מיינדפולנס חסידי

מבוא

במאמר זה נקרא על אחת משיטות הטיפול החדשניות בדיכאון וחרדות, שהולכת וכובשת את חדרי הטיפולים בארץ ובחו”ל – ה’מיינדפולנס’ (mindfulness). נראה איך שיטה זו מבוססת בעצם על האמור בתורת החסידות שנים רבות קודם לכן, ויתרה מזו: ההתבוננות במקור הדברים בחסידות, מאפשרת להפנים ולתרגל את עקרונות השיטה טוב יותר, ואף להרחיב את הדברים מעבר למה שהשיטה עצמה מציעה.

המטוס עדיין לא נברא

בהתוועדות כ”ף שבט תש”ל (27/1/1970), סיפר הרבי מליובאוויטש על מעשה שהיה עד לו אצל חותנו וקודמו בנשיאות חב”ד ליובאוויטש – האדמו”ר רבי יוסף יצחק[1].

תחילה כמה מילות רקע: כעשרה ימים לפני התוועדות זו, התקיים אירוע מיוחד בבית מדרשו של הרבי בברוקלין – ‘סיום והכנסת ספר תורה לקבלת פני משיח צדקנו’. לכבוד האירוע, הגיעו אורחים רבים מארץ ישראל. טיסת החזור נקבעה לכ”ף שבט בשעות הערב, והאורחים התכוננו לטיסה. והנה הפתעה: ממזכירות הרבי ביקשו להודיע לאורחים, להגיע לבית מדרשו של הרבי, יחד עם המזוודות, מכיוון שלאחר התפילה הרבי ייכנס להתוועדות…

הודעה זו התקבלה כשלוש שעות לפני שהטיסה הייתה אמורה להמריא… ניתן לשער את תחושת האורחים…

כשנכנס הרבי, וראה את האורחים המביטים חליפות בשעונם ובשעון התלוי על קיר בית הכנסת – סיפר על הנהגת חותנו: פעם אחת, הוצרך רבי יוסף יצחק לנסוע ברכבת מלנינגרד למוסקבה לצורך עניין שהיה כרוך בסיכון ומסירות נפש[2]. נותרו דקות ספורות לנסיעה, והנה חותני הרבי יושב על מקומו בדירתו בלנינגרד, עוסק בעניין הדורש עיון ושימת לב, כאילו אינו אמור לנסוע…

לא יכולתי להתאפק, אמר הרבי, ושאלתי: “עד כדי כך?”

על כך ענה לי חותני, ששמע מאביו רבי שלום דובער (הרבי החמישי של ליובאוויטש) בשם אביו רבי שמואל (הרבי הרביעי) – על המושג “הצלחה בזמן”.

והרבי הסביר: לכאורה, מה הכוונה ‘הצלחה בזמן’ הרי אי אפשר להוסיף עוד זמן לשעות היום או הלילה? אלא שהזמן עצמו יכול להיות מוצלח. אדם שיש לו ‘הצלחה בזמן’, בשעה שהוא עוסק בדבר מסוים, כל הדברים שעשה קודם לכן, ודברים שהיה אמור לעשותם בעתיד – כאילו אינם בעולם. מה שנוגע לו, זה רק מה שהוא עושה עכשיו, בנקודת הזמן הזו!

על כך הביא רבי שמואל דוגמא מהנהגת הרשב”א[3]: “שהיה אומר בכל יום שלושה שיעורים בלימוד התורה, ומלבד זאת היה משיב על ריבוי שאלות (שהרי גם החלק שנשתמר משו”ת[4] הרשב”א הוא ריבוי מופלג), ומלבד זה היה רופא שהתעסק עם רפואת חולים כפשוטו, ומלבד זה היה הולך לטייל בכל יום. ומובן שכל זה הוא בהוספה על עניני תפלה ושיעורי תורה לעצמו וכו’ כפי שמחויב כל אחד מישראל . . והגע עצמך: כדי לומד שיעור לפני תלמידים בכלל, ועל אחת כמה וכמה לפני תלמידים במעמד ומצב ומדריגה נעלית שראויים להיות תלמידי הרשב”א, ולא רק שיעור אחד, אלא שלושה שיעורים בכל יום, יש צורך בשימת לב והתמסרות מיוחדת, ועל דרך זו בנוגע להתעסקות ברפואת חולים, וכן בנוגע לכל שאר ענייניו של הרשב”א, כולל גם הטיול שכדי ליהנות ממנו צריך להיות במעמד ומצב ללא טירדא ודאגה, ואם כן איך היה הרשב”א יכול לעשות את כל הדברים הנ”ל בסדר מסודר בכל יום?

