חינוך למעשה מתורתו של הרבי

פתיחה: בתורתו של הרבי תופס עניין החינוך מקום נכבד. אם כנושא בפני עצמו אם כחלק מתפיסת עולם ודרך החיים אותה מתווה תורת החסידות.

רבים פנו לרבי במשך השנים כמו בכל הנושאים , גם בנושא החינוך אם בבקשה לעצה, אם בהכוונה למוסדות לימוד ועוד.

עניין החינוך מופיע לא פעם בשיחותיו של הרבי אותן מסר בשבתות, בימים טובים ובכלל.

לפני קבלתו של הרבי את הנשיאות הוא כבר מונה ע”י הרבי הקודם להקים ולעמוד בראש  “המרכז לענייני חינוך”.

אחד מעשרת ה”מבצעים” עמם יצא הרבי הינו “מבצע חינוך”.

את שנת ה’תשל”ו   הגדיר הרבי כ”שנת החינוך”.

וכן מצאנו כי כאשר הממשל האמריקני ביקש לתן ביטוי לכבוד ולהערכה הרבה שרוכשים כלפי הרבי, החליטו להכריז על  יום הולדתו של הרבי י”א בניסן כ”יום החינוך”  .

כל אלו ועוד יכולים ללמד על היות ה”חינוך” עניין מרכזי בחייו ובפועלו של הרבי.

להלן יובאו מעט מזעיר מדברי הרבי על עניין החינוך. שוב חלקם באופן מפורש על החינוך כחינוך כפשוטו וחלקם שהחינוך הינו ה”בכן” הנלמד מהם.

מטרת המאמר היא להוציא דרך חינוכית ברורה מתורתו של הרבי שתהווה “מורה דרך” לכל ענייני החינוך .

 “להבין ענין נרות חנוכה” : 

במאמר “להבין ענין נרות חנוכה” שנאמר בחנוכה ה’תשכ”ו, עוסק הרבי בעניין עבודת הבירורים ומורה על שלוש דרכים\ דרגות שונות בעבודה זו.

(לשם הבנת המושג “עבודת הבירורים” ניתן להשתמש במלאכת בורר בה ישנו המברר המבצע את פעולת הבירור וישנו הדבר המתברר. הרבי עוסק בבירור הניצוצות הא-לוקיים בעולם כמו שיתבאר לקמן).

במאמר עוסק הרבי בבירור העולם הגשמי וגילוי האמת הא-לוקית החבויה בו. הוי אומר כי: המברר=האור הא-לוקי בדרגותיו השונות.

המתברר=העולם הנברא\ הנבראים בעולם.

הרבי מונה 3 מצבים שונים של המברר, 3 מצבים פנימיים מהם הוא פועל ובהתאם לדרגה זו מתברר המתברר.

אנסה לעשות אנלוגיה מעבודת בירורים זו לעבודת הבירורים המתרחשת בין מחנך למחונך.

אסביר את סוג העבודה ואציין את היתרונות והחסרונות שבה.

דרגה א: אקרא לה בשם כללי- “רצון”.

בעבודה זו המברר מגלה את רצונו למתברר והמתברר מבצע (בקבלת עול) את רצון המברר.

יתרונות: המתברר יודע מה עליו לעשות, רצונו של המברר גלוי לו.

חסרונות: המתברר מקיים את רצון המברר רק מצד “קבלת עול” לבצע את רצון המברר.

אך כאמור זהו רצון המברר ולא רצונו שלו, כך שכאשר המתברר אינו תחת עינו הפקוחה של המברר סביר להניח שאם רצון המברר מתנגש עם רצונותיו שלו, הוא לא יבצע אותם.

דרגה ב: עבודה מתוך “תענוג”.

המברר אינו פועל באופן בו הוא משליך את רצונותיו במתברר.

הוא פועל ממקום נפשי של תענוג (בחסידות מבואר כי כח התענוג הוא הכח הפנימי {והוא המניע את})של כח הרצון). וכאשר המברר פועל ממקום זה הוא מגלה במתברר כי הוא רוצה לבצע את רצון המברר מרצונו שלו. באופן כזה, המתברר מבצע את רצון המברר מרצונו הוא (ולא בקבלת עול כבאופן הקודם).

יתרונות:

א. עבודת הבירור הרבה יותר נעימה.

