המיגדר בראי היהדות
Essays 2019 / Gender Equality
נושא הזהות המגדרית במבנה המשפחה בעידן המודרני, היא אחת הסוגיות האנושיות המהותיות והרגישות ביותר איתם אנו מתמודדים כיום. נושאים שבעבר התביישו או פחדו לעלותם בריש גלי, הפכו עתה לנושא לגיטימי רב שיח, עמו מתמודדים אישי ציבור ורבני קהילות ברחבי העולם.
למרות שהגישה ההלכתית נחרצת די בסוגיה זו, רבים הם המבקשים נוסחה שתאפשר להם להתבטאות בצורה נחרצת מחד, אך לא פוגענית מאידך. כזו שתציג את ההלכה הצרופה בטהרתה ללא מסווה, ומבלי שתתפס חלילה כגישה נושנה ולא רלוונטית לתפיסת העולם המודרני המערבי של המאה העשרים ואחת.
כאן, כמו בשלל סוגיות, ניתן להחיל ולהורות את דברי התורה הקדושה כעכשוויים, אך מתוך ההבט הפנימי שלהם, כלומר, ההיבט המהותי והערכי שעומד מאחורי אותן הלכות סדורות ויבשות. אתו היבט, נשאר תמיד נצחי ורענן בכל דור ובכל מצב, אשר דווקא דרכו מתאפשרת ההנגשה לכל אדם, איש איש ועולמו באשר הוא שם.
במאמר שלפניכם, ננסה קודם לענות על השאלה, מהו היחס ביהדות לתפיסה זהותית, כלומר, האם לפי התורה שורש התפיסה הזהותית הינה הבניה חברתית או הורמונאלית גרידא, או תפיסה ששורשה נעלה ביותר למעלה מבחירת האדם והשגותיו.
עוד נלמד, מהו סוד חלוקת המין האנושי לשניים, הזכר והנקבה. האמנם לא הייתה ביכולת הבורא לייצר מין אנושי אחיד, ללא הרכבה ושינוי? ומדוע נקבע אשר כוח ההולדה, כוח כה פלאי ואלוקי, מתאפשר דווקא על ידי אחדות שמרכיבה שני הפכים כה שונים זה מזה?
כל אלו יבאו על ביאורם אי”ה במאמר זה.
חשוב להדגיש אשר סוגיה זו היא רחבה ביותר, לה מסועפים מגוון סוגיות שונות ביהדות, אשר קצרה היריעה מלהכיל. הנאמר כאן מתמקד רק בשאלת התפיסה הזהותית של האדם. יתר הפרטים נגעתי בהם כבדרך מעבר, מבלי לתת להם את היחס הראוי. לכן לצד כל ציטוט צוינו מקורות בכדי לעיין בהם כדרוש.
הקדמה:
בפרשת בראשית, מספרת לנו התורה את סיפורו של האדם הראשון, הגבר הראשון, שהתהלך לו בודד וגלמוד בג”ע, עד שהבורא החליט לחוס עליו, וכשישן, עקר אחת מצלעותיו ויצר ממנה את האישה, שתהיה עזר כנגדו.
וכאן נשאלת השאלה, האמנם כל בריאת האשה אינה אלא להפיג את בדידותו של האדם, הייתכן לומר שכל מציאותה אינה אלא “כנגדו”?
רק שהגרסה הזו שלמדנו עוד בגן הילדים, היא לא ממש התיאור המדויק של בריאת הגבר והאישה בראי היהדות:
לאורך הדורת רבים ממפרשי המקרא תהו, הייתכן שבספר בראשית, כבר ביום השישי לבריאה – כפי שמתואר בפסוקים – יצר האלוקים את האדם לכתחילה מחולק לזכר ונקבה, כמו שכתוב (א כז) ”ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אתו – זכר ונקבה ברא אותם”, ואילו רק מאוחר יותר (פרק ב פסוק יח) אנחנו נתקלים בסיפור חדש, על יצור יחיד הסובל מבדידות וזקוק לעזר כנגדו: ”ויאמר ה’ אלוקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”?
הגמרא מתרצת, וכך מובא גם בפירוש רש”י על אתר, “מכאן שבראו שני פרצופים בריאה ראשונה, ואח”כ חלקו”, כלומר, האדם הראשון בהבראתו, נברא זכר ונקבה בגוף אחד, דו פרצופי ודו מיני. לאחמ”כ כאשר הבורא מביט על האדם הראשון ואומר, לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו, הוא בעצם מביט על היצור הדו פרצופי והדו מיני שיצר ורואה עד כמה כואבת בדידותו המוחלטת, ומחליט לעשות הפרדת כוחות, לנסר, וכך נולדת בעצם דמותה של האישה.
