיאלי, שאליו צריכים לחתור. עבודת ה’אתכפיא’ סבורה כי המצב ה”בעייתי” והניסיון למנוע הרגלים לא טובים – הוא האידיאל. אל לנו לחוש בעמדת נחיתות כלפיו. על האדם לראות במאבק חוויית חיים מאתגרת שמלווה אותו בכל צעד, כשכל ניצחון קטן מוסיף נקודות זכות שמצטברות. חסידים היו שואפים לעשות ‘אתכפיא’ לא רק כי מוכרחים, אלא כי רוצים![6]

‘רק עוד פעם אחת’…

גישות רבות מייעצות לאדם להתגבר על תאוותיו מתוך הבנה שהן אינן נכונות, או מתוך בדרך חיים שמבכר את הרוחניות על החומריות. כלומר, הם קוראים לו לוותר על ההרגלים, בכדי להגיע למקום גבוה וטוב יותר.

אלא שהתחושה כי מדובר בוויתור, היא זו שמפילה אותנו שוב ושוב. גם כשאנחנו כבר מצליחים להימנע מההרגל לתקופה מסוימת, אנחנו עושים זאת מתוך העדפת משהו עליון יותר, ובתוכנו קיים עדיין הגעגוע, גם אם כרגע מוכנים לוותר עליו. גם אם אנחנו מתחברים לרצונות עמוקים וטובים יותר בקרבנו, אנחנו עדיין לא פותרים את התחושה שחסר לנו משהו שאהבנו לעשות.

התפיסה הזו למעשה מושרשת בנו והיא המייצרת את הדחף הטבעי שאומר “רק עוד פעם אחת” אחרונה, מתוך תקווה שהפעם הזאת תמלא ותספק את החיסרון שנפער, ונוכל להפסיק לעשות את ההרגל. אנחנו חושבים שכך יהיה לנו קל יותר לבטל את המשיכה אליו.

אלא שחזרה על המעשה שוב, לא רק שאין בכוחה לכבות את המשיכה, היא אף מעוררת את התוצאה ההפוכה: לרצות עוד מהדבר שאותו כביכול מפספסים. כל עוד התפיסה היא שמדובר בהחמצה כזו או אחרת, אז גם אם כרגע מצליחים להתגבר ולהתעלות, הרי שהמשיכה תתחזק ובשלב כלשהו של חוסר כוח או חולשה, היא תכריע אותנו.

יכול אדם לעבור תקופה ארוכה של שיכרון הצלחה מתוך תחושת התעלות והתגברות, אך ספיקות ינקרו במוחו ללא הרף – האם הכמיהה לשוב אל ההרגלים תיעלם? מתי כבר אהפוך להיות מאושר ולא להיזקק לאותם הרגלים?

לא לחזק את השרירים

הרעיון של ה’אתכפיא’, או כפי שהוא מכונה במקומות אחרים בחסידות – עבודת השבירה[7], מתבסס על הכלל הבא: ככל שמשתמשים יותר עם כוח מסוים – מחזקים אותו, וככל שנמנעים מלהפעיל כוח כלשהו – מחלישים אותו[8]; ממש כמו שרירי הגוף, שהשימוש וההתעמלות – מפתחים אותם, וחוסר הפעולה בהם – מנוון אותם.

אז תכניסו לראש: ההרגלים הלא טובים לא ממלאים את הגוף והנפש, ולא מספקים להם מזון נצרך. “רק עוד פעם אחת”, לא יעזור לכבות את התשוקה. להיפך – הוא מזין אותה. עצם העשייה והחזרה על ההרגל הלא טוב הוא שמעורר את הצורך לשוב ולעשות אותו; אם רק נשבור את המעגל הזה – נחוש פחות את התשוקה לחזור ולעשות, ולא נצטרך לוותר על משהו.

לכן כדי להצליח בסיום ההרגל, אנו מוכרחים להיות מודעים לכך שעם הרעב, יבוא השובע… אם נדע בצורה ברורה שלא מדובר בוויתור, נוכל להפסיק עם ההרגל בקלות רבה יותר ובצורה סופית ומוחלטת.

