תובנות המובילות לתיקון עצמי מתוך שמחה

החיים מלאים מהמורות ומעידות. אדם ששב מדרך בלתי חיובית ומשנה כיוון, מבצע תיקון עצמי. הוא הדבר באדם שהתחרט על פעולה בלתי רצויה, ומחליט לא לחזור עליה לעולם. כאן מתעוררת בעיה רגשית: זוהי תחושת הדכדוך בעת התיקון ולאחריו. הרי האדם נכשל. גם אם החליט נחושות לא לעבור על כך לעולם,[1] והוכיח זאת בפועל,[2] עצם הזיכרון של מעשהו מעיק על לבו תדיר. לכן הוא חש ביטול ושפלות.[3]אולם תחושת העצבות מרפה את ידי האדם. היא עלולה לרוקן אותו ממוטיבציה לפעילות בריאה.[4] כיצד, אפוא, מי שמעד ושב, יגיע לשמחה? הרי לכאורה, מכל היבט שהוא ראוי לו לחוש עצב: 1.תהליך התיקון כרוך לרוב בהלקאה עצמית תמידית;    2.את עצמו הוא רואה שפל ומתועב; 3.מעשהו המביש מדכדך אותו; 4.אף לאחר התפנית שערך, הוא חש נחות ביותר.

להלן נראה כיצד החסידות מאירה היבטים אלה, באופן שישמחו את השב, למרות מעידותיו. נתייחס ל: 1.תהליך התיקון. 2.המהות האישית. 3.יעד החטא. 4.מעלת התשובה. נתאר את התהליך של התיקון הנדרש לפי החסידות, בהשוואה לשיטת המוסר; נחקור את מהותו האמתית של החוטא; נעמיק ביעדו הפנימי של החטא; ואז נעפיל אל פסגת השיא, אליה התשובה מעלה את האדם. לבסוף נראה את מעלת ההשקפה החסידית על שיטות פסיכולוגיות.

תהליך התיקון

האדם שמעד ורוצה לשוב, חש שפלות ודכדוך. קשה לו לשמוח בזכרו את חטאו. הוא מייסר עצמו כל העת, נוטה לסגפנות. השאלה היא, האם אכן זהו התיקון הרצוי? כאן יש להבחין בין שיטת המוסר לשיטת החסידות:

בעבר, כדי לתקן משגים היו עורכים סיגופים ועוזבים את הבית לתקופה, בתור ‘גלות’.[5] זוהי שיטת המוסר. שיטה זו מובילה לכיווץ ועצבות, היא מורה להתבונן בפחיתות של האדם ושל תאוות העולם; במיאוס של הרע.[6]   ואם חטא – עליו להסתגף. אכן, אסור לאדם לצער את גופו.[7] כך פסק הרמב”ם: “היות הגוף בריא ושלם מדרכי (עבודת) ה’ הוא”.[8] אך אם זהו בתור תיקון אישי, הסיגופים מותרים על פי ההלכה, כי בכך הם גורמים טובה לגוף.[9]

באה החסידות ומחדשת, שגם התיקון האישי יכול וצריך להיעשות מתוך שמירה על הגוף.[10] על התיקון להתבצע עם הגוף ולא על ידי שבירתו. החסידות מבהירה זאת על פי המצווה לעזור לחמור של השונא שלנו, הרובץ תחת משאו. כך עלינו לעזור לגוף החומרי שלנו, למרות היותו שונא את הנשמה והקדושה. מצווה הבורא: ‘עזוב תעזוב (=תעזור) עמו’ – עזרו לגוף, אל תשברוהו.[11] החסידות מתמקדת בהתבוננות בגדולת הבורא ובמעלת הנשמה – הכוח הרוחני שבנו, המגיע מאלוקים. בכך היא מפיחה שמחה וחיות, שהם יסוד בקיום חוקי הא-ל.[12] אף את התיקון האישי היא מורה לבצע תוך שמירה על הבריאות הפיסית. שכן “נקב קטן בגוף גורם לחור גדול בנשמה”.[13]

