Resurrection
סוגיות עמוקות בחסידות על עולם התחיה מופשטות ומבוארות

סוגיות עמוקות בחסידות על עולם התחיה

מופשטות ומבוארות

(פרסמתי את זה בשנת תשס”ט בקובץ שיצא לאור בארץ בשם עולם התחיה וכעת נערך עם כמה הוספות)

הזמן שלאחר ביאת המשיח מורכב משתי תקופות כלליות: הראשונה – הזמן שעד תחיית המתים המכונה תקופת ימות המשיח, והשניה – הזמן שלאחר תחיית המתים שכמה כינויים לו:

‘עולם הבא’, ‘עולם התחייה’, ‘זמן השכר והגמול’ ו’תקופת תחיית המתים’. תקופה זו האחרונה תהיה שונה לגמרי במהותה ועניינה מתקופת ימות המשיח.

אמנם לפי שיטת הרמב”ם יהיו שלוש תקופות: תקופה שלפני תחיית המתים ובה עולם כמנהגו נוהג, תקופה שלאחר תחיית המתים שאז יהיה שינוי מנהגו של עולם, ותקופת עולם הבא שבו יהיו נשמות ללא גופים, וזהו זמן השכר והגמול. אך רוב המפרשים סוברים וכן סוברת תורת החסידות שתקופת עולם הבא היא לנשמות בגופים דווקא, וממילא היא תקופה אחת עם תקופת תחיית המתים.

במאמר זה צועדים אנו כמובן לפי שיטת תורת החסידות שזמן השכר והגמול חד הוא עם תקופת תחיית המתים.

מכיוון שהן גן עדן – העולם שלאחר המיתה והן זמן השכר והגמול אחר שיחיו המתים, נקראים שניהם בשם עולם הבא, כינוי שווה לשני ענינים שונים, גרם הדבר לטעויות ולבלבול מה בין שני הענינים. ולכן ראוי להבהיר שכל פעם שמוזכר בסתמיות וללא פירוט במבוא זה המושג “עולם הבא” הכוונה לזמן שאחר תחיית המתים.

כמו כן ראוי להבהיר שישנם ענינים ויעודים שונים שנכתב עליהם במקורות חז”ל ובתורת החסידות שיהיו לעתיד לבוא, ויש לחלק ולהבדיל היכן מדובר אודות ימות המשיח, היכן מדובר אודות תחיית המתים, ומתי הכוונה לכללות הזמן דימות המשיח הכולל את שתי התקופות גם יחד.

מובן ופשוט שמכיון שנושא זה הובא פעמים אין ספור בתורתו של רבינו, אין אנו מתיימרים ולו במעט להקיף את הנושא כולו ולהביא את התייחסותו המלאה של רבינו לתקופה זו, אך עם זאת סבורים אנו כי טעימה על קצה המזלג יש כאן.

זמן השכר והגמול

מטרת ירידת נשמתו של היהודי בפרטות, ומטרת בריאת העולם בכללות, הם לזכך ולברר את הגוף הגשמי שיהיה מקום משכן לה’, ולהפוך את העולם הזה הגשמי והחומרי למקום הראוי לדירת ה’, לשם כך ניתנו ליהודי מצוות, שעל ידם ביכולתו לברר ולזכך את גופו והעולם.

בגמר העבודה, כלומר, בזמן שהעולם יהיה נקי ומבורר לגמרי גם מרע נעלם ששכן בו, תתרחש תחיית המתים ותתחיל תקופת עולם הבא.

כמו בכל עבודה ששכרה מגיע בסיומה, כך גם בנדון דידן, לאחר סיום עבודתנו נקבל את שכרנו. אך שונה הוא מתן שכרו של הקב”ה ממתן שכר פועל רגיל, בעוד שאצל הפועל הרגיל השכר והעבודה הם שני דברים נפרדים, אצל הקב”ה שכר המצוה היא המצוה עצמה: מצוה היא מלשון צוותא וחיבור של היהודי עם הקב”ה. שכרה הוא איפוא שנראה את הצוותא וחיבור בדרגא הנעלית ביותר – גילוי עצמותו ומהות א”ס ב”ה בעולם.