וכך אומר רבי יוסף יצחק שניאורסון, הרבי הקודם של חסידות חב”ד, במאמר “כי עמך הסליחה” שנאמר בי”ח אלול תש”ט (12.09.1949)[9]:

“והנה השבירה היא על ידי הפרישות בפועל ממש, ניט טאן וואס ער וויל [=לא לעשות מה שהוא רוצה], שעל ידי זה דווקא נשבר רוח התאווה כו’.

“והנה כשם שעל ידי שימוש בכוחות הטבעיים מתגברים, הנה כמו כן להיפך – על ידי העדר הפועל, נשבר רוח התאוה הטבעית כו'”.

בהמשך דבריו שולל הרבי את הגישה שאינה רואה בעצם ההימנעות מהמעשה דבר הכרחי, ובעיניה כדי לשנות הרגל העיקר הוא לעשות אותו ללא הרגש והזדהות פנימית (“בלא לב ולב”):

“והפרוש העדר הפועל – הוא שלא לעשות… בפועל ממש! ולא כטעות הטועים בעבודה, וחושבים, דכאשר פועלים בעצמם שלא לעשות הדבר… בלב ולב – הרי כבר פעל זיכוך ובירור… הנה… עוד לא פעלו בעיקר הדבר, שהוא שבירת הרצון, שבזה דווקא נשבר רוח התאוה …ואופן השבירה הוא בלי שום טענה ומענה, שגוזר עליו… לפרוש מהם בפועל ממש, ואינו נכנס עמו בדברים והסברים…”[10].

אסטרטגים מול לוחמים בחזית

עיקרון נוסף של ה’אתכפיא’ הוא שההחלטה צריכה להיות גמורה, ללא שום אפשרות לחזור אחורה. כשרוצים לחולל שינוי – חייבים להסתער. להילחם ללא נתינת מקום לניצחון האויב. עצם העובדה שמוכנים ללכת עד הסוף – מעניקה תוקף להחלטה. היא מסירה את קורי הספיקות האחרונים שנותרו, ולא מעלה כאפשרות פרקטית את הרעיון לשוב ולחזור למעשה הלא רצוי.

רעיון זה מוסבר במקומות רבים, ובאריכות במאמר ‘אמר רבי אושעיא’ שנאמר בי”ט כסלו תרפ”ט (02/12/1928), וכך אומר הרבי[11]:

“והנה בעניין כיבוש המלחמה, הנה הגם שיש טכסיסי מלחמה והם חכמות עמוקות באופני הנהגת המלחמה בחכמה ומועצות בהשכלות והמצאות, וישנם חכמים גדולים השוקדים בהחכמות כו’, וישנם אנשי החיל שאינם יודעים כלל עמקי החכמות של טכסיסי המלחמה, כי אם הם עובדים באמונה ובמסירת נפש,

“הנה באמת העיקר הוא המסירת נפש, וכמו שאנו רואים במוחש דכל עיקר עניין כיבוש המלחמה אינו תלוי אלא באלו הלוחמים במסירת נפשם ממש, שהן המה המנצחים”.

את העצות המבוססות על שינוי תפיסתי, ניתן להשוות לאסטרטגים צבאיים חכמים שיושבים במשרדים מרווחים ומטופחים, ושוקדים על תכנון המלחמה כמו גם דרכים ליצור הפחדה פסיכולוגית של האויב.

אולם את גישת ה’אתכפיא’, לעומת זאת, יש לדמות לחיילים הנמצאים בחזית, בקו האש. הם אינם מודעים לכל החכמות שעומדות מאחורי האסטרטגיה המלחמתית שהם שותפים לה, אלא עובדים בתמימות לפי ההוראות שניתנים להם, ובעיקר מתוך חירוף נפש. בעיניהם אין אופציה של לא לנצח.

שבעה דורות של ‘אתכפיא’

מעת ייסודה של חסידות חב”ד, המתכון הזה הוכיח את עצמו. חסידים רבים עשו תשובה מוחלטת, חוללו שינוי התנהגות משמעותי, והתנהלו בצורה שמבחינה מקצועית קשה להבין כיצד אדם מן השורה מסוגל לחיות במסגרת חיים תובענית שכזאת. מה שהחזיק את אותם החסידים, היה עבודת ה’אתכפיא’. חסידים אלו מלכתחילה לא ראו קושי להימנע ממעשים לא רצויים, כפי שקשה לאדם ממוצע, שכן מבחינתם הייתה זו עוד משימה, קיום השליחות עלי אדמות – אתכפיא!

