הגן של האנושות
Belief in G-d / Essays 2019
מבוא-
במאמר שלפנינו ננסה לברר את טבעו וטיבו של העולם בו אנו חיים, האם טבע האנושות והעולם סביבו הוא רע או בעצם טוב?
-פרולוג-
סמדר, מורה מוצלחת למתמטיקה בבית ספר תיכון בראשון לציון, נשואה לג’קי יועץ פיננסי מוצלח באותו אזור, הנישואין ביניהם ידעו עליות ומורדות, אך בעת האחרונה בעיקר מורדות. כעת הם עומדים לפני גירושין.
למרות שהיא עובדת כבר 11 שנה באותו מוסד, טרם קודמה לתפקיד שכל כך חשקה בו, סגנית מנהלת, וזאת על אף הגשת מועמדות שנפסלה מספר פעמים. היא שחוקה ומאוכזבת.
גם עם שתי בנותיה בנות העשרה לא קל לה בלשון המעטה, השתיים מתמרדות מפעם לפעם, שלא לומר ‘לא מכבדות’. הקשר בינן עומד על מדרון חלקלק.
“מה קרה לי”? “מדוע אני כל כך לא מוצלחת”? עמיתיה לעבודה מקודמים בזה אחר זה, כמו גם הילדים המטופחים ומערכת היחסים שלהם. אכן, השלמות היא לא נחלת רבים, אך נקודות שבר בכל החזיתות מבטאות מצב שמעבר לחוסר שלימות..
“משהוא איתי לא בסדר. כבר מזמן הרגשתי את זה”.
הביקורת.
לא של כולם. שלי.
אכן, סמדר היא טיפוס ביקורתי, שלא לומר ביקורתי מאוד. הביקורת שלה בכל ענין מונעת מהסביבה לראות את ההצלחה שלה.
היא יסודית, פרפקציוניסטית. ביקורתית ‘על’– בעיקר כלפי עצמה, זהו סוד ההצלחה שלה. אך יחד עם זאת היא שולחת ביקורת חדה כלפי החברה וזהו סוד הכישלון.
“אבל מדוע? מדוע אני ביקורתית”? כשאני רואה את המנהלת מעצבת תכנית גמר לא כל כך מוקפדת, אני מוכרחה ‘לדחוף’ חצי הערה?! כשבעלי לא מאתגר את המשפחה אני מעירה הערה שלמה?! מה יהיה עם הבנות? איך אבנה להן הערכה עצמית ראויה עם הביקורת הרציפה הזו? מצד שני כיצד אאפשר להן חופש פעולה בעולם העקום הזה?
כן, העולם הוא עקום. הוא רע. ואם ביסודו הוא רע, יש לשמור עליו שלא ימשיך להיות רע, שלא יהיה רע יותר מידי..
“ולכן אני ביקורתית.”
קול קטן לחש לה שזה כבר קצת מוגזם..
פרק ראשון – הרציונל והפקפוק, העולם הוא חיובי?
בעולמנו ישנם אנשים טובים וישנם שלא, ישנם מצבים נעימים לנו, ויש שהיינו מוותרים עליהם, אך כאן באה לידי ביטוי שאלת העומק, האם העולם, האדם והאנושיות כולה הם ביסודם “טוב” או “רע”?
אין חולק על כך שבעולמנו מתרחשים לעיתים אירועים שליליים לצד אירועים חיוביים וטובים, ייתכן אף כי מספר האירועים השליליים עולים במניינם על הטובים, עובדה שאנו עובדים שנה ויוצאים לחופשה רק שבועיים. עומדים במטבח כשעה ואוכלים בדקה. התשלומים ההתחייבויות יצר האדם והתחרותיות לא תמיד עוקפים את הסיפוק הנבנה מהם.
אבל מהו היסוד של הכול, מהו הגנום הבסיסי שעליו הכול מושתת? ניתן להבחין בין 2 גישות כלליות:
גישה 1– העולם הוא רע, העולם הוא ישותי, האדם הוא פגיע ובעיקר שורד ופוגעני. כך גם טען הפסיכולוג הנודע פרויד, האדם הוא אגו, ויצריו כולם נולדו להשלים או לבטא את האגו שלו. לא פלא שכולנו כבר חשבנו על כך בסתר לבנו.
לפי גישה זו האירועים הטובים הקורים בעולם, כמו גם האנושיות היפה – סופר האגו – שאנו פוגשים מעת לעת הינם “תוספות” לעצם יסודו. אין ספק שגישה זו היא פסימית בבסיסה. קצת יותר קל לנו לקבל גישה זו, היא מסבירה לנו את חוסר ההצלחה המדומה או האמתי שקיים בנו. אנחנו טובים, העולם בעייתי.