ב. באופן זה, המברר פונה אל כוחותיו הפנימיים של המתברר (בשונה מהאופן הקודם בו המברר פונה אל כוחותיו החיצוניים של המתברר-אל כוחות המעשה שבו) וכתוצאה מכך עבודת המתברר נובעת מרצונו הוא ולא בכפייה.

חסרונות:

א. העבודה באופן זה דורשת יותר מאמץ וזמן מצד המברר.

ב. עדיין קיימת למתברר אלטרנטיבה, הוא יכול לבחור שלא לבצע את רצון המברר.

ג. הבירור הוא נקודתי ולא קבוע.

דרגה ג: “פנימיות התענוג”:

המברר מגלה במתברר כי רצון המברר הוא הוא גם רצונו של המתברר ושלא קיימת מבחינת המתברר מציאות אחרת.

חסרונות:

• העבודה באופן זה דורשת עוד יותר מאמץ וזמן מצד המברר.

יתרונות:

• הבירור הוא בירור אמתי ואפשר להניח כי הוא בר קיימא.

כיצד מאמר זה נוגע לעבודה החינוכית שלנו?

בתור מחנך עומדים לפני שלושה מצבי בחירה , שלושה מצבים נפשיים שאני בתור מחנך עובד מהם:

1)אני מכתיב למחונכים שלי את רצונותיי וכופה עליהם בכח הסמכות שניתנה לי בתוקף תפקידי לבצע זאת.

2)אני מסביר ומשכנע את המחונכים מדוע לבצע את רצונותיי זוהי גם טובתם האישית.

וגורם להם לרצות לבצע זאת. (למשל: כדאי לכם ללמוד כדי להוציא ציון טוב במבחן\ להצליח בעבודה\ לקבל תעודת הצטיינות וכו’).

3)אני מסביר למחונכים מדוע רצונותיי שלי הם לא רק הרצונות שלי כי אם בעצם רצונם הפנימי והאמתי שלהם.

וגורם להם לבצע זאת מתוך מניע פנימי שלהם. (למשל: מסביר להם מהי חשיבותה של למידה\ מעורר את סקרנותם לשאול, לחקור ולדעת מתוך עניין אישי שלהם).

עבודה באופן הא’ מתוארת במאמר בנוגע למסע הארון במדבר “קומה ה’ ויפוצו אויביך” האויבים אינם מתבררים , הם רק נפוצים, אך בעתיד הם עוד יצוצו (באנלוגיה החינוכית-המחונכים יבצעו את רצון מחנכם אך ברגע שילך..).

עבודה באופן הב’ מתוארת במאמר בנוגע לבירור שלמה את העולם שלמה כ”מלך שהשלום שלו” העולם התברר והשייכים לכך אף הגיעו מרחוק להתברר (כמלכת שבא) אך:

א. אלו שאינם שייכים לכך לא התבררו.

ב. הבירור היה בירור מקומי וזמני, המתבררים היו צריכים לעזוב את מקומם וכן הבירור לא היה קבוע.

(באנלוגיה החינוכית-לא כל המחונכים יבחרו לשתף פעולה וגם אם כן יתכן שהפעם ישתפו פעולה אך בפעם הבאה יבחרו שלא).

עבודה באופן הג’ מתוארת במאמר כגילוי הא-לוקות שיאיר בזמן הגאולה.

הבירור הוא נצחי, קבוע ושייך לכולם.

(ובאנלוגיה החינוכית- ברגע שהמחונך יפנים כי מטרת המחנך היא מטרתו הפנימית וטובתו האמתית שלו השינוי שיתרחש יהיה שינוי מהותי בנפשו ואין ספק כי ישפיע על מהלך חייו באופן אמתי וקבוע).

מסקנות מהמאמר:

יש לחקור האם עבודה באופן הא’ יכולה להיקרא בשם התואר “עבודה חינוכית”.

יש לחקור האם עבודה באופן הג’ הינה ברת ביצוע באופן מעשי יום יומי בעבודת החינוך.

ואולי הרבי מורה לנו כיוון במאמר זה, לאן עלינו לשאוף בעבודה החינוכית, באיזו הסתכלות עלינו להביט במחונכים שלנו, מאיזה מקום נפשי נכון מצד המחנך\ מברר לעבוד,

ומתי\ כיצד ידע המחנך כי עבודתו נשאה פרי.

