בין הטעות למהות

מבוא

בזמן הרבי המהר”ש[i] (תקצ”ד- תרמ”ג) היה חסיד שעסק בענייני מסחר. בהיותו במסחר נהג ללבוש בגדי אצולה כשאר חבריו הסוחרים, ובהיותו אצל רבו בליובאוויטש היה לובש בגדי חסיד כמו כל שאר מתפללי בית המדרש. יום אחד החליט החסיד שנמאס לו מהסתירה בחייו, כיצד זה משלב הוא בין קודש לחול, בין החומרניות שבענייני המסחר לקדושה שקיימת בליובאוויטש? הוא החליט שהוא בוחר דרך אחת, ב’אני’ האמיתי שלו. בפעם הבאה הוא הופיע בליובאוויטש בבגדי המסחר שלו, על תמיהת הכל השיב הוא שזה ‘הוא’ האמיתי בלי תחפושות. ניגש אליו האדמו”ר המהר”ש ואמר לו “תמיד חשבתי שכאן זה אתה ‘אתה’ האמיתי ובעסקך במסחר אתה מתחפש, עכשיו אני מגלה ששם זה ‘אתה’ האמיתי ופה אתה מתחפש”.

ME אני?

ויליאם שייקספיר אמר כל העולם במה[ii], וכולנו כל האנשים בעולם הזה – שחקנים. אנו משחקים 24/7, בבית, בעבודה, מול החברים ובעיקר מולנו. אנו משתדלים בכל מקום להציג תדמית מוצלחת ונוצצת ואולי גם להשאיר חותם אישי. אך לעיתים דווקא בסביבה המוכרת אנו מוצאים את עצמנו מתנהגים אחרת מהאיש הנפלא אותו גילמנו הבוקר.

רובנו ודאי נתקלנו לא פעם בשאלה “מי אני באמת? האם אני האדם המגעיל והמתנשא או שמא אני הדמות האהובה והנאהבת?” לעיתים השאלה הרבה יותר עמוקה האם אנחנו באמת אנחנו או שמא אנו נסחפים על ידי הרוב, ואולי אנחנו בעצם בכלל חסרי אישיות ונתונים לחסדי כל רוח שנושבת?

טעות בזיהוי

קיית’לין ריורדן (Kathleen Riordan, מטפלת אישיות) מגדירה את הפעולה הזו כהזדהות עצמית, או פעולת זיהוי עצמי, שהיא ההיפך ממודעות עצמית. במצב של הזדהות, האדם לא זוכר את עצמו. הוא הולך לאיבוד בתוך עצמו. תשומת ליבו מופנית החוצה ולא נשאר בדל מודעות למצבים הפנימיים”.

התייחסות נוספת לעניין אנו מוצאים אצל אנדראה מתיו’ס (Andrea Matthews, LPC, NCC) בעיתון Psychology Today, שאנחנו יכולים לחיות חיים שלמים בתחפושת בלי להיות מודעים לכך. המסכות והתחפושות של האדם נבנות בשלב מוקדם מאוד על בסיס השייכות במשפחה ובחוג היותר נרחב.

ממילא אדם בגיל ההתבגרות ומעלה קיימים בנפשו רבדים על גבי רבדים של נתונים שהוטמעו על ידי הסביבה אך לא בהכרח שזה מה שאנו מתכוונים כשאנו אומרים את המילה הכל כך בנאלית הזו: “אני”.

בזמן האחרון פשטה התופעה שצעירים, בעיקר אחרי צבא, יוצאים למסע חיפוש עצמי במזרח הרחוק בין נזירים בודהיסטים עטופי השתיקה. הם מחפשים להגיע לשלימות ושלווה פנימית, מחפשים תשובות לסתירות וחיבוטים נפשיים שבתוכם. אותם צעירים שהכי מושפעים על ידי הרוב, אלה שהאינטרנט והחברה מנהלים להם את החיים בחלקם הגדול מחפשים תשובה בדיוק לשאלה הזאת. מי אני? או ליתר דיוק מיהו ה’אני’ האמיתי בלי מסכות האגו והאינטרסים?

ואולי זו לא סתירה? אולי אלו אנחנו שמפצלים את עצמנו בכח?

