מי שם פה לאדם
Essays 2019 / Self Esteem
הנתיב החסידי לדיבור שוטף
“איך קוראים לך צדיק?” – “אמממ.. מע – – ממ..” – “מה, שכחת איך קוראים לך?..” – “ק.. ק.. קו.. קוראים לי…” – “אופס סליחה.. הכל טוב… קח אוויר… מילה מילה, לאט לאט, תהיה רגוע..”
לא. הוא לא שכח איך קוראים לו, הוא רק קצת מתבייש, קצת לחוץ, סמוק לחיים, מסתבך ונכשל בלשונו, אחד ממליוני המגמגמים המהווים עד כ- 5% מאוכלסיית הילדים ו- 1% מאוכלוסיית המבוגרים העולמית.
אין תרופה לגמגום. אין מזור ישיר שיפתור את הבעיה וישחרר את המגמגם מכבלי לשונו. רק שיטות מגוונות להקלה, להרגעה, לעקיפת הקושי ולהתמודדות. לעיתים הקושי חולף לבד בגילאים בוגרים ו’מיושבים’ יותר, ולעיתים הוא מלווה אנשים עד זקנה ושיבה.
גמגום הוא שם כולל למגוון של הפרעות דיבור בשלל דרגות חומרה. החל מקושי ‘קוסמטי’ בלבד ולא מאוד מורגש, ועד ל’פקק’ רציני בתקשורת. הוא מאופיין בחזרתיות על מילים או הברות, דיבור מהוסס או חנוק, הארכת צלילים ובמקרים קיצוניים גם עיוותים בשרירי הפנים בשעת הדיבור. לא, לא הכי נעים בעולם.
מה קורה בין השפתיים שלנו?
אם נצלול למשאבים של מילה אחת פשוטה הנהגית מפיו של אדם, נגלה לפחות ארבעה איברים ומספר מערכות שמניעות אותה. הדיבור משתמש בפה, בלשון, בחיך, בשיניים, ובשפתיים, האוויר מגיע מהסרעפת, ועל מערכות השרירים והנשימה, מנצח אזור ה’ברוקה’ הממוקם בקדמת המוח השמאלי ואחראי על הדיבור.
(מענין לציין כי במאמר ‘מי שם פה’ של אדמו”ר מהר”ש – הרבי הרביעי בשושלת חב”ד – נכתב, “דהנה אותיות הדיבור שרשם הוא בקדמות השכל, ואין המוצאות מוציאים האותיות כי אם האותיות הם מניעים המוצאות” כלומר שהדיבור מגיע מאזור המוח הקדמי, והוא – התוכן, ‘האותיות’ – מניע את מערכות הנשימה והשרירים – ‘המוצאות’.)
הקושי הטכני, הוא רק קצה הקרחון הגלוי של הגמגום. מתחת לפני השטח והרחק מתודעתו של המאזין מתחוללת הדרמה האמיתית במוחו ונפשו של המגמגם. חרדה, פחד, רחמים עצמיים, תחושת איבוד שליטה, ומתח אדיר הם רק חלק מהתחושות שמשתוללות באותן רגעים עמוק בפנים, ואשר חוזרים במעגל קסם נוראי ומעצימים את המתח, החרדה וממילא את הגמגום. פוגעים על הדרך בדימוי העצמי, בביטחון ובמצב הרגשי הכללי.
טרם נמצא החוקר שיניח ידו על הגורם המדויק לגמגום, תיאוריות רבות קמו ונפלו, כיווני מחקר גולו ונזנחו, וכיום סבורים רוב מתעסקי התחום כי מדובר מספר גורמים שחוברים להם יחדיו וגורמים לקושי. בעיקר מקובל לייחס את הגמגום לטראומות ולמצבים חד-פעמים מזעזעי נפש שמהווים טריגר להתפרצות הגמגום בגילאים צעירים. ישנם גם מחקרים המנסים לקשור אותו לגנים מולדים, לתורשה, או למבנה מוח מסוים.
כך או כך, הגמגום היא אחת מהבעיות המורכבות מנפש-וגוף, המחוברות ממחשבה וביצוע ועומדות בין תוכן לבין טכניקה. אי לכן, גם פתרונה יהיה, מן הסתם, משולב משני החלקים והמרכיבים, הפן הנפשי – תוכני של התקשורת האנושית, והפן הטכני של הדיבור.
