בעיית עודף שעות הפנאי ופתרונה לאור תורת החסידות
Essays 2019 / Personal Growth
הגדרת הבעיה והשלכותיה
החיים בעידן העולם המודרני טומנים בחובם יתרונות רבים לאדם. אבל יחד עם זאת, ישנם אלמנטים שונים בהם פיתוח המדע פגע קשות בבריאות החברה האנושית.
צמצומן של שעות העבודה השבועיות בחברה המודרנית, הפכו את הפנאי לחלק ניכר מזמנו ומחייו של האדם. ככל שהמדע והטכנולוגיה משכללים את אמצעי הייצור, האדם הולך ומשתחרר מעול הפרנסה. שבוע העבודה בן שישה ימים קוצץ לחמישה ואף לארבעה ימים בלבד, זאת לצד ירידה חדה גם במספר שעות העבודה היומיות[1].
שמא תאמרו, היכן הבעיה כאן?! ובכן מסתבר כי האדם זקוק לאתגרים! ואם צורכי הקיום האנושי, או חוקי המוסר אינם מציבים אותם בפניו, ימציא לו האדם אתגרים חדשים מעצמו בכדי למלא שעות חסרות אלו. שעות הפנאי הרבות הביאו את האדם לחפש דרכים, שיטות ודפוסי התנהגות לניצולן של זמנים אלו. סביב לשעות אלו הולכת ונבנית מערכת שלמה של סוכני חברות ופנאי, המציעות לאדם כיצד למלא או יותר נכון “לבלות” את הזמן היקר שברשותו. צפייה בטלוויזיה, הנאה מתיאטרון, מוסיקה ואומנות, כל אלו ועוד מנסים למלא את החלל שנוצר לאדם בזמן.
אך כאן בדיוק מתחילה הבעיה. למרבה הצער, ההשתתפות הפסיבית של האדם בפעילויות אלו, גורמת לניוון הכוחות והחושים שלו, יכולות היצירה נחסמות, והן מביאות את האדם לשעמום ולחוסר יציבות נפשית. במשך הזמן, אף גובר הקושי להתנער מן האדישות ולחוש התלהבות מדבר כלשהו. מאידך לא ניתן לפטור זאת באמירה כי זו “בעיה קלה” של אנשים “בודדים מן החברה”, מילוי שעות הפנאי הופך לבעיה עולמית גלובאלית רצינית ביותר, ותגובותיהם של הסובלים מתופעה זו מגוונות למדי; ישנם המתמכרים לצפייה בטלוויזיה, אחרים שוקעים בדיכאון או סובלים מהפרעות נפשיות אחרות, ויש שאפילו מידרדרים לצריכת סמים, או התנהגות אנטי חברתית אחרת – כמו תנועת ה”הִיפּׅים”, או אירגוני טרור בעלי אוריינטציה חברתית הצומחות על בסיס מציאות זו.
“הזמן” – רצף של דקות, שעות וימים, או שמא יותר מכך
גם במקרה זה, ידה המכוונת של תורת החסידות מוצאת פתרון לבעיה. סוגית ניצול הזמן נידון בה בהרחבה, ואף ניתנים לאדם כלים מעשיים לפתרון בעיה זו. אך ראשית, יש לברר, האם יש תוכן שונה בין נקודת זמן אחת לחבירתה? או שמא אין שום הבדל בין הרגע הקודם, הרגע הנוכחי והרגע הבא, הכל הוא סתם ‘רצף של זמן’ אחד ארוך, אשר נע ללא הפסקה, באופן שרגע רודף רגע, שעה רודפת שעה, ויום רודף יום וחוזר חלילה.
התשובה שנותנת לכך החסידות למרבה הפלא היא – שהדבר תלוי לגמרי באדם![2] אם האדם לא מכניס שום “תוכן” משמעותי בשעות ובימי חייו, הרי שהזמן אצלו הוא סתם רצף של שניות ודקות זה אחר זה, ללא כל הבדל בין רגע אחד למשנהו. 24 השעות של היום הם כמו 24 השעות של אתמול ו-24 השעות של מחר. אך אם האדם משכיל ליצור שינויים ברצועת הזמן, וליצוק תוכן ומשמעות שונה בין יום אחד למשנהו, הרי שיש הבדלים בין 24 שעות אלו ל-24 שעות אחרות, יש כיוון לאדם, יש מטרה בחיים, האדם כבר לא “זורם” ללא משמעות, אלא “מתקדם” מיום ליום.
