הדרך להצליח ולהתמיד ביישום החלטות לשיפור אישי

הלצה ישראלית ידועה מספרת על אחד מראשי הממשלה שבקמפיין הבחירות הבטיח שלא ינוח ולא ישקוט עד שיתוקנו חוקים מסוימים. לאחר הבחירות כאשר נשאל על כך נענה ואמר “אכן הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים”.. ההלצה מוכרת, אך יותר מכך היא מוכרת כמציאות יומיומית מצערת לכל אחד מאיתנו; אנו נוטים להבטיח ולהחליט “מהיום אעשה בכל יום כך”, “ממחר לא אעשה זאת יותר”, או “בתחום זה אשתפר ואשנה את מידותיי והרגליי”, ולאחר מספר ימים, לפעמים אפילו באותו יום, מסתבר ש”לא הבטחנו לקיים”…

רבים מאיתנו חשים לעיתים, מי לעיתים תכופות יותר ומי לעיתים רחוקות יותר, תחושת התעלות רוחנית, או רצון עז להתעלות ולהשתפר במעשינו. ברגעים אלו קורה שאנו מלאים חרטה על הנהגתנו עד כה, או בטוחים שהנה בכוחנו לשנות ולהיות טובים הרבה מעתה; אנו מבטיחים לעצמנו ולסביבתנו הבטחות נפלאות, אך במרבית המקרים השינוי פשוט לא יתממש. לאחר תקופה לא ארוכה, נחזור לאותו דפוס התנהגות מוכר לנו, כאילו מעולם לא הבטחנו וכאילו אף פעם לא רצינו. המעניין הוא שבפעם הבאה שבה שוב נחוש את הדחף וההתעוררות, נחזור ונבטיח לעצמנו בדיוק באותו האופן החלטות והבטחות לשינוי ולשיפור, ושוב ניכשל ביישומן, וחוזר חלילה.

מהי הסיבה לכך? כיצד אנו חוזרים על אותה הטעות שוב ושוב? כיצד ניתן להצליח בקיום ההחלטה?

גורמיה ואופייה של התעוררות הרצון לשינוי

מגוון רחב של סיבות וגורמים ישנם לאותו דחף פנימי של החלטה לשינוי.

יש והרצון להשתנות ולהתעלות הוא תוצאה של מהלך נפשי מודע, האדם עורך סיכום, מעין ‘חשבון-נפש’ של מעמדו ומצבו כרגע, מבחין בחסרונות ובמקומות הניתנים לשיפור, ומחליט לשנות את דרכו בנושאים אלו. יתכן אף שההחלטה תבוא בעקבות התעוררות חיצונית – קריאת מאמר משכנע במיוחד, שמיעת הרצאה מעוררת, שיחת נפש עם מדריך וחבר קרוב; התוודעות למושג חדש, מטרה חדשה, שהאדם מפנים בכל מאודו שהיא טובה וכדאית.

לעיתים הרצון לשינוי ושיפור מגיע באופן לא מודע, מכוחו של רגש פנימי, רגע של השראה והתעלות בלתי-מוסברת, אם זה זיכרון נוסטלגי מהעבר הרחוק; שמיעת ניגון הפורט על נימי הלב, או מראה מיוחד ועוצמתי. יתכן שהתעוררות הרצון תבוא כתוצאה של חוויה פרטית משמעותית שחווה האדם, חוויה חיובית או שלילית, של סיפוק ואושר או אכזבה ונפילה, מה שגורם לו לרצון עז לשנות את סגנון חייו ובכך לתת להם משמעות אחרת.

סוג אחר של גורם לרגש הרצון לשינוי, הוא כזה המגיע מתחושת ריקנות פנימי, תחושה עמוקה ההולכת ומתחזקת של האדם שהוא אינו ממצה את יכולותיו וכישוריו בהתנהלותו הנוכחית. רגש כזה, כאשר הוא מתעצם והולך, יכול הוא להביא את האדם להרגשה שכזו – שהוא חש שכך פשוט אי אפשר עוד, הוא חייב לשנות את התנהלותו. לאו דוקא שרגש זה יבוא מתחושת חוסר פיזי כלשהו, מחסור ברכוש, כבוד או ביחס מסביבתו, זהו בעיקר רגש פנימי של חוסר סיפוק מעצמו, מהמקום שיכול היה הוא להיות ועדיין רחוק הוא משם.

