עד כמה חשובה הכוונה בקיום המצוות

“כַּוָּנָה” הִיא מַחֲשָׁבָה שֶׁל אָדָם, הַמְּכַוֶּנֶת אוֹתוֹ לַעֲשׂוֹת מַּעֲשֶׂה לְמַטָּרָה

מְסֻיֶּמֶת. יֵשׁ כַּוָּנָה כְּלָלִית, הנוֹתֶנֶת קוֹדֶם הַעֲשִׂיַּה מַשְׁמָעוּת לַפְּעֻלָּה

(כְּגוֹן הַ”לְשֵׁם יִיחוּד…”), וְיֵשׁ מוּדָעוּת = כַּוָּנָה (מַחֲשָׁבָה) פְּרָטִית, הַמַּגְדִּירָה

לַמְּבַצֵעַ אֶת מַשְׁמָעוּת הַפְּעֻלָּה לְגַבָּיו – תּוֹך כְּדֵי שֶׁהוּא מְבַצֵּעַ אוֹתָהּ

 

לְדֻגְמָא מִפְּעֻלַּת קִנְיָן: מִי שֶׁמֵּרִים חֵפֶץ שֶׁמָּצָא סְתָם, לְלֹא מַחֲשָׁבָה –

לְעֻמַּת הַמֵּרִים אֶת הַחֵפֶץ – עַל מְנָת לִקְנוֹתוֹ (רַק הַשֵּׁנִי קָנָה).

הַכַּוָּנָה גַּם יְכוֹלָה לְהַגְדִּיר אֶת הַקֶּשֶׁר בֵּין הָעֹשֶׂה לַמַּעֲשֶׂה: הַמְּחַלֵּל

שַׁבָּת שֶׁהִתְכַּוֵּן לְכָך = מֵּזִיד, שׁוֹנֶה מֵהַמְּחַלֵּל שַׁבָּת בְּטָעוּת = שׁוֹגֵג

 

בְּ”שֻׁלְחָן עָרוּךְ”¹ כָּתוּב כָּךְ: “יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מִצְווֹת צְרִיכוֹת כַּוָּנָה,

וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכוֹת כַּוָּנָה לָצֵאת בּעֲשִׂיַּת אוֹתָהּ מִצְוָה, וְכֵן הֲלָכָה”.

אַךְ יֵשׁ מִצְווֹת (כְּגוֹן פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים) שֶׁבָּהֶן הָעִיקָּר הוּא הַתּוֹצָאָה

(שֶׁהַשָּׁבוּי יִפָּדֶה), וּבְמִצְווֹת אֵלּוּ, גַּם אִם לֹא כִּיוֵּן כְּלַל יָצָא יְדֵי חוֹבָה

 

בְּחִיבּוּר זֶה נְנַסֶּה לְבָרֵר, ע”פּ הַחֲסִידוּת, עַד כַּמָּה חֲשׁוּבָה הַכַּוָּנָה

(הַמַּשְׁמָעוּת הַפְּנִימִית) בִּזְמָן שֶׁעֹשֶׂה אָדָם אֶת פְּעוּלָת הַמִצְוָה,

וְהַאִם צָרִיךְ הָאָדָם לְהִתְכַּוֵּן “לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה” –

כְּדֵי שֶׁהַפְּעֻלָּה שֶׁקִּיֵּם – אָכֵן תִּקָרֵא בְּשֵׁם “מִצְוָה”

 

תפילה צריכה כוונה

לְגַבֵּי תְּפִילָּה – אָכֵן מָצָאנוּ, שֶׁבְּלֹא כַּוָּנָה –

אֵין הַתְּפִילָּה עוֹלָה לְמַעְלָה. בַּעַל הַתָנְיָא

כּוֹתֵב² שֶׁ”תְּפִילָּה אוֹ שְׁאָר בְּרָכָה

בְּלֹא כַּוָּנָה – הֵן כְּגוּף בְּלֹא נְשָׁמָה”

 

אַךְ זֹאת מִשּׁוּם שֶׁהַכַּוָּנָה הִיא כָּאָמוּר מַּחֲשָׁבָה,

וְלָכֵן תְּפִילָּה, שֶׁהִיא עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב – תְּלוּיָה בָּהּ.

