אדם פנימי ורגוע
Essays 2019 / Stress
אחת ההתמודדויות הקשות ביותר של דורינו, היא הטירדה העצומה בה שרויים בני האדם. הההתקדמות המדעית והטכנולוגית אשר היתה אמורה לכאורה להקל מעלינו את החיים ולעשותם פשוטים יותר, גרמה למרוץ החיים להיות יותר מלחיץ ואינסטנסיבי. התאורה החשמלית גורמת לנו להיות ערים עד לשעות מאוחרות אותם לא שיערו אבותינו, והזמינות המיידית לתקשורת, מעמידה אותנו במצב זמין רוב היממה ולעיתים כולה. המטלות היום יומיות לא פחתו עם השכלולים אלא רבו עוד יותר.
גם אדם חרדי המנהל סדר יום סביב התורה והמצוות יכול למצוא את עצמו בשרשרת של לחץ. הוא קם ואז חושב שצריך להספיק להתפלל. בשעת התפילה הוא בלחץ כיוון שלאחר התפילה הוא צריך לשלוח את הילדים לבית הספר, וללכת למכולת. כאשר הוא הוא במכולת הוא חושב שהוא צריך להספיק להגיע בזמן למקום עבודתו או ל”כולל” בו הוא לומד תורה במשך היום. בעבודה או בכולל הוא עלול לחשוב על זמן הסיום, וכאשר הוא מסיים את עבודתו הוא ממהר להספיק תפילות מנחה וערבית בבית הכנסת, ובשעת התפילה הוא חושב איך יספיק הערב להגיע לחתונה של ידיד שהוא חייב להגיע אליו להשתתף בשמחה, ובחתונה הוא חושב מתי יספיק להגיע הביתה כמה שיותר מוקדם…
בקיצור, האדם המודרני חי בלחץ תמידי הרבה יותר פי כמה ממה שחיו בעבר. סדנאות לניהול זמן ואימון אישי צצות להם כפטריות אחר הגשם, ותרופות להרגעה נמכרות בממתקים, וכמעט כל אחד שאול את עצמו, איך יוצאים מזה?
תורתינו – תורת חיים, ובה נמצא פתרון לכם שאלה, שהרי איסתכל הקוב”ה באורייתא וברא עלמא (ה’ היסתכל בתורה וברא את העולם) (ספר הזוהר חלק ב’ דף קס”א – קס”ב). ואם התורה היא הספר בו נברא העולם, ודאי שבה גם נמצא הפתרון.
בספר “תורת שלום” לכ”ק אדמו”ר הרש”ב (האדמו”ר רבי שלום בער מליובאוויטש, מנהיגה החמישי של חסידות חב”ד) נ”ע, התוועדות י”ט כסליו תרס”ד, מובא שהבחורים שנכחו בהתוועדות, שרו ניגון והתלבטו אם להמשיך, וכאשר הורה הרבי הרש”ב להמשיך לשיר, שרו, אך באופן מצומצם.
הרבי הרש”ב פנה לבנו (הרבי הריי”ץ – האדמו”ר רבי יוסף יצחק מנהיגה השישי של חסידות חב”ד) ואמר לו: הם שרים ב”קבלת עול”. משום מה הם שרים היום בקבלת עול מוזרה, כאילו באילוץ; מתכוונים לענין אחר, כאילו מצפים כבר לעבור לדבר אחר ולא למה שעושים עתה.
ברם לאמיתו של דבר לא זו הדרך: במקום ובענין שאדם עוסק – עליו להיות שם, וכשיעבור לאחר מכן לענין אחר – אז להיות שם, אך כל עוד הוא עוסק בענין מסויים – אל לו לחשוב על הענין הבא. התנהגות כזאת מוכיחה את האמת שבדבר. הקשר וההזדהות עם תוכן הדבר שבו אדם עוסק, מבטאים יחס של אמת לענין, מבלי לצפות לבריחה ממנו. מובן שכאשר מגיעים לעניין האחר – יש להימצא אך ורק בענין ההוא. אין איפה מקום לחפזון.
[ ר’ מיכאל [1]הגיב: הם אכן מעוניינים בענין אחר[2] והשירה מהווה לדידם מעין הקדמה. אמר הרבי:]
למרות זאת – זו לא הדרך. גם הקדמה – אם יש בה צורך – חייבת להיות אמיתית. לא יתכן לעסוק בענין ולחשוב מתי להפטר ממנו. התייחסות כזאת נוגדת את האמת, וכאילו העיסוק הנוכחי הוא רק למראית עין. מובן שאם המקום והענין שבו נמצאים אינו ראוי יש לדחות זאת בלי הונאה עצמית, אבל בענין שהוא הקדמה – גם אם אינו אלא הקדמה – יש להימצא במלוא ההתייחסות, התייחסות של אמת, ורק אז יבוא העניין הבא. התנאי הוא: אמת. כלל גדול הוא שגם הרוצה להגיע לדרגה נעלית יותר מזו שהוא נמצא בה או לתיקון רוחני – הוא יצליח בכך רק על ידי האמת, ולא על ידי ענין שהוא עוסק בו שלא האמת. הכרחי שהבחורים ידעו זאת.