המשותף לכל הגורמים הוא, שהם מביאים את האדם לרגש מיוחד זה של רצון להתעלות, והחלטה חזקה לשנות ולחיות בצורה אחרת, טובה יותר ושלמה יותר.

ניתן לומר, כי ככל שתגדל ההבנה על מהותו ועוצמתו של הפער שבין מעמדו ומצבו כיום לבין המקום האידיאלי אליו הוא שואף להגיע, כך יגבר הדחף והתשוקה להשתפר. עד שדחף זה עשוי לגרום לאדם להחליט לשנות כליל את סדר חייו, הכל כדי להשיג את המטרה שהוא קבע לעצמו.

באותם רגעים של התעלות ודחף לשינוי, אנו נוטים להבטיח לעצמנו להשתנות. לא עוד המשך אורח החיים הרגיל, אנו מבטיחים לעשות שינוי כאן ועכשיו, שינוי שיתן את אותותיו בחיי היום יום שלנו. בהחלטות כוללניות יותר או פרטניות יותר, אך בעלות משמעות ניכרת.

החלום ושברו: התפוגגות ההחלטות וההתעוררות

אכן, אצל חלק גדול מהמחליטים לערוך שינוי בחייהם, לא רק שההחלטה לא מיושמת באופן עקבי, היא אף לא מתחילה את יישומה בפועל. לעיתים שלב ה’התפכחות’ מרגש ההתעוררות הפנימית הוא בכלל חלק אינטגרלי מתהליך קבלת ההחלטות עצמו… לפעמים אף לא תיעשה כל פעולה ממשית להתחיל את הוצאתו אל הפועל של הרצון לשינוי. הרצון יגבר וידעך מיד לאחר מכן, אף בלא שהותיר כל חותם ממשי על חיי האדם.

אך גם אצל אלו ה’רציניים’ יותר, הפותחים מיד ביישום מעשי של החלטותיהם, ועושים כל מאמץ לשמר את אותו רגע מיוחד של השראה ואת השפעתו – לעיתים רחוקות בלבד ניתן למצוא החלטות שכאלו שאכן ממשיכות להיות מיושמות בעקביות ובאותו רצון והתלהבות לאורך שנים ארוכות. לרוב, אחרי מספר ימים נעלם ניצוץ ההתעלות והרצון הטוב, נגמרת ההתלהבות, באופן הדרגתי גם יישום ההחלטה כבר איננו מתקיים מעשית, והאדם חוזר לאותו מקום שהיה קודם, לפני ההתעוררות הנוכחית.

מהי הסיבה לאותו כישלון חוזר ונשנה? כיצד ניתן לעשות זאת אחרת?

כמובן, שאין המדובר כאן על “חישוב מסלול מחדש”: אדם שהחליט בעצמו, לאחר ששקל את הדברים בדעתו, שאין המטרה והשאיפה הזאת מוצדקת יותר, או שהסתבר לו באופן מושכל שהוא טעה בהכרת הנתונים או באומדן יכולותיו ואין באפשרותו לבצע זאת. לא בכך אנו עוסקים.

מטרת המאמר היא לנסות ולהבין את הכישלון החוזר ונשנה בניסיון להשתפר ולהשתנות, את הקושי לעמוד ביישום ההחלטות האישיות, כאשר בעצם נתוני הפתיחה נותרו בעינם: המטרה עדיין נכונה, נחשקת וחשובה בעינינו; האמצעים והיכולות לביצועה קיימים ואפשריים, ובכל זאת – אין האדם מצליח להמשיך בעקביות באותו שינוי לטובה. מה חסר כאן? מדוע אין בכוחה של אותה תחושת התעלות שהניעה אותו להחליט על שינוי, גם להמשיך וללוות אותו בדחף תמידי לביצוע מתמיד ומוצלח?

