When Going All-In Is the Only Way

מבוא:גישתה של תורת החסידות אל היחס שמצד יההודי לעבודתו את אלוקיו: יהודי אינו רק כשכיר אצל הקדוש ברוך השואף לבצע עבודתו ועם השלמתה – את שכרו. מעמדו של יהודי הינו הרבה מעבר לזה: כל כולו משועבד למילוי רצונו. כל חייו על כל מרכיביהם (כחות נפשו (כשרונות), זמנו ומרצו ואף גם כוונותיו ורצונותיו) מסורים ביד הבורא ואליו יכוון מגמת פניו. התוצאה הנובעת מחשיבה זו: התמסרות מוחלטת והמנעות מעריכת שיקולי ‘כדאיות’, כדלהלן.

עקרון נפלא חרתה חסידות חב”ד על דגלה. אמנם תובעני עד מאוד אך עמוק הוא באותה מידה נושא הוא בחובו אמת נשגבה, המתאימה לחפצים לעבוד את ה’ ולשעבד עצמם ליוצרם בביטול מוחלט (בשפה החסידית מכונה תנועת נפש זו: ‘הנחת עצמותו’): כהקדמה להבנת אותו עיקרון, נבאר את מהות ההבדל בין שני גדולי עולם: אברהם אבינו ורבי עקיבא.

המשותף ביניהם, ודאי רחב הוא וכולל פרטים רבים; ברם, אנו נדון בפרט כללי אחד: מסירות נפש. הן אצל היהודי הראשון ואף גם אצל גדול התנאים מצינו ענין המסירות נפש. (נפרט קמעא: אברהם, בהפצתו את האמונה בה’, הועמד בפני הברירה להאמין או לחדול. כולנו יודעים: אברהם דבק באמונתו האיתנה והושלך – על ידי נמרוד האכזר – לכבשן האש; גם כשנצטווה להעלות את בנו על המוקד – באותה שעה לא ידע שזהו רק ניסיון – עשה זאת ללא חשש והסתייגות כלל; רבי עקיבא, בהיותו אחד מעשרה הרוגי מלכות, מסר נפשו כאשר סרקו את בשרו במסרקות של ברזל, תוך עינויים איומים פרחה נשמתו).

תלמידיו ההמומים של רבי עקיבא, בראותם את סבלו האיום והשפלתה של התורה הקדושה, לא יכלו לשאת זאת ומפיהם התפרצה השאלה: “רבנו, עד כאן?!” אמר להם: “כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: ‘בכל נפשך – אפילו נוטל את נשמתך’. אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו! ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?!” היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. מעיד הוא על עצמו: כל ימי הייתי מצטער! כלומר, זו היתה שאיפת חייו: להגיע למעלת מסירות נפש.

מעט בהרחבה: לאדם, בהיותו נברא מוגבלת, נשמה בגוף, ‘תקרה’ מקסימאלית אליה יוכל להגיע על ידי מאמציו בעבודת ה’. אמנם, ישנה דרך ל’פרוץ’ תקרה זו ולהעפיל אל על ומעבר. דרך זו הינה מסירות נפש. ביטולו המוחלט של האדם, עדי כדי הפקרת כל מציאותו היא היא האמצעי להתמזגות הנברא עם מה שלמעלה ממנו, יציאה מהמסגרת.

זאת אומר רבי עקיבא לתלמידיו: ‘מתי יבוא לידי ואקיימנו!’ תשוקתו של רבי עקיבא להגיע לאותה מעלה נשגבה נובעת מאותה שאיפה: פריצת המסגרות ועלייה לא מדודה מבחינת ‘נברא’ להתמזגות עם הבורא.

בכל זאת, תורת החסידות מבחינה בהבדל משמעותי בין שתי הגישות, זו של אברהם אבינו וחברתה של רבי עקיבא: גם אברהם, כאמור, מסר נפשו מכל וכל לטובת מילוי רצונן ה’, חייו היו רצף אחד מתמשך של ביטול מוחלט אל הבורא יתברך. אולם, המניע של אבינו הראשון, שונה לגמרי: אברהם מצהיר: רבונו של עולם, שלך אני! עבד נאמן, שאין עניינו אלא לשרת את אדונו. אינני חפץ ב’שכר’ כלשהו, לא גשמי ואף לא רוחני. לא אשים מגמת פני להשגות אלוקיות ולטיפוח עולמי שלי. גם לא הרוחני והנעלה. המטרה האחת והיחידה העומדת לנגד עיני היא: מילוי רצון הבורא. כאשר תוכל המשימה להתמלא בדרכים טבעיות, כך אעשה; ואילו כאשר אֵדָרש למסור את עצמי, לא אהסס. אחת שאלתי, אומר אברהם, אותה אבקש: מילוי רצון הבורא ללא ‘פניה’ כלל.

