הביטחון בבורא ככלי משנה מציאות
Belief in G-d / Essays 2019
כיצד ניתן לשפר את מציאות החיים שלנו באמצעות מידת הביטחון?
לא קל לחיות בדור כמו שלנו. למרות כל הפינוקים וההקלות שהטכנולוגיה הביאה בכנפיה, שאבות־אבותינו יכלו רק לחלום עליהם, הרי שהציפיות והלחץ בו נתון האדם בן־זמננו עוד משחר נערותו, נמצא ביחס הפוך לשפע בו הוא מוצף.בימינו, כדי שאדם בימינו ייחשב כמוצלח, עליו להוכיח את עצמו כמעט בכל תחום מתחומי החיים. כבר בעודו צעיר, ההורים מצפים מילדם שיקצור הישגים לימודיים בבית הספר, שיצליח בחברה, שיתקבל ללימודים גבוהים שיבטיחו לו הכנסה נאותה, ושכמובן יקצור הישגים בלימודיו מעל ומעבר. מצופה ממנו להצליח בחייו האישיים והחברתיים, לכלכל את משפחתו בכבוד בבוא הזמן, וכמובן – שהמשפחה גם תהיה מוצלחת. אין הנחות.
מרוץ ההישגים הזה מוביל אנשים רבים בימינו למתח נפשי תמידי, שכן האדם במאה העשרים ואחת אינו צריך להיחשף לטראומה בסדר גודל חריג כדי לסבול ממועקה נפשית וחרדה קיומית. הסיבות למתח הפנימי הזה לא חייב להיות בתחום הבעיות הקשות באמת, דוגמת מחלה או אסון חלילה, אלא די בהתמודדות עם חריגוּת קלה ביחס לסביבה הבוחנת את האדם ביחס להישגיו – כדי שהאיש שלא מצליח לעמוד בדרישות החברתיות יחוש מחנק הסוגר עליו מכל כיוון ומאיים לערער את שלוות נפשו.
יתֵרה מזו: דאגות האנשים בימינו אינן נובעות דווקא מבעיות קיימות, הנראות לעין; גם בעיות מדומות, או בעיות הקשורות ליום המחר, ואפילו בעיות כלל־עולמיות שאינן בשליטתנו – כדי להשליט עלינו דאגה קיומית שטורדת את שלוות רוחנו. השאלה איך נסתדר בעוד כמה שנים מבחינה כלכלית, אקולוגית וביטחונית-מדינית – עשויה לגרום לעלייה במפלס החרדה.
אם לא די באתגרים איתם אנו נאלצים להתמודד בעצמנו, הרי שהתקשורת בעולמנו, שהופכת את כדור הארץ לכפר גלובלי שבו כולם יודעים הכל על הכל – מביאה לידיעתנו השכם והערב כל בדל מידע על אסון שהתרחש אי שם בחור נידח בקצה השני של העולם. כך יוצא שכמות הטרגדיות שאליו נחשף בעבר אדם זקן, לְמוד קרבות ושבע הרפתקאות רק כמה דורות קודם לכן – לא מתחילה להתקרב לכמויות המידע העולמי שאליה נחשף צעיר ממוצע כיום.
לא פלא אם כך, שהעולם נראה לנו לפעמים כמקום עם חוקי ג’ונגל נוקשים, עולם שבו קשה מאוד לשרוד מרוב בעיות, מועקות וטרדות. אם כבר הצלחנו להתברג עם ג’וב נחשק ומכניס – הרי שאנו מתחילים לחשוש מהעמיתים המקנאים בנו ומנסים להצר את צעדינו; אם אנו מתגוררים בבית מאובזר ומרוּוח – אנו עשויים לחשוש מצרות עין ולחשושים בסביבה; וגם אם זכינו בסביבה מפרגנת ותומכת – תמיד קיים ברקע החשש מפני אסון, או מהקטסטרופה הבאה שעלולה להתרחש חלילה לנו או ליקירינו, למדינה, לכדור הארץ ואולי אף לגלקסיה כולה.