באופן זה מסבירה החסידות את הציווי הראשון בתורה – לקדש חודשים ולעבר שנים, ככתוב: “החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחדשי השנה”[3]. בחירתה של התורה לפתוח דווקא במצווה זו אינה מקרית. החסידות מאירה את משמעות מצוות “קידוש החודש” לאור דברי המדרש על הפסוק הנ”ל: “משבחר הקדוש ברוך הוא בעולמו – קבע בו ראשי חודשים ושנים”[4]. יש לשים לב, הרי רצף הזמן היה קיים וקבוע בעולם מיד עם בריאתו, אבל בנקודת זמן מסוימת הבורא החליט “לבחור בעולמו” כלומר שהעולם לא יהיה סתם בריאה חומרית פיסיקלית – אלא שיהיה בו תוכן ומשמעות רוחנית נעלית, ולכן “קבע בו ראשי חודשים ושנים”, הבורא קבע כי בתוך רצף הזמן הסתמי יהיו ימים “מיוחדים” יותר שאינם ימים “רגילים”, אלא ימים הנחשבים כמו “ראש” ביחס לכל ימי החודש האחרים, או ביחס לכל ימי השנה הרגילים.
נמצא כי “הזמן” מצד עצמו אין בו הבדל בין יחידת זמן כזו או אחרת, זהו זמן של “בריאה”, ללא תוכן ומשמעות לנקודת זמן אחת יותר מחבירתה. אבל כאשר אנו עוסקים בזמן של “בחירה”, אם בוחרים שבתוך רצף הזמן יהיו ימים בעלי תוכן ומשמעות שונה וייחודית להם, אזי יש לקבוע בו “ראשי חודשים, ושנים”. ימים המשמשים כ”ראש” לשאר הימים, כפי שהראש בגוף האדם הוא המנהיג ומושך את שאר האברים אחריו, כך ימים אלו יוצקים תוכן ומשמעות בשאר ימי החודש והשנה[5].
האתגר – ניצול שעות הפנאי לתיקון העולם
כיצד עושים זאת? כיצד הופכים את רצף הזמן הסתמי -בו כל יום נראה כמו היום שלפניו ושלאחריו- לזמן איכותי יותר. התשובה פשוטה למדי: כאשר האדם מנצל את הזמן הפנוי לעיסוק בדברים המביאים תועלת לסביבה, בתכנים של טוב, של צדק ויושר, הרי שימים וזמנים אלו הופכים להיות “ראשי חודשים ושנים”. ‘הזמן’ הוא כבר לא ריצה חסרת משמעות של השעון, אלא זמן שמשפיע ומנהיג אחריו את שאר הימים והזמנים הרגילים[6].
אין המדובר כאן רק באדם אשר לו שעות פנאי רבות במשך היום, אלא בכל אחד ואחת מאתנו. מחקר סטטיסטי שנעשה גילה, כי אדם ממוצע בעולם המערבי מבלה כ-250 שעות בשנה בנסיעה לעבודה או מהעבודה, עמידה בפקקים וכדומה, ועוד כ-200 שעות עמידה בתורים, בבנק במכולת או בבית המרקחת ועוד. אם מכפילים זאת ב-40 שנות קריירה ממוצעות (מגיל 20 עד 60) מגלים כי מדובר ב- 18,000 שעות ללא מעש! כשנותנים על כך את הדעת – הרי זהו בזבוז זמן עצום!
כיום שאמצעי המדיה השתכללו ונעשו זמינים לכל אחד, אפשר לנצל זמן יקר זה ללמידה. קיימים מאות ואלפי קלטות וקבצי שמע שניתן להאזין להם. הבה ונלמד כיצד נהיה אדם/בן זוג/הורה טוב יותר. נסו להתעמק בסדרה שלימה של הרצאות בתחומי הבריאות, בריאות הגוף ובריאות הנפש, תחומי העצמה שונים, אם נרצה להפוך את כל זה למציאות – יש אינספור הזדמנויות לכך.