והביאור בזה גם מצד הטבע, שהנהגת הרשב”א הייתה באופן שבשעה שאמר את השיעור הנה כל שאר הענינים לא היו במציאות אצלו. ולאידך גיסא בשעה שהלך לטייל הנה למרות שהיה זה באופן ש”החכם ניכר” כו’ כמו שכתב הרמב”ם בהלכות דעות[5], הרי זה נקרא בשם ‘טיול’, ומזה גופא מובן שאינו דומה לאמירת שיעור, מכל מקום באותם רגעים שמטייל הנה גם אמירת השיעור כאילו אינה קיימת”.

זה גם ההסבר להנהגתו של רבי יוסף יצחק. לכן הוא היה מסוגל להתעמק במחשבותיו גם כשנותרו דקות ספורות לנסיעה.

וסיים הרבי: גם בעניינינו, ניתן להיות ‘מונחים’ בהתוועדות, הנערכת כעת, ואין צורך להיות טרוד במחשבות על הטיסה שלאחריה. והרבי הוסיף נקודה חשובה: בתחילת ‘שער היחוד והאמונה'[6] מבואר בהרחבה, שכל הנבראים שבעולם מתהווים בכל רגע ממש מאין ליש. כשאומן מייצר כלי ממתכת, הכלי יכול להתקיים אחרי הייצור בזכות עצמו. אך בריאת העולם שונה מייצור כלי, כי הכלי לא נוצר מ’אין’, אלא מ’יש’ – מהמתכת שהייתה קיימת לפני הייצור. בריאת העולם שנוצרה מ’אין’, דורשת שהבורא ימשיך ויברא אותה בכל רגע ורגע. לפי זה, הטיסה האמורה, המטוס, ואפילו כל שדה התעופה, שבגללם לחוצים – כלל עוד לא נבראו. כי הטיסה שתהיה בשעה היעודה, היא בריאה חדשה שתיברא רק אז, ובוודאי שאין צורך להילחץ ממנה כבר עכשיו…

שיטת ה’מיינדפולנס’

בשנים האחרונות, התפרסמה שיטת ‘טיפול’ חדשנית, הקרויה “מיינדפולנס”. השיטה היא סוג של ‘מדיטציה'[7] מודרנית, או שילוב של תהליכי ריכוז וההתבוננות שמקורן במזרח, יחד עם חקר המוח המתקדם שהתפתח במערב. שילוב מנצח זה של מזרח ומערב יצר שיטה מדהימה שתורמת לשלווה ורוגע נפשי, מסייעת במקרי דיכאון וחרדות שונות, והוכחה אפילו כמחזקת את הגוף והמערכת החיסונית.

ה’מיינדפולנס’ הוא תרגול, שמאמן את האדם להתמקד במה שקורה כאן ועכשיו, ללא שיפוטיות. בדרך כלל, זרם התודעה לוקח אותנו כל הזמן למקומות שונים ומחשבות שונות, על חוויות העבר, או על מה שיתפתח כתוצאה ממה שאנו עושים כעת – בעתיד.

גם כשאדם עסוק במשהו שגורם עונג והנאה, הוא מרוכז בעיקר בשלב הסופי של הדבר, והוא לא חווה מספיק את השלבים שבדרך, שיכולים גם להסב אושר והנאה. השיטה מציעה שלל תרגילים יומיים, שמלמדים לעצור, ולתת יחס למה שאני עושה כעת. אחד התרגילים המפורסמים הוא ‘תרגיל הצימוק'[8]. כשאנו אוכלים צימוקים, בדרך כלל זה נעשה כך: לוקחים חופן צימוקים ביד, ואוכלים אותם בבת אחת, תוך כדי שעוסקים בפעילות אחרת, כמו קריאה/דיבור וכו’. בתרגיל, נדרש קודם ‘להתבונן’ בצימוק הבודד, להרגיש את משקלו ביד, את המגע הקריר שלו, ‘להריח’ אותו, ‘לחקור’ אותו, להסתכל על הצורה והקמטים שלו, וגם כשמכניסים לפה – לגלגל אותו בפה בלי ללעוס, לנגוס נגיסה אחת, לשים לב למרקם, לטעם, לבליעה וכו’ וכו’. תרגיל הצימוק מאפשר ‘לעגן’ את התודעה, להתמקד בחוויה העכשווית. ניתן לתרגל זאת גם בהליכה וטיול, ובמגוון פעולות שאדם מבצע בסדר יומו.