שכר זה אינו דבר נפרד מעבודתנו, כי זהו כל תכלית פועלנו בזמן הגלות – לברר את העולם, השכר הוא רק שיתגלה מה שפעלנו והמשכנו בנו ובעולם – גילוי עצמותו ית’ שנמשך על ידי המצוות.

זוהי גם הסיבה לדברי חז”ל בריש פרק חלק בסנהדרין ש”כל ישראל יש להם להם חלק לעולם הבא”, היות שאפילו על פושעי ישראל נאמר שהם “מלאים מצוות כרימון”, א”כ מובן שגם להם מגיע שכר זה.

כמו כן מובן שכל היעודים של עולם הבא נעוצים במשמעותו הפנימית של השכר, ולדוגמה: הטעם למה שארז”ל (ברכות יז) שעוה”ב אין בו לא אכילה ולא שתייה, הוא מפני שבעוה”ב יוסרו מעלינו מגבלות הגוף עקב היותנו קשורים עם הקב”ה בגלוי.

סעודת הצדיקים

לעתיד לבוא (ראה בהערה הזמן המדוייק[1]) יתקיים מאורע מסוים הקרוי בשם סעודת הצדיקים. מפרטיו הידועים:

הקב”ה יעשה קניגיא – מין משחק – שבו ילחמו שור הבר והלוויתן זה בזה, סיום הקרב יהיה כאשר שור הבר ינגח את הלוויתן ובה בעת הלוויתן ישחט בסנפיריו את השור, וכך ימותו שניהם. הקב”ה יתיר שחיטה זו ובשר זה יהווה סעודה לצדיקים.

במבט שטחי, מאורע זה הוא חלק משכר העבודה בזה”ז שהקב”ה ייתן, אך ברור לכל בר דעת ששכר הצדיקים אינו סעודה ומשחק גשמיים, ודעת לנבון נקל שלא לכך נתאוו ולא למען זה עבדו כל ימיהם.

הביאור בזה:

כאמור לעיל, לעתיד לבוא יהיה גילוי אלקות הנעלה ביותר – כאן למטה, כלומר, האורות הנעלים ביותר שנסתרים כעת מעין כל, יתגלו בעולם הזה.

סעודה זו משקפת איפוא את תוכן התקופה:

הלוויתן נמצא בים ולכן הוא מכוסה מעין כל, וכן אין הוא יכול לצאת מהים מפני שתמיד הוא צריך להיות מחובר למקורו. משא”כ שור הבר גלוי לעין וכן אין ביכולתו להתנתק ממקורו – האדמה, ואין הוא חייב להיות מחובר למקורו תמיד.

מסיבה זו מסמל הלוויתן את הגילויים הנעלים ביותר שלרוב מעלתם אינם באים לידי גילוי, ודרגות גבוהות אלו דבקים תמיד בהקב”ה. לעומת זאת שור הבר מסמל את הדרגות הנחותות יותר והגלויות, שמנותקים כביכול ממקורם.

הקניגיא שתהיה היא שהדרגות הנעלות ביותר יתגלו בדרגות הנמוכות ביותר, מבלי שירדו ממדרגתם, כלומר, יהיה חיבור בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים. העולמות העליונים יאירו ויתגלו בעולמות הנחותים מהם, והעולמות התחתונים יוסיפו עילוי בעולמות העליונים – מעלת הגילוי, שיוכלו להתגלות למטה.

זהו הביאור בכך ששור הבר ישחט – יעלה – את הלוויתן, ובמקביל הלוויתן יעלה אף הוא את שור הבר.

