Growing through Reflective Criticism
ביקורת שבונה את עצמי

ביקורת – מראה

הבוס עצבני. אשתי קמצנית. המוכר במכולת גנב. והקולגה שלי אדם צבוע…

אם גם אתה טיפוס ביקורתי במיוחד, כזה שיש לו מה להגיד על כל העולם ו’מחלק תארים’ לכל מה שזז – מאמר זה מיועד ממש עבורך. אולם גם אם אינך ביקורתי במיוחד, אלא ככל אדם רגיל אתה מתרעם לעתים על דבריםשאינם מתנהלים בצורה הנכונה – תמצא גם אתה במאמר זה ענין רב.

מן הסתם יצא לך פעם להסתכל במראה. מה ראית שם? אדם מכובד לבוש בהידור המסתכל על הדמות ממולו במבט מרשים? או אולי בחור קליל רגליים עם חיוך על השפתיים, מבע שובב בעיניים, כובע מצחיה מופנה הצידה וכדורסל ביד? מי שאתה – זה מה שראית. אם אתה איש עסקים, ראית איש עסקים. אם אתה ג’ינג’י מתולתל, כנראה שראית ג’ינג’י מתולתל! לא ראית במקרה אישה זקנה במראה, נכון? אלא אם כן אתה אישה זקנה, כמובן.

רבי ישראל בעל-שם-טוב, מייסד תנועת החסידות, מלמד אותנו כלל מופלא[1]: הזולת הוא כמו ראי. הדברים הלא-טובים שאתה רואה באדם אחר, הם בעצם השתקפות של הרע הקיים בך. אם תביט בראי כשאתה נקי ומצוחצח – לא תראה כתמים בדמות הנשקפת. אם ראית כתמים – סימן שהכתמים קיימים אצלך. המראה לא ממציאה דבר מעצמה, היא רק משקפת את מה שעומד מולה.

לעתים מזדמן לראות ילד קטן עומד מול המראה, ומנסה לגרד מהמראה את השוקולד הדבוק ללחייו. גם אנחנו מתנהגים לפעמים כמו אותו ילד – רואים רע בזולת ומנסים לתקן אותו, במקום לתקן את עצמנו.

במבט לדוגמא מחיי היום-יום: הבוס בעבודה הוציא עלי את עצביו, ואני חשבתי לעצמי: “איזה אדם רגזן, כל כך לא נעים להיות בחברתו!” בא הבעל-שם-טוב ומלמד אותי שדבר זה מורה לי שאני בעצמי אדם רגזן. אם ראיתי זאת אצלו, הוכחה היא שדבר זה קיים גם אצלי. אמנם לא כל-כך נעים לשמוע זאת, אבל אם מאמצים את הרעיון אפשר ללמוד המון, ולהתחיל לתקן.

מי אמר שזו מראה?

מדוע לומר שהרע שאדם רואה בזולתו הוא הוכחה כי יש רע בו עצמו? ההסבר לכך הוא: כל דבר ומאורע שקורים בעולם, מונהגים בהשגחה פרטית על ידי הקב”ה בורא העולם. לכל דבר ישנה מטרה, ואין שום דבר, ולו הפרט הכי קטן, הקורה סתם כך. בהתאם לכך מובן שאם הקב”ה הביא לכך שאני אראה את הרע הקיים בזולת – יש לכך מטרה. אם לא היה ענין בכך, לא הייתי רואה אותו. המטרה היא אם כן – להראות לי את החסרונות שלי עצמי, בכדי שאתקנם. זהו היסוד של תורת הבעל-שם-טוב הנ”ל.

טבע האדם הוא ש”על כל פשעים תכסה אהבה”[2]. וכיון שכל אדם אוהב מאוד את עצמו, איננו יכול לראות על עצמו את חסרונותיו בצורה אמיתית. האהבה גורמת להביא את הכל ההסברים והתירוצים מדוע הנהגתו נכונה וטובה, או לחילופין לאי ראייתה כלל, שכן מה שאדם איננו רוצה לראות – מעלים הוא את עיניו ממנו, במודע או שלא במודע. זוהי הסיבה לכך שהדרך להראות לאדם את חסרונות עצמו היא באמצעות הזולת.