אַךְ הַמִּצְווֹת עַצְמָן, שֶׁהֵן רֻבָּן כְּכֻלָּן מַעֲשִׂיּוֹת –

הַאִם גַּם הֵן, כְּמוֹ הַתְּפִילָּה, בְּמַחֲשָׁבָה תְּלוּיוֹת?

 

כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלָה זֹאת –

עָלֵינוּ לְהַקְדִּים וְלַעֲנוֹת עַל שְׁתֵּי שְׁאֵלות

אֲחֵרוֹת: מַהִי מַהוּת הַמִצְוָה, וּמַהִי תַּכְלִיתָהּ =

לְשֵׁם מַה נָתָן לָנוּ הַקָבָּ”ה אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה?

 

מהות ומטרת המצווה – מצד הנברא

שְׁנֵי פֵּירוּשִׁים לַמִּילָה “מִצְוָה”³: מִלְּשׁוֹן צִיווּי = פְּקֻדָּה,

וּמִלְּשׁוֹן “צַוְתָא” = חִיבּוּר. עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוָה, וְדַוְקָא

כְּשֶׁהוּא מְקַיֵּם אוֹתָהּ מִפְּנֵי צִיווּי הַקָבָּ”ה, נוֹצָר הַ”צַוְתָא

וְחִיבּוּר ” שֶׁבָמִּצְוָה, הַמְּחַבֶּרֶת אוֹתוֹ עִם מִי שֶׁצִּוָּה אוֹתָהּ

 

וְזֹאת מִשּׁוּם שֶׁאֵין לַנִּבְרָאִים שׁוּם יְכֹלֶת לְהִתְחַבֵּר לַקָבָּ”ה,

אֱלָּא בַּדֶּרֶךְ שֶׁבָּהּ הַקָבָּ”ה בָּחַר, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה וּמִצְווֹתֶיהָ.

כְּמָשָׁל שֶׁמֵּבִיא הַאדמו”ר הַזָּקֵן בָּתָנְיָא⁴, שֶׁאִם אָדָם יֹאמַר

עַל חָכְמָה, שֶׁמִּפְּנֵי עֹמְקָהּ – לְמַשְּׁשָׁהּ בַּיָּדַיִם אִי אֶפְשָׁר –

 

הֲרֵי כֹּל הַשּׁוֹמֵעַ יִצְחָק לוֹ. [שֶׁהֲרֵי בָּרוּר לְכֹל מִי שֶׁשָּׁמַע,

שֶׁחוּשׁ הַמִּישּׁוּשׁ אֵינוֹ הַכְּלִי הַמַּתְאִים לְהֲבָנַת הַחָכְמָה]

וְיותֵר מִזֶּה מֶרְחָקנוּ מֵהַבּוֹרֵא – שֶׁאֵין לָנוּ הַכֵּלִים לַהֲבִינוֹ

אוֹ לְהִתְחַבֵּר אֵלָיו – אֱלָּא רַק כְּפִי שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ

 

מֵהַתּוֹרָה – יֶשְׁנָן תָרְיָ”ג (613) מִצְווֹת. הַמִצְווֹת נֶחְלָקוֹת

לְרָמַ”ח (= 248) מִצְווֹת עַשֵׂה, וְשָׁס”ה (= 365) מִצְווֹת

לֹא תָעֲשֵׂה. בְּקִיּוּם מִצְווֹת עַשֵׂה – מַמְשִׁיךְ הַיְּהוּדִי אוֹר עֶלְיוֹן לְמַטָּה,

וּבְהִימָּנְעוּת מֵעֲבֵירָה – הוּא מוֹנֵעַ חַיּוּת מֵהַקְּלִיפּוֹת וְהַ”סִטְרָא אֲחְרָא”

 

מהות ומטרת המצווה – מצד הבורא

הַמַּטָּרוֹת הָנ”ל הֵן מִבְּחִינַת הָאָדָם = מִלְּמָטָה לְמַעְלָה.

