פנימי – הפתרון החסידי למגפת האסקפיזם

כמה פעמים ביום אתה מציץ בפלאפון לבדוק אם יש הודעות חדשות? כמה זמן אתה מבזבז מידי יום בצפיה בחדשות באינטרנט? ואם נלך צעד קדימה – האם יצא לך לצאת למסעדה עם אשתך ובמקום להיות שם איתה ולהינות מהרגעים ביחד, מצאת את עצמך עונה לאימייל דחוף מהעבודה? ומה בנוגע לילדים שלך, האם בשעות הערב כשאתה בבית, אתה נמצא איתם לגמרי או שאתה מוצא את עצמך נסחף שוב ושוב להסחות הדעות שמספק המכשיר החכם הקטן? אם אתה כמו רוב האנשים בדורנו, קרוב לודאי שהתשובות שלך על שאלות אלו מעלות תמונה בעייתית למדי, וכנראה שגם ניסית לא פעם להגביל את השימוש בפלאפון בצורה כזו או אחרת, אבל ללא הצלחה מרשימה מידי.

הסיבה המרכזית לכך היא שאנחנו מחפשים כל הזמן הסחות דעת. קצב החיים בעולם המערבי עולה ללא הפסקה ואנחנו עומדים חסרי אונים מול מבול המשימות והלחצים איתם אנחנו צריכים להתמודד, ולכן אנחנו מחפשים מפלט, בריחה למקום בו לא נרגיש, לא נחשוב ולא נהיה מוטרדים, לא מקשיים בזוגיות, לא מהחשבונות לתשלום, לא מהיחסים עם הבוס ולא מבעיות בחינוך הילדים. אנחנו מתמודדים עם קשיים בעבר – ורוצים לברוח. אנחנו מפחדים מהקשיים בעתיד – ורוצים לברוח. התופעה הזאת זכתה לכינוי: אסקפיזם, מהמילה האנגלית Escape [=בריחה], והיא נחשבת למגיפה הן בגלל המימדים העצומים שלה, והן בגלל ההשלכות ההרסניות שלה על תחומים רבים של חיינו, בין היתר לעלייה במספר ההרוגים בתאונות דרכים בגלל נהגים שלא מסוגלים להתנתק מהפלאפון^[1], להפסדים כספיים עצומים לשוק העבודה בגלל בזבוז זמן, וזהו רק קצה הקרחון.

עבר או עתיד?

אז איך מפסיקים לברוח? כיצד מטפלים הבעיה החריפה הזאת? באופן מסורתי העולם הטיפולי נחלק לשתי אסכולות, אחת שמה את הדגש על העבר והשניה על העתיד. שתי הגישות המפורסמות ביותר ששמו את הדגש על העבר הן התיאוריה הפסיכודינמית והתיאוריה הביהוויוריסטית, שלמרות שלא הצליחו להסכים כמעט על אף נושא, הרי שהיה נושא אחד אותו ראו עין בעין, זוהי הנחת היסוד לפיה כל הבעיות של האדם נמצאות בעבר שלו, ואם הוא יצליח לפתור את העבר – הוא יצליח לחיות בהווה בשלום עם עצמו ועם סביבתו. הוגי הדעות של שתי גישות אלו, זיגמונד פרויד^[2] וג’ון ווטסון^[3] החזיקו בגישה דטרמניסטית, גישה הנובעת מהגישה הפילוסופית הדטרמניסטית לפיה כל מאורע, החלטה, מחשבה או פעולה היא תוצר של פעולה קודמת, וממילא, אם האדם מרגיש חוסר נוחות בהווה, הפיתרון לכך נמצא בעברו, וממילא מוקד הטיפול יהיה כמובן בעבר.