ואכן, החסידות פוסקת ברורות, שהתיקון האישי אינו סיגופים ותעניות![14] “מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד”![15] בשפתנו מכונה התיקון האישי ‘תשובה’, לשון שיבה, לשוב לאלוקים: ההחלטה התקיפה לעזוב את דרך החטא, ולא למרוד בבורא – זוהי התשובה. החלטה זו יכולה להיות בהבזק מחשבה,[16] ברגע אחד,[17] בתפנית אחת,[18] והיא ההופכת רשע לצדיק ומצילה ממוות לחיים! החסידות מעגנת זאת בדברי התלמוד,  שאם רשע גמור מקדש אישה בתנאי שהוא צדיק גמור – הקידושין חלים בכל התוקף, כי יתכן שבדיוק באותו רגע הרהר בתשובה, והרהור זה העלהו למעלת צדיק! [19] גם אם אדם גנב דבר מה, והחליט נחושות להשיב את הגנבה ולעולם לא לגנוב עוד, הרי ברגע שהחליט, עוד טרם השיב את החפץ, נמחל לו כל חטאו![20] שכן “עיקר התשובה בלב”[21] ובשמחה”.[22] – התשובה בעיקרה היא במישור הנפשי, להחליט נחושות, מתוך שמחה, לעזוב את החטא ולשוב לה’.

אמנם, נדרש גם להתבונן בגדולת הא-ל, שאכזבנו אותו, להתמרמר על הריחוק מהבורא,[23] ולצעוק במחשבתנו על הכוח היצרי שפיתה אותנו.[24]  אך תחושת המרירות לא תסתור את רגש השמחה. כי המרירות היא בגין יצרנו הרע, והשמחה היא מצד נשמתנו האלוקית, השבה לה’.

לכן לאחר המרירות, נתחזק באמונה ובביטחון, שהבורא חפץ חסד ושסלח לנו מיד, למרות חטאינו החוזרים. כך נגיע לתשובה עליונה, לשיבה לבורא ללא זיקה לחטא, אלא מתוך שמחה, בלימוד, בתפילה. את התשובה העליונה הזו, שיבה מתוך שמחה, עלינו לחוות כל ימינו.[25]

זוהי תובנה נפלאה בנושא התשובה, תובנה הגורמת למי שמעד להתמלא בשמחה: השב יודע שאינו נדרש לחטט בפגמי העבר ובתיקון עליהם. הוא פשוט פותח דף חדש בקשר שלו עם הבורא. הוא אדם חדש, עבד של המלך, המציית לכל מה שיצטווה, ושב אליו מתוך שמחה.

הסיבה לצורך בשמחה

 אך מדוע כה נחוצה השמחה? לכאורה, תחושת העצבות חיונית כדי לזכור את החטא ולהישמר מפניו! ממשילה זאת החסידות לשני מתאבקים, שהאחד גיבור יותר מרעהו. אך אם הגיבור שרוי בעצלות ובכבדות, יובס בקלות על ידי יריבו. הוא הדבר במאבק היצרים: גם אם חזרנו בנו מהחטא, אך אנו בעצלות ובכבדות, לא נצליח להתגבר על היצר. עצלות וכבדות נובעים מהעצבות, ומחלישים את כוח ההתנגדות שלנו. הניצחון יגיע רק אם נפעל בזריזות, הנובעת משמחה ומפתיחת הלב.^[26]

זוהי תובנה חשובה: כשמבינים שהשמחה היא העוזרת להינצל מחטאים, יקל להימנע ממחשבות מדכאות על חומרת הכישלון שלנו. יקל להמשיך את החיים מתוך שמחה, זריזות ועשיית מעשים טובים. וכך ירחק הסיכוי ליפול שוב ברשת היצר.

המהות האישית

מי שמעד ושב, עלול לחוש תיעוב איום כלפי עצמו: באיזו דרגה נחותה אני, שהלכתי אחר תאוותי! המהות שלי כה מסואבת, שהידרדרתי לדיוטא כה תחתונה!

על כך מגלה תורת החסידות, שאותם פיתויים פנימיים שהסיתוהו, אינם שייכים למהותו האמתית. שכן בכל יהודי יש שני כוחות נפרדים מנוגדים: האחד הוא התאוות האנוכיות של גופו, שהם אלה שדרדרו אותו. אך השני הוא נשמתו, הכוח הרוחני הטרנסצנדנטי שבו, הקשור עם הבורא ושואף להתעלות.[27]  לכן כל יהודי, ולא משנה באיזה מצב הוא נמצא – הריהו במהותו אוצר יקר. כנאמר: “כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה”.[28] מסבירה החסידות, שכשם שגדולי החכמים לעולם לא ישיגו את האוצרות הטבעיים הגדולים שה’ הטביע בארץ, כך אף אחד לא יוכל להשיג לעולם את האוצרות המופלאים הטמונים בעם ישראל, שהנם ה’ארץ חפץ’ של הקב”ה.[29] מהם אותם אוצרות? מסבירה החסידות, שנשמתו של כל יהודי הנה “חלק אלוקה ממעל ממש”,[30] מציאות רוחנית בלתי נפרדת מהבורא.