שתי נפשות

בסיפור שהובא בהתחלה טמון המפתח לכל השאלות. הרבי ענה לחסיד “תמיד חשבתי שפה זה אתה האמיתי ושם אתה מתחפש”, במילים אחרות הוא אמר לו תעשה ריסט (reset), שנה את זווית המבט על חייך. אתה לא אדם חסר אישיות שבוחר לו את ה”אני” שלו ואת התחפושת פעם כך ופעם כך. בעצם פה זה אתה האמיתי(!). אל תסתכל על עצמך בתור ישות אחת שצריך למצוא את רצונה האמיתי, אלא בכל אחד מאיתנו יש שתי ישויות וביניהן מתנהל מאבק איתנים תמידי על השליטה בגוף.

לשתי הנפשות האלה יש שם- נפש הבהמית ונפש האלוקית[iii]. נפש הבהמית מטרתה העיקרית היא לתת לנו חיות, בזכותה אנחנו אוכלים, ישנים ועושים את כל מה שנדרש לטובת הגוף שלנו, וכיוון שכל הזמן היא סובבת סביב עצמה היא נקראת נפש הבהמית כמו הבהמה שדואגת רק לעצמה. מה שאין כן הנפש האלוקית כשמה היא, כפי שמתאר אותה האדמו”ר הזקן בפרק ב’ בספר התניא “ונפש השנית בישראל היא חלק אלוק ממעל ממש” וכל רצונה הוא לחזור ולדבוק בבורא, צור מחצבתה.

שכפול האישיות

ואותה נפש הבהמית היא המונעת, המסתירה, הוילון שמכסה ביני לבין עוד אני, מואר, שליו ואלוקי. הוילון הזה מתעתע וסוחף, הוא גורם לנו לשכוח מי אנחנו. אנחנו מחפשים את עצמנו בשדה ושוכחים שבעצם אנחנו בני העיר[iv].

אך עדיין אם בכולנו יש חלק אלוקי מדוע הוא לא מורגש? אדרבה אם הוא כל כך חזק הוא אמור לפעום בכולנו? אלא שה’ רצה לתת לנו בחירה, שנוכל לבחור בין הטוב לרע. בשביל שהקרב יהיה שקול הנפש הבהמית נכנסה לגופנו קודם הנפש האלוקית[v]. אבל צריך לדעת שגם כאשר אנו הולכים בדרך הנפש הבהמית אין זה אומר שאישיותנו נהפכה אלא שלרגע עברנו לאישיות השניה שלנו. במילים אחרות אין זה פיצול אישיות, כי אם שכפול האישיות.

וכפי שכותב הרבי[vi] במענה לנערה לגבי חיפוש ה’אני’ האמיתי:

“והנה מצב כהאמור, אינו תופעה נדירה כל כך, וביחוד בתוככי הנוער בשנים הכי אחרונות ומפני כמה סיבות, וכמו בכל הזמנים והמקומות, בתקפו עומד גם היום, הכתוב בתורתנו תורת חיים ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב וגו’ ובחרת בחיים, ז. א. שאיך שיהיה המצב בו נמצא האדם, הרי תמיד הבחירה ניתנה לבחור בחיים ובטוב, ובסגנון חכמנו ז”ל[vii] הבא לטהר מסייעין אותו.”

מח שליט על הלב

אם כך, אם הנפש האלוקית היא הדומיננטית איך נחדיר זאת בנו, איך ניתן לאלוקות לחדור בנו ולגלות את זהותנו האמיתית?

כפי שאמר הרבי המהר”ש לחסיד צא מעצמך, הסט את הוילון והסתכל על עצמך שוב והפעם במבט אלוקי. תראה את הטוב שגלום בך, את הפוטנציאל האדיר שתמיד היה בך ואתה התנדנדת, נגעת בו, נכווית מאורו וחזרת, התלבטת. ממש כך בין הטעות למהות. במקום להשקיע בחיפוש אחר משהו שכבר היה אצלך, היית צריך להשקיע בחיבור.