לפי משמעות זו יוצא, שכאשר התורה מספרת לנו “ולא מצא האדם עזר כנגדו”, אינו הזכר או נקבה שלא מצאו עזר, אלא שניהם.
כלומר האדם הראשון, שעל שלימותו נברא, שלם בפרצופו זכר ונקבה כאחד, ביקש את שלמותו דווקא מתוך הנסירה וההפרדה, את ההרמוניה שבאה דווקא מתוך שילוב כוחות הופכיים ופרודים, ולא מתוך שלימות עצמית לבד.
לפי זה, האשה היא עזר כנגדו, לא פחות מאשר האיש עזר כנגדה. כי שניהם הם כוח אחד, נשמה אחת ואחידה, שפוצלה כדי להתאחד ולהשלים את השני עם חלקה המיוחד לה. מכאן גם נגזר מה שכתוב בזהר הקדוש: “בר נש דלא נתיב איתתה, כפלג גופא חשיב” – איש שאיננו נשוי, חשוב כמו חצי גוף. (וכפי שיתבאר לקמן)
יוצא אם כן, שחיי הנשואין והמשפחה, אינן כמוסכמה זו או אחרת, או אהבה גרידא, אלא אקט של שלימות אנושית, שמורכבת מתוך צירופם של האיש והאישה, שיבנו ויגדלו יחד, את המשך הקיום האנושי, דורות ישרים מבורכים.
כעת נותר לנו להבין מהי אכן ההגדרה המהותית שמחלקת בין האיש והאישה, ומדוע הרכבתם יחד יוצרת שלימות. אמנם רבו הסופרים ורב דיו נשפך בסוגיית הבדלי נשים גברים, וכמעט שאין הרבה לחדש או להמעיט בנושא, אמנם במאמר זה נתמקד בעיקר בתפיסה המיוחדת שע”פ תורת הקבלה והחסידות, נקודת מבט מקורית ופורצת דרך ברחבותה ובעומקיה, דרך כך נוכל גם להגיע לעוד נקודות וזוויות ע”פ תורת הסוד, השזורים בתוככי סוגיה רחבה זו.
נופתע עוד לגלות, שהחלוקה הזכרית והנקבית, אינה רק במין האדם והחי, אלא בכל רובדי הבריאה כולה על אגפיה. ולא רק בבריאה הפיזית, אלא גם בעולמות המיסיטיים האלוקיים, קיימת החלוקה הזכרית והנקבית, וצירופם יחד שמביאה לשלימות נצחית שבאה לידי ביטוי בהולדת תולדותיהם כיוצא בהם.
פרק א
השאיפה העקרונית העומדת במרכזה של תורת הקבלה והחסידות, היא להביא את האדם להכרה חזקה בנוכחות ההוויה האלוקית בכל פרט ובכל תנועה ותנועה ביקום כולו. הבעש”ט לימד את תלמידיו, שאפילו עלה זעיר, התנדפותו ברוח ואורך נדודיו עלי קרקע, הכל נעשה בצווי ה’, וכי כל תנועותיו לפרטיהם, הם חלק משלים לכל פרטי ההוויה כולה.יתר על כך, החסידות תופסת את המציאות החומרית, כמערכת סמלית מטאפורית דרכה משתקף הארת כוחותיו של האלוקים בעולם. וכך כותב האדמו”ר הזקן:
“עד”מ, כמו הרב שרוצה להסביר שכל גדול לתלמידיו, שאין התלמיד יכול לקבלו, וצריך להמשילו בדרך משל וחידה …וכן כיוצא בזה שאר ענינים כמו מה שמבאין משל מדברים פשוטים גשמיים לדברים העומדים ברומו של עולם כו’, והנה המשל הזה הוא מענינים אחרים לגמרי שלא מעניין השכל שרוצה ללמד עליו, רק לפי שבו ועל ידו יובן השכל לכן הוא מפסיקו בדברים אחרים” (תו”א יד א, ב.)
המשל והמטאפורה שבהם משתמשים כאשר רוצים להאיר מושג אחד בתכונותיו של מושג אחר, אינה משום הזהות המוחלטת בין שני היסודות, להפך, המשל לקוח ומושאל מתוך עולם שונה לחלוטין מזה של הנמשל, ועם זאת מהותם שווה. רק משום כך יכול התלמיד קצר הדעת מתוך עולמו שלו לעלות ולהתאחד עם שכלו הנעלה של הרב.