ולא רק הנשמה היא אלוקות, אלא אף הגוף: במתן תורה הבורא בחר בגוף של עם ישראל.[31]  ואז, בעצם בחירתו בגוף היהודי, הוא חקק בו את עצמותו ממש.^[32] כלומר, בתוככי גופו של כל יהודי חקוק עצם האלוקות.[33] נמצא, שגם אם הוא החוטא הגדול ביותר, טמונה בגופו עצמיותו של הבורא![34] ואלו יצריו נובעים רק מטבעו המוחשי הגלוי של הגוף. לכן אמרו חכמים: “ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא”.[35] שכן בכל אחד קיימת נקודה יהודית, שמצדה אין הוא יכול ואין הוא רוצה להיפרד מהבורא.[36] הרבי[37]  אף מביא לכך סימוכין מפסקו של הרמב”ם, שכל יהודי “רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו”.[38] הרצון האמתי שלו הוא לקיים רצון האלוקים. ואם ארע אחרת, זהו רק בחיצוניות, בגלל התקפת היצר.

תובנה נפלאה זו נושאת בחובה בשורה לכל יהודי שנכשל בחטא. אין אתה מתועב, אינך מהות מסואבת! אתה כולך מהות אלוקית, הן בנשמתך והן בפנימיות גופך! אתה קשור לא-ל לא רק מצד הטבע שלך, אלא מצד עצמיותך ממש![39]  גם עתה, למרות החטא, אתה יכול לקלוט את קדושת הבורא,[40]  אתה יכול לנהל חיים מלאי תוכן, לנצל את כישוריך כדי להחדיר את הקדושה של אלוקים בתוך העשייה היצרנית שלך! הפיתויים והמעידות אינם מגיעים ממך, כי אם מהיצר שתקף אותך! ידיעה זו מרוממת את הנופל. היא מפיחה בו  שמחה וחיות להתנער מעפרו, להתרומם לעשייה חיובית.

יעד החטא

אלה שמעדו ושבו מתקשים לשכוח את חטאם האיום. עצם העובדה, שנגררו למצב כה שלילי, מדכאת את רוחם.

גם לכך יש מענה מעודד בתורת החסידות: כל ירידה המתחוללת בעולם, גם הירידה של החטא, הינה מאלוקים, לצורך עליה נעלית יותר מבתחילה. על הפסוק “נורא עלילה על בני אדם”[41] אמרו חז”ל, שחטא עץ הדעת הגיע משום שהבורא יצר עלילה –טווה נסיבות, שכביכול יגררו את אדם הראשון לחטוא.[42] מבארת החסידות, שלפעמים הרע של היצר הרע גובר על האדם ומחטיאו, כי מלמעלה הסיתו עליו את היצר הרע להביאו לחטא זה.[43] היהודי מצד עצמו כלל אינו שייך לחטא. הוא נגרר לכך אך ורק משום שהבורא, בחסדו הגדול, רצה להביאו לעליה הגדולה ביותר: לתשובה, מֵעֵבר למצבו לכתחילה. לכן גרם לו לירידה זמנית וחיצונית, כדי שבאמצעות התשובה הוא ינסוק לנֶצח לפסגת העליה שמעל ומעבר!

כאן יש להבהיר, שלפני העשייה קיימת בחירה חופשית מוחלטת אם לנהוג כראוי או לא. אך לאחר שחטא, יזכור שזהו בהשגחה פרטית מלמעלה, כדי להעלותו לדרגה עליונה יותר על ידי התשובה. לכאורה זהו בהתאם לכלל: ‘ירידה היא צורך עליה’.[44]  הירידה מהווה מעין תנופה, בה הספורטאי צועד אחורנית, כדי שלאחר מכן יוכל לזנק ולשעוט קדימה במהירות רבה יותר. אך בנוגע לחטא, הירידה עצמה באמת אינה ירידה כלל. היא שלב הכרחי להגיע לעליה נעלית יותר שלא בערך, לעליה הנגרמת על ידי התשובה![45]

