כיצד מגשרים על הפער בין הרצוי למצוי על פי תורת החסידות

הפער שבין שאיפות ומחשבות למציאותלעיתים רבות אנו שואפים לשיפור עצמי בתחומי החיים השונים: בבית ובמשפחה, בעבודה ובחברה, אך כל זה הוא בתיאוריה, במציאות לעומת זאת הדברים נשארים כפי שהם והשינוי המיוחל לצערנו לא בא לידי פועל.

לדוגמה: חיים מבין את החשיבות הרבה של השהות בבית עם המשפחה וזמן איכות עם הילדים, אך בפועל כל פעם מפני סיבות אחרות, הזמן הזה נדחק לפינה ולא בא לידי ביטוי במציאות.

במילים אחרות מאמרנו בא להאיר את השאלה הבאה: כיצד ניתן באמצעות גישת תורת החסידות לגשר על הפער בין הרצוי למצוי, בין המחשבות והתכנונים הרבים החיוביים לשינוי עצמי, לבין המציאות שטופחת על פנינו שוב ושוב ומחלחלת לתודעתנו את המסר המייאש שאין סיכוי לשינוי.

הבנת נפש האדם מתהליכי ההתהוות האלוקית

בכדי להבין את הפתרון שתורת החסידות נותנת לבעיה זו, עלינו לרדת לשורשה ומהותה של תופעה זו ולהבין מדוע לבני אדם יש קושי להוציא את תוכניותיהם ומחשבותיהם לידי פועל. בכך יקל עלינו להבין כיצד להתמודד עם בעיה זו ומה הם הכלים שהחסידות נותנת לנו כדי ליישם בצורה נכונה שינוי פנימי, עצמי ואמיתי.

על בריאת האדם נאמר: “נעשה אדם בצלמנו כדמותנו[1]”, כלומר שהאדם נברא בדמות ובצלם הבורא, ולכן נקרא האדם בשם “אדם” מלשון אדמה לעליון[2] (דומה לבוראו), ולכן מהתבוננות בנפש האדם ניתן להבין דרגות באורות האלוקיים המחיים את העולם. כמו כן, התבוננות בספירות האלוקיות יכולה לתת לנו הבנה רבה על מהותה של נפש האדם. כפי שמסופר על האדמו”ר רבי שלום דב בער מיליובאוויטש, שפעם דיברו עמו על תגלית מרעישה שהתגלתה בתקופתו, על ידי פרופסורים המומחים לחקר גוף האדם, שגילו עורק במוח שצורת תנוחתו עוזרת לאדם לזיכרון ולהעמקה, ולכן כאשר האדם רוצה להיזכר בדבר מה, הוא מגביה את ראשו, ולעומת זאת כאשר האדם חפץ להעמיק בדבר מסוים הוא מוריד את ראשו. כאשר ספרו זאת לרבי, הוציא הרבי מארון הספרים, ספר חסידות של אחד מאדמו”רי חב”ד הקודמים לו, שם נכתב בפרוטרוט על אותו גיד במוח הרבה לפני שהמדע גילה זאת. אם כן, שאלו את הרבי, האם היה אותו אדמו”ר פרופסור? השיב הרבי: הוא לא היה פרופסור אך הוא ראה את הדברים כפי שהם באדם העליון ומשם הוא הסיק שכך הם פני הדברים אף באדם למטה[3].

לפיכך, מבט מעמיק על הספירות והעולמות העליונים יוכל לפתוח בפנינו צוהר לעולמו הפנימי של האדם, משום שכנזכר לעיל, האדם נברא בצלם הבורא וממילא תכונות ותופעות הקיימים בעולמות העליונים קיימים המה גם בעולמו הפנימי של האדם.

