המסגרת היפה ביותר
Essays 2019 / Mindfulness
מבוארבות נכתב על הארת החסידות את אתגרי החיים, על יכולתה למנף קושי לנקודת זינוק, לתרגם ניסיון ל”נס והרמה” ועל אודות התוויית הביטחון כחבל עבות המושך באמצעותו את הטוב אל גדרי עולם העשיה. [1]
ואכן, ככל שאנו מתקדמים במסלול החיים בדרכנו אל הגאולה האוטופית, נפתחים בפנינו עוד ועוד אשנבי הבנה והתפכחות, כפנסי אור המשליכים נוגהם על נבכי התודעה, ומסירים את לוט החסמים שמכוח העלם העולם.[2]
בהתאם לאמור, כשאנו נתונים במצב הנושא בחובו קושי מאתגר, נשתדל לצמוח מאותה התנסות, באמצעות חשיבה חיובית לגווניה, בטחון ואמונה כנ”ל וכיוצא באלו.
ואולם, הפעם ננסה לבחון את ‘דרכי הגישה’ לסיטואציה נבחרת, ואת המפתח להתמודדות עמה, מבלי לשנות את סך נתוניה ומבלי ‘לצאת מן המסגרת’. לחשוב מחוצה לה כן, אך להישאר בתוכה.
במה דברים אמורים?
עניין של קומפוזיציה
שיטתו המהפכנית של הרבי, כפי שבאה לידי ביטוי בתורתו, משקפת יותר מכל את התהליך ההדרגתי של ערטול העולם מקליפת ההעלם. זאת באופן המותיר אותך משתומם למול התגלית, כאשר נקודת הראיה הראשונית, כבר אינה רלוונטית לנוכח המציאות החדשה. מציאות ‘חדשה’ זו, העולה כב’תלת מימד’ לנגד עיניך, מוארת באור שונה ההופך את התמונה על פיה.
לא לחינם רשמנו לעיל “התמודדות עם הסיטואציה” ולא מולה,
יש ואנו מוצאים עצמנו עומדים מול מציאות חיים שיש להתמודד איתה כהווייתה. הווי אומר- היא אינה ניתנת לשינוי, היא בלתי הפיכה, היא קשה לנו, ומייסרת, ונקודת ההשקה עמה נושאת בחובה גל של כאב, אכזבה, תסכול או החמצה בכל מפגש מחדש.
ברי לנו שאין כל תועלת ברגשות דלעיל , ואולם, כאשר מדובר בהווה, על נתוניו הנוכחיים עמם צריך לבוא במגע (ולא על עתיד לוטה בערפל שהוא זירת התגוששות מחשבתית)
שומה עלינו לקנות לעצמנו כלי מלאכה חדש וייעודי אשר יסייע לנו לגשת (ולא בהכרח לפתור) אל המקרה הקיומי באופן חיוני שיקל עלינו ואף יאיר בפנינו את הדרך.
במאמרנו דלקמן נביט אל המציאות דרך גישה בלתי שגרתית זו,
תוך נתינת כלים מעשיים ליישום ועבודה עצמית.
בלתי הפיך– הצגת השיטה המתודית
תורת החסידות בכללה, אותה גילה הבעש”ט, ותורת חב”ד המיוסדת על ספר ה”תניא” (שכתב מייסדה של השיטה רבי שניאור זלמן מליאדי) דוגלת בשיטה זו.
כבר לפני מאות בשנים חרתה החסידות על דגלה את ההתמודדות מול הרע על ידי התרכזות בעשיית טוב- הגברת האור כמענה לפתרון אתגרים. היא מדגישה שלרע אין מציאות ממשית אמתית, בעוד הטוב הוא נצחי.
הרבי אף הקפיד בעצמו ולימד להשתמש בלשון חיובית ככל הניתן. לדוגמא, חסידיו ואוהדיו הרבים אינם מבטאים מונחים טריוויאליים כ”בית חולים” (הנותן לגיטימציה לחולי) אלא “בית רפואה”. אדם חולה יכונה תדיר כזה ש”אינו חש בטוב” ,ואינו דומה מי שהוא בריא ה”סובל ממחלה” ל”אדם חולה” -זה הרי שינוי מהותי!