וכיוון שחב”ד (חכמה, בינה ,דעת) ענינה הוא שהמח[viii] הוא בעל הבית והוא יכול לשלוט על הלב ולקבוע אילו רגשות ורצונות יהיו[ix]. כמו שאנו רואים בפועל לדוגמה כשאדם רוצה להתחיל דיאטה המוח יכול להשפיע על הלב לא לאכול אוכל מסוים למרות שהלב רוצה. אך לפעמים אנו נותנים ללב חופש פעולה ואז מתחיל הפיצול. אך אם נדע ונתבונן  בשכלנו בכך שבעצם אנחנו טובים, גם אם בהתחלה זה לא יורגש, לאט לאט זה יחדור בנו. כמו הסיפור עם רבי עקיבא[x] שלאט גם האבן התמוססה בפני המים המטפטפים. אמנם המח האנושי אטום כאבן[xi], הוא לא יכול להרגיש הרגשים אלוקיים. רק על ידי התבוננות נגיע לידי שבירת האגו העצמי. ואז כשהמוח יהיה מלא מזה ממילא זה יפעל גם בלב (רגשות ומידות). חושך לא מגרשים במקלות, רק צריך לשפוך הרבה אור וממילא הכל יישטף החוצה.

התבוננות, כיצד?

לכאורה איך מגיעים לידי התבוננות פנימית? על ידי שנזרוק מעצמינו את כל הדעות הקדומות והרצונות האישיים ונשבור את האגו נוכל להתעדן ולהכין כלינו לקליטת אורות נעלים ונאצלים יותר. לאו דווקא שזה יבא על ההתחלה, אך אם נרגיל עצמנו כל יום לחשוב קצת על עצמנו האמיתי אפילו רק חמש דקות לאט זה יהיה יותר ויותר עד שלבסוף זה יחדור.

וכפי שממשיך הרבי במכתבו לנערה[xii]: “שהרי סוף סוף פנימיות הנפש ועצם הנפש טוב הוא, וכשהאדם מתחיל בפעולה להיטיב גם השכבות החיצוניות של הנפש מקבל סיוע בזה מבפנים, ולפעמים סיוע באיכות גדולה בלתי צפויה מראש, אלא שההתחלה בהאמור צריכה להיות באופן המשפיע ביותר על האדם, היינו הנהגה קבועה ותדירה מעשה בפועל, מתאימה להשקפת העולם אליה שואפים ועל פיה רוצים לסדר את החיים.”

דרך השטות

וזהו גם ההבדל בין תורת החסידות לתפיסת עולם התורה והפסיכולוגיה עד הופעתה. לכאורה המושג של שתי הנפשות מופיע בחז”ל בתור יצר טוב ויצר רע[xiii], ולפי תפיסת העולם משמע שלכל אדם יש ישות אחת ולה שני יועצים שבכל התחבטות הולכים לפי דרכו של אחד היועצים. ולפי תפיסה זו יוצא שלאדם יש באמת פיצול אישיות, שאינו מסוגל לבחור לעצמו דרך אחת אלא מתפלג לפי דבריהם של שני היועצים. מה שאין כן לפי תורת החסידות שזה שתי ישויות ושתי נפשות שונות לגמרי ולכל אחת יש מערכת שלמה של רצונות, רגשות ולבושים ממילא מובן שזה שכפול האישיות כנ”ל. אלא ששתי הנפשות הללו מופיעות בשני ציורים (יצר לשון ציור) שונים. כי  כפי המוסבר הנפש הבהמית בטבעה אינה כל כך בעייתית, הרי רק בגללה אנו חיים. אלא שלעיתים הנפש הבהמית מופיעה בהצטיירות של רוע שעניינה להסית אותנו מדרך האמת. כמו שכתוב בתורה בפרשת אישה סוטה ” איש איש כי תשטה אשתו[xiv]” ומפרש רש”י: שנו רבותנו (תנחומא ה) אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהם רוח שטות. כלומר כשאדם עובר עבירה זה רק כי נכנסה בו רוח שטות, שטות לשון סטיה. כשאדם סוטה מדרך האמת ונכנע לנפשו הבהמית ממילא ישר רואים שזה שטות כי זה לא בטבע נפשו.