לעומתם אנשי הגל השלישי בפסיכולוגיה, התיאורטיקנים מהאסכולות האקזסטנציאלית וההומניסטית, החזיקו בגישה הפוכה היונקת מהפילוסופיה הטלאולוגית, לפיה הכל מכוון מטרה וכל נברא פועל כשהוא שואף להתקדם לכיוון הגשמת הייעוד שלו בעתיד (יש בכך משום סגירת מעגל, כיון שמי שנחשב מאבות הפסיכולוגיה, אריסטו, המלומד היווני הנודע, נחשב לממציא הגישה הטלאולוגית^[4] וטען כי כל פעילות שלנו משרתת תכלית מסוימת, אך תכלית זו היא תת תכלית לדבר אחר: אוכלים כדי להיות בריאים, רוצים להיות בריאים כדי לעשות דברים משמעותיים, רוצים לעשות דברים משמעותיים כדי להביא לעולם טוב יותר – וכך הלאה. התכלית הקרובה היא אמצעי לתכלית הרחוקה ובסופו של דבר לתכלית הסופית). אם כך, כאשר אדם מרגיש חוסר משמעות בחייו, דיכאון או חרדה, הסיבה לכך היא כיון שהוא לא מתקדם באופן הנכון לכיוון הגשמת מטרתו, ולכן הפיתרון לבעיות בהווה יתמקד תמיד בעתיד.

כנגזר מהגישות התיאורטיות השונות, פותחו כלים טיפוליים שונים, חלקם מתמקדים בעבר וחלקם בעתיד. אצל הפסיכואנלטיקאי יספר המטופל על שנות ילדותו כדי לנסות לפתור את קשייו, ואילו אצל המטפל בגישה ההומניסטית יספר המטופל על השאיפות שלו ועל מה שהוא עושה או לא עושה כדי להגיע למימוש עצמי. אם המטפל מחזיק בגישה דטרמניסטית, הרי שעליו לפתור את העבר, מכיון שכל פעולה מכריחה את הפעולה הבאה, ממש כמו אבני דומינו, אך אם המטפל מחזיק בגישה טלאולוגית, הרי שעליו לטפל בעתיד, מכיון שהכל מכוון לעתיד, כמו פרח שצומח לכיוון מקור האור.

מתוך שלושת ממדי הזמן שאלוקים ברא, רק ממד זמן אחד הוזנח על ידי שתי הגישות המרכזיות הללו: ההווה. עם כל החשיבות של העבר ושל העתיד, אנחנו לא יכולים לחיות לא בעבר ולא בעתיד, אלא בהווה, וכמאמר החכם: העבר אין, והעתיד עדיין. אין ספק כי לעבר יש השפעה על חיי האדם, וכך גם לעתיד, אבל האדם חי בהווה, ואם כן – אולי הפתרון לבעיות וקשיים נפשיים נמצא דווקא כאן ועכשיו? אולי במקום לחפש את האוצר מתחת לגשר בעיר הרחוקה, צריך להשקיע ולחפש אותו מתחת לתנור בבית?

לחיות את ההווה

כך נולדה שיטה חדשה-ישנה, זו ששמה את הדגש לא על העבר ולא על העתיד אלא דוקא על ההווה. הגישה החדשה נקראת קְשיבוּת, והיא ידועה בעיקר בשם הלועזי שלה “מיינדפולנס”. מדוע השיטה היא חדשה-ישנה? כי מחד היא אמנם חדשה ומבוססת על מחקר אקדמי, ומאידך שורשיה נטועים עמוק בבודהיזם, ואפילו השם “קְשיבוּת” הוא למעשה תרגום של מונח בודהיסטי^[5].

הרעיון הבסיסי של מיינדפולנס הוא להפנות את הקשב אל הרגע הזה, אל ההווה, ולעשות זאת בלי שיפוטיות, אלא מתוך רצון לחוות את הרגע כפי שהוא. דוקא בגלל שהמחשבות רצות ללא הפסקה ועוברות מנושא לנושא, המטופל לומד טכניקה כיצד להסתכל כביכול מן הצד על המחשבות והרגשות שלו ללא כל ביקורת, וכל פעם שהוא שם לב שהמחשבות נדדו אל משהו שהוא מעבר לחוויה הנוכחית המיידית, להחזיר אותן לכאן ועכשיו. לצורך כך פותחו כלים שיעזרו לאדם להגיע למצב של קשיבות, רובם כוללים שליטה מסוימת בנשימה, הסבת תשומת הלב לתחושות פיזיות וניטור המחשבות והרגשות.