כך אנו יכולים להסתובב בעולם כשסדר יומנו אפוף בפחדים וחרדות קיומיות, מיעוטן מציאותיות, ורובן פרי דמיוננו הפורה.
אז אמנם לא נדרש כבר מאף אחד מאיתנו לחטוב עצים מבוקר ועד ליל, או לשאוב דליי מים ולסחוב אותם על הגב הדואב, למען פרנסת המשפחה. החיים נוחים בכל הרבדים, וככל שהחיים נוחים יותר – כך עולה יחד עימם, במעין הלימה מוזרה ופרדוקסלית, מפלס המתח והחרדה. אין ספק שהלחצים הנפשיים שאדם בן זמנינו נתון בהם, לא רק שאינם הולכים ופוחתים עם התפתחות הטכנולוגיה – אלא שהם מצויים במגמת עליה מתמדת.
***
האם להשיג שלוות נפש אמיתית בעולם תזזיתי כמו שלנו – זו ציפייה ריאלית?
כיצד ניתן להצליח ולא לאבד את שלוות הנפש בעולם תחרותי כל כך, בו כל אחד מרגיש שהצלחתו של הזולת באה על חשבונו האישי, מבלי לחשוש כל העת שהזולת עושה חיִל מעל לגבו שלו?
והחשוב מכֹל: האם ישנה דרך לשנות מציאות־חיים סבוכה ומורכבת – או שהמקסימום שאנו יכולים לצפות מעצמנו הוא שנרגיל את עצמנו לזרום עם המציאות ולחיות עמה בשלום, עד כמה שניתן?
בשיחה השבועית שנשא רבי מנחם מנדל מלובביץ’ בשבת פרשת שמות 1966[1], שטח הרבי שיטה חדשנית להתמודדות עם מציאות חיים קשה ומורכבת. הגדרתו המחודשת של הרבי לגבי מהות מידת הביטחון הנדרשת מאיתנו כדי לסייע לנו לצלוח את אתגרי החיים – מהווה מהפֵכה חשיבתית של ממש, ומשמשת ארגז כלים רב עוצמה להתמודדות עם קשיים. יישומה של השיטה עשוי להפחית, עד כדי מיגור מוחלט, את רמת הדאגה והחרדות האופפות את רוב בני האנוש בדורנו.
הרבי בשיטתו מציג בפנינו גישה שמשנה את התפיסה הטבעית והמקובלת כלפי האופן שבו האדם מתמודד עם קשייו. אימוצה של השיטה הזו – לא רק שאמור להשיג עבורנו שלווה פנימית גם לנוכח קשיי ואתגרי החיים, אלא אף לשנות בפועל את המציאות הקשה, ולהפוך אותה למציאות רצויה.
מהות הביטחון: בין הגישה הקלאסית לגישת הרבי מלובביץ’
בדברי ימי העם היהודי אנו מוצאים לא מעט דמויות הוד שלמרות מציאות חייהם הקשה וקשיים בלתי אפשריים שניצבו בדרכם – הם לא איבדו את שלוות נפשם, ואפילו הצליחו להישאר במנוחת נפש גמורה.
ספרי התנ”ך, סיפורי התלמוד ואף הסיפורת החסידית המאוחרת מלאים בתיאורי גבורה של אנשים נעלים שעמדו בפני ניסיונות קשים – מעוני, רעב, מחסור ומצוקה, ועד למאסרים קשים, נגישׂות אכזריות ועלילות דם. לגודל הפלא, האתגרים הללו לא רק שלא שברו את רוחם של אותם ענקי רוח – אלא אף חישלו אותם והביאו את אישיותם המיוחדת אל שיא גדלותה. שלוות הנפש שלהם, כך ניתן להתרשם, לא נפגמה כמלוא הנימה.