ואולי הרבי מורה לנו את שלבי החינוך בגילאים/ רמות השונות:

בתחילת חינוכו של הילד העבודה היא הקניית הרגלים באופן של שלילת הנהגות בלתי רצויות (בדומה לזמן הליכתנו במדבר-תחילת חינוכו של עם ישראל כעם).

אחר כך כאשר הילד גדל ניתן לעבוד עמו באופן שיבין את הכללים בהם הוא צריך לעמוד ויקבל אותם בעצמו (בדומה לתקופת שלמה).

וכאשר הילד מגיע לבגרות/בשלות ניתן להעביר לו את המסר כי הלמידה והחינוך היא טובתו שלו כך שהוא מעצמו ירצה ויקיים את הכללים והלמידה הנדרשים ממנו (כדוגמת המצב שיתקיים בגאולה העתידה).

“אתה תצווה”

המאמר המוגה האחרון לעת עתה אותו הגיה הרבי בפורים קטן תשנ”ב מאמר אשר נאמר ע”י הרבי בפורים קטן ה’תשמ”א ודבור המתחיל שלו הוא “אתה תצווה” (המאמר נאמר בשבת פרשת “תצווה”).

על הפסוק הראשון בפרשה מקשה הרבי מס’ קושיות כאשר אחת מהן היא מדוע נאמר בפסוק “כתית למאור” ולא כתית “להאיר” שהיה מובן יותר בהתאם לתוכן הפס’.

בהמשך המאמר הרבי מסביר את משמעותו הרוחנית של הפסוק שעל ידי ה”כתית” (מצב נפשי בו היהודי נשבר ונדכא) מגיעים ל”מאור” שבנשמה.

ומביא לכך שתי דרגות של “כתית” :

דרגה הא’: “כתית” הנובע ממקור חיצוני כמו למשל בזמן מרדכי ואסתר שיהודי אותו הדור הגיעו למצב של “כתית” אשר הביא אותם למסור את נפשם על תורה ומצוות הגם שחייהם עומדים בסכנה בעקבות כך. הגזירה שנחתה על יהודי אותו הדור גילתה את עצם הנשמה שבכל יהודי אשר מוכן היה למסור את נפשו על קיום רצון ה’.

דרגה הב’: “כתית” הנובע ומתעורר ממקור פנימי . הדוגמא שמביא הרבי לכך היא יהודי החי במצב של הרחבה בגשמיות וברוחניות ובכל זאת נוגע לו עד כי הוא נשבר ונדכא מכך שחסר גילוי א-לוקות בעולם ואנחנו עדיין בגלות.

על דרגה הב’ אומר הרבי כי בחינת המאור של הנשמה המתגלה על ידה, היא נעלית יותר מבחינת המאור של הנשמה שמתגלית על ידי מסירות נפש (הדרגה הראשונה).

וכמו שמצאנו יהודים שבזמן גזירות מסרו את נפשם על יהדותם, אך כאשר שנים אחר כך באו למדינות שאפשר לעסוק בהם בתורה ומצוות מתוך הרחבה אין ניכר בהם (כ”כ) המסירות נפש שהי’ להם מקודם..  כי זה שעמדו במסירות נפש משך כמה וכמה שנים הוא לפי שהאיר בהם גילוי עצם הנשמה שלמעלה מהכוחות הגלויים שלהם, ולא נעשה על ידי זה שינוי בכוחות הגלויים עצמם. שכן מסירות הנפש שהתגלתה בהם הייתה כמו דבר נוסף על מציאותם. (מציאותם/ הכוחות הגלויים = עולם השכל והרגש שדרכם הם חווים את המציאות).

אותם יהודי מסירות נפש עליהם מדבר הרבי חיו בזמן הגזירות במסירות נפש שהאירה בהם למעלה מהשכל והרגש שלהם, אם היו שואלים אותם מדוע הנכם נוהגים כך, לא הייתה בפיהם תשובה שגורה ומובנת בשכל. הם נהגו כך משום שהאירה בהם עצם הנפש שלמעלה מהשכל והרגש שלהם.

ומשום כך שנים מאוחר יותר, כאשר לא חיו תחת גזירות ועצם הנפש שלהם לא האירה בהם, חזרו לחיות חיים כתקנם עם המציאות המוכרת להם על פי השכל והרגש שלהם.

ושוב לא הייתה ניכרת בהם כ”כ מסירות הנפש שהייתה להם קודם לכן על קיום תורה ומצוות.