למרות שכאמור לא מדובר בטכניקה חדשה, היא הפכה להיות טרנד בעולם הטיפולי, בתחילה עבור מטופלים עם הפרעות כמו חרדה, דיכאון או הפרעת טורדנות כפייתית (OCD), ובשנים האחרונות התופעה התפשטה ומיליוני אנשים נורמטיביים החלו ליישם קשיבות בחיי היום יום שלהם. אלפי מחקרים^[6] הוכיחו את היתרונות הנפשיים והפיזיים של הקשיבות כדרך להפחית מתחים, חרדה ודיכאון, ותוכניות שונות להגברת קשיבות מיושמות באופן נרחב בבתי ספר, בתי סוהר, בתי חולים, מרכזים לקשישים, ומקומות נוספים. מיינדפולנס כיום הוא נושא מרכזי בכל השיטות הטיפוליות החדשות של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי, כגון ACT, CBT וגישות נוספות, הטוענות שלמעשה כמעט כל הבעיות הנפשיות שאנשים סובלים קשורות לעבר או לעתיד, ולכן כאשר האדם מצליח להתרכז רק בהווה, הבעיות האלו חדלות מלהפריע לו.

ללא ספק, המעבר מגישות דטרמיניסטיות ששמו את הדגש על העבר, ואפילו מגישות טלאולוגיות אופטימיות יותר, הוא צעד גדול לכיוון חיובי, אך האם יש בכך די? מבלי להיכנס לשאלה האם השורשים של מיינדפולנס הנטועים עמוק בבודהיזם הם בעייתיים או לא (זוהי כמובן שאלה לרבנים מורי הוראה^[7]. יצויין כי מטפלים וחוקרים רבים מדגישים את העובדה שלמרות שמיינדפולנס מקורו בבודהיזם, הרי שאין בתרגול קשיבות שום קשר לתורות המזרח בכלל ולבודהיזם בפרט. כמו כן ישנה הבדלה בין מדיטציה טרנסנדנטלית – עליה דיבר הרבי שהיא עבודה זרה – לבין מיינדפולנס. מאידך יש המצביעים דוקא על המשותף בין תרגול קשיבות לבין רעיונות הבודהיזם), הרי שעלינו לשאול את עצמנו שאלה מהותית יותר: מה יש לתורת החסידות להציע לאדם המחפש שלווה וסיפוק בחייו? האם הרעיון של “לחיות בהווה” הוא יהודי? ואם כן – כיצד מיישמים אותו בצורה הטובה ביותר?

פנימי – חי את ההווה בשלימות

בשיחת ש”פ פנחס תנש”א^[8], סיפר הרבי על חסיד של אדמו”ר הצמח צדק שרצה לעלות לארץ ישראל לשקוד שם בתורה ועבודה, וענה לו על כך הצמח צדק “מאך דא ארץ ישראל” [=עשה כאן ארץ ישראל]^[9]. שאל על כך הרבי, הרי לכאורה “כאן” הוא לא ארץ ישראל, וכל יהודי מתפלל לעלות לארץ ישראל, אז מה הכוונה בהוראה הזו לעשות “כאן” ארץ ישראל?

המשיך הרבי ושאל בנוגע לחלוקת הארץ שהיתה על פי הגורל, וכפי שהמדרש אומר ש”הגורל היה מדבר”^[10], “הגורל עצמו היה צווח ואומר אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני”, לכאורה הרי הקב”ה לא עושה סתם ניסים, ומה היה הצורך בנס שהגורל ידבר? ועוד, שכבר היה נס בכך שהגורל היה על פי רוח הקודש, “אלעזר הכהן היה מלובש באורים ותומים ואומר ברוח הקודש, אם שבט פלוני עולה – תחום פלוני עולה עמו”, אז מדוע יש צורך בנס נוסף שהגורל דיבר? ובפרט שהגורל לא היה ענין בפני עצמו אלא ענין צדדי, שהרי הגורל לא היה לתכלית בפני עצמו אלא רק כדי לחלק את הארץ.

וכאן מגיע הרבי ומסביר שהתורה מלמדת אותנו את הדרך הנכונה לפעול בכל ענין, והיא: להיות מונח בזה לגמרי, גם כאשר מדובר על נושא שהוא רק הקדמה לנושא אחר, וזהו דוקא כאשר כל דבר נעשה בשלושת לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה. אדם כזה השקוע לגמרי במה שהוא עושה ברגע זה ולא מנסה לברוח מהעבר או נחפז אל העתיד נקרא בלשון החסידות “פנימי”.