אין זה משחק מילים בעלמא, או גישה חיובית היוצרת עולם של התפתחות ומימוש גאולתיים גרידא, כי אם פתיחת ההבנה שתפיסת המציאות שלנו יונקת מכוח הגדרת הדברים.
תיאוריה מעשית זו מקבלת אורך ורוחב ונפח כאשר רואים להלן את התייחסות הרבי למציאות שלא ניתן לחולל בה שינוי ואף לא להתעלם ממנה.
בכ”ג מנחם אב תשל”ו (1976), בקרה בחצר הרבי קבוצה של נכי צה”ל.
הרבי קבלם במאור פנים, צעד בין כסאות-הגלגלים, לחץ את ידי האורחים, והרעיף עליהם מלות קירוב וברכה, לאחר-מכן נשא הרבי לפניהם דברים בלשון הקודש בהם הדגיש את מהותם האמתית בתור אלו שהגנו בגופם ממש ,על עם ישראל וכך התבטא:
“לכן גם אין דעתי נוחה מהשם שנותנים למישהו שהוא נכה, שזה מראה על נחיתות וירידה; כי אם אדרבה, צריך להדגיש בזה שהוא משהו מיוחד ומצוין על ידי בורא האדם, שנתן לו כוחות מיוחדים, יתרים על מה שישנם לאדם מן השורה… לכן הייתי מציע שלא יקראו לכם יותר נכי צה”ל, אלא מצוייני צה”ל – מצוינים שבישראל”[3].
בדבריו לנפגעי מלחמות ישראל, בחר הרבי במחווה יוצאת דופן להעניק להם את התואר “מצוינים” .
את המציאות הרבי לא שינה, אולם הציע הסתכלות אחרת, כזו, שהופכת את הקערה על פיה ומתייגת את הנכות עצמה כנקודת זכות החקוקה בגופם של החיילים.
מעדויות של משתתפי אותו אירוע עולה המהפך החשיבתי שחוללו בהם הדברים, הביטחון העצמי והמוטיבציה לשינוי. שנים רבות תחלופנה עד שהגישה המהפכנית של הרבי תחלחל לשיח הציבורי.
נוכחנו שהבטה נכוחה על המציאות מזווית חיובית והגדרתה ככזו, אינה רק שינוי סמנטי אלא היא בבחינת הצבת ערכים אחרים במשוואה, המביאה בעקבותיה את שינוי התוצאה.
הפוך על הפוך- דוגמאות מעשיות
ברוח זו נבין את המובא בגמרא[4] אודות רבי עקיבא וחבריו שעלו לירושלים, וראו שועל יוצא מבית קודשי-הקודשים. התחילו הללו לבכות, ואילו רבי עקיבא “משחק”.
“אמרו לו, מפני-מה אתה משחק? אמר להם, מפני-מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו ‘והזר הקרב יומת’, ועכשיו שועלים הילכו בו – ולא נבכה! אמר להן, לכך אני משחק”.
רבי עקיבא הסביר, שהוא רואה בשועל היוצא ממקום הקודש, את מילוי נבואתו של אוריה “ציון שדה תחרש”[5], וכעת משהתגשמה נבואתו בטוח הוא במילוי נבואתו של זכריה “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים”[6]. על כך אמרו לו: “עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו”. הא לנו דוגמא של שינוי זווית ההסתכלות באופן שהופך את המקרה הכואב עצמו ,ללא שינוי תוכנו, לבשורה טובה!
הסתכלות נכונה מגלה מציאות חיובית
סיפור נפלא סיפר רבי יוסף יצחק מליובאוויטש[7] אודות מהנדס למוד שם שעבד שנים ארוכות על פרויקט ייחודי מסוגו. הוא הסתגר בחדרו וכמעט שלא עזב את שולחן העבודה.
כשעמד בשלביה האחרונים של יצירת המופת, יצא לרגע את מקום מושבו וכשחזר נפל ארצה מתעלף. רישומיו הנדירים היו מרוחים בפסי דיו לאורכם ולרוחבם…
אנשי הבית ששמעו את החבטה בנופלו מהרו לעוררו מעלפונו. המהנדס פקח את עיניו, אולם בהבחינו ביצירתו המקושקשת קרס תחתיו בשנית. הדבר חזר ונשנה פעמים ספורות עד כי שבה אליו רוחו,
באחת התרומם, הביט בעבודה וקבע : “הנזק הפיך! במוחי חקוק השרטוט לפרטיו ואצליח ברצותו יתברך לשחזר את העבודה!”