זאת עד כדי כך, שהרבי מחיל את העיקרון “מתוך שלא לשמה בא לשמה” אפילו על החטא. כבר אמרו חכמים, שיש לקיים גם מעשים טובים שנעשו ‘לא לשמה’, לא למען הא-ל, אלא נגועים בשיקולים אישיים. ומדוע? ש”מתוך שלא לשמה – בא לשמה”.^[46] בעקבות העשייה ‘לא לשמה’, יגיע האדם לעשייה ‘לשמה’, לעשייה בכוונה טהורה. ביאר זאת הרבי,^[47] שהתוך, הפנימיות של ה’לא לשמה’ הנו ‘לשמה’. גם הלומד תורה או עושה מצווה למטרה חיצונית, יזכור שהתוכיות והפנימיות של מעשיו טהורים מכל אינטרס, ומכוונים ‘לשמה’, בשביל אלוקים. שכן האדם עצמו במהותו האמתית הנו מציאות אלוקית. לפי הכלל הזה הרבי מבהיר, שגם כשיהודי חוטא, הכוונה הפנימית בכך היא להובילו למעלה של עבודת התשובה, כאילו בעת ביצוע העבירות התכוון מלכתחילה  לעלות למעלה זו.[48]

התובנה המופלאה הזו מציגה את החטא בתור שלב ביניים לעליית השיא. בכך היא מזרזת את האדם לשוב לה’ בשמחה. היא מדגישה, שיחד עם הבחירה החופשית שניתנה לאדם, הרי לאחר שמעד ונפל, יזכור שהיה זה בהשגחה פרטית מדויקת, כדי להעלותו באמצעות התשובה לדרגת על. כך יידע הנכשל, שנפילתו זו אינה ירידה, אלא שלב חיוני בעליה הגדולה שיגיע אליה על ידי התשובה. ואכן, הרבי ציין, שיהודי צריך תמיד להיות בשמחה. שכן אם עשה מצווה, הריהו מתחבר עם הבורא בעצמו; ואם עבר עבירה, הרי יחד עם תחושת המרירות על כך, עליו לשמוח עד מאד, שניתנה לו מתנה מהבורא לעשות תשובה, לשוב אליו במשנה תוקף.^[49]  –  וכך יתמסר במלוא המרץ לזכך את עצמו ולהחדיר קדושה בעולם.

מעלת התשובה

רבים מאלה שעברו תהליך של תיקון אישי מעידים על דימוי עצמי נמוך, מעין ‘סוג ב’, על תחושה חצויה.^[50] להם ראוי להביא את גישת החסידות על המעלה המופלאה של התשובה. השב דומה לבן מלך, שנאסר והיה טוחן בכלא. והנה שוחרר ושב לאביו המלך. כך האדם היה אסור בכבלי יצרו, והתשובה מחלצת אותו מהשביה, ומשיבה אותו ישירות לאביו שבשמים. אין שמחה גדולה מהשחרור הזה![51] אכן, בחטאו הוא ניתק את הקשר עם אלוקים, אך התשובה קשרה את הקרע בקשר כפול ומכופל.

חכמינו קבעו: “יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא”;[52]. עולם הבא, הוא העולם הטרנסצנדנטי הרוחני, לשם מגיעות הנשמות אחר מות הגוף. כדי לעלות אליו הן נדרשות לעבור בהדרגה שלבי ביניים רבים,[53] סינון קפדני.[54] אולם אף שם, הן נהנות אך ורק מהארה משנית בלבד של אלוקים. מגיעה אליהן אך ורק קדושה אלוקית מוגבלת ומסוננת.[55]

אך התשובה והמעשים הטובים שונים מכך: בתנועה אחת של תשובה או במעשה טוב בודד האדם עולה מידית משפל התחתית אל פסגת האלוקות, ומשכין אותו למטה.[56] התשובה והמעשים הטובים אינם דורשים שלבי ביניים, ואינם מוגבלים בעלייתם. בהרף עין הם מעלים את השב ישירות לעצמיות הא-ל. שהרי מצווה הנה מלשון צוותא וחיבור.[57] כל מצווה מחברת את היהודי עם עצמותו של אלוקים!

ועם זאת, התשובה נעלית יותר מכל עשייה אחרת.  שכן בעלי תשובה גבוהים גם מצדיקים גמורים,^[58] המושלמים בעשייה חיובית. הכיצד?