ניתן לנסות להסביר תופעה זו על ידי הסיפור הבא:
מסופר בגמרא[2] שמכשפה באה לרבי חנינא והחלה לקחת עפר מתחת לרגליו, על מנת לבצע אקט כלשהו של כישוף שאמור היה לפגוע ברבי חנינא. שאל אותה רבי חנינא: מה את עושה כאן? אשת הכשפים ענתה שהיא לוקחת עפר על מנת לבצע בו כישוף. וכאן ישנן שתי גרסות לתגובתו של רבי חנינא. לפי גרסה אחת הוא ענה לה: אם זהו רצון הבורא שתצליחי – אז זהו רצון השם, ואין לי איך להתנגד. בגרסה השנייה מובא שענה לה: בוודאי לא תצליחי – כי אני ביד הבורא.
לפי הגרסה הראשונה רבי חנינא בעצם אמר למכשפה שזממה להרע לו: ‘אני מסוּר בידיו של בורא העולם ולא בידי עצמי – ולכן אני במנוחת הנפש גמורה. אם הבורא יציל אותי מידך – מה טוב, ואם יקרה לי דבר רע – הרי גם זה ממנו. כך שבכל מצב אני רגוע.
לפי ההסבר הזה, יהודי יכול להישאר במנוחת הנפש גם כשהוא במצב מורכב – כיוון שהוא יודע שהדברים מנוהלים בידי הבורא. הוא לא בשירות עצמו. אם יהיה לו טוב גלוי – מה טוב, אך גם אם הוא נמצא בצרה צרורה – הוא יודע שהדבר אינו בסיבת הגורם שמצֵר לו בכל דרך שהיא, אלא הכול מן השמים. הגורם שנראה לעין כמציק אינו אלא השליח. כך שאם לא מגיעה לו הרעה – אזי הבורא בוודאי יחלץ אותו ממנה.
גם אם הוא אינו ראוי לחסד, ואכן מגיע לו העונש – גם אז הוא במנוחה גמורה, כיוון שהוא יודע שזהו רצון הבורא. ועוד זאת, שהוא יודע שהצרה עצמה נועדה לטובתו, כי כידוע – גם עונשי התורה הם חסדו של הבורא ונועדו לנקות את האדם מפגם העבירה. ולכן יראתו היחידה של האדם המאמין ברמה כזו – היא מהבורא לבד.
זוהי הגישה הקלאסית, המסבירה כיצד יהודי יכול וצריך להיות שליו ורגוע בכל מצב שמתרגש עליו.
***
אבל הרבי לא מסתפק בביאור הזה. לפי גישת הרבי – מהיהודי המאמין נדרשת מידת ביטחון בבורא ברמה אחרת לגמרי.
וכך אומר הרבי מלובביץ:
“פירוש ‘ביטחון’ אינו רק אמונה ביכולת הבורא להטיב לו ולחלצו מצרה וכדומה, אלא שבוטח בבורא שכן יעשה בפועל, שהדבר וודאי אצלו עד שהוא במנוחה גמורה ואינו דואג כלל. וכמבואר בספר חובת הלבבות[3], ש’מהות הביטחון הוא מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עליו שיעשה הטוב והנכון לו בעניין אשר יבטח עליו’ “.
הרבי גורס אם כן, שעניינה של מדת הביטחון בפשטות אינו רק מצב של מנוחת הנפש בין אם לאדם יהיה טוב ובין אם לאו – אלא שהאדם בוטח שאכן יהיה לו טוב גלוי, (בלשון הרבי: “בטוב הנראה והנגלה”), והבורא יחלץ אותו מצרתו.
מה מביא את הרבי למסקנה זו?
לפי חידושו של הרבי, מידת הביטחון במובנה הקלאסי והמקובל אינה שייכת לרוב בני האדם; אין בעולם כמעט אדם מושלם לגמרי היכול לפסוק על עצמו שהוא ראוי לחסדי הבורא. ואם כך, נראה שעניין הביטחון אצל רוב האנושות, נובע בעיקר מכך שגם אם לא יזכו לחסדי הבורא – הרי הם במנוחת הנפש, כיוון שהם יודעים שכל מה שעובר עליהם – הכל מאת הבורא, ושזה אפילו לטובתם, גם אם הטובה הזו אינה נראית ונגלית לעין.