בנוגע לדיני ראיית נגעים, נאמר הדין כי “כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”[3] – אדם לא יכול לפסוק על הנגע של עצמו האם הוא טהור או טמא. אפילו אם הוא רב ופוסק גדול, עליו להראות את הנגע למישהו אחר שיפסוק לו. כך גם בנוגע לנגעי הנפש – חסרונותיו של האדם, “כל נגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו”, אדם לא רואה את חסרונותיו שלו. לכן מראה הקב”ה ליהודי את הרע שבשני – במטרה שהאדם יבין שאם מלמעלה הראו לו רע כזה, מובן שרע זה קיים בו עצמו ועליו לתקנו. בהתאם למשמעות זו, משתנה גם קריאתו של המשפט הנ”ל, והתוצאה המתקבלת היא: “כל נגעים (ש)אדם רואה (ב)חוץ – מנגעי עצמו”!.

גם לאחר הסבר זה, עדיין ניתן לשאול: אמנם נכון שכל הדברים שקורים בעולם הם בהשגחה פרטית, ואם מלמעלה הראו לי את הרע שבשני יש בכך מטרה והוראה מסויימת אליי. אך הרי יתכן שהמטרה היא שאעזור לשני לתקן ולבטל את הרע שבו, שהרי כל ישראל ערבים זה לזה ועל כל אחד מוטלת החובה לעזור לחברו ואף להוכיחו על הענינים הדורשים תיקון אצלו. מדוע אומר הבעל-שם-טוב שאם אני רואה רע בזולת זו הוכחה שהרע קיים בי דוקא?

הימנעות מדיבור בלשון מגונה

בפרשת נח, כשהתורה מספרת על ציווי ה’ לנח להכניס את החיות לתיבה לפני המבול, אומרת התורה כי הקב”ה ציווהו להכניס אל התיבה “מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה”[4]. רש”י בפירושו על פסוק זה מבאר כי התורה מאריכה וכותבת “הבהמה אשר איננה טהורה” במקום “הבהמה הטמאה”, בכדי לא לדבר בלשון מגונה. הגמרא לומדת הוראה מפסוק זה: “לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו”[5]. כמו התורה עלינו להרגיל את עצמנו לדבר בלשון נקיה. במקום להגיד “טמא”, ניתן להגיד “לא טהור”. במקום “מלוכלך” עדיף לומר “לא נקי”, וכדומה.

לימוד זה של הגמרא מעורר תמיהה, שכן אף שבפסוק זה האריכה התורה בדבריה בכדי לא לכתוב לשון טומאה, הרי שבמקומות אחרים בתורה, כתובה יותר ממאה פעמים המילה “טמא” וכדומה, ובהן לא שינתה התורה לכתוב “לא טהור”.

ההסבר לכך הוא שכאשר מדובר בתורה אודות סיפור דברים, כבדוגמא הנ”ל מתיבת נוח בה מספרת התורה על ציווי ה’ לנוח, אז נזהרת התורה מלהשתמש בלשון “טמא”. אך כאשר מדובר בנוגע לפסיקת הלכה למעשה – אין מקום לדבר בלשון כזו אלא יש לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר, ואז כן משתמשת התורה בלשון “טמא”. ולדוגמא, כשהתורה מפרטת את שמות החיות הטמאות, אומרת: “את הגמל . . טמא הוא לכם”[6], ועוד.

ראיית הרע עצמו, או הרגשת הצורך לתקנו

בנקודה זו טמון הביאור לכך שראיית רע בזולת הוא כמו מראה. בהחלט יתכן שאם נודע לך על רע שקיים בשני, המטרה בכך היא רק בשביל שתעזור לו לתקן את הרע שבו ואין זו הוכחה שגם אצלך קיים רע כזה. אבל השאלה היא מה ראית: האם ראית “סיפור דברים”, או “הלכה למעשה”. אתה רואה בו רע (ובמילא זה גם מכעיס ומקומם אותך), או מיד מרגיש את הנחיצות מצידך לתקן אותו?