השלכות הכישלון ביישום הרצון הטוב

החשיבות הקריטית בהבנת שורש הבעיה ובניסיון לפותרה, היא לא רק בעצם חוסר ההצלחה בביצוע עקבי של החלטה לשיפור, אלא גם ובעיקר בהשלכות השליליות של כישלון יישום ההחלטה, שאף הן מוכרות מאד לרוב בני האדם:

ראשית, תחושת הכישלון הצורבת, ההכרה במגבלות הרצון הטוב מול טבע האדם והרגליו השליליים, מביאה לנפילת רוח קשה, תחושת חידלון והערכה עצמית נמוכה: “הנה, רציתי, ניסיתי, מסתבר שאני פשוט לא מסוגל”. מעבר לכך, עולים במחשבתו הרהורי ספקנות וזלזול בכל אותם רגשות של “התעוררות” והתעלות שחש קודם לכן: “כנראה שזה לא היה אמתי, סתם דמיונות ונאיביות ילדותית. לא היה כאן רצון כנה וממשי, עובדה שלא יצא מזה כלום”.

ומכאן – להשלכה חמורה עוד יותר: ההימנעות בעתיד מלמנף את תחושת ההתעלות. ככל ואדם זה יחוש בעתיד תחושת התעלות ורגש טהור של רצון עז לשיפור, מרבית הסיכויים שהוא אף לא ינסה להשתנות ולקבל על עצמו שיפור מעשי וממשי. הוא למוד אכזבות, החמצות וכאב. אין הוא נותן עוד אמון ביכולותיו ובכוח רצונו, וכאמור – יתכן שאף יזלזל בעצם ההתעוררות, יטיל ספק בעובדה שהוא אכן רוצה בזאת באמת ובתמים. בניתוח אובייקטיבי – לכאורה יש היגיון בדבר: נראה שאין טעם לעשות שוב את אותו ניסיון כדי לחזור שוב לאותה נקודת התחלה, כאשר מה שמתווסף בינתיים היא רק אכזבה נוספת.

התמודדות שהיא בריחה משינוי אמיתי

התמודדות מקובלת עם בעיה זו, היא שיטת ה’צעדים הקטנים’. לפי שיטה זו, אל לו לאדם להחליט לעצמו על שינויים גדולים ומשמעותיים בחייו ובסדר יומו. גם ברגע של התעלות ודחף פנימי להשתנות, עליו לוותר על השאיפה לערוך שינוי של ממש, ולהחליט רק על מעשה אחד וזעיר, או הימנעות מדברים קטנים ובלתי-מורגשים. החלטות קטנות שאינן גורמות לו לשינוי משמעותי בשלב זה.

כך, על-פי אותה שיטה, יכול האדם לגרום לעצמו שינוי בטווח הרחוק, כאשר הוא מתמיד בכל פעם בהחלטה אחת קטנה נוספת, שיחד גורמות לו לאחר תקופה ארוכה להביא את חייו למקום טוב ושלם יותר.

אין לשלול כמובן שיטה זו, אך גם כאן יכולים רבים להעיד, שלא תמיד ניתן לראות בהצלחתה. ראשית, יש כאן מעין יאוש וויתור על מימוש הפוטנציאל שבאדם לגרום לעצמו לשיפור אמיתי ומשמעותי בטווח הנראה לעין. שנית, במקרים רבים אין האדם מצליח להיות עקבי אפילו ביישום ההחלטות הקטנות ובלתי-משמעותיות. כאשר כאן תחושת האכזבה ושפל ההערכה העצמית אף קשים יותר. הרגשת אפסותו ומוגבלותו של האדם, שאפילו בדברים קטנים כל כך אין הוא מצליח.