פנימי זה על שום מה? מביא על כך הרבי את פתגמו של אדמו”ר הרש”ב ש”פנימי – כל דבר שהוא עושה, הרי הוא מונח בזה לגמרי”.

ממשיך ומספר הרבי: “פעם אחת בהתוועדות, הרגיש כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע שהבחורים מנגנים ניגון בחיפזון, כהקדמה למה שיבוא לאחרי הניגון (אמירת חסידות), והקדיש לזה שיחה שלימה^[11] שתוכנה הוא, שבעבודתו של יהודי צריך לעשות כל דבר בשלימות. אפילו כאשר מדובר אודות ענין שהוא הקדמה לענין אחר – הרי כאשר נמצאים עדיין במצב זה, צריכים להיות מונחים בזה לגמרי. “בכלל הרי זה עיקר גדול, שהיכן שנמצאים שיהיו באמת”, “היכן שנמצאים, שם צריכים להיות, כל זמן שעוסק אני בזה – צריך אני להיות כאן”, ולאחרי זה יבואו לענין השני (שעבורו הוא הקדמה) ויעשו אותו בשלמות”.

ומה שנכון עבור הבחורים בהתוועדות, נכון גם עבור היהודי שרצה לעלות לארץ ישראל וגם עבור הגורל שנעשה לצורך חלוקת הארץ. אם היהודי נמצא כעת “כאן”, במצב של חוץ לארץ, אז למרות הרצון לא להישאר במצב כזה אלא לעלות ולהיות במצב של “ארץ ישראל”, אבל עכשיו עליו לעשות זאת בשלמות, ולא לחשוב שרק כאשר יגיע לארץ אז יוכל להתחיל את עבודתו כראוי. וגם כאשר עורכים גורל, למרות שהוא היה רק אמצעי לחלוקת הארץ, אבל מכיון שכעת עסוקים בכך, אז לא מתייחסים לזה כמשהו צדדי אלא יש לעשות זאת בשלמות, והדבר מתבטא דוקא כאשר הגורל נעשה לא רק במחשבה (הנדרשת כמובן לצורך עשיית הגורל) ובמעשה הגורל עצמו, אלא כאשר הגורל עצמו דיבר.

ההבדל בין קשיבות ל’פנימי’

הנה כי כן, הרבי לא מבטל את העבר וגם לא את העתיד. כבודו של העבר במקומו מונח, והעתיד חשוב אף הוא, אבל הדרך הנכונה היא שמרכז הכובד יהיה דוקא בהווה. מה משמעותם של הדברים עבור האדם המחפש דרך בחייו, האם ניתן פשוט לומר שדברי הרבי עולים בקנה אחד עם הרעיונות החדשניים של הפסיכולוגיה המודרנית? דומה כי לא מספיק לטעון שבתורת החסידות ניתן למצוא את אותם רעיונות שיש בגישות פסיכולוגיות כאלו ואחרות, אלא עלינו למצוא מה יש בתורת החסידות שאין באף גישה אחרת, שאם לא כן – מדוע יש ללמוד את תורת החסידות, ולא לקבל את אותם רעיונות עצמם ממקורות אחרים?

אנשים רבים המעוניינים לתרגל קשיבות בחייהם, מתייאשים אחרי תקופת ניסיון קצרה, בגלל הקושי למקד את תשומת הלב אל ההווה, וגם אם אם מנסים לתרגל זאת באמצעות מדיטציה, עדיין קשה להם לנטר את המחשבות בצורה לא ביקורתית ולנסות לתת לנשימות להוביל את התחושות והרגשות. מדובר בפרקטיקה שאיננה טבעית לאדם, ובודאי לא לאדם בן המאה העשרים ואחת הרגיל להסחות דעת ללא הפסקה, להסטת הקשב מדבר לדבר ולמחשבות המשוטטות במהירות ועוברות מנושא לנושא כל העת. לא לחינם ישנם כל כך הרבה ספרים, מאמרים, סרטוני הדרכה וסדנאות כדי לתרגל קשיבות, ולמרות זאת, רבים לא מצליחים ומתייאשים.