כמו במשל והנמשל, כך גם בהתגלות האלוקית המתגלמת בפרטי הביראה כולה: התבטאות של הכוח האלוקי כפי שנתפסת בעולמנו זה, אמנם שונה באופיה מכפי שנתפסת במערכת התגלות אלוקית זכה וגבוהה יותר, אך זהה לה לחלוטין במהותה וענינה, אלא רק שנתפסת בעולמנו בגסות וחומריות יותר.
אתו הדבר לגבי ברית הנשואין בין האיש והאישה בעולמנו, אחדותם וזיווגם הוא בעצם בבואה של התגלות אלוקית נשגבת, וכפי שכותב אדמו”ר הצמח צדק בספרו דרך מצוותך, שורש מצוות “פריה ורביה”:
” גם למעלה בספירות ומדות האלקיות נמצא ענין היחוד והזיווג, כידוע בזהר ובעץ חיים בענין יחוד או”א וזו”נ (=אב ואם, =זכר ונקבה) שמהם נוצרו הנשמות ומלאכים …ונודע שענין היחוד והזיווג בכל מקום שהוא ענין נפלא בבחינת המשכת אור חדש מאין סוף ברוך הוא בתוספת מרובה על העיקר, וכמו שכתוב בהקדמה לפרי עץ חיים”
כלומר, האיחוד הזיווגי, בתפיסתו הערכית המהותית, קיים גם באלוקות עצמה, כלומר כוח אלוקי זכרי וכוח נקבי שמתאחדים ומתייחדים בכדי ליצור שלמות חדשה ונעלית, וכלשון הצמח צדק : “בבחינת המשכת אור חדש מאין סוף ב”ה, בתוספת מרובה על העיקר” ומהם נולדים הנשמות והמלאכים.
עוד מוסיף בעל הצמח צדק ומדגיש:
“הגם שאין שם ציור גשמי חס ושלום הס מלהזכיר מלומר בחינת גופניות ח”ו כדכתיב: “לא תעשה לך פסל כל תמונה” כו’ (דברים ה ח), “ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר” (דברים כז טו), ..רק שבתחילה צריך להקדים כללות עניין הזיווג בכחות רוחניים, והדבר למד מעניינו על דרך משל הנ”ל בזיווג זכר ונקבה הגשמיים,”
כלומר, עלינו תמיד לזכור, לאות נגד עינינו היכן נגמר המשל ומתחיל הנמשל, ולא חלילה להחליף ביניהם. אנו משתמשים בלשונות אלו כלפי האלוקות אך ורק כדי להבינם מתוך מושגי עולמנו אנו. ואין בתוארים אלו כדי למצות את התכונות האלוקיים אליהם נדבר.
כעת, עלינו להסביר מהן אותן יחודים זכריים ונקביים המתקיימים באלוקות, ובכך גם נוכל להבין את המשמעות שנעשית אצלנו כאן בעולמנו זה, וכפי שיתבאר בפרק הבא:
פרק ב
על הספר “גברים ממאדים ונשים מנוגה” שמעתם? אני מתאר לעצמי שכן. זהו ספר רב מכר שיצא בשנת 1992 העוסק בתחום העזרה העצמית, בו מתוארים הגבר והאישה כלקוחים מכוכבי לכת שונים. האיש, ממאדים. והאישה, מנוגה. תתפלאו, אבל גם בזהר מתוארים שני עולמות זההים, עלמא דדוכרא, עולם הזכר. ועלמא דנוקבא, עולם הנקבה. האמנם הגבר והאישה שונים כל כך, עד שנפרדים הם בעולם, כניראה שכן. וכפי שיתבאר לקמן:
מראשית התהוות העולם, הוא שרוי בהתפתחות מתמדת, כמין מסע ארוך אל יעד בלתי נודע. תהפוכות ושינויים אין ספור מובילים את האנושות כולה במשך השנים לתובנות חדשות ומעמיקות יותר, חלקם לטוב וחלקם למוטב. מה הסוד העומד מאוחרי המסע המפותל הזה שמוביל אותנו זה 5779 שנים? מה יעדו ומטרתו בתחנה הסופית?