ייתכן, שכבר כאן ניתן לראות את הקונפליקט, אם אנחנו טובים וזה ברור לנו, מדוע כולם מסביב לא כל כך טובים, האם רק אנו קרוצים מחומר טוב? ייתכן, ואין זה אלא מחזה תעתועים שאין לו ראש וסוף.
גישה 2 – העולם הוא טוב. האנושיות החיובית שאנו פוגשים הם הטבע שלנו. זהו הגנום המוחלט והיסודי המוטבע בנו כבני אדם. זהו גם יסודו של העולם וטבעו ככלל.
נכון, במכלול הקיום האנושי קיימים גם אירועים לא נחמדים, ואף מצערים. אבל, לא זה הגנום של העולם. זו אינה התגובה הטבעית שלו. למרות שאנו מרגישים את הרע יותר מהטוב, הוא יוצא דופן. אך בזיכרון אנו זוכרים בעיקר את הדברים הטובים, הוא העיקר ואותו לא נשכח. שליחותינו היא לתקן את הצריך תיקון גם אם הוא הרבה. אך ההתייחסות אל הרע הוא כדבר “יוצא מן הכלל”, בעיה צדדית שיש לתקנה, ולא לטבוע בתוכה. זוהי גישה יותר אופטימית.
יש האומרים ש”פסימי הוא אופטימי עם ניסיון..” אך האמנם ההבדל בין 2 השיטות הוא רק בזווית ראייתו של המתבונן , או שגם הפסימי יוכל לפקפק מעט ולבחור בדרך השנייה?
פרק שני – השיקולים וההבדלים
במה נבחר?
זווית הראיה שלנו על העולם היא דינמית ותלויה במספר גורמים שונים, סביר לומר כי העיקרי ביניהם הוא הסיטואציה בה אנו נתונים.
נצייר עצמינו נתקלים באדם החוזר מעבודה פיזית מעייפת בסוף שבוע, לו היינו שואלים אותו מה דעתו על העולם, סביר שזווית הראיה שלו תהיה עוינת, והסבירות שיבחר באפשרות השנייה אפסי, קשיי החיים נותנים את התחושה שהעולם הוא לא הכי טוב במקרה הטוב.. אך אם בדיוק הוא חזר מחופשה אקזוטית בחו”ל, שלא לומר בעודו בחופשה – הוא יחטוף את האפשרות השנייה.
ניתן גם לבחון את הדברים מפרספקטיבה נוספת, דווקא ההבנה וניתוח ישות האדם – הרגשת ה’אני’ – מובילה למסקנה שהישות כשלעצמה איננה טובה. ברור לכולם שכל אדם חפץ שיהיה לו טוב, וכשזה בא כתחרות עם אדם אחר, הוא חושש – הטוב יישמר לי או לא? מסתבר שאדם נורמלי גם אם הוא הגון ישמור את הטוב לעצמו. כיצד ייתכן אפוא שישנם גם מעשים טובים בעולם? האם הישות עצמה יכולה להיות טובה?
נשאל אפוא, האם קיימת בכלל תשובה אמתית? האם ייתכן ששתי הדעות הם אמתיות? האם קיים גנום כלשהוא לעולם?
שאלה זו אינה שאלה פילוסופית או פסיכואנליטית גרידא, אלא מעשית ומכוננת, התשובה אליה תשנה את התייחסותנו לכל מה שסובב אותנו. ברובד העמוק של השאלה קיים קונפליקט, האם העולם הוא בסיס לטוב הנמשך ועולה מעצם טבעו, או סתם עוד ג’ונגל ? האם התקווה והטוב כלולים בעסקת החבילה של האנושות, או שהם רק כדובדבן בלי קצפת? אני קם בבוקר ופותח את העיניים כדי לשרוד בתוך הבלגן? או שאני שליח של האנושות לעשות קצת סדר בבלגן?
לכאורה, זו שאלה כללית ויסודית שתתכן במציאות חיינו- “שאלת החיים”.
דוגמא קונקרטית לכך ניתן למצוא במעגל החינוך.
מורה או הורה המנסה לחנך ולהורות את ילדיו, מתוך דאגה ואידיאל שילדים צריכים חינוך והדרכה לבניית אישיותם, ניצב בצומת דרכים.