הצופים ההמומים תמהו לפשר קיצוניות תגובותיו, ואז שח להם המהנדס:
“כשנכנסתי לחדרי והבחנתי בפסי הדיו שנמתחו לאורך עבודתי,
תיכף ומיד הבנתי שהגיע לחדר אחד מהמהנדסים הבכירים שפסלו באחת את פרי ביכורי.
כשעוררתם אותי, נזכרתי במתרחש ולא יכולתי להכיל את עגמת הנפש. אולם בין התעלפות אחת לשנייה שמעתי מדברים על חתול שהתגנב לחדרי והוא אשר הפיל את קסת הדיו ומרח קווים לאורך ולרוחב הדפים, ואם כך. חוות דעתו של החתול אינה מלחיצה אותי כלל….
הרי לנו – מאום באירוע הנתון על עובדותיו היבשות לא השתנה, וראו את הפער החריף שבין התגובות.
להלן דוגמא נוספת מתורתו של הרבי מליובאוויטש המשנה את התפיסה הבסיסית ומעניקה למציאות נופך ורקע שונים בתכלית.
בעוד בעולם כולו[8] מקובלת תפילת הנעילה בסיומו של יום הכיפורים כ”הזדמנות אחרונה” לחונן בפני הקב”ה טרם ינעלו שערי שמים. ויש שהדבר מלווה בתחושת החמצה, הרי שהרבי מאיר את אותה הסיטואציה בזרקור רב עוצמה שהופך את ה’תסריט’ על פיו -” ושם אין מקום לשום דבר מלבד הקב”ה ובני ישראל, וזהו פרוש “נעילה”- נועלים את כל השערים ואין מתירים להיכנס לאף אחד, שם נמצאים רק בני ישראל עם עצמותו יתברך”[9] כלומר במקום להתדפק מעברם הנעול של שערי ההזדמנות הנטרקים, ניצבים בני ישראל בשיאו של קירוב אלוקי מחבק, שהוא גולת הכותרת של היום הקדוש. השערים אכן ננעלו אך ישראל מצויים מעברם הפנימי, ביחידות עם אב הרחמים.
הרי זהו שינוי תודעתי מהפכני. אותה תמונת מצב, אותם השערים אך ה “פוקוס” משנה את הנתונים ובעקבותיהם את מצב הרוח והעשייה.
כך גם ב’אלול החסידי’ השופך אור יקרות על סגוליות החודש בו מקבל המלך את כולם “בסבר פנים יפות” בזיקה למשל של ר’ שניאור זלמן מליאדי [10]במאמרו ב”ליקוטי תורה” . וממנו יונקת ההוויה החסידית הייחודית של חשבון נפש מתוך שמחה. בשונה מההסתכלות הרווחת של חודש הרחמים והסליחות הבאות עם מרירות ופחד הדין לבדן.
דוגמא נוספת לכך נמצא בספר התניא[11] בו מתואר אדם הנופל ברוחו בעטיין של מחשבות זרות הפוקדות אותו בעת התפילה. בעל התניא מסביר כי על אף הנטייה הטבעית לחוש כי זו ראיה שהתפילה אינה כדבעי, הרי שהדבר הפוך, זהו סימן מובהק לכך שהנפש האלוקית עובדת עבודתה וממלאת תפקידה, ועצם התנגדות הנפש הבהמית היא ההוכחה לכך!
ונבהיר את הדבר בסיפור:
נער צעיר נחשף לפעילות בית חב”ד בעירו ומצא בה עניין. אחת המצוות עליהן הקפיד בחיבה עוד טרם היכרותו עם שליח הרבי, הייתה הנחת התפילין אותם קבל לבר המצווה.
כאשר התקדם בשמירת התורה והמצוות שלח את התפילין לבדיקה, ומה התפלאו כולם כאשר הסתבר שבתי התפילין ריקים היו מפרשיות, ולא זו בלבד אלא שבקרבם נמצאו קליפות תפוזים…
בהמלצת שליח הרבי רכש הנער תפילין מהודרות והחל להניחן. בשבת הסמוכה, עת ישבו הוא וחבריו להתוועדות רעים, שאלו השליח כיצד חש הוא בהנחת תפיליו המהודרות.