הצמצום – מווסת עוצמות אין-סופיות לצורך קיום העולם

מעיון בכתבי החסידות המבארים את אופן בריאת העולמות בידי הבורא, עולה העובדה שלצורך בריאת העולמות השתמש הבורא בכלי הנקרא “סוד הצמצום”. כלומר, כדי שייווצר עולם גשמי ומוגבל, מבורא העולם האין סופי והבלתי מוגבל, היה מוכרח להיות צמצום – כעין מכשול רוחני שרק לאחר שהאור אין סוף בקע את המכשול והצטמצם מאורו, יכול היה להיבראות עולם מוגבל ומצומצם[4].

דהיינו, כאשר הבורא האין סופי והבלתי מוגבל בא לברוא את העולם הגשמי והמוגבל הוא היה זקוק לפעולת צמצום והסתרת האור האין סופי, וזאת בשל העובדה שאם היה מאיר כיום בעולם ה”אור אין סוף”, העולם לא היה מסוגל להכיל את עוצמת האור הנעלית הזו, ולא הייתה יכולת קיום לעולם. דוגמה לדבר: נורה חשמלית מקבלת חשמל מווסת לפי גודלה וכמות צריכתה יכולה להתקיים ולמלא את ימיה בשלום. אך כאשר נחבר את הנורה הקטנה לעוצמת חשמל גבוהה מאוד, הנורה תישרף כיון שאין בה את היכולת להכיל את העוצמה החשמלית שמעבר למינון המתאים לה. כך כדי שיהיה קיום לעולמות היה דרוש להיות צמצום – כעין מכשול רוחני, שמונע מהאור האין סופי לחדור לעולמות המוגבלים, ומה שעובר את המכשול והצמצום הוא אור מוגבל ופחות בעוצמתו, אשר אור זה העולמות יכולים לקבל ולהכיל.

כאשר אנו משליכים את “סוד הצמצום” לנפש האדם מתברר שגם ביצירת האדם ישנו מכשול המובנה באישיותו המונע מכוחות נעלים וכבירים בנפשו להתגלות בחיי היום יום וכדלהלן:

ארבעת העולמות בבריאה והשפעת הצמצום

בכדי להבין את מיקומו של הצמצום בעולמות העליונים וכן בהקבלה של צמצום ומכשול זה בנפש האדם, יש לתת הקדמה קצרה על ארבעת העולמות בבריאה ובהקבלתם בנפש האדם:

העולם הזה הגשמי בו אנו חיים נקרא בלשון החסידות והקבלה “עולם העשי’ה”, אך קדמו לעולם הזה שלושה עולמות רוחניים נוספים – עולם האצילות, עולם הבריאה ועולם היצירה, ורק לאחר מכן נברא עולם העשייה הגשמי בו אנו חיים.

“עולם האצילות”: הוא העולם הראשון בו מאירים האורות האלוקיים באופן אין סופי ובלתי מוגבל, ולכן נקרא עולם האצילות מלשון “אצלו וסמוך” לה’ יתברך, כלומר קרוב מאוד לבורא, ולכן בעולם זה לא שייך בכלל שום מציאות של נבראים ואפילו מלאכים עליונים אינם יכולים להכיל את עוצמות האור אין סוף המאירים בעולם האצילות.

“עולם הבריאה”: הוא עולם הנחות ממדרגתו מעולם האצילות, ולכן בו ניתנת האפשרות למציאות של נבראים עליונים כמו מלאכים נעלים הנקראים בשם שרפים, שמלאכים אלו הם בעלי השגה ומבינים בגדלותו של הבורא. אך עדין עולם זה הוא קרוב מאוד לאין סוף, והנבראים בו קיימים תמיד בהתבטלות מוחלטת לבורא.

“עולם היצירה”: הוא עולם בו האור האלוקי מצומצם עוד יותר, והנבראים בו הם מלאכים הנקראים בשם חיות הקודש, אשר התבטלותם לבורא אינה נובעת מהשגה בגדלותו אלא מאינסטינקטים טבעיים, כשם שחיות הם בעלי רגש המונע מאינסטינקטים ולא מהבנה, כך מלאכים אלו מקנן בהם רגש עז של אהבה לבורא, הנובע מטבע המוטבע בהם. כשם שבן אוהב את אביו מצד טבעו ללא קשר לשכל והבנה, כך מלאכים אלו הם בעלי רגש אהבה טבעית לבורא ללא קשר לרמת הבנתם את גדולת הבורא.