בכל מצווה קלה מגיעים לעצמיות הבורא. אך התשובה חודרת לממד אלוקי עמוק יותר. הרי השב מתחרט מעומק לבו על מעשהו. כך שתשובתו נובעת ממעמקי לבו, “ממעמקים קראתיך”.[59] היא מתבטאת, לדוגמה, בצעקה של קול השופר, הנובעת מתוכיותו של התוקע. לכן היא גם  מגיעה עד ‘לעומק עצמיותו’ של הבורא ומסירה את המחיצה שיצרו העוונות.[60] אולם ישנה תשובה עמוקה עוד יותר,[61] המתבטאת בתחושה של כיליון לה’, בצעקה פנימית שאינה נשמעת. היא נובעת מעומק עומקה של פנימיות הלב, מעצמיות הנפש ממש. לכן היא מגיעה לעומק שבעומק האלוקות, ומשכינה אותו כאן למטה. כך בורא העולם בכבודו ובעצמו משלים את חסכי כל המצוות, מוחק את הפגמים של כל העוונות והופך את עצם הרע לטוב,[62] את הזדונות לזכויות.

תובנה מופלאה זו ממחישה לשב, שעל ידי התשובה יגיע לעומק עצמיותו של הבורא וימשיכו הנה. – הישג בלתי אפשרי בשום דרך אחרת. ממילא יתמלא בשמחה עצומה וישתדל להיות כל ימיו בתשובה, לשוב לבורא בעשייה חיובית, בחיים מלאי תוכן ונתינה.

השוואה לגישות פסיכולוגיות:

בגישה הפסיכואנליטית:[63] רגש האשמה הנו היבט מרכזי במודל הנפש לפי פרויד. הוא נוצר כשה’סוּפר אגו’, הוא המצפון, תוקף את האגו. אשמה אמיתית בשלה מפתחת רגשות אמיתיים של אחריות וחרטה, ומביאה לתיקון. אך מבחינה קלינית היא נדירה. לרוב, יש שני סוגי אשמה: רודפנית ודיכאונית. מאפייניה של אשמה רודפנית הם טינה, ייאוש, פחד, כאב, ולפי המחקרים, מרבית המטופלים חווים אותה. אזי הטיפול נועד לשחרר לחלוטין את רגשות האשמה הללו, ואז יתאפשר שינוי ממשי. אם כי קיימת תקיעות באשמה זו.[64]

הגישה הקוגנטיבית[65] טוענת, שצורת החשיבה משפיעה על הרגש ועל ההתנהגות. כך, שמקור החרדות והדיכאון הוא מהפירוש שאנשים נותנים לאירועים. גישה זו פיתחה תרפיה רציונאלית ריגושית שנועדה לאתר חשיבה לא רציונאלית ולשנות אותה. שיטת הטיפול היא מודל א.מ.ת.:

אירוע      משמעות (פעילות קוגניטיבית)       תגובה (רגשית /התנהגותית).

כשנפרש אירוע באופן אופטימי, ממילא לא ניכנס לדכדוך, גם לאחר מעידה.

בשתי הגישות האדם אמור להשתחרר מהעצבות כדי להגיע לתיקון אישי. אך הוא נשאר בתוך מגבלות נפשו ובתוך גבולות חשיבתו האנושית, ולא עולה מעל הווייתו האישית. מעידה נותרת מעידה, למרות האפשרות לתקן. ואלו גישת החסידות רואה את הפיתויים היצריים ככוח נפרד מנשמת האדם. היא גם מכניסה את הבורא בתוך מהות האדם, בתוך מעלת התשובה ואף בתוך המטרה הסמויה של החטא. היא מראה שהתשובה מחברת אותו בו ברגע עם ההוויה האלוקית והופכת זדונות לזכויות; בכך מפיחה שמחה וחיות אצל המתבונן, למרות מעידותיו.