אם כשנודע לך על הרע שקיים בזולת ראית בכך “הלכה למעשה”, האחריות המוטלת עליך לעזור לו לתקן את הרע שבו – אז כנראה זהו הענין שלשמו ראית את הרע. אך אם ראית בכך “סיפור דברים”, לא הרגשת כל כך את הנחיצות מצידך לתקן את הרע הזה, אלא בעיקר איך שיש מציאות של רע בשני – ראייה כזאת הרי אינה נדרשת בכדי לתקן את השני, ומובן שהראו לך אותה בכדי שתדע שרע זה קיים אצלך.

מכיון שהכל מונהג בהשגחה פרטית מלמעלה, גם הצורה בה מראים את הרע לאדם מכוונת אותו מה עליו לעשות. ולכן, אם ראיתי רע בזולת, עלי להתבונן: האם ראיית הרע בשני תפסה מקום בפני עצמה? זה הכעיס אותי? אני אלך לספר לאחרים כמה שהוא רע? אם כך כנראה הרע הזה קיים בי. לעומת זאת אם כל מה שראיתי הוא הצורך לתקן את המצב, חשבתי כיצד אפשר לעזור לו וכו’ – אז מובן שתפקידי הוא אכן לעזור לו לתקן את הרע שבו ולשם כך הראו לי זאת.

לא ראו את הרע

בפרשת נח מספרת התורה[7] על מקרה בו נקלעו בני נוח למצב בו היה אביהם במצב לא נעים. מקרה זה יכול בודאי להוות דוגמא וללמדנו אודות הרך הנכונה להסתכל על הזולת ועל הרע שבו. נח שתה קצת יותר מדי והשתכר, וכתוצאה מכך התגלגל באוהלו בצורה לא מתאימה כשמקומות מכוסים בגופו מגולים.

חם בנו של נח, ראה את קלקול המצב של אביו והלך לספר זאת לשני אחיו. אחיו שם ויפת שהיו צדיקים ממנו, לקחו שמיכה, נכנסו לאוהל כשהם הולכים אחורנית באופן כזה שאינם רואים את ערוות אביהם, והניחו את השמיכה עליו כך שתכסהו בצורה מתאימה.

לאחר שהתורה מספרת כי הם הסבו את פניהם אחורה והלכו אחורנית, מוסיפה התורה הדגשה ואומרת: “וערוות אביהם לא ראו”. הרבי מליובאוויטש לומד כי מילים אלו באות להבהיר מה היתה התייחסותם של שם ויפת למאורע זה. לעומת חם שאודותיו כתוב “וירא חם” – על שם ויפת כתוב “ערוות אביהם לא ראו“. הכוונה אינה רק במובן הגשמי אלא גם במובן הרוחני. שם ויפת כלל לא ראו ענין של רע באביהם, הרגשתם התרכזה כולה במה שהם צריכים לעשות – לכסות את ערוות אביהם. דבר זה מראה על כך שבאמת לא היתה להם כלל שייכות לרע. לעומתם אחיהם חם מה עשה? ראה וגם הלך לספר לאחיו, וזאת מצד השוני בדרגתו, שהיה שייך בדקות לענינים לא טובים.

הסתכלות שונה ומאירה

רעיון זה אותו מלמדים אותנו הבעל-שם-טוב והרבי, נותן לנו צורת חשיבה חדשה לכל מצב בו נרצה למתוח ביקורת על התנהגותם של אנשים. ובחזרה לדוגמאות מחיי היום-יום: אדם אומר על אישתו ‘היא בזבזנית חסרת תקנה’. ברגע שהחליט כך, קבע עובדה בלתי ניתנת לשינוי לדעתו. אין לו מה לעשות עם המידע הזה. הוא יכול להתעצבן, לכעוס, להתמרמר, אבל את המציאות לדעתו אין לשנות. כשהוא יכיר את תורת הבעל שם טוב, ייפתח ראשו לכיוון נוסף.