גם הפסיכולוגיה מציעה כמה שיטות בהן הלוגותרפיה של ויקטור פראנקל ועוד. אחת הדעות הידועות והמפורסמות היא זו של רונאלד לאינג (Ronald (Laing[xv]  מחבר ספר “האני החצוי”. נקודת המבט של לאינג הינה אקזיסטנציאליסטית והוא נסמך על תורתם של פילוסופים כגון סרן קירקגור, מרטין היידיגר וז’אן פול סארטר. לאינג בונה את תורתו על התפיסה לפיה האדם הינו יצור חופשי, וחופש זה מעורר בו חרדה גדולה. הקושי הזה גורם לו להסתיר את האותנטיות שלו, להתיישר על פי ציפיות החברה ולהסתפק בתפקוד יומיומי דל ושגרתי. מושג “האני החצוי” מתאר את הפער בין האני האמיתי, שהינו הגרעין הפנימי האותנטי שלנו, לבין האני השקרי, שהינו המסכה שאנו מציגים כלפי חוץ. פער זה קיים אצל כולנו במידה זו או אחרת. למרות זאת טוען לאינג כי לעיתים יש איתות כלשהוא מה שנקרא עת רצון שבו האני האמיתי מצליח לבקוע ולאותת על קיומו שאת זה מצאנו בתורת החסידות בהקשר אחר. גם הנשמה האלוקית שבקרבנו היא בעצם החלק התחתון של חמשת חלקיה: נפש, רוח, נשמה, חיה ויחידה. אותה “יחידה” (מתקראת גם “כעצם הנפש” או “מזל”[xvi]) שהיא נמצאת למעלה והיא קשורה ביחס הדוק עם חלק הנשמה שנמצא בנו ומדי פעם מתקבלים משם הבזקים שבהם גם חלק הנשמה שנמצא בנו מצליח לחוות את ההרגשים האלוקיים שמרגישה עצם הנשמה למעלה[xvii].

איך מביאים את זה למעשה בפועל

בפועל איך אדם שרוצה לגלות את האני הפנימי יכול לעשות זאת?

מגיעה תורת החסידות ואומרת:

1. קודם כל צריכה להיות הבנה שבעצם הנפש האלוקית שלנו היא האני האמיתי, ואין זה פיצול אישיות. כלומר אין לי בעיה פנימית ואני לא מעורער בנפשי אלא יש פה מצב מולד שיש לי שתי נפשות ואני יודע שאחת מהם היא האני האמיתי אלא שאיני מצליח להביא את זה לידי פועל.
2. בשביל להביא את זה לידי פועל אני צריך לגרום להתבוננות יום-יומית במוחי בזה שזה האני האמיתי וההכרה שהמלחמה הזו היא הייעוד שלי בעולם הזה. ההתבוננות צריכה להיות בזמן פנוי ובמצב נפשי רגוע, למשל בלילה לפני השינה. ההתבוננות היא בהדרגה, מתחילים במספר דקות מוגבל ולאט לאט ובהתמדה זה יחדור.
3. על ידי התבוננות אמיתית והבנה שכלית במח ממילא זה יחדור גם בלב על פי העיקרון המובא שמוח שליט על הלב.

[i] הרבי הרביעי מחב”ד ליובאוויטש (תקצ”ד- תרמ”ג), בנו השביעי של אביו האדמו”ר ה”צמח צדק”.

[ii] מתוך הקומדיה “כטוב בעיניכם”

[iii] תניא פרקים א-ב

[iv] תורת מנחם תשמ”א חלק ד’ עמ’ 364 והלאה

[v] אבות דרבי נתן טז, רד”ק לבראשית ח,כא

[vi] אגרות קודש חלק כב אגרת ת’שכט

[vii] יומא לח:

[viii] תניא פרק כב

[ix] ספר המאמרים תשכ”א עמ’ 130, ספר השיחות קיץ ת”ש עמ’ 6

[x] אבות דרבי נתן נוסח א,ו

[xi] תניא פרק כט, זוהר פרשת שלח דף קסו

[xii] כנ”ל הערה 3

[xiii] ברכות סא,א

[xiv] במדבר ה, יב

[xv] פסיכיאטר אקזיסטנציאליסט בריטי, 1927-1989

[xvi] מגילה ג,א

[xvii] עיין מאמר “ואתה תצווה תשמ”א”