על ידי תרגול המיינדפולנס, ‘שריר’ המוח מתאמן שלא ‘לרוץ’ קדימה, אלא להפך, להתרכז בשלב העכשווי, לחוות אותו, וליהנות ממנו כפי שהוא.

נקודה חשובה נוספת ב’מיינדפולנס’ היא – ללא שיפוטיות. לדוגמא: כאנשים שכל הזמן עם הפנים לעתיד, בכל סיטואציה אנו חושבים מה יצא ממנה בסוף. כאילו הדבר בעצמו אינו המטרה. אפילו בקריאת ספר, אנו מנסים להבין במשפט הראשון, מה יהיה ההמשך. תרגילי המיינדפולנס מאמנים אותנו לחוות דברים בצורה הפוכה: כל שלב, הוא המטרה. על ידי התרגילים, האדם מבצע הרפייה, ומאפשר לעצמו לחוש כל שלב כפי שהוא. אם זה בטיול למשל, לומדים לראות את הפרח שבדרך, להאזין לציוץ הציפור וכדומה. אין זה אומר שאין חשיבה על העתיד, אבל החוויה הראשית היא, מה שכאן ועכשיו.

מיומנות זו, מסייעת במקרי חרדה ודיכאון. חרדה חברתית למשל, נוצרת בדרך כלל מכך שהמטופל פוחד להיכנס לסיטואציה חברתית מסוימת, כי הוא חווה כישלון בעבר, ולכן גם עכשיו עוד לפני שהוא נכנס בפועל לסיטואציה, הוא כבר נמצא בה ‘בעיני רוחו’ וחווה כבר עכשיו את הכישלון העתידי. השיטה מתרגלת את האדם להבדיל בין ההווה והעתיד, וגם אם יש הסתברות שיהיה כישלון, לא ‘לחוות’ אותו כבר ברגע זה, קודם הסיטואציה. כשאדם לא חווה את הקושי עכשיו, והקושי נמצא רק בשכל ולא ברגש, קל לו יותר לגייס כוחות לפני האירוע. אחרי תרגול אינטנסיבי, כשהמוח מתרגל לחוות את ההווה, גם הלחצים והחרדות מהעתיד – פוחתים משמעותית.

נראה בבירור, שה’הצלחה בזמן’ שעליה דיבר הרבי, היא למעשה הרעיון המרכזי של המיינדפולנס – שיש לחוות את הרגע, ולכן, התוועדות/הלימוד שנערכים כעת, אמורים למלא את המוח, עד שאין להילחץ מהנסיעה/הטיסה המתקרבת. אך המקור שהרבי הוסף (משער היחוד והאמונה) יכול להוסיף עומק רב בכל הנושא.

חשיבותו של רגע

להבנת הדברים, נרחיב מעט בנקודה שהובאה משער הייחוד והאמונה. כאמור קודם, מובא שם ההבדל בין אומן היוצר כלי ‘יש מיש’ לבין הבורא שברא את העולם ‘יש מאין’. ביצירת ‘יש מיש’ לא נעשה דבר חדש באמת, כי בחומר הגלם כבר יש ‘פוטנציאל’ שיוכלו ליצור ממנו כל מיני צורות, והאומן רק הוציא זאת מהכח אל הפועל (ולכן אין זקוקים לכוחו של האומן לאחר היצירה). אך ב’יש מאין’ נעשה דבר חדש לגמרי, וכמו כל דבר חדש – זקוקים לחדשו כל הזמן, בדיוק כמו שאם נעמיד חפץ באוויר ונפסיק להחזיק בו – הוא לא יוכל לעמוד, כי עמידת חפץ באוויר הינה דבר חדש שלא קיים בטבע. לכן הבריאה זקוקה לכח הבורא ש’יחדש’ אותה בכל רגע ורגע.