אבל הרי ב’חובת הלבבות’ נכתב בפירוש: “שיהיה מי שבטח עליו בתכלית הנדיבות והחסד למי שראוי לו ולמי שאינו ראוי לו, ותהיה נדיבותו מתמדת וחסדו נמשך לא ייכרת ולא יפסק”. ובמילים פשוטות: עניין הביטחון מיוסד על כך שהבורא מטיב גם ‘למי שאינו ראוי’.
קביעה זו אמנם דורשת הסבר: כי הרי למרות שרחמי הבורא חלים גם על מי שאינו ראוי לכך – הרי בכל אופן, תיתכן מציאות שבה מגיע לאדם עונש על מעשיו הלא טובים. אז מהו אפוא היסוד של מידת הביטחון, לפי שיטת הרבי, שבה האדם בטוח שהבורא ייטיב עמו אף אם אינו ראוי לכך? מניין הוודאות שה’ אכן ייטיב לו בטוב הנגלה והנראה?
אפשר להבין זאת על פי סיפור: יהודי אחד נכנס לרבי מנחם מנדל שניאורסון, בעל ה’צמח צדק'[4], והתחנן בפניו במר־נפשו, שיעורר רחמים על בנו החולה, הנמצא במצב אנוש. ה’צמח צדק’ ענה לו במשפט שהפך למטבע לשון נפוץ: “חשוב טוב – ויהיה טוב”. נכדו הרבי מלובביץ’ הסביר את הרובד העמוק בתשובת ה’צמח צדק’: עצם המחשבה לטובה (כלומר: הביטחון בה’ שיהיה טוב) תביא לתוצאות טובות בגלוי.
והרבי מבאר את כוונת הדברים:
חובת הביטחון שנצטווינו עליה אינה רק פרט מהאמונה שהכול בידי שמים ושהבורא הוא חנון ורחום, שהרי על כך אין צורך בחיוב מיוחד. כולנו יודעים ומאמינים שהבורא רחום וחנון. אלא חובה זו, היא עבודה בפני עצמה. עבודה שמהותה וגדרה היא: “שהאדם יסמוך וישען על הבורא, עד שישליך כל גורלו ביד הבורא, כלשון הכתוב ‘השלך על ה’ יהבך[5]’, שאין לו שום משען בעולם בלעדיו יתברך”. כמו עבד שנזרק לבית הסוהר וכל בטחונו הוא אך ורק באדונו, והוא יודע שאין אף גורם אחר בעולם שיכול להועיל או להזיק לו מלבד אדונו – כך צריך להרגיש האדם הבוטח ביטחון של אמת.
***
הרבי מחדד ומסביר, שרמת ביטחון כזו בבורא היא באופן שבו המצב לפי דרך הטבע לא משנה כלל, וגם אם באופן טבעי אין שום סיכוי לפתרון והצלה – הרי שסומכים על הבורא, שאינו מוגבל בחוקי הטבע.
וכפי שממחיש זאת הסיפור הבא:
בגמרא[6] מסופר על רבי אלעזר בן פדת שהיה עני ואביון. בימי קדם נהגו לבצע הקזת דם כאקט בריאותי־רפואי. פעם אחת, לאחר שרבי אלעזר את דמו, הוא ניצב בפני מצב שהביא אותו לסף סכנת חיים: כידוע, לאחר הקזת דם צריך לאכול היטב, כדי לחזק את הגוף בעקבות כמויות הדם שנחסרו ממנו. אך מרוב עוניו – לא היה לרבי אלעזר במה לסעוד את ליבו אלא בראש של שום בלבד. כתוצאה מכך, רבי אלעזר נחלש מאוד והתעלף.
