ברוך השם

מבוא

בהסתכלות שגרתית על העולם מבחינים בשתי רשויות: חיובי ושלילי. יש רגשות חיוביים ויש רגשות שליליים. האדם שם לב למה שקורה אצלו, ויודע שיש רגעים שהכל טוב ויש רגעים שלצערו המצב הפוך. כאינסטינקט האדם מתייחס לרע כמציאות, כדבר עם קיום יציב בעל משקל זהה לטוב. משקל מספק בשביל התמודדות שקולה והוגנת.

תורת החסידות מאירה את הדרך לאדם המהלך בחושך מוחלט, ופשוט מאפשרת לנו לראות את העולם. חיובי ושלילי-הטוב והרע הם בעצם האור והחושך. עם חושך לא נלחמים. אור לא צריך להיאבק עם החושך,יש לו יתרון מולד.

ההגדרה המדויקת של רגש שלילי בתורת החסידות, שמביאה לפתרון מעשי ופשוט לכל סוג של רגש שלילי.

אדמו”ר הזקן בספרו ספר התניא מתייחס למחשבות ודחפים שליליים שצפים בלבו של ה’בינוני’ – אדם ש”לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם”,  ומביא משל שנותן המחשה קולעת. את תאוות לבו הוא ממשיל לחושך, ואת הפיכת התאווה אל צד הקדושה הוא ממשיל לאור: “כדכתיב וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך פירוש כמו שהאור יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החושך שנדחה ממנו מאליו וממילא כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וס”א שבחלל השמאלי”.

מה זה חושך? ההגדרה המדויקת של חושך מסתכמת בשתי מילים: היעדר האור. כלומר שאין מציאות כזו ‘חושך’, אלא שמקום שאין בו אור קרוי ‘חושך’. קצת מחשבה על התופעה ‘חושך’ – מביאה להכרה ברורה איך פועלים הדברים בעולמנו. חושך ואור לא יכולים להלחם. אמנם הם לא מחבבים זה את זה, אבל לשניהם הגבול ברור. כשהשלהבת נדלקת בחדר חשוך –  אין פה רגעים של עימות בין השניים ולו לרגע קצר. כי כשיש אור – אין חושך, וכשיש חושך – הרי הוכחה מדעית שאין פה אור. משפט להמחשה: כשיש שולחן בחדר ורוצים שהוא לא יהיה בחדר – צריך פשוט להוציא אותו. משא”כ בחושך. בשביל שהחושך ייעלם אין להוציא אותו, פשוט צריך להביא אור.כך גם בנמשל – אין להתעמת ולהתעסק עם הדחף השלילי, כי אין פה מציאות בפני עצמה.זהו המשל מספר התניא.

את ההגיון שנמצא מאחורי המשל של האור והחושך מסביר אדמו”ר הזקן בספרו. הוא מסביר זאת כך: עולמנו מתחלק לשנים. 1. דברים שמקבלים חיותם מצד הקדושה, כלומר שהשם חפץ בהם ורוצה בקיומם. בדוגמא פשוטה זה תשמישי קדושה, וכמו כן גם מעשה נתינת הצדקה וגם שמחה של מצווה. 2. דברים הנקראים ‘סטרא אחרא’ – צד אחר, כלומר שהשם אינו חפץ בקיומם מצד עצמם כי הרי הם לא משתייכים לצד הטוב, אלא שהוא בורא ומחיה אותם בשביל איזו תכלית שתבוא מהם, ולא בשביל עצם מציאותם, שזה כל דבר שהוא לא מצד הקדושה, כלומר שהוא ללא תכלית – כמו דיבורי סרק, וגם דברים שמנגדים לצד הקדושה כמו מאכל שאינו כשר, וכן רגשות כמו עצבות ואטימות הלב לעבודת השם. חילוק זה מוסבר בפרק ו’ ובתחילת ספרו.

בפרק כ”ב הוא מסביר שגם ה’סטרא אחרא’ מקבלת את חיותה מהשם – מדבר ה’ שמחיה את העולם, אלא שזה “כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו שמשליכו לו כלאחר כתפו כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו..”, כי “הסטרא אחרא והטומאה היא תועבת ה’ אשר שנא ואינו משפיע לה חיות מפנימית הרצון וחפצו האמיתי אשר חפץ בה ח”ו כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי (כמי שזורק לאחר כתפו) לשונאו שלא ברצונו רק כדי להעניש את הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים..”