לעומת זאת הגילוי של עצם הנשמה בזה שיהודי נשבר ונדכא מזה שהוא נמצא בגלות הוא גילוי עצם הנשמה השייך למציאותו ולציור כוחותיו וגם כחות הגלויים שלו הם חד עם עצם הנשמה שלו.

אדרבה הוא הגיע לגילוי עצם נשמתו על ידי השימוש בשכל וברגש שלו ולכן גילוי זה של עצם נשמתו הוא חלק מהמציאות שלו והוא מתקבל ונתפס בכוחותיו הגלויים וממילא יש לגילוי זה קיום!

יוצא מהנ”ל:

כאשר מתגלה עצם הנשמה של יהודי ע”י מקור/ מניע חיצוני. הגילוי הינו זמני ונקודתי.

אך כאשר יהודי עמל ומגיע לגילוי עצם נשמתו ע”י התבוננות בשכלו והפנמת המושכל בקרבו עד כדי גילוי עצם נשמתו בשכלו וברגשותיו, גילוי זה הנובע ממקור פנימי – ממנו, הינו בר קיימא ויישאר תמיד חלק ממנו

“עד שתהא שלהבת עולה מאליה”

המכנה המשותף לשני המאמרים (“להבין עניין נרות חנוכה” ו”אתה תצווה”) הינו מושג בפני עצמו עליו חוזר הרבי בשיחות לפרשת “בהעלותך” בשנים תשמ”ח-תשנ”א וניתן לקרוא לו בשם: “עד שתהא שלהבת עולה מאליה”.

להלן אביא סקירה מתומצתת של הסבר הרבי את המושג  ואת תוספת הביאור  שבכל אחת מהשנים הנ”ל:

בתשמ”ח (ראה נספח מס’ 4}, מזכיר זאת הרבי בנק’ קצרה בתוך השיחה בהקשר לפירוש רש”י על הפס’: “בהעלותך את הנרות”- ש”צריך להדליק (את המנורה) עד שתהא השלהבת עולה מאליה”.

בה’תשמ”ט (ראה נספח מס’ 5), מרחיב הרבי בהסבר פירושו של רש”י ואומר כי “שלימות ואמתית העבודה היא כאשר “הנר” נדלק באופן כזה שאחר כך מאיר הוא ודולק מעצמו, ז”א שעבודת הנברא תהא בכוח עצמו- ולאחרי זה לא יהיה זקוק ל”שני” שידליק אותו.

והדבר נכון בין בנוגע לעבודת האדם עם עצמו שהדלקת נשמתו צריכה להיות באופן כזה שאינה נשארת כדבר נוסף על גופו הגשמי וכוחותיו אלא שהיא חודרת לכל מציאותו כך שנעשית חלק מטבעו ורגילותו שהוא מעצמו – “מאליה” נעשה לומד תורה ומקיים מצוות {ומביא ע”ז את הירושלמי בברכות פ”ב סד”ה “מנפשי’ כרע”}.

ובין בעבודתו עם הזולת, שההשפעה  האמתית והמושלמת להדליק את “נר ה’ ” שלו, היא דווקא בשעה שהזולת נעשה “שלהבת עולה מאליה”, שגם כאשר המשפיע הולך ממנו, הרי הוא ממשיך להאיר מעצמו.

בהמשך הרבי מבהיר שתי נק’ חשובות בנושא:

• ש”שלהבת העולה מאליה” היא כוונת ושלימות עניין החינוך. “רואים כי כוונת ושלימות חינוך הילד היא להדריכו במידות והנהגות ישרות שאלו יהיו להנהגתו הרגילה והטבעית באופן שבכוחות עצמו יוכל להיות “עולה מאליה” ולא שיזדקק להוריו ומחנכיו, אלא יוכל לפעול בעצמו בכוחותיו הפרטיים..”
• הרבי מציין בהערה {הערה 30 בעמ’ 370 בשיחה בנספח מס’ 3} שאת עניין זה { ש”שלהבת העולה מאליה” היא כוונת ושלימות עניין החינוך} רואים לא רק אצל יהודים, אלא גם אצל שאינם יהודים, היה ניתן לייחס לכך שכיוון שעניין זה שייך לבנ”י, נשתלשל העניין גם לאומות העולם כדי שיהיה עניין הבחירה חופשית וכיו”ב..