“עולם העשיה”: הוא העולם הגשמי בו אנו חיים, בעולם זה האור האלוקי מצומצם מאוד עד כדי כך שלא נרגשת בעולם מציאותו של הבורא, דבר שנותן אפשרות לכוחות של רוע וטומאה שישררו בעולם, באין מפריע. תכלית עבודתו של האדם עלי אדמות היא לתקן את הרוע הקיים בעולם הגשמי ולזכך את העולם שיהיה מקום ראוי לדירה לבורא יתברך.

כפי שביארנו בכדי שיוכל להיווצר מצב של עולמות נחותים יותר היה חייב להיות צמצום בין עולם לעולם, כלומר, בין עולם האצילות לעולם הבריאה קיימת מחיצה ומכשול שצמצם את האור אין סוף, כמו כן בין עולם הבריאה ליצירה, וכן בין עולם היצירה לעשייה. הצמצום הכי משמעותי הוא בין עולם היצירה לבין עולם העשייה, זאת מכיון שבעולם העשיה נוצרה המציאות הגשמית של העולם שלנו, ובכדי שתיווצר מציאות גשמית מאנרגיה וחיות רוחנית חייב להיות צמצום ומכשול עצום, שהעולם הגשמי יהיה כלי לקבל את האנרגיה הרוחנית[5].

ארבעת העולמות בנפש האדם

כשם שקימיים ארבע עולמות כלליים בבריאה, קיימים עולמות אלו גם בנפש האדם:

“עולם האצילות” שבנפש האדם הוא עולם השכל ההבנה והרגשות. כלומר, לפני כל צעד שאדם עושה בחייו הוא בוחן את הצעד מבחינה שכלית קרה ומחושבת האם הצעד הזה נכון לעשותו מבחינה אובייקטיבית, מה המעלות ומה היתרונות של הצעד הזה. לאחר מסקנתו של האדם מגיעים הרגשות. לדוגמה: כאשר עולה לאדם רעיון במוחו לקנות בית, ראשית כל הוא מפעיל את שכלו כדי לברר באמצעות השכל האם הקניה היא כדאית, מה הן המעלות בקניית בית ומה הן החסרונות שיכולות לבוא בעקבות קניית הבית. לאחר ששקל במוחו את הצדדים השונים בקניית בית, והחליט שלקנות בית עבורו זהו דבר טוב, אז מתעוררות בקרבו הרגשות, והוא חש בלבו תשוקה עזה לקנות את הבית.

“עולם הבריאה” שבנפש האדם הוא עולם המחשבה. כלומר, לאחר שאדם דן והחליט בשכלו, ורגשותיו באו לידי ביטוי בהתעוררות תשוקה בלב, מגיע השלב הבא – שלב המחשבות. דהיינו כאשר אדם דן בשכלו זה עדין נושא תאורטי ולא ממשי, בעולם המחשבה האדם חושב כיצד להביא את הרעיון לידי פועל ואיזו דרך תקדם אותו לקראת השגת המטרה. לדוגמה: לאחר שהאדם הגיע למסקנה בשכלו שראוי לקנות את הבית באופן תאורטי, הוא מוריד את הרעיון לחשיבה על פסים מעשיים כיצד להביא את רעינו לידי פועל, כיצד יארגן את הכסף הדרוש וכל שאר הדברים הנלווים לביצוע רעיונו.

“עולם היצירה” שבנפש האדם זהו עולם הדיבור. כלומר, האדם מתחיל לדבר על הנושא, ומוציא את מחשבתו לידי גילוי הוא מדבר על רעיונו עם קרוביו ורעיו, ועם אנשים אשר יכולים לקדם את הרעיון ולהביאו לידי פועל. אך עדין הוא אינו עושה את המעשה בפועל והרעיון קיים רק בעולם הדיבור בלבד.