בעומק יותר מוסבר[9], שבריאת העולם בכל רגע על ידי הבורא, אינה רק מצד ‘חלישות’ העולם (שאינו יכול לעמוד אפילו רגע אחד לבד), אלא אדרבה, זה מגלה בו תוקף מיוחד: שהקשר שלו לבורא אינו רק ‘באופן כללי’, אלא לכל רגע בעולם יש משמעות, וכל רגע נברא במיוחד על ידי הבורא, כלומר: בכל רגע הבורא ‘רוצה’ את הבריאה, ו’בוחר’ בה מחדש. לאמיתו של דבר, הבורא אינו מוגבל בשום דבר, ואם היה רוצה, היה יכול לברוא את הבריאה באופן כזה שאחרי הבריאה העולם ימשיך ויעמוד מעצמו. הבורא בחר לא לעשות כך, כי באופן זה הקשר שלו לבריאה יהיה ‘בכללות’, בלי להיכנס לפרטים. על ידי שהבורא כביכול ‘משקיע’ ובורא את העולם בכל שנייה, הוא מראה על יחס פרטי, כאילו כל שנייה פרטית ‘נוגעת’ וחשובה עבורו.

בעבודת ה’, עניין זה דורש מהאדם לא להסתפק גם אם עשה דברים נעלים ביותר ברגע הקודם, כי העולם אינו ‘בריאה כללית’ שיש לה ‘מטרה כללית’, אלא יש כוונה מיוחדת ומטרה בכל רגע ורגע, ולכן, כל רגע צריך להיות ‘מנוצל’ מחדש.

התבוננות באמור, מסייעת גם לתהליך המיינדפולנס. כאמור, שיטה זו דורשת אי-שיפוטיות, וחוויה של הרגע כאילו הוא הדבר החשוב והדומיננטי. דרישה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, כי אדרבה, אדם רגיל לשיפוטיות, ולחשיבה כיצד רגע זה משתלב בתוך המארג הכללי של הזמן.

אך כשיודעים שה’זמן’ אינו עניין כללי ו’מקשה אחת’, ולכל רגע יש משמעות משלו, אין לערבב בין ההווה והעתיד. כשהאדם יודע שהקב”ה לא בחר ב’מכלול’ הזמן, אלא הקב”ה בחר דווקא ברגע זה, הרבה יותר קל לשאוף לכך שרגע זה יהיה מנוצל ומושלם, ובכלל, לקבל אותו ללא שיפוטיות, כי הוא עצמו הופך להיות המטרה, כפי שהוא.

כשיודעים שלרגע הפרטי הזה יש ‘קשר’ מיוחד עם הבורא, מתייחסים אליו כ’ייחודי’ בזכות עצמו, ומנסים לנצל ו’לשאוב’ אותו עד תום. זה מה שהרבי הוסיף באותה התוועדות, שהטיסה, המטוס ואפילו שדה התעופה עדיין לא נברא. אם ברגע זה יושבים בהתוועדות, זהו התוכן של הרגע. הרגע הבא הוא רגע אחר, ועדיין ‘לא נברא’.

עולם שנה נפש

כשמבינים את הרעיון כפי שהוא בתורת החסידות, ניתן להרחיבו עוד יותר, גם מעבר לגבולות הזמן. ה’מיינדפולנס’ עוסק (בעיקר) בתרגול ציר הזמן, אבל כשמתבוננים במקור הדברים בחסידות, ניתן למצוא שהרעיון רחב הרבה יותר. העולם לא מורכב רק מזמן, אלא משלושה מימדים: זמן, מקום ואנשים. ובלשון הקבלה והחסידות: “עולם שנה נפש”[10] – עולם = מקום, שנה = זמן, ונפש = בני האדם.