אך למעשה שולל זאת הרבי ואומר כי מסתבר יותר לומר שאת עניין זה  ש”שלהבת העולה מאליה” היא כוונת ושלימות עניין החינוך”, הטביע הקב”ה בעולם בטבע בריאתו כפי שרואים זאת אפילו אצל בעלי חיים המחנכים את ילדיהם עד שמגיעים לגיל שאינו זקוק לשמירת האם ובכוחו להגן על עצמו ולהעמיד “משפחה” משלו, ועד כי בכמה מיני בע”ח, לאחרי גמר החינוך, מגרשת האם המחנכת את ילדיה מתחת אחריותה”.

בהערה זו מחדד הרבי את המושג “שלהבת העולה מאליה” :

הייתי חושב שכאשר יהודי פועל על עצמו {על גופו} עניין קיום תורה ומצוות, אין זה אמתית עניין ה”שלהבת עולה מאליה” מכיוון שממה נפשך?! המשפיע בקיום תורה ומצוות אצל יהודי היא נפשו הא-לוקית, אשר היא מצד עצמה “שלהבת העולה מאליה” ואינה צריכה לעניין החינוך. ואילו הגוף המושפע ממנה [עם נפשו הבהמית} אינו “שלהבת העולה מאליה” מכיוון שעדיין מושפע הוא מהנפש הא-לוקית הפועלת עליו.

אך בהערה זו מדגיש וממחיש הרבי כי עניין זה ש”שלהבת העולה מאליה” היא כוונת ושלימות עניין החינוך והיא טבע אותו הטביע הקב”ה בבריאה עד כי ניתן למוצאו גם במיני חי אחרים. מכאן ניתן להבין כי כאשר הנפש הא-לוקית פועלת על הגוף בעניין קיום תורה ומצוות, ביכולתה לפעול עליו שיהיה באמת מצד עצמו “שלהבת עולה מאליה” עד כי לא יצטרך יותר כביכול את השפעת הנפש הא-לוקית מכיוון שגופו פועל כבר מעצמו בכך.

*(את עניין זה שהגוף נהיה מעצמו “שלהבת העולה מאליה” ניתן למצוא בתיאור הרבי הריי”צ {הרבי הקודם} את חינוכו של אביו את עצמו בהכנת עצמו לבר מצווה שלו כמובא בספר התולדות של רבי שלום דובער / הרב א.ח גליצנשטיין עמ’ 15 וכך נאמר שם:

“בשנת הבר מצווה שלו נכנס אל אביו הרבי מהר”ש וישאל כיצד לומדים שיהי’ נקרא לימוד?  ענה לו אביו: מקרא מלא דיבר הכתוב “ושננתם לבניך”, “ושננתם” מפרש רש”י-“לשון חידוד”, חד.

“לבניך” –הכוונה היא עד שהדברים יהיו מלובנים ובהירים. “ודברת בם”- יהי’ זה המשכה בחיים. “בשבתך בביתך”- בכל משך זמן ירידת הנשמה בגוף. “ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”- העיקר יורגש בתחיית המתים…

הרבי אמר: בשמעי את האמור הוחלט אצלי ללמוד שו”ע אורח חיים, והמצוות השייכות לגוף כגון נטילת ידיים וכדומה, יפעלו על גופי שהדברים ייעשו מעצמם, כמו “כרע במודים” ואז נהייתי לאיש” ).

**ביט’ כסלו ה’תרו’ התוועד הרבי הצמח צדק (הרבי השלישי של חב”ד שנקרא כך בשם ספרו) והסביר את עניין מסירות הנפש של אברהם אבינו בפרסום א-לוקות בעולם, שאברהם אבינו זיכך את גופו כך שאפילו העקב שברגל קלט את ציווי ה’ הרבה יותר מהראש של המשכיל הכי גדול. (כי הראש של המשכיל שמע והבין את ההשכלה אך העקב קלט אותה).

והסבא (אדמו”ר הזקן, סב הצמח צדק), המשיך הצמח צדק בהסברו, בעבודת המסירות נפש שלו לפרסם א-לוקות בעולם, ע”פ תורת הבעל שם טוב, חינך את החסידים שההשגה הא-לוקית צריכה להיקלט בכל אברי הגוף כמו שכתוב “כל עצמותי תאמרנה”..

בתש”נ {ראה נספח מס’ 6}, מביא הרבי שוב את ה”מושג” “עולה מאליה” בהקשר רחב יותר בו יהודי עובד את ה’ לא מצד כפייה אלא מעצמו ומדעתו. בהמשך מציין הרבי בנק’ (נק’ אותה ירחיב יותר בשנה אחרי בשיחה על פרשת “בהעלותך” ה’תשנ’א) כי העבודה בכח עצמו “מאליה” , כולל גם את העבודה לשנות דברים גשמיים שבעולם ולעשות מהם מצוה .