הצדיק, הבינוני והרשע לאור ספר התניא

ספר התניא, כידוע, פותח כבר בתחילתו בהבחנה בין שלושה סוגים של בני האדם: צדיק, בינוני ורשע. לאורך הפרקים הראשונים מגדיר בעל התניא כל אחד מסוגים אלו:

הצדיק אין בתוכו רע כלל, אין לו רגשות אנוכיים ושליליים או התאוות לדברים חומריים ומגושמים. אדרבה, רגשותיו ורצונותיו הטבעיים הינם אך ורק משיכה ותשוקה לטוב, לקדושה ולרוחניות, ולכן כתמונת מראה לכך הוא מואס ובוחל בכל דבר המתנגד לקדושה, ואינו יכול לסבול את הנאות העולם הגשמי שמטבען הן נוגדות את הקדושה והרוחניות. צדיק שכזה הוא אדם נדיר ביותר, שזוכה לדרגה זו כסוג של מתנה משמים, שכן אין בכוח האדם להגיע בעצמו לרמה כזו.

הרשע מלא ברצונות ותאוות לאנוכיות וחומריות, נמשך לתאוות העולם הגשמי. אמנם בדרך-כלל הוא יודע את האמת ואת הנכון, ושואף לשנות את דרכיו ואת רצונותיו אלו, אך גם אם יצליח לפעמים לשנות את מעשיו, דיבוריו, ואף את מחשבתו, הוא רחוק מאד מלשנות את רצונו הטבעי ומשיכתו האוטומטית לרע.

אך עיקרו של ספר התניא, הנקרא ‘ספר של בינונים’ עוסק ב”בינוני”: הבינוני אף הוא, כמו הרשע, נמשך באופן טבעי לאנוכיות, לרע ולתאוות החומריות. אך הוא עומד כל העת על המשמר, במלחמה עיקשת ותמידית, שלא לאפשר כל ביטוי למשיכה זו, אף לא במחשבתו. כדי להצליח במאבק זה, הוא עושה כל שביכולתו כדי להילחם גם בנפשו פנימה, “להגביר הנפש האלוקית על הנפש הבהמית”, לנסות לשנות גם את רצונותיו ומשיכתו הטבעית. אכן, פעמים רבות, בעיקר בשעת התפילה, הוא מצליח להיות כמעט כמו הצדיק – לכמה רגעים הוא מלא באהבה לה’, ברצון ותשוקה להתקרב לקדושה, וממילא באותם רגעים הוא כלל אינו חש רצון לעניני החומריות, ואף מואס בהם.

הדרישה הכפולה מיהודי: תהי צדיק ואל תהי רשע

משנתו הרחבה של התניא בנושא, מבוססת בין השאר על קטע מן התלמוד, המובא מיד בתחילת התניא, בו נאמר שלפני לידת האדם, כאשר שולחים משמים את נשמתו של האדם לרדת ו’להכנס’ לתוך גופו, “משביעין אותו, תהי צדיק ואל תהי רשע”. ובלשונו בפרק י”ד:

“דלכאורה תמוה כי מאחר שמשביעים אותו תהי צדיק למה צריכים להשביעו עוד שלא יהיה רשע. אלא משום שאין כל אדם זוכה להיות צדיק, ואין לאדם משפט הבחירה בזה כל כך להתענג על ה’ באמת ושיהיה הרע מאוס ממש באמת, ולכן משביעים שנית אל תהי רשע על-כל-פנים. שבזה משפט הבחירה והרשות נתונה לכל אדם למשול ברוח תאותו שבלבו ולכבוש יצרו שלא יהיה רשע אפי’ שעה אחת כל ימיו … אך אף-על-פי-כן צריך לקבוע לו עתים גם כן לשית עצות בנפשו להיות מואס ברע … וההפך להתענג ולשמוח בה’ על-ידי התבוננות בגדולת אין-סוף ברוך-הוא כפי יכולתו, אף שיודע בנפשו שלא יגיע למדרגה זו באמת לאמיתו כי אם בדמיונות, אף-על-פי-כן הוא יעשה את שלו לקיים את השבועה שמשביעים תהי צדיק, וה’ יעשה הטוב בעיניו. ועוד שההרגל על כל דבר שלטון ונעשה טבע שני. וכשירגיל למאס את הרע יהיה נמאס קצת באמת…”