ובהמשך ההתוועדות (שם אות ג’) חזר על הדברים ואמר: הרי אמרנו שאין להיחפז ולצאת ממצב רוחני מסויים כדי להגיע ליעד החוב יותר בעיניו. התנהגות זאת מוכיחה, כאמור, חוסר אמת… ההתבוננות במילים של התפילה עצמן – מהווה הכנה מתאימה לעבודה הנפשית הפנימית של תיקון המידות (עד כאן מהספר ‘תורת שלום’ ).
הרבי מליובאוויטש מביא בשיחת פרשת פנחס, שנת תנש”א, את דברי אדמו”ר הרש”ב, (שנאמרו בהתוועדות י”ט כסליו תרס”ב): וכידוע הפתגם מהרבי (הרש”ב) נ”ע, (נמסר ע”י בנו יחידו ממלא מקומו, כ”ק מו”ח נשיא דורנו) שפנימי, מה שהוא עושה, הוא מונח בזה לגמרי. עכ”ל.
תוכן דברי הרש”ב הם, שאדם פנימי, בכל מעשה שהוא עושה, הוא נמצא שם לגמרי, ואינו מוטרד ומופרע ממטלות נוספות אותם עליו לבצע לאחר מכן. וזה מראה על אמת. כי מעשה אמיתי הוא אתו מעשה עלינו לעשות כעת, ומה לנו לחשוב על מעשים אחרים באותה שעה.
זאת אומרת שיהודי פנימי, מונח לחלוטין באותו מעשה (טוב כמובן) שהוא עושה כעת, ואינו טרוד בשעת מעשה בדבר הבא אותו עליו לעשות. זה מראה על אמת בעשיה, ועל פנימיות.
יש לציין את דברי הרבי אודות מידת השמחה (איגרת הרבי מתאריך ט”ו סיון, תשט”ז, הובא בספר ‘אוצר איגרות קודש’ עמ’ 196): בהתבונן פסק דין הרמב”ם סוף הלכות לולב אודות ענין השמחה בעבודת ה’, ובצירוף הוראה זו לפסק דין הרמב”ם טור ושו”ע סימן רל”א, אשר עבודת ה’ היא בכל דרכיך, היינו כל משך העשרים וארבע שעות של היום, שמזה מובן הכרח השמחה בכל משך זמן זה”.
כלומר, שאם פסק הרמב”ם שעבודת השם צריכה להיות שמחה, ופסק גם כן הרמב”ם והטור והשולחן ערוך, שיהודי שעושה את מעשיו הגשמיים לשם שמים הוא עובד את השם בכך, אם כן עבודת השם היא 24 שעות ביממה, וממילא צריכים גםלהיות בשמחה 24 שעות ביממה!
ונוכל ללמוד לענייננו, שאם יהודי שעושה את מעשיו, גם הגשמיים, לשם שמים, וזה כולל גם את עסקיו שבהם עוסק כדי לקיים את רצון ה’, הוא עובד את ה’ בכל המעת לעת של כל שעות היום וגם במעשים אלו, הגשמיים. אם כן כשם שעליו לעשותם בשמחה כמבואר, שהרי גם הם עבודת ה’, כך גם אל לו להילחץ בשעת מעשה, ממטלות נוספות המוטלות עליו. כל מעשה טוב, גם גשמי הנעשה לשם שמים, צריך להיות במלא הריכוז, וזוהי התרופה לבעיית הלחץ התמידי השורר היום. מעשה אמיתי, נעשה במלא הרוגע והריכוז, ויהודי שמתנהג כך, הוא פנימי ואמיתי.
על פעם אחרת בה דיבר הרבי בשיחתו על נושא זה, סיפר המשפיע הגה”ח ר’ זלמן גופין, (הובא בספר ‘אור וחיות’ עמ’ 73), היה זה בהתוועדות יוד שבט שנת תש”ל – עשרים שנה להסתלקות הרבי הריי”צ נ”ע ולהתחלת הנשיאות של הרבי. לרגל מאורע היסטורי זה בליובאוויטש, הגיעו אורחים רבים מהארץ, למרות שבימים ההם היה זה מאמץ והוצאה מרובה ביותר, ביום בו היו אמורים לחזור ארצה, הודיע לפתע מזכירו של הרבי, ר’ לייבל גרונר, כי הרבי יקיים אחה”צ התוועדות צאתכם לשלום לכבוד האורחים. הטיסה היתה אמורה לצאת בשעה 8:00 בערב, האורחים הביאו עימם את המזודות והתיקים ל-770 כדי שיוכלו לצאת ישר מההתוועדות לשדה התעופה. הרבי התוועד כדרכו ברוגע ובמתינות, אמר שיחה, ניגנו ניגון ,עוד שיחה ועוד שיחה, ואילו האורחים הישראלים היו ממש ‘על קוצים’ והביטו תכופות על השעון.