“האמת ,כבוד הרב”, הפטיר הלה, ” לא נעים לי לאכזב, אבל כבר אין לי את התחושה הרוחנית המיוחדת שהיתה לי בהנחת התפילין, מביך, אך זו האמת”…
חבריו זעו על מקומם בחוסר נוחות, אף לא אחד מהם התכונן לתגובתו העולזת של השליח הצעיר.
“מזל טוב” קרא החסיד בתרועה רמה, “סוף סוף הנך מקיים את המצווה!
ולנערים המשתאים הבהיר: “כל עוד ‘הנחת’ קליפות תפוזים יכול היה היצר הרע שלך לנוח בשלום על משכבו, ולתת לך לשגות בדמיונות שווא של התעלות ורוחניות.
משהתחלת להניח תפילין כשרות של ממש, הנה הוא מתגייס לפעולה…”
שוב אנו מגלים כי בשינוי ההסתכלות הרגילה ללא ‘קונצים’ ‘קולות’ ו’ברקים’ מאורע שיכול להתפרש כירידה רוחנית מתבאר ומתבהר כהתקדמות של ממש! הפוך לגמרי !
למעשה, ניתן לראות מגמה זו כבר בפתיחת התניא[12] ,ספר היסוד של חסידות חב”ד, בו מציג הרבי את “מפת ההתמצאות הפנימית” של כל יהודי. אם היית מוטרד בשל היותך מתנדנד בקיצוניות בין רצונך החיובי ורדיפת הטוב, לבין תאוות גשמיות נחותות, מאיר הרבי את מציאותו של היהודי, בהבהירו ששורש כל ההתנהגויות ה”סכיזופרניות לכאורה” מקורן בשתי הנפשות, ובכך הוא גולל את מסך חוסר האונים השטחי ,ומגלה לאדם המתבונן תמונה של התמודדות חיונית במיטבה , מציאות בריאה וחיובית של התמודדות!
לא לחינם אחד מ”חידושיה” המהותיים של תורת החסידות היא שימת הדגש על “אהבת ישראל”.
בעל התניא מציג את החוב באהבת כל יהודי גם כזה שחטא[13].
ונשאלת השאלה: “הייתכן”? כיצד אפשר לאהוב בעל חטא?
מפנה ר’ שניאור זלמן את ההתייחסות ממצבו האובייקטיבי של “רעך”, ומבקש ממך לעורר בתוכך את מדת הרחמים כלפיו, שתאפשר את אהבתך אותו.
ההתבוננות בנשמתו של החבר שהיא “חלק אלוקה” ש “אב אחד לכולנה” ורק “הגופים מחולקים” נותנת לנו פרספקטיבה אחרת על השני.
הבנת הנתונים הייחודיים לו והכרת מהותו, מסיטים את ההבטה החיצונית אל הפנימיות.
ושוב, גם במקרה זה, לא חוללנו שינוי במציאות עצמה כי אם העברנו את נקודת ההתבוננות לצד אחר, כך שהמציאות שינתה את תוכנה מעיקרו!
הרי האהבה שאדם מעורר בקרבו כלפי חברו ,אינה מסתירה את הנתונים הקיימים ולא מתקנת אותם, אך מכח שינוי ההסתכלות היא משנה את ההערכה וההתייחסות אליהן.
בדיוק כשם שאהבתו של אדם לעצמו או לקרוביו “מקלקלת את השורה” – זאת אומרת, כפי שהאדם נוטה לנהוג כלפי עצמו בסלחנות, מתוך פרשנות מרוככת למעשיו, כך עליו לשפוט את חברו.
זו הסיבה שאהבת הזולת נדרשת להיות “כמוך”- כמו אותה נקודת תצפית בלתי שיפוטית שאתה נוהג בעצמך- כך תתייחס לזולתך.
לבחור מסגרת – דרכי התמודדות
הדוגמאות לעיל מייצגות למעשה את ‘שינוי תפיסת המציאות’ הנהוגה בגישות טיפוליות התנהגותיות.
היכולת לשנות את נקודת המבט של עצמנו ושל אחרים על אותו אירוע היא מיומנות נצרכת, שעשויה לחולל מהפכה בחיי היום יום.
בעגה המקצועית הרווחת במקצועות הטיפול הרגשי, מוכר המושג “ריפריימינג.” ( reframing)
ובהשאלה לענייננו- “שינוי מסגרות חשיבה”.