כלומר: ישנן שתי דרישות מכל אדם: ראשית, מצופה ממנו לשאוף להיות צדיק – אדם שכל רצונותיו ותשוקותיו הינם רק לרוחניות, ומואס לגמרי באנוכיות ובחומריות, ועליו לעשות כל שביכולתו כדי לממש שאיפה זו, אף שככל הנראה לא תתממש באמת לעולם (גם אם אכן תתממש – לא יהיה זה דבר שנעשה בכוחו אלא כמתנה משמים). שנית, עליו לעמוד כל העת על המשמר, שאף שבפועל הוא איננו צדיק, והוא מלא בתוכו ברצונות ותאוות שליליים, אין הוא מניח לרצונות אלו לבוא לידי ביטוי מעשי כלשהו, “אל תהי רשע” אפילו לרגע אחד במעשה, דיבור או מחשבה.

המשימה הבלתי-אפשרית של הבינוני

בהשקפה ראשונה נראה הדבר תמוה: כיצד ניתן לפקוד על האדם “תהי צדיק” – עליך לשאוף ולעמול כל ימיך להיות צדיק, כאשר אין הדבר בהישג ידו כלל?

השאלה מתחדדת יותר, כאשר נעיין בפרק כ”ז בספר התניא, שם עוסק בעל התניא בנושא ה”עצבות ממילי דשמיא בעת עסקו בעסקיו” – אדם שבאמצע עמל יומו, כאשר עובד הוא לפרנסתו, נמצא עם משפחתו או עוסק בצרכי גופו, חש הוא את הרצונות השליליים ותאוות העולם מתגברות בתוכו, ועליו להתאמץ מאד כדי לנצחם בקושי רב. מאבק מורכב וסיזיפי שכזה גורם לו לדכדוך, נפילת הרוח ועצבות. הוא חש שמאבקו התמידי מול הרוע הפנימי הקיים בתוכו אינו נושא פירות, הנה שוב מתפרץ מתוכו הרצון והתאווה לרע, וכמעט שמתגבר עליו להפילו ולהחטיאו.

לכאורה, לאור השבועה שהשביעו אותו משמים, “תהי צדיק”, שעליו לשאוף תמיד הגיע למצב של ביעור מוחלט של רצונותיו הרעים – אך טבעי וצודק הוא בתחושתו זו של עצבות וכישלון: “הנה, רחוק אני לגמרי מהכיוון של נצחון הרע שבתוכי, אדרבה, נראה שהרע שבתוכי אף כמעט מתגבר לגמרי על הטוב…”

אך למרבה הפלא, לא רק שבעל התניא איננו מסכים עם הנחה זו, הוא אף נוזף באדם על הרגשתו זו, ובלשונו: “ואדרבה, העצבות היא מגסות הרוח, שאינו מכיר מקומו, ועל כן ירע לבבו על שאינו במדרגת צדיק, שלצדיקים בודאי אין נופלים להם הרהורי שטות כאלו, כי אילו היה מכיר מקומו שהוא רחוק מאד ממדרגת צדיק, והלואי היה בינוני ולא רשע כל ימיו אפילו שעה אחת, הרי זאת היא מדת הבינונים ועבודתם לכבוש היצר, וההרהור העולה מהלב למוח, ולהסיח דעתו לגמרי ממנו ולדחותו בשתי ידים…”

כלומר, בעל התניא מבהיר לאותו אדם שמן הראוי שישמח בכך שעולים בו רצונות ותאוות רעים כאלו שעליו להתגבר עליהם – כי זהו כל תפקידו, להיות בינוני הנלחם ברע זה וכופה עליו שלא לבצע בפועל את הרצון הרע באופן מעשי. אם האדם נופל ברוחו ומתעצב בגלל אותן רצונות רעים – פירושו של דבר שהוא “גס רוח” ומתגאה, וחש שהוא כבר בדרגת הצדיק, שלא אמורים לעלות בליבו לעולם רצונות רעים.