הרבי, הרגיש בלחץ של האורחים, והחל לספר שבהזדמנות מסויימת נכנס לחדרו של חמיו, הרבי הריי”צ, ביום שהיה אמור לצאת לנסיעה חשובה ורבת סיכונים, וראה אתו נינוח ומעיין בספר.
אמר הרבי: “שאלתי את מו”ח, איך יתכן עד כדי כך לא להיות מוטרד כעת לפני נסיעה כזאת?”, והרבי הריי”צ ענה: “ידוע שהרשב”א היה אדם עסוק מאד. היו לו שיעורים רבים בנושאים שונים; כמו כן הוא ענה תשובות לכל קצווי תבל על שאלות בכל התחומים, בנגלה, בנסתר וגם בחקירה; מלבד זאת הוא גם היה רופא; ולצד כל עיסוקיו הרבים, היתה לו גם חצי שעה ביום שהוקדשה לטיול באוויר הצח. במחצית השעה הזו הוא לא חשב על עיסוקיו השונים, כי אם כן לא תהיה כל תועלת בטיול, שהרי הוא שוב מוטרד. זמן זה היה מוקדש למנוחת הנפש, לכן הוא היה רגוע לגמרי באותו זמן. ונשאלת השאלה איך הצליח הרשב”א לעשות זאת לאור טרדותיו העצומות? ההסבר הוא, משום שהייתה לו ‘הצלחה בזמן’. כל דבר שעשה, הוא היה מונח כל כולו באותו עניין, ובשעת מעשה הוא לא חשב כלל על העיסוק הבא. באופן כזה יש ‘הצלחה בזמן’. אבל אם כל הזמן חושבים על הדבר הבא, לא יכולה להיות ‘הצלחה בזמן'”.
כאן המשיך הרבי ואמר: “כפי המבואר ב’שער היחוד והאמונה’ (בתניא), שדבר ה’ מחדש בכל רגע ורגע את הבריאה מאין ליש, אם כן, ברגע זה המטוס שבו אתם אמורים לטוס עדיין לא נברא ואפילו לא שדה התעופה… כעת אתם כאן בהתוועדות; כאשר יגיע הזמן לכך, אזי תצטרכו לנסוע. אבל כעת עדיין לא הגיע הזמן לחשוב על כך”. (עיין באריכות בספר ‘תורת מנחם – התוועדויות’ שיחת כ”ף שבט תש”ל)
עד כאן מהתוועדות הרבי.
ניתן לסכם את הניתן ללמוד מהדברים.
- יהודי “פנימי” זאת אומרת אחד שלא עושה כל דבר רק בצורה חיצונית ללא מחשבה וללא כוננה, אלא שחושב לפני כל מעשה מה הוא הולך לעשות ולמה והאם זה רצון ה’, וכמו כן ה”פנימי” הוא אחד שבל מעשה משקיע גם בחלק המחשבה שבדבר ובכוונה שלו, אחד כזה בכל מעשה שיעשה יהיה שם כל כולו, מבלי להביט על הדבר הבא אותו עליו לעשות.
- התבוננות בכך שה’ מהווה את כל הבריאה מאין (מכלום) ליש ולדבר ממשי, בכל רגע ורגע, נותנת לנו אפשרות להימנע ממחשבה וטירדה על הדברים הבאים אותם עלינו לעשות, כי הם עדיין בעצם לא קיימים, וכך נוכל להיות שקועים במעשה העכשווי שלנו.
- בחיי היום יום נוכל להחליט, שבכל מעשה אותו אנחנו עושים, בין קיום תורה ומצוות, בין עבודות בבית, בישול נקיון כביסה וכדומה ובין במקום עבודתינו (שכפי שהתבאר הם גם חלק מעבודת השם), נעשה כל דבר בשיא הרוגע והריכוז, נתמקד בו ואך ורק בו, ולא נפריע לעצמינו אפילו במחשבה אודות המטלות האות בסדר היום, כאילו מבחינתינו הם אינם קיימות.
תובנות אלו יגרמו ללימוד התורה שלנו ולעבודת הפילה להיות אייכותיים וטובים יותר, לעבודות הבית להיתנהל בצורה מסודרת ורגועה יותר, לעבודה שלנו בבמקום עבודתינו להיות פוריה יותר ולהיות בכלל אנשים רגועים שלווים ושמחים.
[1] בלינער.
[2] הכוונה כנראה לדברים שישמיע כ”ק אדמו”ר נ”ע. – הערת המתרגם.