באם יבחר באופן הראשון, ההסתכלות הבסיסית על הילד תהיה כעל ילד רע, הדרוש לחיזוק ואף טיפול על כל צעד ושעל. אולי אחרי מספר שנות טיפול הוא יקבל גם מעט צדדים חיוביים באישיותו הפגומה.
באופן זה יהיה עיקר החינוך בא לידי ביטוי בכללים חזקים, חינוך להרגלים, חוסר עידוד פיתוח וחשיבה אישיים, הסתמכות חזקה על ידע וציונים. וכמובן, תמיד יימצאו תלמידים שמצד המורה או ההורה הם “בעייתיים” ולא ניתן לחנכם או ללמדם. המערכת תתייאש מהם.
גם אם המורה יצליח בגישה זו, ייתכן ולא יצליח לגלות את הפוטנציאל האמתי הגנוז בילד.
נשנה כיוון, מחנך שיבחר בגישה השנייה, יראה מולו ילד מטופח ומוכשר, פוטנציאל ואינדיבידואל מדהים ועולם מלא, כל מטרתו של המחנך היא “רק” לפתח את הטוב הגלום בילד. ייתכן שטוב זה יעלה על המצופה מהילד על ידי המורה עצמו.
פרק שלישי – העולם הוא טוב. באמת.
מעניין. הרבי מלובביץ’ דיבר על כך פעמיים. בפעם הראשונה הוא הסביר לנו עד כמה העולם הוא רע, ולכן כל פעולה טובה שנעשית היא חידוש נפלא, העולם מצד עצמו לא רגיל לזה. “מהפכן” נקרא למי שמצליח לעמוד בזה.
אך בפעם השנייה דיבר הרבי, ובהתלהבות רבה, עד כמה העולם הוא טוב. בעצם טבעו. כך גם הדברים הרעים הקיימים בעולם הם רק “מצב חולף” של רוע ולא מצב נתון. הגנום של האנושות הוא טוב הסביר הרבי.
לתמיהת החסידים לא ענה הרבי ישירות, אלא סיפר סיפור.
שליח אחד (עסקן נמרץ בענייני צדקה וחסד), פנה אלי בעצה, לאחר שלטענתו אינו מצליח כלל בפעילותו. ראש העיר רודף אותו, בעלי עסקים מתרחקים ממנו ובכלל נודף ממנו ריח של חוסר הצלחה.
אמרתי לו – מספר הרבי – “תפסיק לחשוב שאתה צריך לרדוף אחר העולם, תחשוב שהעולם רודף אחריך. שינוי החשיבה וגישתך ביחס לעולם, ישנה את יחס העולם כלפיך..”
והמשיך הרבי לספר – לא עבר זמן רב, והעסקן כותב אלי שוב, “תודה רבי! הכול הסתדר, שיניתי את גישתי, אני רואה עכשיו שבאמת העולם טוב יותר.”
ובאומרו זאת המשיל הרבי את העולם לגן, גן נעים ונחמד שכיף להיות ולטייל בו. גם בגן יכולים להיות בעיות וצרות שונות, אבל הם כולם במסגרת הגן. אנו מרגישים בגן.
יפה. אז הבנו שהכול תלוי בחשיבה שלנו ביחס לעולם, אבל מה האמת? מהיכן בסופו של דבר נובעות 2 השיטות? מהו גרעין החשיבה והמציאות המוביל לכל אחד מהשיטות? האם באמת 2 השיטות אוחזות במציאות אחת??
פרק רביעי – האנושות “סטטית” או “דינמית”
מסתבר, ששורש הבעיה מונח בקצוות אחרות לגמרי.
נתחיל עם משל קטן:
קבוצת מטיילים מלאי אמביציות יצאו לעבר הר אוורסט שבנפאל (ההר הגבוה בעולם), מטרתם הייתה ברורה ‘לכבוש את הפסגה’. לאחר מספר ימי מחנאות וקמפינג הם יצאו לדרכם, במעלה ההר ותוך כדי הליכה התחילו קשיים רבים, קשיי טיפוס, חמצן, אקלים, נוחות, ואף קשיי חברה. היו זמנים שהם כמעט שכחו מה הם עושים על ההר. התברר להם שרגעים אלו היו הקשים ביותר. היה זה גורג’ מנהיג הקבוצה שמידי פעם היה צועק לעבר החבר’ה: “הפסגה”, לא הייתה זריקת אדרנלין טובה יותר עבורם.