התמיהה אפוא מתחזקת יותר: הרי בעל התניא הסביר שזו אכן צריכה להיות שאיפתו של האדם – “תהי צדיק”, להגיע לדרגת הצדיק המואס ברע לגמרי ואין בתוכו רע כלל, ואם-כן אך טבעי שיחוש תחושת כאב ואכזבה מכך שעדיין כה רחוק הוא משאיפה זו?

לשאוף ולחתור ליעד – ללא הדחף שבאשליות

אלא שזהו אכן סודו של התניא, להתקדמות אמיתית ומשמעותית ולשיפור תמידי ועקבי: שאיפה לאידיאל, ללא אשליית תחושת השלמות שבהשגתו.

ננסה להמחיש זאת: נניח שברגע של התעוררות והשראה החליט האדם שעליו לקבוע לעצמו סדר יום שונה ומועיל הרבה יותר מסדר היום הלחוץ והמבולבל שבו התנהל עד כה. הוא הבין שעליו לפנות הרבה יותר זמן למשפחתו, ללימוד נושאים חשובים, לרוגע נפשי ולעשיית חסד. לשם כך החליט שעליו להשכים קום מידי בוקר שעתיים לפני השעה בה הוא נהג להתעורר עד כה. בשעתיים פנויות אלו יסדר בניחותא את סדר יומו, יסיים מטלות חשובות, ויתפנה לנהל לעצמו יום מוצלח ורגוע הרבה יותר, מלא בטוב וחסד למשפחתו וסביבתו.

כמובן, שכבר ביום הראשון הוא התקשה לקום שעתיים לפני הזמן, קל וחומר לאחר שבוע ויותר, ולאחר שבועיים לא נותר מהחלטה זו זכר, מדוע?

משום שבעומק הרצון והדחף לקום שעתיים קודם, עמדה תחושת האשליה שהנה הוא עומד להיות אדם רגוע ומאושר, חייו יהיו מושלמים ומסודרים, הוא כבר חש את הרגשת האושר בישיבה בצוותא עם משפחתו, תחושת הסיפוק כאשר זמנו בידו לעסוק בעשיית חסד וטוב ללא מטלות דחופות ולחץ תדיר. “רק אקום כמה ימים בשעה שהצבתי לעצמי, והכל ייראה אחרת”.

הדבר משול לאדם שהחליט לאפות עוגה טעימה, וכבר כאשר עורך הוא את קניית המצרכים להכנתה, וכך לאורך כל שלבי ההכנה, הוא חש בדמיונו את ריחה הנפלא באפו ואת טעמה בפיו, כאשר תחושה זו היא היא הדחף שגורם לו לקנות ולהכין ולטרוח עד להשלמת האפייה.

כמובן, שבנמשל אין זו תחושת הנאה גשמית, אבל באותה המידה הוא כבר חש כרגע בדמיונו את הטוב המצופה לו כאשר יגשים את האידיאל, גם אם טוב רוחני ואלטרואיסטי לגמרי. אמנם המניע לרצון לשינוי הוא אותו רגע של התעוררות והתעלות, שייתכנו סיבות וגורמים שונים שיביאו לו, אך בסופו של דבר אותה התעלות רק מקרבת אותו יותר לתחושת הטוב והשלמות המצופים בהגשמת האידיאל. תחושה זו היא הדוחפת ומעודדת אותו כרגע להתאמץ ולעבוד כדי להשיג את הטוב שבאידיאל זה.

אך כמובן, שהרבה מאשליה זו, תחושת השלמות המצופה בהשגת האידיאל – איננה נכונה, ובוודאי שאיננה מושגת בטווח הקצר. כאשר יקום האדם בפעם הראשונה בבוקר שעתיים לפני זמן יקיצתו הרגיל, הוא לא יחווה מיד תחושת אושר ושלמות, אלא יחוש בעיקר עייפות רבה.. איש אינו ערב לו שבהמשך היום הכל ‘יילך לו חלק’ ורגוע, ולאו דוקא שאכן יצליח לעשות מעשי חסד נפלאים.