נמצא שלא זו בלבד שאין זה סתם סעודה, אלא אדרבה, בכך ישתקפו כל מעשינו ועבודתנו במשך זמן הגלות.

תקופה שניה – מעלת ישראל

עולם הבא (אחר שיחיו המתים), מחולק הוא גם לשתי תקופות: (א.) זמן השכר והגמול כנ”ל בארוכה, ו(ב.) דרגא גבוהה אף מזה, והיא גילוי שורשם של ישראל כפי שהם מושרשים בעצמות ומהות א”ס ב”ה, “חלק אלקה ממעל ממש”.

דרגא זו תתגלה על ידי הדרגא הקודמת, כלומר, לאחר הגילוי הנעלה של השכר והגמול, יתגלה בנשמות ישראל שורשם העצמי שלמעלה אף מתורה ומצוות, כידוע ומבואר רבות בתורת החסידות.

בעקבות גילוי זה ייווצר מצב מיוחד, בעוד שבכל העולם כולו יהיה גילוי העצמות, אך יהיה זה כדבר זר להם, שהרי הם עצמם אינם מושרשים בהעצמות כישראל שקדמו לכל דבר, אך ישראל מכיוון שתתגלה בהם מעלתם העצמית, יהיה גילוי העצמות כחלק ממציאותם עצמם.

דרגא זו היא אף למעלה מהשכר וגילוי בחירת הקב”ה בישראל, כי בחירה שייכת בדבר זר בלבד, וישראל לא יהיו זרים לגילויים שיבואו מהקב”ה. השם המתאים לדרגא זו הוא “ירושה ונחלה”, כי כשם שאב מוריש לבנו את רכושו לא כשכר, בחירה, ומתנה, אלא מפני שהאב ובנו הם עצם אחד ומציאות אחת, כן הקב”ה יוריש לנו את הדרגות הגבוהות ביותר, וגילויים אלו לא יהיו זרים אלינו אלא יהיו שייכים לדרגתנו.

ובביאור יותר:

בכללות יש ג’ דרגות בקשר של ישראל עם הקב”ה, והם: “חלוקה” “גורל” “וירושה”, וכפי שאומרים לפני תפלת השחר “אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו”.

חלק – מבטא את הקשר של הקב”ה עם בני ישראל המובן בטעם ודעת, מפני שישראל ע”י עבודתם ראויים שיהיה להם קשר להקב”ה, ובדרגא זו יש מעלה וחיסרון. החיסרון הוא שדרגא זו שייכת למציאותם של ישראל – מציאות מוגבלת. אך מצד שני זה עצמו גם מעלה, מכיוון שזה נוגע וקשור במציאותם של ישראל, ואין זה ענין שזר להם, אלא ענין ששייך אליהם באופן פנימי. דרגא זו הייתה גם לפני מתן תורה, שהרי כבר ביציאת מצרים נאמר “בני בכורי ישראל”. לכן דרגא זו היא בכללות בזמן שלפני מתן תורה.

גורל – בחירה היא הדרגא שלמעלה מהשתלשלות, בחירת הקב”ה בבני ישראל, דעל אף שישראל לכאורה שווים לאומות העולם, בכל זאת הקב”ה בחר בהם למעלה מטעם ודעת. וגם בזה יש מעלה וחיסרון: החיסרון הוא שאין זה קשור למציאותם של ישראל, וממילא זה דבר זר להם. והמעלה היא שאורות דרגא זו נעלים ביותר – קדושה לא מוגבלת. במתן תורה התגלתה דרגא זו של “ובנו בחרת מכל עם ולשון”, בחירת הקב”ה בעם ישראל, כח הבורא המתקשר בישראל ע”י תורה ומצוות, ודרגא זו היא בכללות הזמן שממתן תורה עד לעתיד לבוא – זמן עבודת ישראל בקיום התורה והמצוות.