חבריו החכמים ששמעו על חולשתו של רבי אלעזר – באו לבקרו. כשהם נכנסו לביתו, הם מצאו את רבי אלעזר ישן. הם התקרבו, וראו על פניו שהוא בוכה. אחר כך הבחינו שבכיו מתחלף בצחוק. ואז, לאחר הבכי והצחוק – לפתע יצא ניצוץ של אש ממצחו. כשהתעורר רבי אלעזר התעניינו החכמים לדעת מה אירע בשנתו. “מה היה פשר הבכי, ולאחר מכן הצחוק והניצוץ שיצא ממצחך?”, שאלו החברים את רבי אלעזר.
רבי אלעזר סיפר להם כך: “נמתי את שנתי, ובחלומי – אני עומד לפני הבורא. פניתי בבכי לבורא העולם ושאלתי: ‘עד מתי עוד אצטרך לסבול מהעוני הזה?! ‘
“ענה לי הבורא יתברך: ‘רצונך בעשירות? אם זהו רצונך – אצטרך להפוך את העולם ולברוא אותו מחדש, ואז אולי תיוולד במזל של עשירות. אם תרצה – אעשה זאת’.
“שאלתי: ‘רק אולי? אולי איוולד במזל של עשירות בבריאה החדשה? אם כך, ריבון העולם, כמה שנים נשארו לי עוד לחיות בעולם? האם עברתי כבר את רוב שנותיי?’ ענה הבורא יתברך: ‘אכן, עברת את רוב שנותיך’.
‘אם כך’, נענה רבי אלעזר, ‘אין לי צורך בעשירות, עדיף שהמצב יישאר כך’.
‘כיוון שקיבלת זאת על עצמך’, אמר הבורא בתגובה לבחירתו של רבי אלעזר ‘מבטיח אני לך בעולם האמת שלושה עשר נהרות אפרסמון (שמן מבושם הרומז על עונג רוחני בלתי ניתן לתיאור בשפה אנושית) – בגודל של נהרות פרת וחידקל’.
כאן ‘מעז’ רבי אלעזר ושואל: ריבונו של עולם! רק שלושה עשר נהרות? זה מה שיש לך לתת לי?!
עונה לו הבורא: ‘ומה יישאר לחבריך?’
שואל רבי אלעזר הפיקח בתמיהה: ‘וכי אני מבקש מבשר ודם, שיכולותיו מוגבלות? הרי אתה כֹל־יכול ויש לך אוצרות אינסופיים! בוודאי שאתה יכול לתת לי עוד!’.
ומהי תגובת הבורא על דבריו? הוא שולח לעברו ניצוץ של אש במצחו. פרשן התלמוד, רש”י, מסביר במקום, שניצוץ האש במצחו של רבי אלעזר ביטא תגובה של שמחה. החץ נשלח מתוך חיבה על תשובתו השנונה.
אך לכאורה נראה שאם הבורא נהנה מתשובתו של רבי אלעזר – היה מתאים יותר שינשקו על מצחו. מדוע הוא שולח לו חץ עשוי אש?
אלא ההסבר הוא, שאמנם הבורא נהנה מתשובתו של רבי אלעזר אך גם שיגר לו מעין ‘עקיצה’, כביכול…
מהי ה’עקיצה’?
כבני אדם, יש לנו נטייה לחשוב שהמשאבים בעולם מוגבלים מאוד, ולכן, אם אנו שומעים על אדם מיליארדר – אנו חשים שזה בהכרח על חשבוננו, או לפחות על חשבונם של האחרים הסובלים מעוני. קשה לנו לעתים להבין כיצד זה ישנן משפחות המונות יותר מתריסר ילדים, ולעומתם יש זוגות שמייחלים לילד כל ימי חייהם. כך שלפעמים הרושם העשוי להתקבל הוא שכמות המשאבים מוגבלת, ואם יש לאחד הרבה – הרי שבהכרח לשני יש פחות.
בדיאלוג השמימי שלו עם הבורא, רבי אלעזר הבין אפוא שאם הוא מקבל ‘רק’ שלוש עשרה נהרות אפרסמון, הרי זה בוודאי לא על חשבון חבריו, כי הבורא הוא אינסופי. והבורא אכן נהנה מהתשובה.