לאחר שחזרו בהצלחה מהמסע, הם כמעט ולא זכרו את הקשיים הרבים והמצוקות האישיות והחברתיות שהיו במהלך הטיול, הם זכרו רק דבר אחד – “כבשנו את אוורסט”.
והנמשל: כשאדם שקוע ביעד מכוון, יש לו מטרה מוגדרת, פרטית או אפילו כללית גם כשהיא רחוקה וקשה להשגה, הוא מוכן להמשיך למרות הקושי. הוא יודע שיש כאן מטרה, וכשיש מטרה הכול כאן טוב. לעיתים, גם כשהאדם לא יודע בדיוק מהי המטרה, אבל הוא יודע בוודאות וחש ש”יש כאן מטרה” זה עצמו נותן לו את התחושה שהכול טוב או הכול יהיה טוב.
באם נאמר שהעולם הוא לא תכליתי, אין בו כוונה, האנושיות כולה במצב “סטטי”, האדם נברא לג’ונגל ללא מטרה כלשהיא, כל שביכולתו לעשות הוא לשרוד ככל שניתן. המוסכמה היוצאת מגישה זו מובילה להערכה שהעולם הוא רע, כי היות שאת הרע אנו רואים בעיניים, ולא קיימת פה איזו כוונה נוספת, התוצאה המתבקשת היא שהכול פה רע. הטוב הוא תוספת חיצונית.
אך אם נצא מנקודת הנחה שהעולם נברא עם כוונה, האנושיות אינה סתמית אלא דינמית, ודינמית לכיוון החיובי, העולם מתקדם תמיד לנקודה מסוימת, אם כן מסתבר שבכל נקודה באנושיות יש טוב שמוביל לנקודה זו.
ולכן, אם אנו רואים דבר טוב שקורה בעולם, אדם טוב, מקרה טוב, אנושיות ברוכה, זה חלק מטבעו וקסמו של הקוסמוס, הנה הכוונה שבו הולכת ונשלמת. אך גם אם נראה דברים שמפריעים לנו, התחושה תהיה – כיון שברור שיש כוונה בבריאה, האנושיות מתקדמת אף אם זה לא נראה לנו.
ולכן ידמה לנו שגם הדברים הרעים הם “שוליים”, הם מלכתחילה לא תופסים מקום מכובד בחשיבה שלנו, אנו יכולים לכעוס לרגע, אך אין זה פוגע בעצם מציאותנו. העולם הוא בעצם טוב. יש בו כוונה.
מהי הכוונה? את זה נשאיר לכל אחד לכוון את עצמו, אבל מבחינתו של הבורא ברור שהכיוון הוא לעולם נעלה יותר, אצילי יותר, מושלם עוד יותר.
ומכאן ניתן להתקדם להכרעה –
משוגע אחד שאל פעם את מלכת אנגליה מי אמר שאני המשוגע ואתם הנורמליים אולי זה הפוך? ענתה לו המלכה “כי אנחנו הרוב”.
נדמה, שבעניין זה רוב רובם של האנשים מרגישים שהעולם “מתכוונן” למשהו. להרגיש נורמלי זה להיות מכוונן. לא כולם יודעים מהי הכוונה שלהם בבריאה, יש אמנם כאלה שעדיין מחפשים זאת, אבל ניתן בהחלט לומר שרובם של האנשים מחפשים תכלית מסוימת בקיומם עלי אדמות.
ושוב בפרספקטיבה שונה – באם העולם הוא תכליתי, האדם יסכים כביכול לבטל את ישותו (הרוע שבה) למען התכלית. אך אם אין בו תכלית מה שנשאר הוא רק הישות כשלעצמה.
ובחזרה למשל המורה, כשמורגש אצל המורה הישות העצמית שלו, שהוא רוצה לחנך, הוא רוצה לראות תוצאות, כנראה שהוא ייכשל במשימתו, לא רק שהוא לא יתאמץ מספיק למען המחונך, אלא ייתכן שגם המחונך ירגיש זאת וייפגע מכך. אך אם המחנך ישתמש בישותו וכישרונותיו האישיים למען מטרה מסוימת – בנידון זה החינוך עצמו, הסיכוי להצלחה גבוה יותר.
נמצאנו למדים, הישות = רע. ואילו ישות + תכלית = טוב.