ירושה – נחלה היא הדרגא שלמעלה מהכל, דהרי כל קשר מבטא בשני דברים נפרדים המתקשרים אחד בשני, משא”כ ירושה גדרה היא שהאב והבן הם מציאות אחת, היורש עומד במקום המוריש, ודרגא זו היא למעלה מהכל, כי הרי קשורה היא למציאות של לישראל, ונעלית ביותר למעלה מכל קשר אחר, דבני ישראל והקב”ה הם מציאות אחת.

דרגא זו תתגלה בזמן התחייה לעתיד לבוא – זמן השכר והגמול, או אז תתגלה המעלה העצמית של ישראל, שהם כביכול אחד עם עצמותו ית’, לא בדרך של משפיע ומקבל, אלא גילוי העצמות ממש. ישראל וקוב”ה כולא חד.

מצוות בטלות בעולם חרב

מפני עוצם גילוי האלקות שישרור אז בעולם, לא תהיה כלל נתינת מקום ומציאות של רע בעולם, ולכן הקב”ה ישבית את החיות הרעות, וגם אומות העולם יתבטלו ממציאותם העכשווית, ויהיו בטלים להקב”ה.

זה מה שמכונה בדברי חז”ל האלף השביעי שבו כבר נהיה לאחר ביאת המשיח ואף לאחר תחיית המתים שיתרחשו באלף השישי, ובו יהיה עולם חרב, שהמשמעות הפנימית של הדבר היא, שההעלם וההסתר (“עולם”) יחרב והאור האלוקי יאיר בגילוי בעולם.

על פי זה יובן גם מדוע על תקופה זו נאמר כי “מצוות בטלות לעתיד לבוא”, שהרי בהשקפה ראשונה נראה הדבר תמוה – מדוע דווקא כאשר יגיעו ישראל לדרגא הנעלית ביותר יתבטלו המצוות – אך כאשר נלמד את ביאורו של רבינו בענין נבין שרק המצוות בתור ציווים יתבטלו, כלומר, הציווי על קיומם יתבטל, אך פעולתם תתבצע על ידינו מאליו, ללא צורך בציווי כלשהו.

הסברת טעם הדבר:

ציווי שייך רק כאשר ישנם שני דברים נפרדים: מצַווה המצוה, ומי שנצטווה לקיימה. אך כאשר מדובר בדבר אחד – לא שייך ציווי, וכפי שמובן בפשטות שהאדם אינו צריך לצוות על אבריו בכדי שיישמעו לו.

לכן כיון שבתקופה ההיא גילוי עצמותו ומהותו ית’ יאיר בנו בגלוי, נתאחד ונתבטל לגמרי לרצונו של הקב”ה עד כדי אי היותנו מציאות נפרדת ממנו הזקוקה לציווי.

חיות מהגוף ומעלת הגשמיות

מוסבר בחסידות כי נשמתו של היהודי קודם ירידתה להתלבש בגוף, מצויה בדביקות והתבטלות אל הקב”ה בדרגא נעלית, הרבה יותר מדרגתה כפי שהיא מלובשת בגוף.

מטרתה של הנשמה בירידתה להתלבש בגוף ונפש הבהמית, אינה בשביל עצמה, (שהרי, כמוסבר לעיל, בשבילה הדבר מהווה ירידה עצומה,) כי אם לשם זיכוך הגוף ונפש הבהמית, כיון שהקב”ה לא מסתפק בנשמה לבדה כשהיא בטלה לגילוים הנעלים, אלא רצונו ית’ שהיא תרד למטה דווקא ותברר את הגוף.

מכך מסיק רבינו שבעצם הגוף נעלה יותר מהנשמה, שהרי נמצא שהנשמה יורדת במיוחד כדי לשרת את הגוף ולהביאו למטרה שלשמה נברא. לכן הגוף גומל לנשמה בכך שדווקא על ידו היא מתעלה לדרגות נעלות שמצד עצמה לא יכלה להגיע אליהם.