כך שכבר בתחילת יישום ההחלטה הטובה והשינוי בפועל – נחלשים ואף נעלמים לגמרי התחושות והדמיונות של אותה שלמות וטוב. בתת-מודע אומר האדם לעצמו “הנה, אני מנסה להשכים קום ואין תחושת אושר ורוגע וטוב”, וממילא נעלם גם הדחף לבצע בפועל את השינוי. קל וחומר לאחר שכבר התאמץ והכריח את עצמו להקיץ משנתו כמה ימים בשעה המוקדמת, ועדיין אין הוא חש בהתגשמות אותה הרגשה נפלאה שציפה לה, או שאינו רואה את סדר יומו מסתדר ומתאזן.

על כך אומר התניא – לא זו הדרך להשתפר, להשתנות ולקבל החלטות טובות. כאשר הרצון להשתנות מתבסס כולו סביב האשליה של הטוב והשלמות בהגשמת האידיאל – לרוב לא יהיה לכך קיום. על האדם לדעת ולהפנים היטב שרחוק הוא מאד מהגעה אל אותו יעד נכסף, ויתכן שאף לא יגיע אליו לעולם. אך יחד עם זאת אין הדבר עומד כלל בסתירה לכך שהוא שואף לכך בכל מאודו, ועושה כל מאמץ להגיע אליו.

כשהיעד כה חשוב – החתירה אליו היא מטרה נכספת בפני עצמה

כאשר חש האדם באותו רגש התעוררות ורצון עז לשינוי ושיפור הנהגותיו, עליו לשכנע את עצמו שאידיאל זה שאליו הוא שואף הוא כל-כך חיובי ונפלא, שרצוי ו’שוה’ להתאמץ ולחתור אליו בכל כוחו, אף שלעולם לא ישיג את השלמות והטוב שבהגשמתו המלאה.

בדיוק כמו אותו בינוני, השואף בכל מאודו להיות “צדיק”, להגיע למצב של אהבה מוחלטת לרוחניות ומיאוס בחומריות והנאות העולם, לכיוון מטרה זו הוא חותר במאמץ אדיר ובמאבק סיזיפי תמידי. אך זאת, לא על בסיס תחושה ש”הנה אשיג את האידיאל והכל יהיה טוב, קל ושלם”; להיפך, הוא יודע היטב שככל הנראה אידיאל זה לעולם לא יתגשם. לכן ההרגשה המאכזבת של “הנה, עבדתי כל כך קשה, ניסיתי וניסיתי, ועדיין אני כה רחוק מהטוב והשלם של דרגת הצדיק” – לא תציק לו כלל, שהרי ברור לו שלא לשם השגת הרגשת הטוב והשלם הוא עבד והתייגע.

אם לחזור לדוגמא מההחלטה להשכים קום, הרי שגם יישום החלטה זו בעקביות יצליח רק כאשר האדם יפנים היטב, שאין הוא הולך להצליח בטווח הקרוב להיות אדם שסדר יומו תמיד מושלם ומסודר למופת, ואין בו עייפות, תקלות, לחצים ובעיות. אלא עליו לשכנע את עצמו ש”אידיאל זה של סדר יום נכון, בריא ומסודר, שיש בו פנאי לדברים החשובים יותר בחיים, הוא אידיאל כה חשוב ונפלא בעיניי, שמידי יום אתאמץ שוב לקום שעתיים קודם ולעשות כל שביכולתי כדי שסדר יומי יהיה, ולו במעט, נכון ומסודר יותר, קרוב יותר ככל האפשר לאותו אידיאל רצוי. יתכן שיהיו לי כשלונות רבים, יתכן שלמרות השעתיים הנוספות אהיה אפילו לחוץ יותר – ובכל זאת, האידיאל כה חשוב בעיניי שברצוני להתאמץ ולהתייגע, כדי לנסות להתקרב אליו ככל היותר”.