לפיכך, הוא אינו ‘בורר’ את שליחותו: אם יצטרך לעבוד את אלוקיו בינו לבין עצמו, יעשה זאת בכל נפשו ומאודו; כאשר יידרש להגיש מרק חם או מיטה מוצעת לאורח מזדמן ואפילו לכזה המשתחווה לאבק רגליו, לא יהסס: הרי זהו (גם) אמצעי להפצת האמונה בא-ל אחד!; ואם מסירות נפש נצרכת לשם מילוי השליחות, תעשה ללא מחשבה שניה. סיסמתו של אברהם היא: הנני!

עיקרון זה עולה בקנה אחד עם מאמר חז”ל: אני נבראתי לשמש את קוני. חסידות אוהבת את הגירסא החדה יותר: אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. כלומר, כל מציאותי אינה, אלא אך ורק לשם מטרה אחת: מילוי רצונו ית’.

רעיון נשגב זה, חוזר על עצמו במספר מקומות בתורת החסידות, הנה דוגמא נוספת:

הגמרא מספרת על שארע אצל רבן יוחנן בן זכאי קודם הסתלקותו מן העולם: נכנסו תלמידיו להפרד ממנו ומצאוהו בוכה. לשאלתם מהי סיבת הבכי השיב: שתי דרכים לפני, גן עדן וגהינום ואיני יודע באיזו דרך מוליכין אותי!

מאליה עולה קושיא חזקה מאוד: היתכן?! אחד מגדולי התנאים שכל ימיו היו קודש לעבודת ה’ ותורת ה’ היתה חפצו, פשוטו כמשמעו, שהוא לא ידע באיזו דרך מוליכין אותו?! זאת ועוד: למה רק עכשו נזכר לעשות חשבון בסיסי זה, היכן היה עד עתה?!

הביאור שמעניק הרבי לסיפור, עולה בקנה אחד עם האמור לעיל: ימיו של האדם אשר ניתנו לו עם ירידתו לעולם הזה, הינם ספורים ומדודים, מותאמים בצורה מושלמת לכדי מילוי שליחותו בעלמא דין. איבוד זמנו לריק, יום שעה או רגע, משמעותו: התרשלות במילוי השליחות והחמצת ההזדמנות האלוקית.

זו הסיבה שהתנא הדגול לא ערך סיכום (בינים) ונמנע מעריכת חשבון נפש באשר למצבו: כל ימיו כולם, של שעותיו ורגעיו, נתונים היו למילוי התפקיד שלמענו נשלחה נשמתו לעולם הזה: קיום רצון ה’ בלימוד תורתו ובקיום מצוותיו. רבן יוחנן בן זכאי לא אבה ל’הוריד פרופיל’ ולהתעסק בענינים (חשובים ככל שיהיו) אם הללו יסיטו את תשומת ליבו מהציר המרכזי של חייו. אפילו חשבון נפש, כזה שעלול גזול מזמנו היקר ולבוא על חשבון העיקר, לא יסיח את דעתו. (רק ברגעים האחרונים לחייו, לקראת החזרת הפקדון, לקראת השלמת השליחות, פונה לעריכת ‘סך הכל’).

במילים אחרות: המטרה של כל יהודי היא: הבאת רצון ה’ לידי ביצוע בעולם הזה. זו רק זו המטרה העומדת לנגד עיניו של יהודי.

כך גם מסביר הרבי את דברי ה’ למשה, עת שעמד העם על שפת הים, נבוך ומבולבל. כזכור, לעומת הרודף המצרי שאיים בכל עוז והסכנה המוחשית (גם זו הפיזית וגם זו הטמועה בזיכרון הטרי) נחלק אז העם לארבע קבוצות, כיצד עליו לפעול: לקפוץ לים (התאבדות), לחזור למצרים (השתעבדות) ללחום בהם (על החירות), או לשאת תפילה לה’. יהיה מי שיאמר שהתפילה היא הצעד הרוחני המתבקש לעת זו (בה, סיכויי ההצלחה של כל אחת מההצעות האחרות – קלושה ביותר), אומר ה’: לא! אף אחת אינה צודקת! כיוון שהמטרה כעת היא להגיע להר סיני לקבל את התורה, הרי שהצעד הנדרש הור: סעו! להתקדם. כלומר, כאשר נתונים במערכה מאוד מוגדרת וברורה: מילוי רצונו יתברך (במקרה זה: מתן תורה), הרי שכל מה שעומד בדרך, מאבד כל חשיבות ומשמעות (גם אם כשלעצמו נכון הוא מאוד) ועל יהודי לומר (לעצמו, כמובן): הנני ה’, מזומן כעבד נאמן, למלא תפקידי!

יש בדברים שיעור מאלף לחיים. כאשר ישנה מטרה אישית להשגה (אף רוחנית וקדושה, אלא שמוגבלת היא במושגיו של הנברא המוגבל), הרי שהאדם עלול לדלג על ענינים חשובים (מצוות ה’ יתברך, כאלה ש’אינן עולות בקנה אחד עם שאיפותיו, עוצרות או מעכבות אותו מהשגת השלימות אליה ישאף) בדרכו: הרי הוא במירוץ אל היעד!