אז מדוע הבורא שולח לרבי אלעזר ירייה של חץ במצחו ולא משהו קצת יותר ידידותי המצביע על הנאתו?
הבורא, בעצם, רומז לרבי אלעזר:
מתי שאלת אותי אם אני נטול הגבלות? כשזה הגיע לגן עדן. אבל מדוע, כשאמרתי לך שאהפוך את העולם בשבילך – אמרת שאתה לא מעוניין בכך. האם כאן אני אכן מוגבל חלילה? בחץ של אש, היה טמון רמז: התשובה שלך טובה, אבל לא בזמן הנכון… את התשובה הזו היה עליך לענות כשאמרתי לך שאצטרך להפוך את העולם כדי שתהיה עשיר…
הסיפור הזה, אם כן, מלמד אותנו שה’ הוא לא מוגבל בשום כלל – גם לא בכללים של שכר ועונש.
***
כעת אנו יכולים להבין מהו היסוד לביטחונו של האדם שהבורא אכן ייטיב לו בטוב גלוי – גם אם אינו ראוי לחסד זה:
כשמדברים על ‘ביטחון’ – אין הפירוש שהאדם מאמין, שכיון שחסדי הבורא הם ללא מידה והגבלה, בין למי שראוי ובין למי שאינו ראוי – לכן הוא יקבל את חסדי הבורא בלי שום עבודה מצדו; כי אם זה כך – הרי בטל כל העניין של ‘שכר ועונש’. אלא מה? “ ביטחון הוא עבודה ויגיעה בנפשו, והיא מביאה את חסדי הבורא הבאים כתוצאה מעבודת ויגיעת האדם לבטוח בבורא: על ידי שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הבורא לבד, עד שאינו דואג כלל – הרי התעוררות זו עצמה פועלת שהבורא מתנהג עמו באופן זה, שמטיב עמו, גם אם לולא זאת אינו ראוי לכך“.
עד כמה גדול כוחה של מידת הביטחון? את זאת ניתן ללמוד גם מהספר כתר שם טוב, שבו מובאים דברי תורתו של הבעל שם טוב. שם נאמר “כשרוצים להיפרע ממי שראוי לעונש – אזי נוטלים ממנו את מדרֵגת הביטחון”.
חשוב לציין, שהביטחון בבורא אינו עומד בסתירה לחובת ההשתדלות הגשמית בדרכי הטבע המוטלת עלינו. אך יחד עם זאת – עלינו לזכור שההשתדלות היא רק בבחינת ‘כלי’ גשמי שנצטווינו להכין, כדי שיוכל להכיל את השפע והישועה. אך הישועה עצמה – היא רק מהבורא יתברך. אנו לכל היותר מכינים את הכלי שאליו תושפע הישועה.
לפי משנתו של הרבי יוצא אפוא, כי כאשר האדם בוטח אך ורק בה’ בכל מאת האחוזים, תוך שהוא סמוך ובטוח שהשם לבדו יושיע אותו ולכן לא תולה את תקוותו באף גורם אחר – הרי שהוא זוכה לכך בטוב הנגלה והנראה, גם אם הדבר נוגד את כל חוקי הטבע.
***
אי אפשר לסכם את המאמר ללא סיפורו המופלא של הרב שַׁמְנִי.
כזוג חשׂוך ילדים כעשרים שנה, השתתפו הרב שמני ואשתו בקבוצת תמיכה של חשוכי ילדים. במסגרת קבוצת התמיכה, הגישו הזוגות בקשה מרוכזת לאימוץ ילדים. לאחר המתנה ארוכה מאוד, התבשרה הקבוצה על מועד בו יזכו חבריה לקבל ילדים לאימוץ. במועד המדובר טסה הקבוצה לארצות הברית, וכחלק מההליך לקראת האימוץ – נדרשו ההורים המיועדים למלא ולחתום על ערימות טפסים, כנהוג בפרוצדורה רגישה מעין זו. יחד עם יתר הזוגות – הרב שמני ואשתו חתמו על כל המסמכים, מסמך אחר מסמך.