מסתבר שבמיינדפולנס חסר מרכיב חשוב ביותר, מכיון שגם כאשר האדם משתדל לחיות באופן “קשוב” בחייו, הוא ימצא את עצמו פעמים רבות משתדל לסיים בזריזות פעולות הכנה כלשהן, כדי להגיע אל הפעולה שהיא המטרה האמיתית, ואותה ינסה לעשות בצורה קשובה. הגורל בא ללמד אותנו שגם כאשר עושים דבר שנראה שהוא רק הכנה לענין אחר, משהו שצריך רק לסיים איתו ולהמשיך הלאה, יש לעשות את זאת בשלמות. גם כאשר הבחורים מנגנים ניגון שהוא רק הכנה למאמר חסידות, אל להם למהר, אלא לנגן כפי שפנימי מנגן, לא לעשות את ההכנה בחופזה ומתוך רצון להגיע כבר לענין שלאחריו, אלא במתינות ובצורה ראויה.

כאמור, אבן הבוחן לבדוק האם הדבר נעשה בשלימות הוא הדיבור, אך הדגש הרב שניתן על המחשבה (התבוננות) בתרגול של קשיבות, מעיד על מצב שבו האדם מנסה לחיות בהווה, אבל הוא לא עושה זאת בשלמות, שאם לא כן – הדבר היה מתבטא בשלושת הלבושים של מעשה דיבור ומחשבה. אמנם החלק של הדיבור נראה חסר חשיבות, אך למעשה הוא אחד מתוך שלושת המרכיבים שבלעדיהם אין שום פעולה שלימה לגמרי. גם בגורל היה נראה שאין צורך בדיבור, שהרי ישנם מחשבה ומעשה, אך מסתבר שהשלמות מתבטאת דוקא בכך שישנו גם דיבור. כך גם בחיי היום יום של האדם, הדיבור – ודוקא הדיבור – הוא אבן הבוחן האם הדבר נעשה בשלמות או לא.

איך עושים את זה?

תורת החסידות מלמדת את האדם להתרכז בהווה, והרעיון הזה הוא מרכזי ויסודי בתורת חב”ד. כבר בספר התניא^[12] מדגיש אדמו”ר הזקן כי הבינוני נמדד לפי מצבו בהווה, ולכן הבינוני היא מידת כל אדם, כי מכיון ש”המוח שליט על הלב”, אזי כל אדם יכול ברגע זה לשלוט במחשבה, דיבור ומעשה שלו, וגם כאשר האדם מוטרד מהעבר שלו, אל לו לאפשר לכך להפריע לו בהווה, אלא לכל היותר עליו לקבוע זמנים^[13] בהם יתמקד במעשיו בעבר, אבל מיד לאחר מכן להמשיך הלאה.

נחזור אל האדם הנוהג ברכבו, ולמרות שהוא מודע היטב לסכנות שבהתעסקות בפלאפון, הוא לא מצליח להפסיק להציץ במסך ולהגניב הודעות מפעם לפעם. הוא מנסה להניח את המכשיר בצד ולהתרכז בנהיגה, אבל הוא מרגיש עקצוץ בקצות האצבעות, והוא שוב ושוב נכנע לדחף של הבריחה. הוא בנסיעה ארוכה ומתישה, בלחץ לפני פגישה מכריעה, והוא עדיין תחת הרושם הלא נעים של השיחה עם פקיד הבנק, אז מה הפלא שהוא לא רוצה להיות עם עצמו ובמקום זה הוא בורח?

כדי להפסיק להסתכן ולסכן את הנהגים האחרים בכביש, וכדי להפסיק לברוח, עליו לשנות את כל ההסתכלות שלו ולהבין, שהנהיגה למרות שהיא רק שלב בדרך לקראת הפגישה, היא חשובה בפני עצמה. אם כעת הוא נמצא ברכב ונוסע, הרי שזה הדבר שעליו לעשות כאן ועכשיו, וממילא יש לעשות זאת בשלמות, ולא מתוך ציפיה שתסתיים כבר הנסיעה כדי להגיע אל היעד. אם הוא לא יחיה בהווה, אלא ינסה לרוץ אל העתיד, הרי שההווה יהיה סבל עבורו, וברור שהוא לא יוכל להיות ‘פנימי’ ולחיות את חייו בשלמות.