לקראת סוף השיחה מצטט הרבי מפרק ב’ דפרקי אבות (הפרק אותו למדו באותה השבת למנהג בו לומדים פרקי אבות לאחר תפילת מנחה של שבת בשבתות הקיץ) את מאמר המשנה “רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק” (משנה טו’) הרבי לומד מהמשנה נופך נוסף לאופן העבודה ד”שלהבת עולה מאליה”.

הרבי מדייק מהמשנה אודות שמו של שונה המשנה ר’ טרפון באומרו כי שמו אינו שם בלשון הקודש כי אם בלעז, והעובדה כי ניתן לו שם זה והעובדה כי הוא החזיק בשם זה והסיבה שהמשנה משתמשת בשם זה, מורים כי לשמו של התנא יש קשר ושייכות עם כללות עבודתו של ר’ טרפון ועם מאמר משנתו בפרט.

הרבי מדייק בלשון המשנה ומסביר כי כל הלשונות הנאמרות במשנה זו מורות על עניין העבודה ד”מאליה” ושלשמו של ר’ טרפון עצמו יש קשר ושייכות ישירה לעבודה זו.

בספר התניא בפרק טו’ מביא אדמו”ר הזקן את ההבדל בין “עובד א-לוקים” לשאינו. ואף אם ההבדל ברמת המעשה הוא הבדל קטן הכמות {כהבדל בין השונה פרקו 100 פעמים להשונה פרקו 101 פעמים) אך עם זאת רב הוא באיכות עד כי מדובר באיכות אחרת לגמרי, באופן עבודה נעלה הרבה יותר בו העובד נקרא בשם “עובד א-לוקים”.

הרבי מסביר את משנת ר’ טרפון בהקשר זה ומסביר כי ר’ טרפון מורה במשנה על אופן עבודה זה:

“היום קצר”- קצר בערך ליגיעה  שצריכה להיות ע”י שינוי הטבע והרגילות כנדרש מה”עובד א-לוקים”.

“והמלאכה מרובה”- מרובה ביחס לטבעו ורגילותו (שכן ביחס לכך גם מעשה קטן הכמות דורש עבודה ויגיעה).

“והפועלים עצלים”- עצלים בערך של לשנות את טבע ורגילות דקדושה שלהם. ולכן, “השכר הרבה”- השכר של “עובד א-לוקים” רב משכר האינו עובד .

“ובעל הבית דוחק”- שכן רצה הקב”ה לזכות את ישראל ולכן “דוחק” את היהודי בתוך מיצר הגוף בדוחק הגלות על מנת לגלות בו את העבודה בכח עצמו – את ה”מאליה” שלו.

הרבי מציין כי שמו של ר’ טרפון מורה אף הוא על עבודה זו שכן שם בלשון הקודש אינו כולל בהכרח עבודה של שינוי הטבע והרגילות בדוגמא לעבודת היהודי בד’ אמות דקדושה או עבודת הנשמה למעלה שאין לדעת אם העבודה היא עבודתה האמתית שלה בכח עצמו או בכח המקום דקדושה בו היא נמצאת. לעומת שם בלעז המורה כי בעבודתו נכללת עבודה גם במקום שאינו קדוש מצד עצמו  ולעשות שם את העבודה – זוהי עבודה אמיתית בכח עצמו , עבודה דשלהבת עולה מאליה .

ולהוסיף כי השם ר’ “טרפון” מורה באופן מיוחד על עבודה זו שכן “טרפון” מלשון “טרף”  על דרך הלשון “בנימין זאב יטרף” (ויחי מט, כז) שמורה על העבודה של לטרוף ולחטוף כזאב, שבזה מתבטאת עבודה אמיתית שחוטפים ניצוצות של קדושה ששוהים ברשות הקליפה ומעלים אותם לקדושה.

יוצא מן האמור כי בשנה זו הרבי השווה את המושג “עובד א-לוקים” ליהודי שמדליק את נשמתו באופן ד”שלהבת עולה מאליה”.