דרוש שינוי בתפיסה של מושג ה”אושר”
כל זמן שמטרת החיים שלנו תהא “לספק את תאוותינו” בלבד, אין גבול לצריכה של שירותים מיותרים ובילויי פנאי שאינם נחוצים לנו באמת, אותן מציעה לנו התרבות המערבית לרוב. לעומת זאת, אם נרגיל את עצמינו להקדיש חלק משעות הפנאי לחשיבה מה ביכולתנו לתרום ליצירת חברה מתוקנת יותר, הצריכה הפרטית שלנו בדברים שאינם חיוניים תצטמצם. כאשר האדם ממוקד מטרה לבצע תפקיד מסוים, והוא מרגיש שליחות ומטרה בחייו, כמות הצריכה החיונית שלו מוגבלת הרבה יותר. כל זמן שהאדם רואה את עצמו במרכז דרישותיו, אלה לעולם לא יגיעו לסיפוקן. כמאמר החכם מכל אדם “אוהב כסף לא ישבע כסף”[7], ואמרו חכמים “אין אדם מת, וחצי תאוותיו בידו”[8]. על כן, במקום שהאדם יראה את עצמו במרכז שאיפותיו, צריך הוא להרגיל את עצמו להציב לו מטרות בחייו שהן מעבר לעצמו ולשאיפותיו האנוכיות.
לאמר, במקום לחפש את אושרנו בהרחבת התחום הגשמי שלנו המתפשט יותר ויותר, והמתנגש לעיתים במרחבים מתפשטים של אחרים, מלמדת אותנו החסידות כי עלינו לראות את ההתממשות העצמית דוקא בפיתוח הרוחני שלנו, בפיתוח הפוטנציאל הרוחני הטמון בכל אחד מאיתנו, עליו ניתן לעבוד ואותו ניתן לפתח מחוץ לשעות העבודה והשגרה, קרי בשעות הפנאי. כל אדם חייב להיגמל, במידה כזו או אחרת, ממידת האנוכיות הטבועה בו מלידה. חכמי ישראל, ותורת החסידות בפרט גילו לנו זאת לפני מאות שנים, ולא תמיד רצינו לקבל. כעת נכנסנו לעידן, בו העולם עצמו מלמד אותנו ומזכיר לנו – שעצם המשך קיומנו ביקום תלוי בנכונותנו לוותר על מעמדנו המרכזי, ולקבל על עצמינו לדאוג לעולם ולהתחשב במשאבי הטבע ההולכים ומתכלים.
הצעת מתווה מעשי לניצול שעות הפנאי
בשורות הבאות ננסה להתוות דרכי פעולה ועצות מעשיות, כיצד ניצור לו”ז הכולל בתוכו תכנית יעילה וישימה לניצול שעות הפנאי. ראשית יש להדגיש, מוכרחים לפעול על פי תכנית קבועה ומוגדרת מראש! אנשים רבים טועים לחשוב כי עליהם לתכנן רק את הזמן המוקצה לעבודה, ובשאר הזמן הנותר, שעות הפנאי, נמצא כבר מה לעשות. זאת טעות נפוצה, ויש לשרש אותה בבואנו לנצל את שעות הפנאי לתועלת החברה והסביבה. ניהול זמן יעיל ו”ניצול זמן” אין פירושו רק שנספיק הרבה בעבודה, אלא גם שנרגיש בנוח עם החיים שלנו באופן כללי, ועם הדרך בו אנו מעבירים את שעות הפנאי. לפיכך עלינו לתכנן את הזמן שאנו רוצים להקדיש לעבודה, למשפחה, לחברים, לתחביבים, וכן – גם לעשיית טוב וצדק בעולם.
בבואנו לכתוב לו”ז כזה, עלולה להתגנב המחשבה כי אנו לוקחים על עצמינו התחייבויות שנתקשה לעמוד בהן, כי הרי עוד לא סיימנו את חובותינו בעבודה, ולא שלחנו דו”ח לבוס, וכו’, ושמא היה עדיף לנצל את שעות הפנאי לסיים מטלות נוספות או להתקדם בעבודה, ולא סתם לבזבז זמן. עלינו לדעת, כי לא זו בלבד שהעבודה לא תיפגע, אלא שנראה ברכה בעמלינו, ואף יותר מאשר היינו מרוכזים אך ורק בעבודה בלבד. מחקרים רבים מלמדים שככל שעובדים יותר שעות, התפוקה, היעילות ויכולת הריכוז נפגמות. במילים אחרות, חלוקת הזמן בין תחומי החיים לא רק שלא פוגעת בעבודה, אלא שאם היא נעשית בצורה נכונה, היא משפרת את המצב הנפשי ותורמת לריכוז גבוה יותר ויצירתיות.