אַךְ מִלְּמַעֲלָה לְמַטָּה – כְּלוֹמַר מִבְּחִינַת הָקָבָּ”ה –

עַל יְדֵי שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַיְּמִים אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה,

הֵם עֹשִׂים לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה – “דִּירָה”

 

בָּתָנְיָא מֻסְבָּר⁵, שֶׁ”תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם הַזֶּה הוּא שֶׁנִתְאַוָּה

הָקָבָּ״ה לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים” = בָּעוֹלָם הַזֶּה (וְנִקְרָא

רְצוֹנוֹ בְּשֵׁם “נִתְאַוָּה” – עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ שֶׁתַּאֲוָה אֵינָהּ

עִנְיָן שֶׁל הִגָּיוֹן, וְלֹא שׁוֹאֲלִים עָלֶיהָ – מִפְּנֵי מָה הִיא בָּאָה)

 

הָעוֹלָם הַזֶּה נוֹצַר ע”י הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, וּבְכֹל מַדְרֵגָה

יֵשׁ יוֹתֵר צִמְצוּם וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל הַקָבָּ”ה לְעֻמַּת הַמַּדְרֵגָה שֶׁמֵּעָלֶיהָ,

עַד שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה הַהֶסְתֵּר כֹּל כָּךְ גָּדוֹל – שֶׁהַנִּבְרָאִים כְּלָל אֵינָם
מַרְגִּישִׁים אֶת מִי שֶׁבָּרָא אוֹתָם, וְחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם מְצִיאוּת לְעַצְמָם

 

וְדַוְקָא בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁבּוֹ אֵין מָרְגִישִׁים בַּקָבָּ”ה – הוּא רוֹצֶה שֶׁנַּעֲשֶׂה

לוֹ “דִּירָה”. כְּלוֹמַר, שֶׁנַּכְנִיס אוֹתוֹ וְאֶת אוֹרוֹ בְּעַצְמֵנוּ – לָעוֹלָם הַזֶּה.

שֶׁע”י שֶׁאָנוּ לוֹמְדִים אֶת תּוֹרָתוֹ וּמְקַיְּמִים אֶת מִצְווֹתָיו, אַנּוּ יוֹצְרִים

בָּעוֹלָם מְקוֹם מִשְׁכָּן לָקָבָּ”ה, שֶׁהוּא וּרְצוֹנוֹ – אֵינָם דְּבָרִים נִפְרָדִים

 

ע”פ החסידות – יש ערך לקיום המצווה גם ללא כוונה
קִיּוּם הַמִּצְווֹת לְלֹא כַּוָּנָה, מָשׁוּל לְעוֹף חֲסַר כְּנָפַיִם⁶,

שֶׁבִּלְעֲדֵיהֶן – אֵין הָעוֹף יָכוֹל לִפְרֹחַ וְלַעֲלוֹת לַשָּׁמַיִם.

מִכַּוָּנָה בִּלְבַד, לְלֹא מַעֲשֶׂה, אִי אֶפְשָׁר לִיצוֹר “דִּירָה” לָקָבָּ”ה.

אַךְ בְּקִיּוּם מִצְוָה לְלֹא כַּוָּנָה, אַף שֶׁחַסֵּרָה הָ”חַיּוּת” בָּמִּצְוָה –

 

הַ”דִּירָה” יֶשְׁנָהּ, אֱלָּא שֶׁ”אוֹר” – אֵין בָּהּ. ע”י תְּשׁוּבָה

אֶפְשָׁר לְתַקֵּן אֶת הַמִּצְוָה, וּ”לְהָאִיר” אֶת הַ”דִּירָה”.

יוֹצֵא מִכָּאן – שֶׁהַמַּעֲשֶׂה הוּא עִיקַּר הַמִּצְוָה

עַל אַף שֶׁיֵשׁ חֲשִׁיבוּת גְּדוֹלָה גַם לַכַּוָּנָה

                    

רעיון זה משתקף גם בהלכה

לְדֻגְמָא: יוֹשֵׁב יְהוּדִי בְּלֵיל הַסֵּדֶר עַל יָד הַשֻּׁלְחָן, וְאֵינוֹ

מַסְכִּים לְהַכְנִיס אֶת הַמַּצָּה לְתוֹךְ פִּיו. הַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ

מַפְצִירִים בּוֹ, אַךְ הוּא בְּשֶׁלּוֹ. לְפֶתַע מַפְטִיר בַּעַל הַבַּיִת

לְעֶבְרוֹ: “אִם אֵינְךָ אוֹכֵל מַצָּה – אַנִּי זוֹרֵק אוֹתְךָ מֵהַבַּיִת”

 

בְּלֵית-בְּרֵירָה אוֹכֵל הָאִישׁ אֶת הַמַּצָּה. הַאִם קִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה

שֶׁל אֲכִילַת מַצָּה? הַהֲלָכָה קוֹבַעַת חַד מַשְׁמָעִית שֶׁכֵּן⁷. הָבָה

נְתָאֵר לְעַצְמֵנוּ שֶׁאוֹתוֹ הָאִישׁ חוֹזֵר עוֹד בְּאוֹתוֹ הַעֶרֶב בִּתְשׁוּבָה,

וְרוֹצֶה לְאֱכֹל מֵחָדָשׁ אֶת הַמַּצָּה, אַךְ הַפַּעַם עִם כַּוָּנָה

 

קוֹבַעַת הַהֲלָכָה, שֶׁהוּא רַשָּׁאי לֶאֱכֹל שׁוּב מַצָּה כָּאַוַּת נַפְשׁוֹ,

אַךְ לְבָרֵךְ “עַל אֲכִילַת מַצָּה” אָסוּר לוֹ. אִם יְבָרֵךְ – תִּהְיֶה זוֹ

בְּרָכָה לְבַטָּלָה, כֵּיוָן שֶׁכְּבָר קִיֵּם אֶת מִצְוַת אֲכִילַת מַצָּה
לִפְנֵי כֵן – עַל אַף שֶׁבִּכְפִיָּה וּבְאִי רָצוֹן אָכַל אוֹתָהּ

 

חיוב על מעשה בלי כוונה

וְדֻגְמָא נוֹסֶפֶת, בְּכִוּוּן הֲפוּךְ: אִם עוֹמֵד גּוֹי רָשָׁע

וּמַכְרִיחַ יְהוּדִי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְעֲבוֹדָה זָרָה – אִם יִשְׁמַע

לוֹ הַיְּהוּדִי, חַס וְשָׁלוֹם, וְיַעֲשֶׂה אֶת פְּעֻלַּת הַהִשְׁתַּחֲוָיָּה,

אֵין בְּכָךְ דָּבָר בַּעַל עֵרֶךְ וּמַשְׁמָעוּת לִכְאוֹרָה –

 

שֶׁהָרֵי בְּמַחְשַׁבְתּוֹ וּבְדַעְתּוֹ אֵין הַיְּהוּדִי מַכִּיר בִּמְצִיאוּת אוֹתָהּ

עֲבוֹדָה זָרָה, וְהוּא יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁהִיא כֻּלָּה הֶבֶל וָרִיק, אֱלָּא

שֶׁמֵאֵימַת הַחֶרֶב – הוּא מַרְכִּין אֶת רֹאשׁוֹ לְעֻמָּתָהּ.

וּבְכֹל זֹאת הַמַּעֲשֶׂה אָסוּר – גַּם אִם אֵינוֹ מַאֲמִין בָּהּ

 

חשיבות הכוונה – מצד הנברא

קִיּוּם הַמִּצְווֹת צָרִיךְ לִהְיוֹת מִתּוֹךְ מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה

שֶׁל אַהֲבַת ה’ (“לְשֵׁם שָׁמַיִם”) כְּדֵי לְהִידַבֵּק בָּקָבָּ”ה,

כִּי רַק כָּךְ קִיּוּם הַמִּצְוָה יִהְיֶה אֲמִיתִּי,

וְלֹא רַק קִיּוּם שֶׁהוּא חִיצוֹנִי וְטֶכְנִי –

 

שֶׁבּוֹ כֹּחַ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַיְּהוּדִי בִּלְבַד – הוּא הָעֹשֶׂה אֶת הַמִּצְוָה,

אַךְ מַהוּתוֹ הַפְּנִימִית שֶׁל הָאָדָם – לְגַמְרֵי מִחוּץ לָעִנְיָן נִשְׁאֲרָה.

[וְיֵשׁ אַף מִדַּרְגַּת כַּוָּנָה גְּבוֹהָה יוֹתֵר: כְּשֶׁאָדָם מִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת

נַחַת רוּחַ לַקָבְ”ה, בְּלֹא לַחֲשֹׁב עַל הָרֶוַח הָאִישִׁי שֶׁלו⁸]

 

וּבְדֻּגְמָת הַגֶּדֶר הַהִלְכָתִי שֶׁל “דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן”⁹ בְּשַׁבָּת:

הָאָדָם יָדַע שֶׁכְּתוֹצָאָה מֵהַמַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ נִגְרָם חִילּוּל שַׁבָּת –