בתשנ”א {ראה נספח מס’7}, הרבי מסביר כי העבודה שהשלהבת תהא “עולה מאליה” יכולה להיות בשני אופנים:

• אע”פ שמצד עצמו גופו הגשמי של יהודי אינו מאיר לכתחילה ב”נר מצווה ותורה אור”.. ניתן לעבד את הגוף ולהרגילו באופן שהרגל נעשה טבע, שיקיים תורה ומצוות “מאליה”. אבל זה כדבר נוסף על מציאותו – כיוון שהגוף מצד עצמו לא היה שייך לעבודה זו .
• עי”ז שמגלים איך שמציאותו של יהודי – גם גופו הגשמי – קשורה עם הקב”ה, (“המציאות האמתית של היש הנברא היא המציאות של היש האמתי”) – אזי עבודת היהודי בתורה ומצוות איננה כדבר נוסף על מציאותו אלא היא היא מציאותו האמתית. וניתן לומר זאת כבר בפעם הראשונה שמקיים עניין בתורה ומצוות (אפילו ללא העבודה של להרגיל את הגוף בקיום המצווה כנ”ל באופן ה-א’), כיוון שמציאותו האמתית של יהודי קשורה עם יש האמתי ואצלו (אצל הקב”ה ה”יש האמתי”) אין חילוק בין הפעם הראשונה לפעם השנייה והשלישית).

–וסדר העבודה צריך להיות, שכל עוד הגוף מעלים על הנשמה, צריכה להיות העבודה באופן של להרגיל את הגוף שיהיה הרגל נעשה טבע, ע”י זיכוך הגוף (כנ”ל אופן ה-א’).

ועל ידי עבודה זו מתעלים לדרגה נעלית יותר ומגלים את כח העצמות בגוף היהודי (כנ”ל אופן ה-ב’).

מלבד זאת , מרחיב הרבי נק’ בה נגע הרבי בשיחה על פרשת “בהעלותך” דאשתקד (ה’תש”נ) בה אומר הרבי כי העבודה בכח עצמו “מאליה” , כולל גם את העבודה לשנות דברים גשמיים שבעולם ולעשות מהם מצוה:

הרבי מרחיב בנק’ זו (סעיף ו בגוף השיחה, נספח מס’ 7) ואומר כי עי”ז שיהודי מקיים מצוה עם דבר גשמי בעולם (ורוב המצוות נעשות עם דברים גשמיים), נעשה בירור וזיכוך בהדבר הגשמי, עד שבכמה עניינים נעשה בגדר “חפצא של קדושה”.

והגם שקדושת החפצא נעשית דוקא ע”י האדם מקיים המצווה, אבל אח”כ נקבעת הקדושה בהדבר הגשמי באופן שגם לאחר קיום המצווה נשארת בו הקדושה {ועל דרך זה הבירור וזיכוך בכל הדברים הגשמיים שבהם מקיימים מצוה} באופן ד”מאליה”.

ויתירה מזה, ניתן לראות שהקדושה שנותרה בחפץ הגשמי באופן של “מאליה” יכולה להשפיע אח”כ על היהודי שקיים את המצוה באותו החפץ או על יהודי אחר (כמו בקרבנות שאדם המקדיש בהמה לקרבן, קדושת הקרבן נשארת בבהמה באופן של “מאליה” ולבסוף ע”י הקרבתה, מתכפר לאדם על חטאו. או כמו שבועה בנקיטת חפץ של קדושה, שהנשבע מתחייב לקיים את שבועתו ובכך החפץ משפיע על האדם לקיים את שבועתו).

בהמשך השיחה הרבי מדגיש כי מכיוון שחפצי האדם יכולים להשפיע עליו יש להשתמש בהם באופן שישפיעו “מאליה” לעורר יהודי לעבודת ה” כגון כאשר קובעים בחדרו של ילד חומש, סידור, קופת צדקה וכיו”ב צריכים לקבוע אותם בכזה מקום ובכזה אופן שאחר קביעתם, לא צריך עוד את האדם הקובע ואפילו לא את הילד שיזכור להשתמש בהם, אלא כאשר הוא נכנס לחדר, החומש עצמו “עולה מאליה” ומעורר אותו שיסתכל וילמד בו ועל דרך זה הסדור, קופת הצדקה וכו’.

ועל דרך זה בכל ענייני החינוך של ילדי ישראל ומזה מובן גם בנוגע לדברי הרשות של מבוגרים, שחפצי הרשות צריכים “לעלות מאליה” ולהזכיר ליהודי את עבודתו.