מסגרות חשיבה הן זגוגית החלון שדרכה אנו רואים, ומתוך כך מפרשים את המציאות.
אותה “זגוגית” יצוקה מהערכים הדעות, ההגיגים, והאמונות שלנו
והיא משליכה על הפרשנות שניתן לכל אירוע.
כשנרצה לשנות את ההתייחסות למצב נתון, נצטרך להחליף את ה”זגוגית” וכפועל יוצא ישתנה גם מראה הנוף.
פעולה זו מכונה “מסגור מחדש”
הווי אומר: בחירת מציאות חיים, והבטה עליה באופן אחר מהרגיל. כך משתנה המשמעות של האירוע וגם התגובה הרגשית המתייחסת אליו.
סיפור עממי מתאר סוכן ביטוח שהצטיין במכירת פוליסות ‘ביטוח חיים’.
כשנשאל לסיבת הצלחתו המטאורית, בעוד חבריו למקצוע נשרכים מאחור, תאר זאת כך:
“הבחנתי שאנשים נרתעים כאשר אני מציע להם להפקיד סכום חודשי שיבטח את משפחתם במקרה מוות, ושיניתי את הגישה.
“אני” כך אמרתי להם, “מציע לכם לשלם סכום חודשי סמלי ותמורת זאת הנני מבטיח לכם אריכות ימים ושנים.
אם חלילה משהו ישתבש אשלם למשפחתכם סכום הגון כפיצוי”….
ז”א, המציאות לא השתנתה, ולא זזה אף במחצית המ”מ, אך התחלפה, נקודת ההבטה, ובהשראתה השתנו גם המעשים.
אל לנו להתייחס למציאות כאל סיפור קבוע במסמרות אלא לתרגם אותו בשפה משאבית מיטבית
בכל סיטואציה בה אנו שרויים נצטרך למצוא נקודת תצפית שונה, שתשפיע על התנהלותנו ומצב הרוח שלנו. הדבר דורש תרגול והתבוננות פנימית כדי שלא ניפול לרשת האוטמטית של פרשנות שלילית.
יש מקום לטעויות?
אין לחשוש שמא פרשנות החוטאת לאמת תחטיא את המטרה.
אלטרנטיבה של עשיה פרודוקטיבית עדיפה תמיד.
משל מוכר מעולם בעלי החיים מספר אודות צפרדע צולעת, שניסתה מזלה בתחרות ריצה של מיטיבי הרצים במעבה היער.
כבר כשהתייצבה במקומה עוד טרם החל המירוץ, זכתה לקיתונות לעג ובוז מעם הקהל המשועשע, אם לא די בכך, לאורך המסלול בו חלפה הצפרדע בריצה מתיימרת, מאחורי גבם של הזאב השועל וכל שועי יער , לוותה בצחוקם המתגלגל של הצופים ובתרועות גנאי על חשבונה.
בתום המרוץ, כשזכתה הצפרדע במדליית הזהב, נשאלה לפשר נחישותה וכח התמדתה.
הביטה המנצחת בעיני צפרדע מצועפות על הקהל ההמום, והתפייטה בקרקור: ” אמנם צולעת הנני וגם חירשת, אך העידוד מצד הקהל לאורך כל שלבי המסע, הוא זה שנתן לי את הכח להמשיך…”
מכאן ש”הכל בעיני המתבונן”, ובעצם פירשה הצפרדע את עוינותו של הקהל הפוך לגמרי, מה שהוביל להצלחתה. אמנם פרשנותה היתה שגויה ובכל זאת שינוי זוית ההבטה הביא עמו ברכה.
מעשה בפועל– תרגול מעשי
כיצד אם כן ניתן להתמודד מול מציאות עכשווית מאתגרת שאינה ניתנת לשינוי?
יש צורך בתרגול המיומנות כדאי ליצור הטמעה כך שהמציאות לא תתקבל בקיבעון אוטומטי, להלן הצעה ליישום :
- התבוננות– שאל את עצמך: המצב שאני מצוי בו הוא דינמי ותלוי פרשנות, האם אני חושב נכון? איך עוד באפשרותי להבין את המצב?