בפרק כ”ט מסביר האדמוה”ז שכיון שחיות הסטרא אחרא היא לא מצד עצמה אלא כל חיותה וקיומה הוא מצד הקדושה – “לכן נמשלה לחשך שאין בו שום ממשות כלל וממילא נדחה מפני האור”, וכך גם בנמשל – הסטרא אחרא כלל לא עומדת כמציאות בפני עצמה (אלא תכלית קיומה היא התגברות האדם עליה) ולכן לא שייך לגביה מלחמה. לא שייך שהטוב ילחם עם הרע בדיוק כמו שלא שייך שאור וחושך ילחמו זה עם זה. שלכן, אומר אדמו”ר הזקן, לא תיתכן התעסקות עם הרע – לבחון את הרע ולהשיב מלחמה נגדית, אלא ההעלמות של הרע היא לא באופן של מלחמה, אלא באופן של ממילא.

והוא משלים את הביאור בכך שזה שבפועל יש איזה ניסיון, יש רגשות של עצבות, של ייאוש – זה לא אומר שיש להם תוקף והם עומדים כמציאות בפני עצמם, אלא שהשם נתן להם כביכול את הכח ואת האפשרות להתמודד מול הרע, כמו שאנו רואים שלאדם יש התמודדות של עצבות מול שמחה. אבל באמת – אין לסטרא אחרא, לרגשות השליליים – מציאות בפני עצמם, אלא הם משולים לחושך (המדובר שם זה שעל האדם לעורר בעצמו את ה’נפש האלוקית’, ועל ידה הוא צועק ורוגז על ה’נפש הבהמית’ שמכשילה אותו).

במילים אחרות: מכיון שבורא עולם – הוא זה שברא את הרע, הוא לבדו מאפשר מציאות של רוע בעולמנו, – וחלילה לומר שיש פה שתי רשויות, ממילא ברור מעל לכל ספק שהשם, תכלית הטוב – והרי טבע הטוב להיטיב – לא בורא רע כשהתכלית שלו תהיה עצם קיומו… מובן בשכל שהרע לא עומד קיים בפני עצמו, אלא מציאותו היא כמציאות החושך.

אמנם, הדברים בספר התניא אמורים על משקל העבירה כנגד מצווה. שלמצווה, למעשה טוב, למחשבה טובה – יש את היתרון הזה של אור, שמגרש חושך ‘ממילא’. וכך התאוה נעלמת לה מבלי להשאיר עקבות. אבל בהחלט זה נכון כלפי כל רגש שלילי, וכל הפרעה משלוות הנפש של האדם היא למעשה חושך, ובאותו האופן שמגרשים חושך , כך מגרשים רגש שלילי. חושך לא מגרשים במקלות. אין להסתכל לכיוונו. אין לנו שום שיג ושיח עם החושך. בשביל להאיר חדר חשוך, פשוט צריך לעסוק בהבאת האור, וממילא לא יהיה פה היעדר האור.

כשיש רגש שלילי או מחשבה שנמצאת ומפריעה את שלוות הנפש של האדם , אין להתעסק ולבחון ולפרק את הרגש השלילי.אין להביט ולו לרגע על מהות הרגש הזה,המחשבה הזאת.יש להסיח את הדעת מאותה מחשבה לגמרי.פשוט לשכוח על קיומה.     במצב שמקשה את היסח הדעת,והמחשבות מבלבלות את האדם, ונמצאות במוחו וליבו בעקשנות יש לעסוק בדבר חיובי שתופס אותו, שישכיח ממנו לגמרי את קיום הרגש השלילי. אין להכנס לאיזשהו משא ומתן עם השלילי, אלא פשוט להסיח את הדעת.זהו רעיון מדהים בגאונותו ובפשטותו כאחד. מהתבוננות ברעיון זה עולה כי המילה זלזול  לא שייכת. אין כל ציון יחס לקיומו.