לסכום:

הרבי לוקח את פירוש רש”י על הפס’ “בהעלותך את הנרות” – “שתהא שלהבת עולה מאליה” מגדיר אותו כמושג בעולם החינוך ואומר כי זוהי מטרת ושלימות עניין החינוך.

מעבר לעבודת החינוך של האדם עם עצמו ועם ילדיו (בכלל ובעבודת ה’ בפרט) ניתן לעשות עבודה זו גם בחפצים גשמיים ולהעלותם לקדושה באופן שהקדושה תישאר בהם ואף תשפיע על האדם עצמו ועל אחרים.

המושג הופיע גם בשני המאמרים שהובאו לעיל ( “להבין עניין נרות חנוכה” ו”אתה תצווה”).

ב” להבין עניין נרות חנוכה”, אופן הברור השלישי המובא שם מתאים להגדרת המושג “שלהבת העולה מאליה” בתארו את מצב הגאולה העתידה או מצב חינוכי בו המחונך מגיע בעניין מסוים לעבודה בכוח עצמו.

ב”אתה תצווה”, מסירות הנפש הראשונה המתוארת שם כאשר היהודי התעורר למסירות נפש מדבר חיצוני וכאשר בטל הדבר בטלה המסירות נפש, לעומת המסירות נפש השנייה בה האדם עורר את עצמו למסור את נפשו מתאימה להגדרת המושג “שלהבת העולה מאליה” ויש לשער כי יהיה למסירות נפש זו קיום גם בעתיד.

תורה מלשון הוראה:

 

“תורה מלשון הוראה” הינה מושג שניתן להגדירו כאבן יסוד בתורתו של הרבי.

והוא מובא ומוזכר בכל מאמר ושיחה שכן הוא הפועל היוצא מכל דבר השכלה בכל עניין שהוא.

ואם כן הדבר, בוודאי שבדברי הרבי הנוגעים באופן ישיר בעניין החינוך, זוהי אבן יסוד חשובה ומהותית כנ”ל שכל עניין החינוך הוא הפועל היוצא שיהיה כ”שלהבת העולה מאליה”.

מהמאמרים ומהשיחות הנ”ל ניתן להבין הן את המטרה החינוכית שלנו אם בחינוך עצמנו, אם בחינוך ילדנו. והן את הדרך דרכה נגיעה אל היעד החינוכי.

מהמאמר “ואתה תצווה” ומשיחות פר’ “בהעלותך” הנ”ל מובן כי מטרת כל עניין אם חינוך ככלל. ואם כחינוך לפרט\עניין מסוים. והוא כי באותו העניין עליו אנו רוצים לעשות עבודה חינוכית נגיע למצב בו העניין יופנם, יושג וייהפך לחלק מאתנו “כשלהבת העולה מאליה”.

מהמאמר “להבין עניין נרות חנוכה” ניתן להבין את הדרך החינוכית אותה עלינו לעבור בדרכנו אל היעד החינוכי. כאשר הדרך מחולקת לשלוש שלבים שונים:

1)הצגת והגדרת העניין בתחילה אצל המחנך עצמו ואחר כך העברתו אל המחונך. הגדרת המטרה.

ואחר כך לאחר הצגתו למחונך, חזרה עליו באופן קצר ותמציתי בשעת הצורך (ללא שיחות מוסר והרצאות). בשלב זה המחונך יבצע את העניין מתוך כפייה וקבלת עול.

2) “מבצע” לזמן מוגדר בו המחונך יעבוד על אותו נושא נדרש. המחונך יהיה במעקב אחר ביצועו ויתוגמל בהתאם. המחונך יירתם לעניין אך ממניע חיצוני בלבד.

3) המחונך יפנים וירגיש כי העניין השתרש ונעשה כ”חלק ממנו”. אם ע”י הרעפת שבחים על המחונך בעקביות והזכרת הצלחתו. הזכרת חשיבות העניין עליו עבד והשפעתו על גורמים נוספים סביבו לאורך זמן ועוד.

בתקווה ,בשאיפה ומתוך אמונה כי עבודת החינוך המוטלת על שכמנו הן את עצמנו הן את מחונכנו תמהר ותזרז את ביאת גואל צדק שיבוא ויגאלנו אל עולם מתוקן ו”מחונך” בו נבצא את הרצון העליון מתוך הפנמה אמתית כ”שלהבת העולה מאליה” כי זוהי מהותנו האמתית.