בין המסמכים האחרונים היה טופס בו היה עליהם לרשום, מה הם חמשת הדברים אותם הם אוהבים ביותר. כיהודי מאמין, הרב שמני ציין שבורא העולם נמצא בראש רשימת הדברים שאותם הוא אוהב.
לאחר דירוג הדברים האהובים עליהם ביותר – נדרשו בני הזוג לחתום על התחייבות שלפיה הם יאהבו את הילד המאומץ יותר מהכל. שאר חברי הקבוצה – חתמו כמובן ללא היסוס. אולם הרב שמני סירב לחתום. לאהוב? בוודאי שהוא יאהב את הילד, אבל יותר מהבורא? על זה הוא לא יכול לחתום! הוא הניח את העט מידו, והודיע שהוא עוצר את התהליך.
חברי הקבוצה היו בהלם. ככל שניסו החברים לשכנע את הרב שמני כי מדובר בהליך טכני בלבד, והרי הוא חיכה כל כך הרבה שנים בתור לאימוץ, וחבל שכל המאמץ ירד לטמיון בגלל חתימה פורמלית – הרב שמני נותר בשלו. “אני בטוח”, הצהיר בטון נחוש, “לא בתשעים ותשע אחוז, אלא בטוח במאה אחוזים, שאם השם רוצה לשלוח לי ילד – הוא ישלח לי גם בלי שאאלץ לחתום על דבר שנוגד את ערכיי!”
מועד הטיסה חזרה לארץ הגיע. כולם חזרו בידיים מלאות, והזוג שמני חזר בידיים ריקות.
כעבור עשרה חודשים, הרב שמני ואשתו הזמינו את חברי קבוצתם לשמחה גדולה: ברית כפולה. נולדו להם תאומים…
סעודת הברית הייתה כמובן האירוע השמח ביותר שניתן להעלות על הדעת. במהלך הסעודה, נעמד האב המאושר ואמר לחבריו: “אנחנו היינו ‘שם’, כולנו יחד. אני ואשתי לא ויתרנו על אחד – וקיבלנו שניים”…
הנה כי כן: כשיהודי משליך את ביטחונו על ה’ בכל מאת האחוזים, מבלי לסמוך על אף גורם אחר – הוא אכן זוכה לראות ישועות נגד כל חוקי הטבע!
***
לסיכום:
לפי גישת הרבי, הציווי לבטוח בבורא הוא באופן כזה, שהאדם צריך להשליך את יהבו בבורא שייטיב לו בטוב גלוי.
כאשר האדם סומך אך ורק על הבורא בלבד, מבלי לעשות חשבונות צדדים – הוא זוכה שהנהגת הבורא עִמו תהיה מדה כנגד מידה: הבורא שומר ומרחם עליו, גם אם על פי החשבון הוא אינו ראוי שיהיה לו טוב בצורה גלויה.[7]
מי יתן, שחיזוק ביטחוננו בגאולת עם ישראל הקרובה תביא את האנושות לעידן בו נראה תמיד עין בעין את הנהגתו הרחומה של הבורא.
[1] ליקוטי שיחות, חלק לו, שמות א’
[2] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס”ז עמוד ב
[3] פרק א שער הביטחון . וכן בפתיחה שלו לשער הביטחון (ד”ה אך תועלת הבטחון). ועוד. וראה גם ‘כד הקמח’ (להבחיי) ערך בטחון “שלא יתערב שום ספק בבטחונו כו'”.
[4] נולד: 1789. נפטר: 1866
[5] תהילים פרק נ”ה, פסוק כ”ג
[6] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כה, עמוד א
[7] תניא אגרת הקודש (סוף סימן יא) “ובאמונה זו באמת נעשה הכול טוב גם בגלוי”.