הנחיות מעשיות

כשאנחנו עומדים מול התמכרות שאנחנו לא מסוגים להיפטר ממנה, נמשכים בחוזקה לשוב ולעשות אותה, אך מבינים שהיא אינה רצויה – עלינו להימנע מחיפוש הסברים ודרכים לצאת למנוחה. זה ארוך, מתיש ולא תמיד קורה. עצם התפיסה הזו מייאשת אותנו מלכתחילה, וגורמת לנו פחות לנסות ולהאמין ביכולות שלנו להפסיק את ההרגלים. אל לנו לפחד להילחם באופן קבוע, אלא לראות זאת כחוויית התפקיד שלנו בעולם.

שנית, עלינו להשתחרר מהמחשבה שהימנעות ממעשה כלשהו, תגרום לנו לחוסר נפשי גדול יותר. מה שמזין את תחושת החוסר הוא התפיסה שקיים כאן וויתור. והאמת היא שאם נמנע מהמעשה, כבר לא נחוש משיכה וצורך בו כמו בעבר.

לסיכום:

• תקראו שוב את המאמר הזה ותפנימו את הרעיונות שלו. הבנת העקרונות תסייע ביישום בשטח.
• אל תצפו לשינוי פנימי ברגע אחד. אל תדרשו את השינוי הזה בכלל. תיהנו מעצם המחשבה שנועדתם להילחם ולהתמודד.
• כשאתם מפסיקים לעשות את אחד ההרגלים, אל תחשבו שאתם מפסידים משהו. ככל שנמנע ממנו יותר – הוא יפסיק להטריד ולמשוך אותנו, והתשוקה אליו תכבה.
• החליטו בכל התוקף שאתם לא חוזרים על אותם הרגלים שליליים, באיזה מצב שלא יהיה. אנחנו לא זקוקים להם.

הארות ומקורות

[1] ראה מאמרו של ד”ר שניאור הופמן, “תובנות חכמי ישראל כדרך לשינוי התנהגות” – בו מסכם שיטות שונות ביהדות העוסקות בשינוי התנהגות, תוך השוואה לגישות פסיכולוגיות רלוונטיות.

[2] ע”פ ריצ’רד אוקונור, מחבר הספר “Rewire”.

[3] במסגרת מאמר זה, נעסוק רק בהיבט הראשון של ‘אתכפיא’ – ההימנעות ממעשה כדרך לשינוי הרגלים.

[4] החסידות מבדילה בין ה”לבושים” – המחשבה, הדיבור והמעשה – עליהם יכול האדם לשלוט בכל רגע נתון מבחינה מעשית, לעומת הכוחות הפנימיים – ההבנה והרגשות – שבכדי לשנות אותם, נדרש האדם לעשות דרך ארוכה הכוללות תהליך המבוסס על תפיסה חדשה ושימוש בכוח הדעת ככלי להפנמה. ראה “תניא”, פרק ג’.

[5] ראה ב”תורת מנחם” תשי”ב חלק ג’, ע’ 127.

[6] על התענוג בעבודת ה’אתכפיא’ – ראה גם ב”תורת מנחם” תשי”ג חלק ג’, ע’ 81.

[7] על ההשוואה ביניהם ראה גם בספר המאמרים תרצ”ב, ע’ קפז.

[8] יש לציין שהרעיון של ‘אתכפיא’ אינו נובע מתוך אמונה שמכלול אופי האדם מונע באמצעות התנהגות בלבד, בדומה לאסכולה הפסיכולוגית ההתנהגותית”Behaviorism”) ). החסידות מאמינה בכך ש”מוח שליט על הלב”, ובכוח שינוי תפיסתי להשפיע על האדם; אלא שלא דורשים זאת מכל אחד ובפרט לא כשלב בסיסי וראשון לשינוי התנהגות.

[9] ספר “מאמרים מלוקטים” מאדמו”ר הריי”צ מליובאוויטש, חלק ב, ע’ 17.

[10] שם, ע’ 18.

[11] שם, ע’ 85.