אַךְ הוּא לֹא הִתְכַּוֵּן לְמַעֲשֶׂה זֶה. כְּגוֹן¹⁰ שֶׁהָיָה

גּוֹרֵר בְּשַׁבָּת סַפְסָל, כִּסֵּא אוֹ מִיטָּה עַל הָאֲדָמָה –

 

אַף עַל פִּי שֶׁיָדַע שֶׁנַּעֲשָׂה בְּכָךְ חָרִיץ (מְלֶאכֶת

“חוֹרֵשׁ”, שֶׁבְּשַׁבַּת אָסוּרָה), מֵאַחַר שֶׁלֹּא הִתְכַּוֵּן

בִּפְעֻלָּתוֹ לַעֲשִׂיַּת הֶחָרִיץ – אֵין מַעֲשֵׂהוּ

נֶחְשָׁב לְחִילּוּל שַׁבָּת, וּלְעִנְיָנֵנוּ:

 

הַמְּקַיֵּם מִצְוָה לְלֹא כַּוָּנָהּ – לֹא “הוּא” עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה,

שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ (מַהוּתוֹ הַפְּנִימִית) נִשְׁאֲרָה מִחוּץ לָזֶה.

וְרַק כְּשֶׁאָדָם מַכְנִיס כַּוָּנָה נְכוֹנָה בְּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה –

נֶחְשָׁב הַדָּבָר לְ”קִיּוּם אֲמִיתִּי” מִצַּד הַנִּבְרָא

 

חשיבות הכוונה – מצד הבורא

קִיּוּם הַמִּצְוָה לְלֹא כַּוָּנָה אָמְנָם עֹשֶׂה לַקָבָּ”ה

“דִּירָה” בָּעוֹלָם, וְהַ”דִּירָה” יְכוֹלָה לִהְיוֹת שְׁלֵימָה,

אַךְ לְלֹא כַּוָּנָה – יִהְיֶה חַסֵּר בָּהּ “אוֹר”, וְ”דִּירָה”

שֶׁאֵין בּוֹ “אוֹר” וְ”חַיּוּת” – קָשֶׁה לָגוּר בָּהּ

  

קיום מצווה “שלא לשמה”

בְּהִתְוַעֲדוּת ש”פ בַּמִּדְבָּר תשמ”ב¹¹ הִתְיַחֵס הָרַבִּי לַשְּׁאֵלָה הַבָּאָה:

הַאִם רָאוּי לָגֶשֶׁת לִיהוּדִי וְלוֹמַר לוֹ “עֲשֵׂה לִי (בְּאֹפֶן אִישִׁי) טוֹבָה

וְקַיֵּם מִצְוָה פְּלוֹנִית?” וְעַל כָּךְ הֵשִׁיב הָרַבִּי בַּשִׂיחָה דְּבָרִים

בְּרוּרִים, וּבְהִתְיַחֲסוּת מְיֻחֶדֶת לְמִצְוַת תְּפִילִּין:

ְ

וכך נאמר בשיחה

“יָכוֹל הוּא לִפְנוֹת אֶל הַזּוּלַת וּלְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה לוֹ טוֹבָה

וִיקַיֵּם מִצְוָה מַעֲשִׂית כְּדֵי שֶׁהוּא (הַמַּשְׁפִּיעַ) יוּכַל לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה

בִּ”זְמַן מַתַּן תּוֹרָתֵנוּ”. וְהָרֵי רוֹאִים בְּפֹעַל שֶׁיֶּשְׁנָם יְהוּדִים כָּאֵלֶּה

שֶׁאֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לִפְעֹל עֲלֵיהֶם שֶׁיְּקַיְּמוּ מִצְוָה מַעֲשִׂית, אֱלָּא ע”י –

 

הַסְבָרָה הָנ”ל, שֶׁע”י זֶה – עֹשִׂים הֵם ‘טוֹבָה’ לִיהוּדִי שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵהֶם

לַעֲשׂוֹת זֹאת… וְאַף עַל פִּי שֶׁקִּיּוּם מִצְוָה בְּאֹפֶן הָאָמוּר הֲרֵי זֶה

שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – הֲרֵי סוֹף כֹּל סוֹף לְפֹעַל – קִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה

(דְּהַנַּחַת תְּפִילִּין, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה) בְּפֹעַל מַמָּשׁ…”

 