במדרש תנחומה פרשת נשא, מתוארת כוונת הבריאה: נתאווה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים, כלומר הקב”ה חפץ והתאווה שתהיה לו דירה בעולמנו התחתון. מדרש זה קצת תמוה, האמנם ישנו עולם שהינו “מחוץ” לרשותו של הקב”ה, עולם שממוקם ‘מתחת’ ובו ה’ מתאווה לגור? הרי לפי הדברים שהתבארו לעיל, עולמנו זה, לא רק שאינו נפרד מהאלוקות, אלא הוא כמין מערכת מטאפורית שמגלמת את כוחותיו האלוקיים של ה’?
“וצריך להבין פירוש תחתונים, איך שייך, והלא הוא אינו בגדר מקום? אך הענין, כי התחתונים היינו ההעלם היותר אחרון, מה שהוא העלם יותר נקרא תחתון יותר. ונתאווה להיות לו דירה בתחתונים, היינו על ידי שיהיה נמשך בחינת עצמות אור אין סוף ברוך הוא הנה יהיה גילוי למטה גם כן, וכמו על דרך משל דירה של אדם שעצמתו מתגלה בה” (אור התורה פרשת בלק תתקצו)
כלומר, המונח תחתונים כאן, אינו משמש במובן המקומי חלילה, כי הרי באמת אין מקום פנוי ממנו ית’. אלא “ההעלם היותר אחרון, מה שהוא העלם יותר נקרא תחתון יותר”, דהיינו שבתוך מציאות בה האור האלוקי מצומצם ומוסתר, תתגלה הנוכחות האלוקי כפי שהיא בהתגלותה הראשונית, כפי שהיא בעצמותה.
מסעו הארוך של העולם אל יעודו, הוא בעצם סיפור של איחוד ומיזוג שני כוחות שונים בתחלית, הראשון, הוא עולם ההתגלות, המערכת בה האור האלוקי כוחותיו וגילויו זך וטהור, ומאוחד ודבוק באחדותו של ה’. לבין עולם ההסתר, המערכת בה האור האלוקי נתפס בגסות ובהגשמה. את שניהם לחבר ולאחד לבשר אחד, להרמוניה צרופה ומיוחדת. ואז, הגסות וההגשמה מתעדנת ומתעלת אל הרוחניות, והרוחניות הזכה והטהורה לאומתה מקבלת את הצבע הבוהק והחד אותו מקנה לה עולם ההסתר.
לשני עולמות אלו בעולם הקבלה קוראים “עלמא דדוכרא ועלמא דנוקבא” כנזכר לעיל. כי אכן יש דמיון בין זיווגם של איש והאישה, לבין זיווגם של שני העולמות.
ההבדל הניכר בין הגבר והאשה באופן כללי הוא: האיש (כלומר, המאפיין המיוחס יותר לגברים מלנשים) הוא החלטיות, דומיננטיות, שאפתנות, ביטחון עצמי ותחרותיות. לעומת תכונת הנשים שכוללות בעיקר עניין ברווחת הזולת, ותרנות, ונכונות לסייע מתוך אמפתיה. כלומר, הדרך בה האיש מתמודד עם אתגרי חייו, היא בדרך שנותנת את הזרחן על התגלותו שלו כלפי הזולת, ולא להפך, וכפי שחז”ל אומרים, “איש דרכו לכבוש” כלומר לספח איליו, להעפיל, ולנצח. ולא מתוך התרכזות בזולת, סובלנות ונכונות לבא לקראת.
לכן הגבר הוא משל על עולם ההתגלות, בה הכוחות האלוקיים הם בעיקר בהתגלות שלהם, ולא בהצטמצמות שלהם כלפי הזולת. כוח הגילוי. לעומת זאת האישה מסמלת את עולם ההסתר, משום שבו הכוחות האלוקיים מתרכזים בעיקר בזולת, באחר, באופן שבו האור יורד מדרגתו בכדי להאיר דרגה נחותה ממנו בפרטיו ועניניו. כוח ההעלם.
גם יחסי הקב”ה ועם ישראל, מתוארים בתורה החל מספר שיר השירים שכתב שלמה המלך, עד לספרי הסוד והקבלה כקשר בין איש לאשתו. בספרי הסוד מתואר ברחבות גדולה יותר, כמו למשל ב”אדרא רבא” (= ההתכנסות הגדולה) המשתייך לספר הזהר, חיבור שלם שמתאר זיווגים ויחודים אלוקיים בין הקב”ה ושכנתי’ה. מאז יציאת מצריים עת נעשנו לעם, אנו צועדים לצידו של הקב”ה במסע ארוך ומפותל, הדרך מובילה להתקשרות ואיחוד נשמתנו בו, באין סופיותו, על ידי התורה והמצוות שהעניק לנו. כמו ירח מתמלא ומתחסר, מאורה של השמש, כך אנו, עם ישראל, מתמלאים ומתחסרים, נודדים בין גלות לגאולה, בין שיעבוד לחומר, לחירות נצח, בה אנו מתמלאים מאור השמש ומשלמים את פנינו באור בוהק. גם התלבשותה של הנשמה בגוף, מתוארת כאיחוד וזיווג, שמיזוגם ביחד מוביל את הגוף המגושם להזדככות והתעלות. ואת הנשמה הטהורה והמופשטת לקבל את מרץ התקיף, ואת גווניו הבוהקים של הגוף.