במאמר המוסגר – מעניין שמבחינת מדע הפיזיקה יש בכך מחלוקות והשלכות רבות, האם החשיבה והתפיסה המדעית היא שהיקום כולו “סטטי” ולא פעיל, או כלשונו של המדען הנודע אלברט איינשטיין שהוסיף למשוואת תורת היחסות הכללית את האלמנט “הקבוע הקוסמולוגי”. עשר שנים לאחר קביעה זו החלו להצטבר ראיות לכך שאחרי ככלות הכול היקום אינו סטטי. לימים חזר בו איינשטיין עצמו מקביעתו, ואף התבטא על התאוריה שהיקום הוא מתפשט ודינמי: “זה ההסבר היפה והמספק ביותר לסיפור הבריאה ששמעתי בחיי”.
התאוריות על היקום עדיין לא נגמרו, אבל הכיוון הכללי בשנים האחרונים הוא שהיקום הוא יותר ויותר פעיל אקטיבי ודינמי.
זו הוכחה נוספת שהעולם מתקדם. לאן שהוא.
פרק חמישי – טוב אמתי, לא פנטזיה.
מספרים על מנהל שנתן לכיתה מסוימת בבית ספרו להתיר קשר מסובך מאוד. “האם תוכלו לעזור לי בכך”? שאל המנהל. אך הוא לא פרט להם האם בכלל ניתן לעשות זאת. למרות מאמצם של גאוני הכיתה במשך שלוש שעות לא הצליחו להתיר את הקשר. לאחר מכן ניסה המנהל בכיתה אחרת, אך כאן הדגיש להם שקיים פתרון קל והוא משאיר להם את ההצלחה. לא עברו 5 דקות והם התירו את הקשרים.
כיום מקובלים שיטות רבות בעולם הפסיכולוגיה לחדד את הכוחות לכיוון הטוב, לנסות להרגיש טוב, לראות את החיובי שבכל דבר. אנשים עושים תרגילים מחשבתיים ותודעתיים כדי לשנות את גישתם לעולם. מה נאמר על אותם דברים שכולנו מפרשים אותם כרעים? חוץ מזה, קצת קשה לדרוש מבן אדם “להרגיש” טוב, לפרש תמיד דברים לטוב. לחשוב על המניע הטוב של החבר שפגע בי, זה עבודה עצמית נעלית. לא כל אחד יוכל לעמוד בזה.
בתת מודע נשארת המחשבה המפקפקת – זה רק אני עושה את התרגילים, העולם לא עושה אותם..
וכאן החידוש הגדול וניתן לומר “האותנטי” של החסידות. לא צריך להתאמץ לחשוב או להרגיש שהעולם הוא טוב, העולם והאנושיות הם טובים. כך הם נבראו ולכן הם באמת טובים. לא נשאר לך אלא רק לגלות את הטוב שכבר נמצא בהם מעצם קיומם. זה הגֵן של העולם, הדברים הרעים הינם רעים, אבל הם דבר זר בעולם הזה. וגם כשלא נראה את הטוב, נדע שיש מטרה כלשהיא בבריאה, וכשיש מטרה – מטרה טובה בוודאי – שווה לחיות כאן. הטוב הוא פה – הוא אנחנו בעצמנו, הוא האנושיות כולה, ומי שמתכחש לכך כופר בעצם הטבע האמתי של עצמו.
החסידות מסתכלת על העולם כעולם טוב, אין זו סדנת קאוצ’ינג בה מלמדים את האדם לחשוב ולדמיין חיובי. אלא מרגילים אותו לראות את הטוב הקיים באמת, להעמיק בו, ובעיקר לנצל אותו ולהשתמש בו באפקטיביות הגבוהה ביותר שניתן להוציא ממנו. הרע – יחכה בצד הוא לא העיקר פה.
מסופר על מיליונר שיצא עם מאה אלף דולר מביתו, בדרכו עצרו אותו שלושה שודדים וביקשו את כספו כשהם מאיימים עליו בסכין. בקלחת המצב הוא שם לב שהראש שביניהם הוא אדם אנושי, שאל אותו המיליונר – “למה אתה עושה לי את זה”? אמר לו השודד “אני צריך 5 דולר לבירה”. הוציא לו המיליונר 10 דולר והם נעלמו. למחרת בא השודד לביתו של המיליונר – “באתי להחזיר לך את העודף מה10 דולר”. והפטיר “אני אדם טוב, אף אחד לא שם לב לזה, שמתי לב שאתה האדם הראשון בעולם ששמת לב לכך”
גם הטיפול ברע ישתנה, ההתייחסות אליו לא תהיה כאל מושא מאיים, אלא כאל תקלה שיש לגלות בה את הטוב. ייאמר את הלא יאומן, מצבים קשים, פשעים, נוער שוליים, דיכאונות ייאוש ודכדוך, לא יפחידו אותנו. ניצור את הכלים המתאימים בטיפולים השונים, אך היסוד ילווה אותנו לכל אורך הדרך – הרע הוא נגע צדדי, הוא לא המהות, הוא מציאות טפילה שיש לטפל בה.