כאשר הוא יפנים שהרגע הנוכחי הוא הרגע החשוב ביותר, הרגשות של העבר והפחדים של העתיד יתחילו להיעלם, והוא יוכל להיות רגוע יותר ומחובר יותר לעצמו. כעת הוא יוכל ליהנות מהנסיעה עצמה, במקום לחכות שהיא תעבור ובמקום להעסיק את עצמו בבריחה מתמדת. הדבר יתבטא בכך שהנסיעה תהיה במחשבה, דיבור ומעשה: המעשה הוא כמובן מעשה הנסיעה, ופירוש הדברים שהוא יתחיל להיות מרוכז בנהיגה, והמחשבה אף היא תתמקד בנהיגה, אלו הם שני הדברים הנדרשים לצורך כל נסיעה בטוחה. אבל בנוסף לכך ההתמקדות בהווה תביא אותו לדיבור – לא דיבור סתמי וגם לא דיבור על נושאים אחרים, אלא דוקא דיבור על מה שמתרחש בזמן הנהיגה עצמה, דיבור על המעשה והמחשבה.

ניתן גם להפוך זאת לתרגול פשוט, כדי להקל על התהליך ולעשות אותו מובנה יותר. בכל רגע שבו האדם מרגיש שהוא לא חי את הרגע, ובפרט אם מדובר בזמנים שהם הכנה לקראת משהו אחר, הוא יכול לעצור רגע, להחליט שהוא מתמקד בהווה, ולבדוק כיצד ניתן לבצע זאת בשלושה שלבים: מחשבה, דיבור ומעשה.

הוא יכול לשאול את עצמו לגבי כל פעולה שהוא עושה, כיצד ניתן לבצע אותה בצורה מלאה, ולהתמקד באופן ספציפי בנפרד בכל אחד מהכוחות של מחשבה דיבור ומעשה. הנהג יכול כאמור להתרכז בנהיגה עצמה – זהו המעשה. הוא יכול לחשוב על יעד הנסיעה, על הרגשות שהוא חווה בזמן אמת וכן הלאה – זהו המחשבה. הוא יכול לדבר אל הנוסע שלצידו ולספר לו על יעד הנסיעה, על המראות שהוא רואה חולפים מבעד לחלון הרכב, על הקולות שהוא שומע מתנגנים ממערכת השמע, על הקור או החום שהוא חש, הוא יכול לספר על רגשות ומחשבות שחולפים במוחו או בליבו בין אם הם חיוביים או שליליים, או על כל דבר אחר שמתרחש איתו או מסביבו – זהו הדיבור. בשונה מהמחשבה, ניתן להתרכז בדיבור והוא לא בורח במהירות מנושא לנושא, כך שלא מדובר במשימה קשה, אבל היא תהפוך את הנסיעה מזמן בטלה שבו הוא לא נמצא עם עצמו, לזמן איכות שבו הוא מתחיל להיות מודע לעצמו ולמתרחש סביבו.

כמובן, אם הוא יצליח לעשות זאת בזמן הנסיעה שהיא רק הכנה, הוא בודאי יצליח לעשות זאת גם כאשר יגיע לאירוע שהוא המטרה בפני עצמו, וגם אותו יעשה בשלמות – במחשבה, דיבור ומעשה (וגם כאן הוא יכול לבצע את אותו תרגול). אבל ההתחלה היא בנסיעה, דוקא בזמן ההכנה וההקדמה לאירוע, וההצלחה של שינוי הגישה בזמן זה, תוכיח שכל ההנהגה שלו היא הנהגה של ‘פנימי’, ותאפשר לו ביתר קלות לעבור את השינוי הנדרש בחיים בכלל.

את אותו תרגול יכול לעשות הבעל שיוצא עם אשתו למסעדה אבל מוצא את עצמו נסחף שוב ושוב למחוזות הבריחה בפלאפון, האבא שיושב לארוחת ערב עם ילדיו, או כל אדם בכל מצב שבו הוא מרגיש שהוא לא מצליח לחיות את ההווה, ובמקום להיות כאן ועכשיו, הוא בורח מעצמו ומהסובבים אותו. הוא צריך להחליט לחיות את ההווה, גם אם מדובר בזמן או פעולה שהם רק הכנה לענין אחר, ועליו לעשות כל דבר במחשבה, בדיבור ובמעשה.