סיכום

	בעיית השב	חידוש החסידות המביא שמחה
א.  תהליך התשובה	איך לשוב ולכפר על החטא? להסתגף?	יש לשוב מתוך שמירה על בריאות הגוף. עיקר התשובה בלב ובשמחה – להחליט נחושות לא לחטוא יותר. סיגופים אינם תשובה
הסיבה	מדוע לשמוח?	רק על ידי שמחה ניתן לנצח במאבק עם היצר
ב. המהות האישית	אני שפל ומתועב, נכשלתי בעוון כה חמור.	כל מהותך אלוקות: נשמתך חלק אלוקה; בגופך טמונה עצמיותו של הבורא. זה היצר שפיתה אותך
ג.  יעד החטא	החטא שחטאתי איום ונורא!	החטא תוכנן על ידי ה’ בתור שלב ביניים, שנועד להזניק אותך למעלה העצומה שמביאה התשובה.
ד.  מעלת התשובה	יש לי רגשי נחיתות למרות ששבתי לבורא	התשובה נעלית מכל פעולה אחרת: היא מעלה את השב בהרף עין לעומק שבעומק העצמיות של הבורא; משכינה אותו כאן; ובכך משלימה את חסכי המצוות והופכת את הזדונות לזכויות.

 

---

[1] הלכות תשובה לרמב”ם פרק ב הלכה ב. המאירי בחיבור התשובה מאמר א, פ”ב.

[2] הלכות תשובה לרמב”ם פרק ב הלכה א.

[3] ליקוטי תורה תורת שמואל תרכ”ז, עמ’ רכ.

[4] תניא פרק א.

[5] קונטרס שיקאגא, עמ’ 40 (שיחת בוקר יום ב ח שבט, ה’תש”ב). מופיע גם בספר השיחות תש”ב, עמ’ 59.

[6] ליקוטי שיחות, ד, עמ’ 1203; שם, עמ’ 1289.

[7] שולחן ערוך אדמו”ר הזקן חושן משפט הלכות נזקי הגוף סעיף ד. משנה יומא פ”א משנה ד.

[8] רמב”ם הלכות דעות פרק ד הלכה א.

[9] שולחן ערוך אדמו”ר הזקן, חושן משפט הלכות נזקי הגוף סעיף ד.

[10] ליקוטי שיחות כרך ב, עמ’ 530.

[11] היום יום כח שבט. כתר שם טוב הוספות סימן טז. וראה ספר המאמרים תש”ד, עמ’ 145.

[12] ליקוטי שיחות, ד, עמ’ 1203. שם, עמ’ 1289.

[13] התמים חוברת ז עמ’ כח.

[14] תניא אגרת התשובה פרק א עמ’ צא. ראה גם המשך תער”ב פש”ב; מאמרי אדמו”ר האמצעי הנחות תקע”ז, עמ’ קע; ליקוטי שיחות ב, עמ’ 625.

[15] תניא אגרת התשובה פרק א עמ’ צא.

[16] קידושין מט, ב. לקוטי תורה דברים א, ב.

[17] זהר חלק א קכט, סע”א. וראה לקוטי לוי יצחק לזהר שם.

[18] ‘בשעה אחת’ – שעה מלשון פניה. ראה תורת מנחם אגרות מלך, א, אגרת מח, עמ’ קצב.

[19] קידושין מט, ב. לקוטי תורה דברים א, ב.

[20] הסבר בע”פ של הרב יואל כהן.

[21] מגיד דבריו ליעקב, קה”ת, סימן קטז, עמ’ קז; סימן קמ, עמ’ קלט; תניא ליקוטי אמרים פרק כט, עמ’ 72.

[22] מאמרי אדמו”ר הזקן, כתובים ב, שיר השירים, עמ’ קנו, דיבור המתחיל ‘אני ישנה ולבי ער’.

[23] ליקוטי שיחות כרך ב, עמ’ 625. תניא אגרת התשובה פרק ז, עמ’ צז –צח.

[24] תניא ליקוטי אמרים פרק כט, עמ’ לז.

[25] תניא אגרת התשובה פרק ח, עמ’ 196- פרק יא עמ’ קא.

[26] ליקוטי אמרים תניא פרק כו, עמ’ 64.

[27] תניא פרק א-ב, עמ’ 10-ו.

[28] מלאכי ג, יב.

[29] היום יום יז אייר.

[30] תניא פרק ב. וראה כתר שם טוב, בהוספות סקטז, שכשתופסים בחלק של העצם, תופסים בכולו.

[31] תניא פרק מט סוף עמ’ 138- עמ’ ע. וראה תורת מנחם כג, עמ’ 291; שיעורים בספר התניא שם; ספר הערכים חב”ד, ד, עמ’ תקטז-תקיז הערה 48, שבחירה הינה בין דברים שווים, כי לולא כן לא תהיה זו בחירה חופשית, אלא אילוץ של שיקול כלשהו. לכן חייב להיות, שהבחירה הייתה  בגוף היהודי. שכן הוא דומה בחומריותו לגופם של אומות העולם.