-אפילוג-
“אני לא מאמין” אומר ג’קי, “בתקופה האחרונה אין לך ביקורות כלפיי. מה באמת השתנתי כל כך לטובה”?
“לא ג’קי, לא השתנת. אתה בסדר גמור.. גיליתי את מקור הביקורת שלי. מאז היותי נערה תמיד שמרתי שלא יהיה רע. זו לא חרדה, רק דאגתי כנראה יותר מידי לשלומו של העולם. גם כיום הביקורת שלי באה לתקן את הרוע של העולם. אם אני לא יעשה זאת – מי יעשה זאת?
בכך טעיתי. לא בביקורת עצמה, אלא בעצם החשיבה לביקורת. למדתי שהעולם הוא בעצם נחמד וטוב. צריך להשלים עם זה להעמיק בזה ולחיות את זה. הפגמים שרואים פה ושם הם ברי מזל רעים שהצליחו “להתגנב” לגן הנפלא שלנו. אין צורך להתייחס אליהם יותר מידי, אני אומרת לך ג’קי הם לא יחזיקו מעמד פה”.
וואו, אומר ג’קי, זה מדהים. אני חושב שהרעיון הזה יכול לעזור לחרדות הקלות שיש לי, החרדות שלי הם מהרוע שבוודאי קיים בעולם, אך כאן את אומרת שייתכן ובכלל העולם טוב, אני צריך לחשוב על זה.
אה ג’קי ועוד מילה. קבלתי סוף סוף את הקידום שלי בעבודה. אני מהיום סגנית מנהלת. גיליתי שהעולם הוא טוב. והוא גילה לי עד כמה הוא טוב. אפשר לסמוך עליו.
אפשר. הפטיר ג’קי.
סיכום ומשימות
למדנו שהעולם במהותו הוא טוב, זה הטבע שלו. הדבר נובע היות וקיימת מטרה בבריאה, כל עוד קיימת מטרה כלשהיא גם הפגמים שבדרך הם טובים או לא נחשבים. כל עוד האדם חי במטרה מסוימת, או אפילו הוא חש שקיימת מטרה בבריאה הוא יאמין בטוב, יימשך אליו ויוציא מעצמו ומסביבתו את כל האפשרי.
הבנה זו היא הבנה בסיסית גם לפרשנות של הרוע בעולם, שבוודאי קיים. הרוע ככל הנראה גם משלים חלק מהכוונה, וגם אם איננו תמיד מבינים זאת, אנו מרגישים זאת היטב. ובכל מקרה הרע במידה מסוימת לא יזעזע אותנו עד כדי שבירה, היות והוא דבר זר בעולמנו, הוא תיכף נגמר והולך, אין לו קיום אמתי מצד עצמו.
נתרגל בעצמנו 5 תרגילים שיעזרו לנו :
- המחשבה הראשונה בקומנו בבוקר תהיה – “קמתי למציאות נפלאה” – בא נחפש אותה היום.
- מטרה יומית – כל יום טומן בחובו מטרה ושליחות מסוימת, אפילו קטנה. בא נגדיר אותה.
- נשתדל לשאוף גבוה. לפחות רמה אחת מעל ליכולות הרגילות שלנו. כן, אנו לא מפחדים מכישלונות, אנו סומכים על הטוב שיכוון אותנו למקום הראוי לנו.
- כשנפלנו, נשנן לעצמנו כי דבר רע קרה, אך הוא לא מציאות אמתית, הוא רק תוסף עקשן. נשתדל לתת לו במה קטנה ככל האפשר.
- נדביק באמנותנו אנשים נוספים. אם העולם בבסיסו הוא טוב, בא נצא עם זה לכולם. הטוב לא שמור רק לנו, אין מה לדאוג הוא גם לא ייגמר כל כך מהר. יש פה מספיק טוב לכולם.
מבוסס על מאמר באתי לגני כפי שמבואר בלקו”ש ח”ו שיחת שמות (ב’) ושיחת י’ שבט.תניא אגה”ק אגרת כו. לקו”ש ח”ה שיחת לפרשת לך. ובמאמרים המצויינים שם. החלק המדעי מבוסס על האתר סיינטיפיק אמריקן- ישראל.