פרק ג
גיל, האב הטרי עומד במסדרון בית היולדות שערי צדק בירושלים. מחזיק בידיים רועדות תינוק זעיר, אדמומי, מוכתם עדיין בכתמי הלידה, עטוף כולו בסדין לבן, טהור כל כך, קולו צווח כמבקש להימלט אל הבית החם ואהוב. “התינוק הזה שלי??” הוא מתקשה לעכל, “החזקתי את בני בידיי, והגעתי למסקנה שיש אלוקים בעולם” “פלא שכזה לא נעשה בידי האדם. אנחנו רק בורג זעיר במערכת”.
לפעמים ההשלכות של פעולות שאנו עושים הם כל כך מרחיקות לכת, עד שאנו מתקשים להאמין שאנו האחראים על פעולה זו. השלימות שמביאה את ההולדה, היא כלשון הצמח צדק: “המשכת אור חדש בבחינת תוספת מרובה על העיקר”, ההמשכה היא כל כך נעלית, שהיא כמו תוספת מרובה על העיקר, כאילו בלתי צפויה לחלוטין. המשכה חדשה לגמרי.
בחסידות מובא, שכוח ההולדה הטבוע בבני האדם להוליד כצלמו וכדמותו אינו בכוח האדם כלל, והוא התגלות האין סוף (ראה לקו”ת שה”ש לט א). וזאת מכיוון שהתינוק בסופו של דבר יגדל, וגם הוא יוליד תינוק שעתיד לגדל דור נוסף, דבר שאינו נתפס כלל בהשגת בר אנוש. אי לכך אין זה, כי אם התגלות אין סופית ממקור האין סוף, כאן בעולם הזה.
התגלות זו מתאפשרת רק כאשר ישנם שני ניגודים, וכך כותב האר”יזל בספרו שער הגלגולים:
“גם דע, כי לפעמים יתגלגל האיש בגוף נקבה, לסבת איזה עון… והנה הנקבה הזאת שהיא גלגול נשמת זכר, אינה יכולה לקבל הריון ולהתעבר” (שער הגלגולים הקדמה ט)
כלומר, מכיון שהשילוב בין האיש והאישה לא מכיל ניגוד, דווקא בגלל כך, לא יזכו להביא נשמה חדשה לעולם, כי ההתגלות החדשה כמו לידה, נוצרת דווקא מתוך צירוף מושלם, ולא מתוך שלימות צרופה.
כמו הלידה, הבאה מזיווג איש ואישה, כן ישנה לידה אונברסלית לכלל האנושות מיוחדם של הקב”ה וכנסת ישראל, מיחודה של הנשמה עם הגוף. הלידה היא התגלות חדשה, שמתבטאת בעולם ההסתר, יותר מאשר בעולם הגילוי, בביאת המשיח נאמר “נקבה תסובב גבר” כלומר תתגלה מעלת העולם הכביכול ירוד ומוחשך, שהינו יותר נעלה מן העולמות העליונים. כי בו דווקא איבה לו הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים.
לסיכום:
אז מה היה לנו במאמר זה? ראשית כל למדנו שהמגדר הינו נעלה בהרבה הרבה יותר מאשר הבניה חברתית, או הבניה שנתונה לתפיסה הזהותית של האדם. המגדר הוא סיפורה של האנושות כולה, של ההתהוות, של הדרך בה אנו צועדים כעם ישראל, סיפורו של כל אדם ואדם בדרכו בחייו, לשלב שני ניגודים, שני ייצרים, שני נפשות, ולהפכם למציאות אחרת חדשה ומקסימה העולה על גביהן.
עוד למדנו, אשר בעולמנו זה אין מציאות סתמית, אהבה חולפת, תשוקה זמנית, חלילה. כל פעולה וצעד שהאדם עושה, ובפרט בחיי המשפחה, הם נוגעים לבריאה כולה, ולכל מתכונת בריאתה.