- “משחק תפקידים” – נסה לשנות את נקודת ההסתכלות בעזרת דמיון, לדוגמא: כיצד היתה אמי מתארת במילותיה את המצב? כיצד יציג אותו ילד קטן? אדם עתיר נסיון וכו’
- משפיע– אם אתה מתקשה בשינוי זווית הראיה, תוכל לפנות לאדם שאינו ‘נוגע בדבר’ והוא אובייקטיבי. לפעמים דווקא עובדת היותו חף מפניות תעזור לו לראות את התמונה כהוויתה[14].
*עצם הידיעה שתיתכן פרשנות עמוקה\מדוייקת\שונה יותר מוציאה את האדם ממעגל רפיון הידיים, מקדמת לעשייה ומביאה בכנפיה רוגע ונחמה.
תבחין לבדיקה
מהו האות לכך שביצעת את התרגיל נכונה?
- סביר להניח שהתחושה הראשונית שתעלה בך תהיה הפתעה!
תופתע מהאופן בו התהפכה התמונה ב*360. התמונה תתבהר ותרגיש טוב יותר עם עצמך ועם הסובבים. זהו המדד הראשוני להצלחת התרגיל.
- שמחה – בדרך כלל האדם ‘חסום’ ומתקשה בהענקת משמעויות נוספות למצבו, הוא ‘שבוי’ בפרשנות אוטומטית שהתקבעה אצלו. כשתיחשף בפניו זווית אחרת, עוד טרם יפעל למעשה, כבר יחוש שמחה ועמה הקלה.
- בטחון עצמי– בעקבות התפיסה החדשה, הרגשתך הכללית תשתפר תחוש אמונה בעצמך, עליה בביטחונך העצמי.
- התנהגות – הנהגתך תשתנה – תצא מן הפאסיביות למצב פעיל של עשיה והתקדמות- סימן נוסף לכך שפעלת נכון.
בבואך לצלם תמונה- בידך הבחירה באיזו זווית צילום לבחור, מה יכנס לתוך ה’פריים’ ומה תהיה הקומפוזיציה, אתה תבחר את התקריב ואת המרחק. אל תתקבע לטכניקת צילום אחת.
צלם טוב הוא זה שאינו נכנע לדפוס קבוע ומשנה את זווית הראיה וכך יוצק לתוכה משמעות.
אל תתפשר בנוגע לתמונת חייך, ובחר לה את המסגרת היפה ביותר!
[1] לקו”ש הרבי מליובאוויטש כרך ל”ו פרשת שמות
[2] “ובשית מאה שנין לשתיתאה, יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא, ומבועי דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא. לאעלא בשביעאה. כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה, מכי ערב שמשא, לאעלא בשבתא. אוף הכי נמי, וסימניך בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו’ נבקעו כל מעיינות תהום רבה” (זוהר פרשת וירא קלב).
תרגום: “ובשש מאות שנה לאלף השישי (5600 שנה לבריאת העולם, היינו במאה התשע-עשרה). ייפתחו שערי החכמה למעלה. ומעייני החכמה למטה. ויכין עצמו העולם להיכנס באלף השביעי. כאדם המכין עצמו ביום השישי אחרי הצהרים להכנסת השבת, כן גם בזה. וסימנך: “בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו’, נבקעו כל מעיינות תהום רבה”.
[3] שיחת הרבי למצויני צה”ל כ”ג אב תשל,ו
[4] תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כ”ד, עמ’ א’
[5] מיכה ג,יב
[6] זכריה ח,ד
[7] סיפורי חסידים לנוער א’ הוצאת קה”ת
[8] תפילת נעילה: שם התפילה מבוסס על המושג “נעילת שערים”, ישנן דעות שונות לזיהוי השערים הננעלים. יש הסבורים שהכוונה לשערי השמים – שהיו פתוחים במשך כל היום לקבל את תפילות עם ישראל והם ננעלים עם שקיעת החמה. ואחרים טוענים, שהכוונה לנעילה של שערי המקדש.
[9] לקו”ש חלק ד’ יוהכ”פ
[10] לקוטי תורה פרשת ראה לב, ב. י
” משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם”
[11] לקוטי אמרים פרק כח
[12] לקוטי אמרים פרק ב’
[13] תניא ליקוטי אמרים פרק ל”ב
[14] “עשה לך רב”- בקשתו של הרבי למנות ‘משפיע’ בשבת פרשת דברים משנת תשמ”ו.