“עולם העשיה” שבנפש האדם הוא המעשה בפועל, שהאדם מבצע בפועל את רעיונו ומורידו אל עולם המעשה. כלומר, לאחר הבנת הרעיון והתגלות הרגשות שבאו בעקבותיו, המחשבה אודות הדרכים לביצוע הרעיון, והדיבור אודותיו, רק אז מגיע השלב הרביעי של עולם המעשה לבצע את הרעיון בפועל[6].

שלושת מוקדי הצמצום בנפש האדם

כשם שבעולמות העליונים קיימים מכשולים וצמצומים בין עולם לעולם, כמו כן בנפש האדם יש מכשול וצמצום העוצר בעד המחשבה הדיבור והמעשה, ומקשה על המעבר המהיר בין שלושת העולמות. זאת הסיבה לכך שלאחר שאדם דן בשכלו ומחליט שראוי ונכון לעשות מעשה מסוים, לעיתים הרעיון הזה לא יורד לפסים מעשיים ונשאר כרעיון תיאורטי, וגם כאשר הוא יורד לפסים מעשיים במחשבתו של האדם הרבה פעמים כאשר מגיע השלב של קידום הרעיון לדיבור, לבסוף האדם מחליט שלא לדבר אודותיו, וכן גם כאשר האדם כבר מדבר על נושא מסוים ללא הרף ייתכן שדיבורים לחוד ומעשים לחוד וכאשר מגיע הרעיון לידי פועל האדם מקבל פיק ברכיים ולא מבצע את הרעיון בפועל[7].

וכשם שבעולמות העליונים הצמצום הגדול ביותר הוא הצמצום הקיים לפני עולם העשיה, כך בנפש האדם הצמצום והמכשול הגדול ביותר קיים לפני עולם המעשה המוריד את הרעיון לביצוע ממשי. והסיבה לכך היא מכיון שישנו מרחק רב ביותר בין עולם השכל המחשבה והדיבור לעולם המעשה, ובעוד שלהשכיל, לחשוב ולדבר אפשר ללא גבולות, עולם המעשה הוא עולם מוגבל ואינו יכול להכיל את כל העוצמות הקיימות במחשבה ובדיבור. אם רק נתאר לעצמינו מה היה קורה אם לא היה מעצור בין העולמות בנפש האדם, וכל הפנטזיות השליליות שהאדם חושב מיד הוא היה מבצע אותן ללא מעצורים, נגיע למסקנה שטובה גדולה עשה הבורא שהטביע בתוך עולמינו הפנימי מעצור, צמצום וחשיבה מחודשת לפני כל צעד מעשי שאנו מצדדים לעשותו.

מבט זה על נפש האדם נותן הסתכלות מעמיקה על מהלכי הנפש, ונותן מענה לשאלה מדוע קיים פער כה רב בין התכנונים והמחשבות לבין העשייה בפועל. העובדה שכדי להוציא רעיון הקיים בשכל ולהביאו לידי פעולה ממשית גשמית, על הרעיון לצלוח שלושה חסמים ומכשולים העומדים בדרכו, מחסום המחשבתי הדיבורי והמעשי, מהווה גורם מכריע לכך שהרבה מהרעיונות הטובים של האדם כמו גם הרעים אינם באים לידי ביצוע אלא נשארים בעולם התיאורטי.

מידת הנצח ככלי לפריצת המכשולים

כיצד אם כן, ניתן להתגבר על המכשולים הרבים העומדים בדרכו של האדם החפץ לשפר את דרכו בעולם המעשה? ואיך ניתן לצלוח במהירות את כל החסמים והמכשולים השונים המונעים ומעכבים את האדם מליצור שינוי אמתי בחייו? כדי לתת מענה לשאלה זו יש להעמיק בכוח נוסף הקיים בנפש האדם – מידת הנצח.