שיטות הטיפול הנהוגות
שיטת הטיפול הקונבנציונאלית המקובלת כיום – לפחות בארץ הקודש – היא שיטת ‘עיצוב שטף הדיבור’ המתמקדת בהפעלה הטכנית של מערכת הדיבור על איבריה ומרכיביה. [השיטה נלמדת במחלקת התקשורת של ביה”ר הדסה עין כרם הנחשבת למקצועית בתחומה, וכן ידועה כ’השיטה של ד”ר פלואנסי] במסגרת שיטה זו לומד המטופל לנשום בצורה נכונה, להגות כל אות ואות בצורה רכה ועדינה, איטית וממושכת ולהרפות את איברי ההגייה. כדי להצליח להוציא את המילים בשלימות.
קניית שיטה זו דורשת שנה של לימוד ותרגול יומיומי אינטסיבי, הכל כדי ליצור ‘דיבור עוקף לחץ’ שיוכל לעבוד בכל מצב, מקום, ומול כל אדם. אך לא מעט מעוברי הקורס מתקשים ליישם בחיים האמיתיים את הדיבור החדש שלמדו. חסרונה גם הוא בדיבור שלעיתים יכול להשמע מוזר ובעובדה שההתמודדות לעולם לא תגמר כי המגמגם יצטרך תמיד לעמוד עם אצבע דרוכה על ההדק לוודאות שהוא מיישם את הדיבור החדש שרכש ולא גולש למקום הנוח והרגיל – לגמגום שהפך אצלו לטבע. השיטה גם אינה נוגעת במקור ובשרש הגמגום, אלא רק מנסה לעקוף אותו בצורה טכנית.
שיטות הטיפול האלטרנטיביות, אותן מנסים מטפלים אלטרנטיביים על כל גווניהם, מנסות לתת מענה נפשי ולשחרר חסמים רגשיים. בשיטות אלו ינסה המטפל להתחקות אחרי שרש הבעיה, המרכיב הרגשי שמחבל במערכת הדיבור וחוסם את המגמגם, ולהתאים לו נוסחת טיפול. בשיטות אלו, יעניקו גם למגמגם ‘עזרה ראשונה’ בדמות התמודדות נכונה עם הקושי, וחיזוק המצב הנפשי והביטחון באופן כללי. אך יעילותן של שיטות אלו טרם הוכחה כראוי.
ישנם מטפלים וקלינאי-תקשורת אשר פיתחו באופן אישי שיטה עצמאית המשלבת את שני המרכיבים והם מטפלים בה באופן יחידני. אך גם בזה, טרם נוסחה שיטה ונקבעו יתדות לטיפול מצליח המתאים לכל סוג גמגום.
> בחיבור זה, ננסה למצות ולשאוב מתוך מקורות החסידות ותורתם של נשיאי חב”ד משקפיים נכונות להסתכלות על הגמגום, כפי שהוא הוסבר ונותח בהם, וכן דרך לשינוי פנימי, כלים רבי עוצמה שיקלו על האתגר, ואף עצות טכניות להתמודדות מיידית. תהיו איתנו.
המנהיג הגדול מכולם
אחת הדמויות המרכזיות ביותר בהוויה היהודית, בגאולת ישראל ובתהליך הפיכתו לעם, התקשה בדיבור. כמו שהוא מעיד על עצמו, (ספר שמות, פרק ד’, פסוק י’) כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי”. משה רבינו, גואלן של ישראל, גדול הנביאים, מקבל התורה, ונשיא ישראל הראשון.
באגדות חז”ל מסופר, כי בהיותו ילד בבית פרעה, בנסיון לבחון את חכמתו, הניחו לפניו שתי קערות, באחת זהב ובשניה גחלים לוחשות. משה הילד שלח ידו אל הזהב, אך מלאך משמים הטה את ידו אל הגחלים, כדי שלא יבחינו בחכמתו. משה נכווה בידו והכניס אותה באינסטינקט לפיו, שם פגע חום הכוויה בלשונו והפך אותו לכבד פה.
בתורת החסידות מצאנו התיחסות רחבה לנושא כבדות-הפה של משה רבינו, ביאור עמוק ורחב ששופך אור שונה לחלוטין על הענין ומשנה כיוון. החל מרבינו הזקן – רבי שניאור זלמן מליאדי מייסד חסידות חב”ד – ועד לנשיא דורנו זה האחרון.
בשיחת שבת פרשת בא, אותה נשא נשיא דורנו – הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט”א – בשנת התשנ”ב, הוא ביאר את טענת משה “לא איש דברים אנכי . . כי כבד פה וכבד לשון אנכי . . שלח נא ביד תשלח” כאשר ביקש הקב”ה לשלוח אותו לגאול את ישראל.