בדיוק כמו שב’זמן’, החסידות רואה אותו לא כ’מכלול’ אלא כפרטים, ושלכל פרט יש ייחודיות וחשיבות כשלעצמו, כך זה ב’מקום’. נחדד זאת באמצעות סיפור חסידי קצר: יהודי ניגש לאדמו”ר ה’צמח צדק’ (הרבי השלישי של חב”ד – נקרא כך על שם ספרו), והתלונן בפניו, שבבית הכנסת, כולם ‘דורכים עליו’. ענה לו הרבי: “מי ביקש ממך ‘להתפשט’ על כל שטח בית הכנסת, שהיכן שרק ידרכו, ידרכו עליך”… כלומר: אנשים מסוימים חושבים, שכל ה’מקום’ הוא שלהם. וכשמישהו אחר מגיע לסביבה, הוא כביכול פולש לטריטוריה שלהם. כשמפנימים שלכל אחד יש שטח, והשני לא מאיים עליו, כי כל ‘נקודת מקום’ היא נפרדת, נעלמים הרבה קונפליקטים. כך זה ב’מקום’, ועוד יותר ב’נפש’ – כשכל אחד יודע שיש לו ייחודיות משלו, הוא מוצא את מקומו, ואינו ‘מאוים’ מהצלחת האחר וכישרונותיו.

רבים ממקרי הדיכאון נובעים מהדימוי העצמי הנמוך שיש לאדם. הוא חש את עצמו ככישלון, וכ’לא יוצלח’. בדרך כלל תחושה זו נובעת מהשוואה בינו לבין האחרים. כשהוא חושב שהאחר מוכשר/יפה/עשיר וכו’ ממנו, הוא נופל ברוחו. כמו שלמדנו קודם, שצריך לתת לכל רגע את היחס המיוחד אליו מבלי לערבב אותו עם רגעים אחרים בעתיד או בעבר, כך זה בנוגע למקום, ועוד יותר בנפש. נקודת המוצא של ההסתכלות צריכה להיות לא ביחס לאחרים, אלא ביחס לעצמו.

בשבילי נברא העולם

שער היחוד והאמונה הוא חלקו השני של ‘ספר התניא’. בחלקו הראשון של הספר[11] נאמר, שעל כל יהודי מוטל “להתבונן במחשבתו . . גדולת אין סוף ב”ה (הבורא יתברך) ומלכותו, אשר היא מלכות כל עולמים עליונים ותחתונים . . ומניח העליונים ותחתונים, ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל, ועליו בפרט, כי חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם”. כלומר: הבורא יתברך מולך על כל הבריאה, שכוללת עולמות “עליונים ותחתונים” (בעולמות העליונים נמצאים המלאכים, הספירות העליונות וכו’) אך הוא “מייחד” את מלכותו לעולם הזה שבו אנו מצויים, ובמיוחד לעם ישראל. וכאן מוסיף התניא את המילים “ועליו בפרט”. ההדגשה כאן, שגם בנוגע להמלכת ה’ בעולם, יש יחס לכל יהודי באופן פרטי. אף אחד אינו חלק מ’מכלול’, אלא יש כוונה ותפקיד ייחודי לכל אחד, ואף אחד אינו דומה לחברו.

על כך מביא את מאמר חכמינו ז”ל במשנה[12]: “חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם”. דברי המשנה קודם הם: “לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו אבד עולם מלא. וכל המקים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קים עולם מלא”. המשנה משווה כל אדם בזמן הזה, לאדם הראשון שנברא יחידי. לכאורה מהי ההשוואה? הרי אדם הראשון היה באמת יחיד בעולם, ואנו לא! התשובה היא, שכל אדם מבטא עניין ייחודי, ואינו ‘חלק ממכלול’. העובדה שהבורא ברא אותו מוכיחה, כי יש עניין מיוחד בעולם שנפעל דווקא על ידו, ואם חלילה יחסר עניין זה, יחסר בכל הכוונה שבכל העולם כולו.

הפנמת אמונה ורעיון זה, יכולה ללא ספק להועיל אפילו בטיפול בדיכאון וחרדות חברתיות שונות. ומובן, שכפי שרעיון זה אמור לגבי עם ישראל, כך זה בנוגע לכל פרט בבריאה, גם מי שאינו יהודי, ואפילו לחי, צומח ודומם. זהו הרעיון של ‘השגחה פרטית’ על פי תורת הבעל שם טוב, וכלשון האדמו”ר רבי יוסף יצחק באחד ממאמריו[13]: “ועל דרך דוגמא תנועת אחד הדשאים הצומח בעמקי היער או בעמקים היותר עמוקים אשר לא עבר שם איש, הנה לא זו בלבד דתנועת הדשא ההוא לימינו ולשמאלו לפנים ולאחור בכל משך ימי חייו הוא על פי ההשגחה פרטית אשר הוא יתברך גזר אומר . . אלא עוד זאת דתנועת הדשא הפרטי הלזה יש לו יחס כללי לכללות כוונת הבריאה“… ראה שם בהרחבה[14]. וכפי שמובן גם מפרטי הזמן (והמקום) שלכל נקודה יש ‘עניין’ משלה.