לדעת ליהנות מהדרך

אלא שקוטביות זו של שתי הדרישות – מחד לשאוף לדרגת הצדיק, להצלחה המושלמת, ולאידך ההפנמה שהמאמץ לא נעשה רק לשם השגת המטרה שבדרגה זו, שככל הנראה לא תושג לעולם; עדיין מעוררת תמיהה ושאלה:

האמנם ניתן ליצור דחף שכזה למאמץ לשינוי, שימשיך ללוות באופן תמידי את האדם ולדרבן אותו ליישם את החלטותיו ורצונותיו, אל מול כל קושי והרגל טבעי, ללא הדמיה של תחושת הטוב המצופה בסוף הדרך? כאמור, בדרך כלל הדחף לעבוד ולהתאמץ הוא כאשר האדם מצליח לתאר לעצמו ולחוש בדמיונו את אותה אשלייה של טוב ושלמות. מה יגרום לו להמשיך ולהתאמץ לאחר שהפנים שלא יזכה ליהנות באופן מושלם מפירות המאמץ? האמנם די בעצם ההבנה בשכלו בחשיבותו של האידיאל כדי להתגבר על הקשיים ולהמשיך ביישום השינוי?

נראה, כי כדי לענות על שאלה זו ממשיך בעל התניא בפרק כ”ז, ומביא את משל שני סוגי המטעמים: “וכמו שבמטעמים גשמיים דרך-משל יש שני מיני מעדנים אחד ממאכלים ערבים ומתוקים. והשני מדברים חריפים או חמוצים רק שהם מתובלים ומתוקנים היטב עד שנעשו מעדנים להשיב הנפש”. במשל זה מבאר בעל התניא את ביאורו הארוך בפרק זה ובפרקים נוספים על תפקידו של הבינוני:

אכן, יש את הטוב והמושלם, ה”מאכל הערב ומתוק”, שהוא עבודת הצדיק – עונג אמיתי בעבודת ה’, שבה רק עולים ומתעלים תדיר, ללא נפילות ומאבקים מול הרע, לשם היא השאיפה ולכיוון זה נחתור. אך יש סוג נוסף של “הנאה” רוחנית, של תחושה טובה שעל האדם לדעת לשמוח בה ובמידה מסוימת ליהנות ממנה, והיא – עצם המאבק. הידיעה שבחוויה זו עצמה של קושי ואתגר עצמו, בה עצמה ממלא האדם את תפקידו ובכך הוא מתעלה, עושה את רצון ה’ ומתקרב לה’. גם אם לא יחוש שהרע שבתוכו נחלש או שתאוותיו פוחתות – ידיעה זו גם היא תחושת טוב וסוג של השגת “שלמות”, שצריכה ללוות אותו ולדחוף אותו. אמנם זהו סוג אחר של “הנאה ממאכל”, יש בו חמיצות וחריפות, מאבק וקושי, אבל גם זו היא “הנאה” של מאכל ערב ומשיב נפש.

משל נוסף: אדם מטפס כדי לכבוש את פסגת האוורסט, במזג אויר גרוע וברוחות זועפות, ללא אמצעים ואביזרים המסייעים לטיפוס. כמעט ברור לו בשלב כלשהו שלמרות המאמץ הרב, כבר לעולם לא יצליח להגיע לפסגה, ספק אם יתקרב אליה כלל. מלמד אותו בעל התניא – המשך לחתור אל היעד בכל כוחך, אך עליך לזכור ולדעת “ליהנות מהדרך”, להעריך כל צעד שהתקדמת, למצוא את ההנאה מההרפתקה עצמה, מהמאמץ ומהנצחונות הקטנים על הקשיים הגדולים שבדרך. רק אם תדע ליהנות גם מהחריף והחמוץ, תוכל להמשיך להתקדם בלי לסגת לאחור.

זוהי אפוא גישתו של התניא להצלחה ביישום החלטות לשיפור הנהגת האדם: שאף וחתור תמיד אל היעד המושלם, אך הסבר לעצמך שאינך חותר לשם הטוב הצפוי בהגעה אל היעד, אלא מתוך הכרה בחשיבותה של עצם החתירה לאידיאל זה, זאת, מתוך הערכה ו”הנאה” רוחנית מכל התקדמות קטנה ומכל התגברות נוספת במאבק התמידי אל היעד הבלתי-אפשרי.