בהסתמכותו על שלל מקורות ובצטטו מאמרים נבחרים, פרש הרבי וניתח את שורש ענין ה”כבד פה” המופיע בתורה.
לא כל דבר אפשר גם להגיד
“בשרש הענינים” אמר הרבי באותה שיחה, “הרי זה בגלל מעלת משה, שמצד עצמו הוא בדרגא שלמעלה מגילוי בדיבור”, (כלומר שאין זה מחמת חיסרון אצל משה, אלא בגלל הרמה הגבוהה שלו, כמו חוויה מסעירה שלא יכולה לעבור בטקסט, או סברא עדינה שקשה להסבירה במילים.) ואז ציטט הרבי מספר תורה אור, המכיל את מאמרי אדמו”ר הזקן: “רצונו לומר ששרשו מתוהו ששם היו האורות גדולים ולא היו יכולים להתלבש בכלים. וזהו ענין כבד פה, שלא היה יכול להשפיע אור שכלו לתוך כלי הפה”
ניסיתם פעם למלאות כוס פלסטיק חד-פעמית מזרנוק כיבוי אש? כנראה שגם אחרי שעה לא תצליחו. כלים קטנים, לא יכולים להכיל זרם עצום וכמות אדירה. ‘תוהו’ הוא כינוי לעולם רוחני בו שולטים ה’כוחות’ המכונים ‘אורות’ בתוקף רב, בתוהו יש ‘כלים’ קטנים שלא יכולים להכיל את ה’אורות’, לכן התרחשה שם מה שמכונה בשפה הקבלית ‘שבירת הכלים’. פיצוץ.
בניגוד לעולם ה’תוהו’, עומד עולם ה’תיקון’, אשר בו ישנם כלים גדולים ומטרתו היא להכיל – בסופו של תהליך – את האורות הגדולים של ‘תוהו’. תפקידם של נבראי עולם התיקון הוא לבצע את הכנסת האורות הגדולים של התוהו, לתוך כלי התיקון.
משה רבינו הוא יליד ה’תוהו’. כלומר שרש הנשמה שלו היא מאותו עולם ‘מופרע’ בו האורות זורמים בעוצמה והכלים קטנים. כמו זרנוק וכוס פלסטיק. משה רבינו לא יכול לדבר את דיבוריו בחופשיות, כי הם לא בליגה של דיבור. הם עצומים, חזקים ובלתי ניתנים להגייה על ידי מערכת דיבור אנושית. לכן משה רבינו אומר לקב”ה – מסביר הרבי – עזוב אותי, תשלח נשמה של ‘עולם התיקון’, אדם שידע לתרגם את האורות הגבוהים לדיבורים של בני אדם.
מתי מגיעה הרפואה?
תשובתו של הקב”ה למשה, מפתיעה לא פחות, “מי שם פה לאדם . . הלא אנכי ה’ . . ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך את אשר תדבר” רגע רגע, אומר הבורא, מי כתב את הכללים? מי קבע את ההגדרות? אני בראתי את התוהו, אני גם יצרתי את התיקון, אני יודע מה אפשרי ומה לא. בכוחו של הקב”ה, בכח הנעלה מההגדרות, יכול גם התוהו להתחבר עם התיקון, יכול גם זרנוק אדיר למלאות כוס פלסטיק בעדינות. איך? בשביל זה הוא אלוקים!
אבל משה רבינו לא התרפא מיד, בשלב זה מציב הקב”ה לימינו את אחיו אהרן, “הוא יהיה לך לפה”, ורק מאוחר יותר, במעמד מתן תורה, משה רבינו מתרפא, כמו שכתוב, “משה ידבר” (שמות, יט).
מתן תורה מסמל בעצם את החיבור של העליונים והתחתונים, של התורה עם העולם, של האינסוף עם הגבול ושל הבלתי מושג והעוצמתי, עם המדוד והמצומצם. ושם, משה רבינו מתרפא. כי כשירד הקב”ה על הר סיני לתת את תורתו לעם ישראל, הוא גם העניק את הכח לכל יהודי, ובעצם גם לכל אדם, להכניס ולחבר את הרוחני עם הגשמי, ע”י קיום מצוותיו ופקודיו בהם נתחייבו כל באי עולם, (גם אומות העולם – 7 מצוות בני נח), ובעצם את הכח להכיל את האורות הגבוהים ביותר בכלים חד פעמיים. משה דיבר שם בהר סיני. שוטף.
מ’תוהו’ ועד מחקרים נוירולוגים
העזר הראשון שנותנת תורת החסידות למגמגם היא ב’ידיעת המחלה’, ראשית, בואו ונדע איך פועלת המערכת, נחוש את הדברים מתרחשים, ונבין למה זה קורה ומדוע. אחר כך נוכל גם למפות את הקושי, מתי נתקעים ומתי לא, מתי מתקשים ומתי הדיבור זורם.