עקודים נקודים וברודים

בקבלה וחסידות מתוארת ‘שבירת הכלים’ שאירעה בספירות העליונות. אחד הביאורים בתורת החסידות על כך[15]: הספירות הן צורות שונות של השפעה מהבורא. השפעה רחבה, בלי לבדוק אם המקבל ראוי או לא, קרויה ספירת החסד; השפעה מצומצמת בהתאם למעשי הנברא, קרויה ספירת הגבורה (ועשר הספירות הן עשרה סוגים של השפעה). בתחילה, כל ספירה הייתה בתוקף גדול, ולא הסכימה לקבל שיש גם דרך שונה. ספירת החסד רצתה ‘לכבוש’ את כל העולם בדרכה, וכך גם ספירת הגבורה, וכך נוצרה ‘התנגשות’ ושבירה של כולן. בשלב שני, נוצרו ה’ספירות דתיקון’, שכל ספירה כלולה גם מהספירות האחרות. כמו למשל “גבורה שבחסד” (אבא שמייסר את בנו דווקא בגלל אהבתו אליו ודאגתו לחינוכו), או “חסד שבגבורה” (על דרך שהקב”ה נותן את שכר הרשעים בעולם הזה, כדי לאבדם בעולם הבא[16]). ‘התכללות’ זו מוכיחה שכל ספירה ‘מוכנה’ לעבוד בשיתוף גם עם שאר הספירות, וכך הספירות יכולות לשכון יחד.

בקבלה[17], עולם הספירות שנשברו נקרא ‘נקודים’, ועולם הספירות דתיקון נקרא ‘ברודים’. שמות אלו נלקחו מחלומו של יעקב אבינו בעבודתו בצאן לבן חמיו, וכפי שאומרת התורה[18]: “ואשא עיני וארא בחלום, והנה העתודים העולים על הצאן עקודים נקודים וברודים”. “נקודים” מבטא מצב של רעיון אחד, בלי מוכנות לשמיעת צד נוסף – נקודה. “ברודים” היינו התכללות של גוונים שונים, כמו הספירות דתיקון שכלולות מיתר הספירות.

‘עולם’ נעלה יותר הוא ‘עולם העקודים’, שבו הספירות היו בתוקף גדול עוד יותר (ולכן קרויות ‘עקודים’ – להורות שהן כלולות וקשורות במקורן – באחדותו של הבורא). אך בכל זאת לא הייתה שם שבירה (למרות שכאמור השבירה נבעה מהתוקף של הספירות). הסיבה לכך מבוארת במאמר רבי שלום דובער[19]. תוכן הדברים שם בקצרה, שיש שני סוגי “רוממות והתנשאות”. יש מלך, שרוממותו נובעת מכך שהוא מבטל את כל מי שתחתיו. רוממות זו אינה רוממות אמיתית, כי עצם זה שהמלך צריך לבטל ולהכניע את אלו שתחתיו, זו הוכחה שהם קיימים גם מבחינתו, אלא שהוא חזק יותר מהם. ברוממות נעלית יותר, המלך אינו זקוק לבטל אף אחד. ואדרבה, לרוב רוממותו, הוא נמשך לעזור לחלשים ולפשוטי העם, ואינו מבטלם. זה מוכיח שהמלך מרומם בעצם, ולכו אינו זקוק לבטל אף אחד.

זו גם הסיבה שבעולם העקודים לא הייתה שבירה, כי בעולם העקודים רוממות הספירות היא ‘רוממות עצמית’, שאינה זקוקה לבטל את זולתה.

לעניינינו, זו עוד זווית שמאירה את הנקודה האמורה. לכל אחד, יש את המקום שלו, ואף אחד לא דורך על מקומו של השני. מי שמציאות הזולת מפריעה לו ו’מתחרה’ בו, זה מראה על חולשה. כשאדם ‘מרומם בעצם’, הוא יודע שהוא לא תלוי בהערצה/אהבה/דאגה של השני. הוא מוצא את החוזק בתוכו פנימה, ומצליח לאהוב את עצמו כפי שהוא, ולגלות את המעלות הייחודיות שלו.