אחת מעשרת הספירות האלוקיות שבאמצעותם ברא ה’ את הבריאה היא מידת הנצח, מידה זו הגם שמיקומה ביחס לשאר הספירות הוא די נמוך – הספירה השביעית, אם זאת, עוצמתה גדולה ורבה מאוד משאר הספירות בשל הקשר והשייכות שלה לאור האין סוף הנעלה מכל הספירות. כמו כן בנפש האדם כוח הנצח הוא כוח נורא חזק ועוצמתי שכאשר הוא מתעורר באדם, האדם מסוגל לעשות הכול בשביל הניצחון, ואף אם הניצחון כרוך בהפסדים לא רציונליים האדם לא מהסס להפסיד בעבור הניצחון.

להמחשת העניין מביאה תורת החסידות משל למלך גדול ורם, בן לשושלת מלכים שכיהנו ברוב פאר שנים רבות, ובמשך שנות שלטונם מילאו מלכים הללו את אוצרות המלוכה בכסף וזהב לרוב, עד שהתקבץ באוצרות הללו סכום כסף עצום. הנה בעוד שבימים כתיקונם המלך אינו מרשה לאף אחד אפילו להביט באוצרות המסולאים, הנה בהגיע עת מלחמה, המלך אינו מהסס לבזבז את כל אוצרותיו שאצרו הוא ואבותיו למען ניצוח המלחמה[8].

כלומר, ההבדל בין זמני שלום לזמני מלחמה הוא כה דרמתי עד שדבר שבעתות שלום היה לוקח זמן רב ובירוקרטיה, הנה בעת מלחמה הכול הולך וזז במהירות ובזריזות ללא כל מניעות, עיכובים ומכשולים.

כאשר נשליך זאת לחיינו נגיע להבנה שהתמודדות הנכונה עם המכשולים המונעים את האדם מלרדת לעולם המעשה, היא בעצם לעורר את מידת הנצח שבנפש האדם. כאשר האדם מבין שעצם ירידת נשמתו לעולם היא כדי להילחם עם כוחות הרוע והטומאה הקיימים בעולם, ויש לו שליחות ומטרה קדושה לנצח עם הרוע הקיים בעולם, ולעשות מעולמינו הגשמי עולם טוב יותר, אזי במלחמה כמו במלחמה אמיתית הכול הולך במהירות וכל המכשולים והחסמים המונעים ממנו להגשים את נצחונו נפרצים.

לסיכום, ההתמודדות הראויה עם הפער הקיים בין התכנונים והמחשבות לעשייה בפועל, היא באמצעות הכלים הבאים:

• עורר את מידת הנצח שבתוכך באמצעות התבוננות יום יומית על תפקיד האדם עלי אדמות – להילחם עם הרע הקיים בתוכו ובעולם והפיכת העולם למקום מזוכך וטהור שיהווה משכן ודירה לבורא.
• קח לעצמך את משימות החיים לא כנטל שיש להיפטר ממנו אלא כאתגר מלחמתי שיש לך הזדמנות לנצח בו.
• זכור כי ניצחון המלחמה תלוי רבות במורל ובשמחה – חיילים היוצאים לקרב בשמחה ובמארש ניצחון, סיכוייהם לנצח את האויב גוברים בהרבה מאלה היוצאים למלחמה באווירת נכאים. חשוב על הזכות הנפלאה להיות חייל בצבא הבורא, ועצם הידיעה הזו תגרום ליציאה למלחמה מתוך שמחה.

[1] בראשית א, כו.

[2] של”ה תושב”כ שא, ב.

[3] ליקוטי שיחות ח”ב ע’ 364.

[4] ספר המאמרים מלוקט ח”א ע’ רכא.

[5] תורה אור ע’ יד.

[6] מאמר “והנה פרח מטה אהרון”, ספר המאמרים מלוקט ג’ ע’ שפו.

[7] סידור אדמו”ר הזקן ע’ קפ.

[8] ספר המאמרים אדמו”ר הריי”ץ תש”י ע’ 132.