ושנית, בשיפור הדימוי העצמי וחיזוק הביטחון. פתאום נפנים נקודה עוצמתית: קושי בדיבור לא מורה על חיסרון, הוא מורה על עודף, על יתרון. אולי אתה מגמגם כי אתה מפותח יותר מוחית ושכלית, עמוק יותר רגשית, ועשיר יותר נפשית. מחקרים שנערכו הורו על רמת אינטלגנציה ממוצעת ואף גבוהה מהממוצע אצל מגמגמים. אתה לא בעיה, אתה מיוחד!
> לכל לראש, יש לשנות את ההסתכלות העצמית, מקושי נפשי – טכני, לאתגר מנטלי – מוחי. כלומר, אנחנו לא מתמודדים עם ‘בעיה’ או מום חלילה, אלא יש במגמגם מעלה ויתרון, שזקוקים רק לסינכרון נכון של המערכת. בזה נוכל לשחרר חלק גדול מקשיי ויסורי הנפש הנלווים המייצרים את מעגל הקסם, ונוכל לשפר את המצב הנפשי והדימוי העצמי.
הקו החשיבתי אותו מובילה החסידות מפנה את מאמצי ההתמודדות מהמאבק במילים אל ריסון הנביעה המוחית. במקום להשקיע כוחות עצומים במלחמה, להשקיע מחצית מזה בשביל שלום:
מחקרים נוירולגיים גילוי כי בעוד אצל אנשים רגילים פעיל רק אזור ה’ברוקה’ בעת דיבור, המהווה אחוז פעוט מהמוח, הרי שאצל מגמגמים פעילים עוד מגוון אזורים, באונה הימנית – האחראית על הפעילות הרגשית – וכן אזורי ההקשבה שדרוכים בתת-פעילות. המוח ‘בוער’ כולו בעת דיבור, עירני ומתפקד בעוצמה. כמנסה לדחוף ולהביע עולם ומלואו, רגשות, תחושות וסאב-טקסט בתוך מילה בודדת. עוצמה ועומק שכנראה פחות יכולים להתבטא בדיבורים.
> הצעד המעשי הנגזר מזה – שיבוא יחד עם ההפנמה הרעיונית – יהיה בתנועה של ‘חיבור אורות בכלים’, של עצירה ברגע ה’פקק’ בדיבור, לא ‘לדחוף בכח’ ולא להלחם, אלא לחזור לנקודת יציאת המילה מהמוח, ולשלוח לביצוע מילה אחת בלבד תוך כדי השתדלות לשלוח רק אותה – בעדינות ובנטרול הרגשות והתחושות שמסביב – אל כלי הדיבור. המאמץ מושקע מעתה בסינון ובמינון הזרם ולא בהזרמה בכח לתוך כלי הדיבור המוגבל.
כלים טכניים לעזרה מיידית
אך בזה אין די. כי שינוי פנימי והנחלת הרגלים חדשים, לא מתרחשים ביום וגם לא ביומיים. יחד עם עבודת שינוי התפיסה מקושי לאתגר ושינוי ההרגלים של השטף המוחי העז, זקוק המגמגם לפתרונות קלים, כאן ועכשיו, אותם יוכל לבצע במיידי.
וגם את זאת אנו מוצאים, באגרותיו הרבות של נשיא הדור אותם שלח לאלפי אנשים מכל קצווי תבל ששאלו בכל תחום.
בכ”ו אדר תשכ”ב (אגרת ח’שעא) כתב הרבי לאשה אחת: ” . . מהעצות בזה, כשנתקלת במילה שמגמגמה, לא תתעקש לבטא דווקא מילה זו, אלא תשתדל להחליפה במילה אחרת, ומה טוב אחרי איזה כמה שניות שתעבור המתיחות”
כלומר, שבמקרה של ‘פקק’, הדרך הטובה היא פשוט לעקוף מהצד. מלחמה כדי לבטא את המילה, בכל מצב היא מיותרת, מתישה וחסרת תועלת. בביטוי מילה אחרת ‘שלופה’, עוקף בעצם המגמגם את אזורי המוח על פעילותם הרבה ומוציא אותה ישירות מה’ברוקה’ אל כלי הדיבור. תשובה דומה לזו כתב הרבי לאנשים רבים נוספים.