אוֹתוֹ יְהוּדִי שֶׁלְּעֵת עַתָּה אֵינוֹ שׁוֹמֵר תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וְהִנִּיחַ תְּפִילִּין –

קִיֵּם אֶת הַמִּצְוָה הַנ”ל שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ: הוּא לֹא עֲשָׂאָה בְּכַוָּנָה כְּלָלִית

שֶׁל קִיּוּם מִצְוַת הַתּוֹרָה, וְאַף לֹא עֲשָׂאָה כְּדֵי “לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה”,

אֱלָּא עָשָׂה אֶת פְּעֻלַּת הַהַנָּחָה כְּדֵי לַעֲשׂוֹת לְמִי שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ – טוֹבָה

 

סיכום

הַדֶּרֶךְ הַיְּחִידָה לְהִתְקַשֵּׁר עִם עַצְמִיּוּתוֹ שֶׁל הַקָבָּ”ה הִיא

בַּדְּרָכִים שֶׁאוֹתָם בָּחַר הוּא עַצְמוֹ בִּבְחִירָתוֹ הָעַצְמִית –

רַק הַדֶּרֶךְ שֶׁאוֹתָהּ סָלַל הַקָבָּ”ה בְּעַצְמוֹ, וְשֶׁאוֹתָהּ הוֹרָה

לָנוּ בְּמַעֲמָד הַר סִינַי – מְאַפְשֶׁרֶת לְהִתְחַבֵּר עִם הַקָבָּ”ה

 

הֱיוֹת שֶׁבְּדַרְגָה זוֹ, הַחִיבּוּר הוּא מִצַּד רָצוֹן הַקָבָּ”ה

בִּלְבַד (וְלֹא מִצַּד הַנִּבְרָא) וּמִכֵּיוָן שֶׁרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָבָּ”ה

הוּא שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ יִתְבָּרֵךְ תַּחְדוֹר בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי דַּוְקָא,

הוּא נָתַן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת תּוֹרָתוֹ וּמִצְווֹתָיוּ, שֶׁבָּהֶן הוּא נִמְצָא

 

עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְווֹת, אַף בְּלֹא כַּוָּנָה,

עוֹשִׂים לַקָבָּ”ה בָּעוֹלָם הַזֶּה “דִּירָה”,

וְאם עוֹשִׂים אֶת הַמִּצְווֹת בְּכַוָּנָה –

דָּבָר זֶה מַכְנִיס “אוֹר” וְ”חַיּוּת” בַּ”דִּירָה”

 

וְלַכֵן “לְעוֹלָם יַעֲסֹק אָדָם בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ,

שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא-לִשְׁמָהּ – בָּא לִשְׁמָהּ”. כְּלוֹמַר – קִיּוּם הַמִּצְוָה

בַּפֹּעַל – הוּא הֶחָשׁוּב וְהוּא הַקּוֹבֵעַ,

גַּם אִם הוּא נַעֲשָׂה בְּלִי כַּוָּנָה לִשְׁמָהּ

 

כְּלוֹמַר, גַם אִם אָדָם לֹא מִתְחַבֵּר “רַעְיוֹנִית” לַמִּצְוָה –

יֵשׁ טַעַם בְּבִצּוּעָהּ. וּבְיַחַד עִם זֶה, יֵשׁ לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַגִּיעַ

לְקִּיּוּם הַמִּצְווֹת מִתּוֹךְ כַּוָּנָה נְכוֹנָה (“לִשְׁמָהּ”),

שֶׁאָז מַכְנִיסִים “אוֹר” וְ”חַיּוּת” בְּ”דִּירָתוֹ” שֶׁל הַקָבָּ”ה

---

מקורות

1. שולחן ערוך אורח חיים סימן ס’
2. תניא – ליקוטי אמרים – פרק ל”ח
3. ליקוטי תורה במדבר – מה,ג
4. תניא – שער הייחוד והאמונה – עמ’ 171-172
5. תניא – ליקוטי אמרים – פרק ל”ו
6. תניא – פרק מ’
7. שולחן ערוך אורח חיים תע”ה
8. תניא – פרק מ”א (אהבה “כבן המשתדל”)
9. שולחן ערוך סימן ש”כ ושל”ז
10. מס’ שבת כ”ב א’
11. התוועדויות תשמ”ב כרך ג’ עמ’ 1504-1505