לסיכום: המיינדפולנס כאמור הוא תרגול מוחי, לחוות את הרגע ולהתמקד בו. הקושי בשיטה זו הוא, לחוות את הרגע ללא שיפוטיות וחווית לחץ ודאגה מהעתיד. כדי לפתור זאת, מוצע לשלב כהקדמה לכל תרגיל, התבוננות בכך שהקב”ה מהווה את הבריאה בכל רגע, וממילא, כל רגע בפני עצמו הוא עולם מלא, ויש לו קשר פרטי עם הבורא.

בנוסף, ההתבוננות בכך שכל אדם בעולם יש בו עניין ייחודי, ואינו תלוי באחרים ובהערכתם, ושיש מקום לכל אחד – מסייעת לפיתוח רוגע ושלווה.

***

[1]) ‘תורת מנחם – התוועדויות’ כרך נט, עמ’ 186 ואילך.

[2]) כידוע, בזמן נשיאותו של רבי יוסף יצחק, היו ברוסיה גזרות קשות ורדיפות נגד היהדות, והרבי פעל בתוקף כנגד מהלכי הממשלה, מה שהוביל בסוף למאסרו בשנת תרפ”ז (1927).

[3]) רבי שלמה בן אדרת. מגדולי מנהיגי ישראל הראשונים, חי בברצלונה שבספרד בתחילת האלף החמישי (1240 למניינם).

[4]) שאלות ותשובות.

[5]) רמב”ם הלכות דעות ריש פרק ה: “כשם שהחכם ניכר בחכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם כך צריך שיהיה ניכר במעשיו במאכלו ובמשקהו ובבעילתו ובעשיית צרכיו ובדבורו ובהילוכו ובמלבושו ובכלכול דבריו ובמשאו ובמתנו ויהיו כל המעשים האלו נאים ומתוקנים ביותר”. עיין שם.

[6]) חלקו השני של ספר התניא, שנכתב על ידי האדמו”ר הראשון של חב”ד – רבי שניאור זלמן, ‘בעל התניא’.

[7]) יודגש, שכל מה שיובא כאן במאמר זה, אינו קשור בשום צורה למדיטציות שעושות שימוש בעבודה זרה ואביזרייהו דעבודה זרה, וגם לא למדיטציה שנעשית באמצעים ‘מיסטיים’ אחרים כמו קטורת וכו’. ההתייחסות היא רק לטכניקות של ריכוז שהוכחו באופן מדעי, ושההשראה למחקר אודותן הגיעה מתורות המזרח.

ומפורסמת שיחת הרבי מי”ג תמוז תשל”ט, בה קרא לרופאים לא להימנע מלרפא באמצעות מדיטציה כשרה, וכמו שלא יעלה על הדעת שלא להנות מאור השמש, בגלל שישנם כאלו שהשתחוו לה (וכמובא במשנה עבודה זרה ד, ז), עיין שם.

[8]) ראה בהרחבה בספרו של אסף פדרמן “מיינדפולנס”, חיפה תשע”ח, עמ’ 119.

[9]) ראה התוועדויות תשמ”ב חלק ג עמ’ 1217; תשמ”ו חלק ד עמ’ 379 ואילך; ספר השיחות תנש”א חלק ב עמ’ 653 ואילך, ועוד.

[10]) “אשר על ענין ג’ בחינות אלו הוא יסוד של הספר יצירה” (אור התורה יתרו עמ’ תתטז, בשם המקובלים הראשונים).

[11]) פרק מא.

[12]) מסכת סנהדרין פרק ד משנה ה.

[13]) ‘ספר המאמרים קונטרסים’ חלק ב עמ’ 740.

[14]) וראה גם ‘היום יום’ כ”ח חשוון, ועוד.

[15]) ראה תורת חיים בראשית ט, א, ועוד.

[16]) דברים ז, י וברש”י.

[17]) ראה ‘עץ חיים’ שער העקודים בתחילתו, ועוד.

[18] בראשית לא, י.

[19]) ‘המשך תער”ב’ חלק א פרק רלו.