מחשבתו של אדם כזה תיראה בערך כך: “אם אני רואה באשתי שהיא בזבזנית, וזה מעצבן אותי, זה אומר שאני עצמי בזבזן! אחרת לא הייתי רואה בה את התכונה הזו בצורה בה בולט כל כך לעיניי הרע שבה. כנראה התכונה הזו קיימת אצלי לפחות ‘בדקוּת’, בצורה מזערית. אני צריך לחשוב מחדש על ההתנהלות שלי ולמצוא מה אני מבזבז. נו, אם לא בזבוז כסף, אז אולי בזבוז זמן? זה כבר נשמע יותר הגיוני. באמת אני מבזבז זמן לפעמים בעבודה. אז מה נשאר לי לעשות עכשיו? לתקן את עצמי”.

אדם שילך בגישה זו, יזכה לחיים נקיים ויפים יותר. במקום להתעצבן, לקטר, לבקר ולראות רק שחור, קיימת הברירה לשנות גישה ולהבין שאין לי מה לבוא בתלונות אל העולם. כנראה בי עצמי קיימת הבעיה. כל מה שאני רואה לא טוב בעולם, זה רק משום שאני מבפנים צריך עוד הרבה עבודה עצמית עד שאזדכך ואגיע למדרגות גבוהות יותר. כי מי שהוא צדיק גמור, לא רואה אף פעם מציאות של רע בזולת, אלא אם כן מדובר על הצורך בתיקונו.

וכמאמר הידוע של החפץ חיים: “רציתי לתקן את כל העולם, תיקנתי את עצמי ניתקנו כולם”.

ובדוגמא שהובאה בתחילת מאמר זה: אם הרגשתך היתה “הבוס שלי עצבני. מסכן, הוא לא שם לב לעצמו, אני ממש דואג לבריאות שלו. אולי כדאי לדבר אתו בעדינות ולראות איך ניתן להפחית ממנו לחץ. אני חושש שהוא יקבל בסוף התקף לב חס ושלום” – אז אתה יכול לדעת בוודאות שאתה במקום טוב. ראית בו דבר שלילי ורק ריחמת, ראית צורך לעזור ולא כעסת על האישיות השלילית שלו.

אך אם אמרת “איזה בוס עצבני! כבר נמאס לי מהצעקות שלו כל היום. סיוט לעבוד עם כזה בן אדם”, ראית רק את הרע שבו. זה מעצבן אותך מאוד ואתה בטוח שאתה לא כמוהו. לתקן אותו? ממש לא. שילך לפסיכולוג ויתקן את עצמו.

– כאן אמורה להידלק נורת אזהרה. ובבית אחרי שתירגע על כוס קפה, אם אתה באמת אדם רציני, חפש בעצמך את אותה תכונה ונסה לשפר אותה. אם לא בדיוק את אותו הדבר, אולי בסגנון דומה, אולי במינון אחר. זה אמנם לא פשוט, אבל אם מן השמיים כך זימנו לך – סומכים עליך!

וכך תזכה לרווח כפול. דבר ראשון שיפרת וזיככת את מידותיך, וגם – מחר כשתגיע למשרד, בהזדמנות הראשונה בה תפגוש שוב בעצביו של הבוס, כבר לא תנשוף בכעס שעולה לך בבריאות והורס לך את היום, אלא תבין שזוהי תזכורת נוספת שעליך להוסיף ולתקן את עצמך.

כך מאדם ביקורתי שמפזר תלונות, ביקורות, האשמות ועננים שחורים – תהפוך לאדם רגוע ומאיר פנים שנעים להיות בחברתו. וכל זה בזכות הבוס העצבני! בסוף עוד תגיד לו תודה.

[1] מאור עיניים פרשת חוקת.

[2] משלי י, יב.

[3] נגעים פרק ב משנה ה.

[4] בראשית ז, ח.

[5] פסחים ג, א.

[6] ויקרא יא, ד.

[7] בראשית ט, כב.