וכעת למתווה המעשי:
- עשיית חשבון אמיתי – לכמות שעות הפנאי שברשותנו
למעשה, בשלב הראשון עלינו לשבת עם דף ועט (או מול המחשב) ולכתוב את סדר היום שלנו, מהן שעות העבודה, מהן שעות המשפחה, ומהן שעות הפנאי. בהרבה מקרים נגלה שיש ברשותנו שעות פנאי רבות שאפילו לא היינו מודעים להן, והן היו חומקות מאתנו במרוצת החיים ללא שימת לב.
- הצבת יעדים ומטרות
לאחר שגילינו כי ברשותנו X שעות פנאי, עלינו לחשוב היכן ובמה אנו יכולים להועיל לסביבה הקרובה שלנו, לדוגמא: בתחום הרווחה (לנזקקים מן הסביבה), בתחום החינוך (פעילות חברתית עם נוער) בתחום איכות הסביבה (שהשכונה תיראה אחרת) וכדומה. על כל אחד לבחור תחום שיותר קרוב לליבו, ובו יש לו מוטיבציה לפעול ולשנות מציאות.
- תכנון ארוך טווח
לאחר שהגדרנו לעצמינו נושא הקרוב לליבנו בו היינו רוצים לפעול, ואנו יודעים גם מה הזמן העומד לרשותנו, עלינו לתכנן משימות לטווח ארוך (בהתאם לזמן העומד לרשותנו), אותם נשלים בתקופה קצובה. תכנון ארוך טווח יוצר מסגרת לכל פעולה יומיומית. לא מוכרחים להיות נוקשים – אפשר ‘לזרום’ בדרך להשגת היעד, אבל אם לא נסמן יעדים, לא תהיה לנו אינדיקציה לגבי מצב ההתקדמות שלנו.
- התחלת הפעילות – שיתוף חברים
השלב הבא כמובן, הוא להתחיל לפעול ולחתור לעבר היעד. כל התקדמות ולו קטנה ביותר חשובה, ומה טוב לשתף גם אחרים (משפחה/חברים) במטרות שלנו. נופתע לגלות באיזו קלות אנשים מתגייסים לסייע לנו במימוש החזון שלנו, ליצירת חברה צודקת ומתוקנת יותר.
סוף דבר, אם נפנים שכל רגע בחיינו דורש ניצול מרבי, ואין הוא רק “המתנה” לרגע שאחריו או “מנוחה” מהרגע שהיה לפניו, נגדיל את זמן האיכות שלנו ונשפר את חיינו. נסו ותיווכחו שבאופן האמור החיים שלכם נעשים איכותיים יותר ומלאים יותר, וגם שעות העבודה נעשות איכותיות ופרודוקטיביות יותר. אדם העוסק בתיקון החברה/העולם והולך ופועל בעולם בתחושת שליחות מתמדת, לא במהרה יפול לשעמום ולהרגשת חוסר משמעות בחייו. השילוב בין התיקון האישי לבין הבאת העולם לידי שלמותו, הן המתכון המנצח לחיים מאושרים[9].
אין דבר העומד בפני הרצון!
עלינו רק לרצות ולחתור לעבר המטרה. השאר יתרחש מאליו.
נזכור תמיד, השפעתו של מעשה טוב אינה מוגבלת למתחולל בין ארבע קירות ביתנו, או סביבתנו הקרובה בלבד, אלא לעיתים בהשפעה מצטברת משפיעים המעשים על העולם כולו.
בהצלחה
[1] חוקרים בארה”ב מעידים, כי קיצור שעות העבודה בעקבות המהפכה התעשייתית, הגיע לכדי יותר מ-50% מאמצע המאה ה-19 עד לאמצע המאה ה-20. ובמספרים מוחלטים, מ-66 שעות שבועיות, ל-35 שעות עבודה בלבד (Kaplan, M. 1960. Leisure in America, J. Wiley & sons, N,Y..).
[2] תורת מנחם כרך לח, עמ’ 354 (אות ב’).
[3] שמות יב, ב.
[4] שמות רבה, טו, יא.
[5] ע”פ שיחת ב’ שבט תשכ”ד, תורת מנחם חלק לח עמ’ 355.
[6] תורת מנחם שם.
[7] קהלת ה, ט.
[8] קהלת רבה, א.
[9] ליקוטי שיחות, כרך ג עמ’ 773.