[32] ליקוטי שיחות יא, עמ’ 6-4. ראה שם, שבחירה חופשית משוחררת מכל גדר ושיקול, ונובעת מעצמותו של הבוחר. כך אף בחירתו של הבורא בגוף של היהודי הגיעה מעצמיותו, מעצמותו ומהותו של הבורא בעצמו! –  וכך היא נחקקה בעצמותו של היהודי.

[33] תורת שלום – ספר השיחות, עמ’ 127.

[34] ליקוטי שיחות ד, עמ’ 1282

[35] סנהדרין מד, רע”א.

[36] היום יום כה תמוז.

[37] ספר השיחות ה’תשנ”ב, ב, עמ’ 384.

[38] רמב”ם הלכות גירושין סוף פרק ב.

[39] ליקוטי שיחות יא, עמ’ 6-4.

[40] תורת שלום, עמ’ 127.

[41] תהלים סו, ה.

[42] תנחומא וישב ד.

[43] תורת חיים תולדות ד”ה ויתן לך פרק י ואילך (יג, א). וראה לקוטי שיחות יח, עמ’ 395 הערה 45. וראה לשון הזהר (ח”ג, רע”ב. טז, א).

[44] תניא ליקוטי אמרים, לא, עמ’ 80; ליקוטי תורה, בהר, דף מא ע”א; ליקוטי תורה, דברים, דף א ע”א.

[45] דוגמה לכך ראה בבלי ע”ז ד, סע”ב. רש”י שם, על חטא העגל ושבירת הלוחות שנועדו לתת ‘פתחון פה לבעלי תשובה’, להעלותם למעלה של ‘נשיאת ראש’. ספר השיחות תשנ”ב,ב, עמ’ 431 (הביאור כולו עמ’ 439-423).

[46] רמב”ם הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ה; טור שולחן ערוך יורה דעה סרמ”ו ג”כ; הלכות תלמוד תורה לאדמו”ר הזקן פרק ד סימן ג. פסחים נ, ב. ירושלמי חגיגה פרק א הלכה ז.

[47] ליקוטי שיחות כ, עמ’ 167; ספר השיחות ה’תשנ”ב, ב, עמ’ 385-384.

[48] ליקוטי שיחות ה, מתורגם, עמ’ 248.

[49] מתוך יחידות של הרבי לאחד הנכנסים. הוגה על ידי הרבי.

[50] www.acheinu.co.il/?p=5134.; www.maane.info/pages/2281.

[51] תניא פרק לא, סוף עמ’ מ -80.

[52] אבות ד, יז.

[53] ליקוטי תורה דברים, דף א ע”ב; תניא ליקוטי אמרים, ד, דף ט ע”א.

[54] לדוגמה, התנאי להגיע לעולם העשיה הרוחני ראה תניא קונטרס אחרון, דף קנה ע”א למעלה; לעולם היצירה ראה תניא, ליקוטי אמרים מ, דף נה ע”א; לעולם הבריאה -תניא ליקוטי אמרים לט, דף נא ע”ב-נב ע”א; לעולם האצילות – תורה אור, חיי שרה, דף טז ע”ב.

[55] תורה אור, מקץ דף לב ע”ד.

[56] ליקוטי תורה דברים דף א ע”ב.

[57] התוועדויות תשמ”ו, ב, עמ’ 295, מאמר ד”ה ‘יהודה אתה יודוך אחיך’, פרשת ויחי.

[58] ברכות, לד, ב.

[59] תהלים קל, א.

[60] דרך חיים, שער התשובה, עמ’ 48 סעיף כ.

[61] מאמרי אדמו”ר האמצעי, יג, (דברים ג), ראש השנה, עמ’ תתקצו.

[62] אמרי בינה, שער הציצית, עמ’ קנ.

[63] https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13475

[64] https://www.betipulnet.co.il/particles/guilt_psychic_change. A problem of guilt: An exploration of feelings of guilt as an obstacle to psychic change. Hepburn, Jan McGregor. British Journal of Psychotherapy, Vol 28(2), May 2012, 188-200.

[65] www.eli-avrahami.com/Page.aspx?pID=7