בכל התשובות בנושא, שם הרבי דגש על חיזוק הביטחון בה’, למשל בכ”ו טבת תש”כ, כתב הרבי (אגרת ז’קע”ג): “. . בכלל תלוי הוא במדה חשובה בביטחון עצמו ובמצב העצבים, שלכן העצה היעוצה בכל אופן, אפילו כשעושים איזה טיפולים, שיתחזק האדם במידת הביטחון, שהיא יסוד אמונתנו, בטחון בה’ יתברך שהוא בורא עולם ומנהיגו ומשגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחד ועצם הטוב הוא . . וככל שיוחקק יותר בהבנתו שעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב”ה, יתמעט החשש מה יאמרו העומדים לפניו על אופן דיבורו, ויוטב הדיבור בדרך ממילא..”
או בניסוח אחר (ט”ו אייר תש”כ): “..להעיר אשר ברוב הפעמים קשור ענין הגמגום בחוסר בטחון עצמי, ויראת בני אדם, שמזה מובן אשר כשיהי’ חקוק במוחו תמיד הענין דשויתי ה’ לנגדי תמיד, ואשר הוא ית’ הוא עצם הטוב ורוצה להיטיב לברואיו, ומשגיח בהשגחה פרטית על כאו”א, וכמבואר ענינים אלו ביחוד בתורת החסידות, הרי ימעט זה ויחליש התופעות בלתי רצויות בחוסר בטחון ויראת בני אדם, וכמ”ש ה’ לי לא אירא”
כלומר, בזה מנסח הרבי נוסחה שתועיל בטווח הקצר והארוך ותסייע לדיבור שוטף באמצעות חיזוק הביטחון בבורא העולם ובהשגחה פרטית. כי כשאדם יודע שכל צעדיו מלווים, ושמורים מלמעלה והוא מוגן ובטוח בכל מצב, הוא רגוע שבעתיים וממילא קל לו יותר לדבר. במקומות נוספים, מפנה הרבי ללימוד ‘שער הביטחון’ בספר ‘חובת הלבבות’ לרבינו בחיי, שם מוסבר בהרחבה מהו ביטחון מלא בה’ יתברך ומהי הדרך להגיע אליו.
סדרת הפעולות לפועל הנגזרת מכל הנ”ל:
- הבנת מהלך הדיבור הנפשי – פיזי, ונסיון לחוש אותו בשעת הדיבור ולמפות אותו. ‘איפה אני נתקע?’
- הובלת שינוי חשיבתי – גמגום אינו קושי בדיבור אלא אתגר סינכרון עוצמת המוח לכלי הדיבור.
- שינוי ההרגל הטבעי ‘לדחוף’ את המילים בכח – דבר שלא יצליח ולא יעזור, ונסיון לומר את המילה באופן של ‘אורות בכלים’, של מילה בודדת, בנטרול רגשות והבעות ותחושות שמנסים להביע דרכה.
- טיפ מיידי: להשחיל מילים לא מתוכננות במקום מילה שמתקשים בה – לעקוף את הבלאגן במוח, ובטח שלא להלחם ו’לדחוף’.
- חיזוק הביטחון בה’ ובהשגחה פרטית שגורם הרגעה מיידית, הגברת תחושת הביטחון והפחתת היראה הסביבתית.
ההוראה הכללית אותה מנחיל לנו רעיון זה של אתגר הדיבור הקדום של משה רבינו ופתרונו, היא בעצם הגישה לחיים כולם. כך נהפוך, נתרגם, נכיל ונשתמש ב’אורות גבוהים’, בתנועות נפש, בעוצמות, באידאות, במחשבות ענקיות – בתוך ה’כלים’ שלנו, בנקודות העדינות, במורכבות-ובפשטות החיים, במשפחה, בעבודה, בשיח הפשוט עם אנשים. כן, לא רק לאלה שצריכים לחשוב פעמיים ושלוש לפני כל מילה. כך נזרים מהזרנוק העוצמתי לכוס קטנה בלי להעיף אותה, בלי להרטיב את כל האזור.
> לא להלחץ, מדובר באתגר, לא בקושי. > לא ‘לדחוף בכח’ ולהשקיע כוחות במלחמות > לבטוח בקב”ה המנווט את עולמו בהשגחה פרטית ולהתנהל רגועים.
הכותב הינו מתמודד בעצמו עם אתגר הגמגום ונעזר בכלים וברעיונות אלו המופיעים בתורת החסידות.
נ. ב. להנהלת ה’מרכז’: גם באם החיבור לא יבחר, אשמח אם תפרסמו אותו כדי לעורר מודעות וסובלנות כלפי מגמגמים ולעודד ולעזור למאותגרים בדיבור.