לעתיד לבוא בזמן בו האדם יגמור לברר את גופו, תתגלה מעלתו העצמית והייחודית של הגוף הגשמי, ולכן אז, הנשמה תקבל חיותה מן הגוף (“הנשמה ניזונת מן הגוף”), שלא כבזמן הזה שהגוף מקבל חיותו מן הנשמה.

עד”ז לענין זיכוך העולם, מכיוון שהקב”ה רוצה שנברר את גשמיות העולם, תתגלה לעתיד לבוא מעלת הגשמיות, כיצד היא מושרשת בדרגות הנעלות ביותר.

על פי האמור לעיל יובן מדוע תורת החסידות סוברת שתכלית השכר ושלימות הבריאה תהיה לעתיד לבוא, לנשמות בגופים דוקא:

מלבד זאת שגם הגוף עבד ולכן מגיע לו שכר על כך, קיימת בגוף מעלה על הנשמה, ותכלית שלימות הבריאה היא כאשר תתגלה מעלתו העצמית של הגוף על הנשמה, שזה מטרת בריאתו, ומובן שכשנגיע סוף סוף לגילוי מעלת הגוף יהיה זה ביחד עם הגוף.

ההכנה וההבאה – מעשה בפועל

חז”ל אומרים שמי שלא כרע במודים לא יקום בתחית המתים, ומכאן להפך, שמודים זה הכנה לתחית המתים, היינו שההכנה לעולם התחיה הוא מודים – הביטול.

האדם צריך לפעול על עצמו שיהיה בביטול והכלי היעיל לכך זה על ידי לימוד תורת החסידות, שהרי בתורת החסידות מודגש שכמה שהאדם לומד יותר ויותר, הנה הוא מבין ש”תכלית הידיעה שלא נדעך”, היינו שאין הוא יודע מאומה וגדולת הא-ל.

זוהי ההכנה האמיתית לעולם התחיה שאז יהיה האור הנעלה ביותר בעולם שיגרום לאדם ביטול אמיתי.

לכן צריכים ללמוד היום חסידות ובאופן מוסבר ומובן.

יה”ר שנזכה לביאת המשיח ועולם התחיה במהרה בימינו.

[1]  לפי הרוב המכריע של המפרשים, סעודת הצדיקים שהקב”ה יעשה לעתיד לבוא תהיה סעודה גשמית. והנה ידוע מאמר רז”ל שעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, ולפ”ז נראה בפשטות שסעודה זו תהיה בימות המשיח לפני זמן התחייה או בתחילת זמן התחייה. אך בלקוטי תורה כותב כ”ק אדמו”ר הזקן שסעודת הצדיקים תהיה בזמן שעטרותיהם בראשיהם, כלומר, בזמן עולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה. ולפ”ז צריך לומר שמ”ש שאין בו אכילה ושתיה אין הכוונה שלא יהיה כלל, אלא שלא יהיה באופן שהגוף מוכרח בכך, וללא אכו”ש אין לו קיום כלל וכלל, והאכו”ש תהיה אז לצורך תכלית אחרת ולא בשביל קיום הגוף. וקיום הגוף עצמו יהיה על ידי שיהיו נהנים מזיו השכינה, ומזה יהיה ניזון הגוף הגשמי. א”כ משמע שלדעת כ”ק אדה”ז סעודה זו תהיה בעולם התחייה ממש. אך כ”ק אדמו”ר עצמו בקונטרס תורה חדשה מאתי תצא מוכיח שסעודה זו תהיה בימות המשיח: כי בקשר לסעודה זו מצינו שהקב”ה יתיר את שחיטת שור הבר בסנפירי הלויתן, ואם מדובר אודות הזמן בעולם התחי’, שבו המצוות בטלות, מה הצורך בהתרה וחידוש תורה ששחיטה זו כשרה, לפיכך נראה לומר שהסעודה תתקייים בימות המשיח.