על כך שנכון לייחס לעצבות את תכונות החושך ושהוגן להחליט שלייאוש אין די כח להלחם עם הצד החיובי באדם – ניתן לקרוא את דעתו הברורה של הרבי מליובאוויטש מספר ‘אגרות קודש’.   מצוטטות פה מילות הרבי מליובאוויטש שנכתבו במכתבי תגובה לאנשים שונים, שמשקפים את דעתו הברורה והנהירה.בספר אגרות קודש חלק י עמ’ לג: “במענה על מכתבו.. בו כותב על שמרגיש בעצמו עצבות ויאוש וכו’… וכמו בכל ענינים בלתי רצויים הדרך לזה הוא ע”י הוספת אומץ בצד הטוב ואפילו מעט אור דוחה הרבה חושך ועאכו”כ הרבה אור – וכשילמוד בשקידה בהתמדה.. במילא יבוטל רגש היאוש ואפילו הרגש העצבות…”

במכתב אחר: “אם תחזור ההופעה דחלישות היד לא ילחם נגד זה להתגבר על החלישות דוקא ברגע זו ממש אלא שלא יתן להופעה זו כל חשיבות ובמילא אינו לוחם גם נגדה..”(אגרות קודש חלק י ע’ שכ)

ובעוד מכתב: “ומה שכתב אשר.. העצבים מתוחים.. דעתי ברורה שהתרופה היותר מעולה בזה היא היסח הדעת ואפילו שלא להכנס בשקלא וטריא, משא”כ רגילותו הוא בזה שמתחיל להתבונן במצבו ולהוכיח בעצמו אופנו וענינו והלואי שעכ”פ מכאן ולהבא יסיח דעת מכל המיחושים בעניני בריאות וכו’..”(שם חלק י עמ’ שלח)

ובעוד מכתב במילים ברורות: “הנה בדעתי אני עומד אשר אחת התרופות הכי טובות בעניני בריאות בכלל ובמצב בריאות שלו בפרט הוא היסח הדעת, וכיון שמחשבת האדם משוטטת תמיד, הדרך להיסח הדעת הוא על ידי התבוננות במחשבה אחרת…” (שם חלק י עמ’ שעו)

לרעיון חסידי זה יש שורשים בחינוך. נפש של ילד היא טוב מוחלט, ללא סיג של היפך הטוב. תכונות ורגשות שליליים שהילד מפגין הם חיצוניים בלבד.אין להם אחיזה בנפשו. אומנות החינוך היא לפתח מודעות אצל הילדים שבפנימיותם הם טובים ושלמים ומסוגלים לראות את האור הטמון בם גם בחיי היום יום. גילוי האור יגביה אותם מעל מציאות רגשית חשוכה ובדרך ממילא עוצמת התכונות או הרגשות השליליים תקטן בדיוק כמו שהאור דוחה חושך בדרך ממילא.

לפי דברי הרבי הריי”צ גם התנהגות לא רצויה של ילד מחשיכה ומסתירה רצון לטוב ולמימוש יכולות ומעלות. תפקיד המחנכים-ההורים לעזור לילדים לגלות את רצונם הטוב בדרכים ראויות.ובלשונו של הרבי הריי”צ: “אי אפשר לומר שיש עילויים ומחסורים בעצם הנפש עצמו, שנאמר שעצם הנפש הזאת הוא בעל מעלה ועצם הנפש הזאת הוא בעל חסרון,ואין הענין כן. אלא הנפשות כולן בעצם מהותן שלימות…ומה שיש לחלק בענין הנפשות הוא רק בעניני ואופני התגלות כוחותיהן ובזה הוא התחלקות מהותית בני אדם…” (מאמר כללי החינוך וההדרכה סימן ו)

סיכום

להפנים שמציאות הרע היא כמציאות החושך. אין מושג של מלחמה עם חושך. החיים לא דורשים מאתנו היאבקות. אנחנו נמצאים הרבה יותר גבוה. זו האמת. איך צריכה להית ההתנהגות עם רגש שלילי? הסחת הדעת לגמרי מעצם קיומו,כאילו הוא לא חשב להופיע. הוא פשוט לא נמצא. להתעסק בענין אחר לגמרי. לא לעשות פעולות בשביל להעביר את המצב רוח הרע אלא בענין שאין לו שום קשר ומגע עם הרגש הבלתי רצוי.