המרדף אחרי האושר

בני האדם עסוקים כל חייהם במרדף אחרי האושר, שהוא למעשה מרדף אחרי הזנב של עצמם. אנשים מרגישים כל הזמן חוסר סיפוק כרוני, ובטוחים שאם רק יצליחו לקנות את המכונית החדשה, או להרוויח יותר כסף, או לצאת לחופשה יוקרתית, אז – ורק אז – הם ירגישו סוף סוף מאושרים. אך מה קורה כאשר הם מגשימים את חלומותיהם? או אז הם מגלים שהאושר הוא חמקמק וכאשר נוגעים בו – הוא פשוט בורח הלאה, והם ממשיכים לרדוף אחריו.

תרגול של ‘פנימי’ הוא המענה החסידי לבעיה החריפה הזאת, כיון שהוא מלמד את האדם שההווה, גם אם הוא נראה רק הכנה לקראת משהו אחר, משהו גדול בהרבה, הוא הרגע היחיד שבו עליו להיות שקוע. אם האדם נמצא “כאן”, גם אם זה גלות וחוץ לארץ, הרי שעליו להוציא מכך את המיטב, ולא לחפש כל העת כיצד הוא יכול לברוח מכאן ולהגיע ל”ארץ ישראל”. אם ההשגחה העליונה הביאה אותו בנקודת הזמן הזאת למקום הזה בו הוא נמצא, עליו לעשות כל שביכולתו כדי להפוך את הרגע הזה ל”ארץ ישראל”, ולא לחוש תחושת החמצה על כך שהוא עדיין לא במקום בו היה רוצה להיות.

כך גם לגבי אנשים המתמודדים עם קשיים בחייהם (ובעצם, מי לא מתמודד עם קשיים?), הדבר הטבעי הוא לראות בתקופה הקשה זמן שיש לעבור אותו, אך הדבר הנכון לעשות הוא לראות מה ניתן ללמוד ולהרוויח מהזמן הקשה בעצמו – בזמן אמת. כאשר האדם מבין שבכל נקודת זמן עליו להיות בה באופן מלא, הוא מתחיל לחפש ולמצוא את המשמעות של הקושי עצמו, וכך אותה תקופה הופכת להיות בעלת משמעות, במקום להיות זמן של סבל וכאב.

מסיים הרבי את השיחה ואומר שכאשר אדם יתרגל לחיות בצורה ‘פנימית’ הדבר ישפיע גם על סביבתו, מכיון שאם הוא חדור בכך, אזי הוא ידבר על כך עם בני ביתו והם יראו דוגמא חיה ממנו וירצו גם הם לחיות כך, וקיום ההוראה של “עשה כאן ארץ ישראל” תביא לזירוז הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

^[1] Caird, J. K., Johnston, K. A., Willness, C. R., Asbridge, M., & Steel, P. (2014). A meta-analysis of the effects of texting on driving. Accident Analysis & Prevention.

^[2] Daley, J. W. (1971). Freud And Determinism. The Southern Journal of Philosophy.

^[3] Watson, J. B. (1998). Behaviorism. Routledge.

^[4] Johnson, M. R. (2013). Aristotle on teleology. Oxford University Press.

^[5] ליבליך מ. (2018). מיינדפולנס – להיות כאן ועכשיו. הוצאת כתר.

^[6] Grossman, P., Niemann, L., Schmidt, S., & Walach, H. (2004). Mindfulness-based stress reduction and health benefits. Journal of Psychosomatic Research.

^[7] ולהעיר משיחת י”ג תמוז תשל”ט, בה דיבר הרבי על התופעה שהחלה להתפשט במהירות באותה תקופה – מדיטציה טרנסנדנטלית. הרבי התייחס להצלחות המוכחות של המדיטציה בהרגעת הנפש, וקרא ליצור מדיטציה כשרה, אותה יפתחו אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, היודעים היטב את ההלכות בשו”ע, על מנת ליצור שיטה שהיא גם יעילה וגם אינה סותרת את ההלכה.

^[8] ספר השיחות תנש”א ח”ב, עמ’ 695.

^[9] מכתב כ”ק אדמו”ר הריי”צ מכ’ מנחם אב תרפ”ה – אגרות קודש ח”א עמ’ תפה ואילך.

^[10] תנחומא פרשת פנחס ו. במדבר רבה פרשת פנחס פרשה כא, ט.

^[11] שיחת י”ט כסלו תרס”ד – ספר השיחות תורת שלום עמ’ 39 ואילך.

^[12] פרק י”ב.

^[13] פרק כ”ו.