קשה זה הקל החדש
Essays 2019 / Finalists
מבוא
אם נתבונן בראשיתה של כל המצאה, בבסיס של ‘סטארט-אפים’ או חברות הייטק מצליחות נגלה שתמצית החזון וההצלחה היא להקל, לפנק ולשפר את חייו של הלקוח: שיתאמץ פחות וישיג את מבוקשו מהר יותר.
נראה ששתי המאווים הללו מסכמים את תכלית החיים של בני דור המילניום. מה שרוצים, כאן ועכשיו.
האם זה בעייתי? האם את או אתה, קוראי המאמר, לא שואפים בסתר לבכם לחיים נוחים יותר?
אם אתה יכול להגיע לאותן התוצאות, בפחות מאמץ או זמן- מדוע שתבחר אחרת?
המחשבה על אנשים שעובדים קשה כדי להשיג את התוצאות שמשיגים אחרים בקלות ממלאה אותנו בתחושת אי צדק ורחמים.
בהקשר הכלכלי ייתכן שאנחנו באמת צועדים לקראת עידן של רווחה בו השאיפה לנוחות אינה חסרון.
אך מעבר לקניינים גשמיים:
גידול ילדים או זוגיות, מערכות יחסים לטווח ארוך שנבנות על השקעה לאורך זמן – הם דברים ששום מכונה לא מייצרת. בני דור הZ וY מתקשים בהשקעה מתמשכת וזו אחת הסיבות המרכזיות לכך שפירוק התא המשפחתי הפך לכמעט-עובדה-מוגמרת באוכלוסיות רחבות, ומדינות מערביות מודרניות סובלות מאחוז ילודה שהולך ויורד כבר עשורים.
במובן הזה השאיפה לנוחות והשאיפה לאושר מתנגשות, ולא רק במובן הזה. ישנן שאיפות אנושיות טבעיות נוספות שנדרסות תחת הקלות שמאפשרת המודרניזציה.
ניקח דוגמא מתחום החינוך: השאיפה לצבור ידע – מתמסמסת ע”י הנוחות והנגישות של המידע באינטרנט. הכול מצוי וזמין- תמיד. לשם מה להתאמץ וללמוד? זו הסיבה לכך שמערכת החינוך עברה טלטלה ממשית בדור האחרון ושינתה את יעדיה ואת דרכי ההוראה שלה מן הקצה אל הקצה. יצירת מוטיבציה ללמידה הפכה לאתגר משמעותי. נראה שככל שהעולם הפך מעניין, האנשים נעשים משועממים יותר.
הבעיות הללו הם סדקים רציניים מאוד באידיאולוגיית ה’קל, נוח וכיף’ של המאה ה21.
הפינוק הזה, מסתבר, עולה לנו ביוקר ולא עולה בקנה אחד עם מבנה הנפש האנושית.
התרגלנו לכך שטעם החידוש פג מהר מאוד ומיד כשהוא נגמר שואלים מה הלאה.
דמיינ/י את עצמך לא מפסיק/ה להתרגש ולהתמלא תחושת הנאה מהדברים הפשוטים והיומיומיים, כל פעם מחדש ובאופן אחר.
כיצד ייראה היום בו תגלה/י בתוך עצמך מוטיבציה פנימית-אמתית, הולכת וגדלה להתקדמות וללמידה?
אנו מתוסכלים מתהליכים ארוכים, מתעייפים כ’שלא הולך לנו’. חשוב/י על הרגע בו תעריך/י את העובדה שלא הולך לך בקלות, כיצד יראו חייך ביום בו תחפש/י להתאמץ יותר ויותר? היום בו תהנה/י מהמאמץ – ולא בגלל התוצאות…
החידוש
זה יכול לקרות. השיטה מבוססת על עקרון יסודי אחד ומוסברת על פי תורת החסידות, במאמר ננסה לגעת בנקודות המרכזיות הנדרשות להבנת עיקרון זה ונראה כיצד ניתן לאהוב עבודה קשה ולהתענג על דברים שוב ושוב ושוב, לאורך זמן.
“השגתי את זה בחצי מחיר” / “לקח לי רק שעה ללמוד למבחן הזה”. הם משפטים שנחמד לומר. אנו מתייחסים בהם למאמץ כאמצעי להשגת מטרה מסוימת. ואז- ככל שהמאמץ קטן יותר והמטרה גדולה יותר… תחושתנו תהיה יותר טובה. הרכישה או הלימוד לא מהווים עבורנו מטרה שוות ערך לכשעצמה, אלא אמצעי. ממילא אנו שואפים להשקיע בהם מאמץ מינימלי.
התייחסות זו אל היגיעה שלנו משקפת את העונש שניתן לאדם הראשון לאחר חטא עץ הדעת “בזעת אפיך תאכל לחם”[1] או לאשתו חווה “בעצב תלדי בנים1“.
לפי פסוקים אלו, אפילו הבורא מתייחס לעבודה ומאמץ כעונש. זה הרושם שנוצר בהתבוננות על חצי התמונה[2].
למעשה, עוד בטרם חטא האדם נדרש הוא לעשות מלאכה. רק כמה פסוקים לפני טמונה מטרת הבריאה: “לעבדה ולשמרה”[3]. מסתבר כי יש ערך לעבודה גם במציאות אידיאלית, כפי שהיה בגן עדן טרום חטא עץ הדעת[4].
מדוע יש להמשיך ולעבוד במקום מושלם?[5]
על-פי חז”ל לא זו בלבד שאין בעבודה משום עונש, אלא אדרבה יש בה משום הליכה בדרכי הבורא. שכן כשם שה’ עשה מלאכה, בבוראו את העולם, כך ראוי גם האדם לעסוק במלאכה ו”לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו”[6] ובכך להיות שותף במעשה הבריאה. “אמר לו לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה”.[7]
גישה זו, המעמידה את האדם כשותף למלאכת הבריאה ולא כשואף לתיקון עצמו בלבד[8], אומצה ופותחה על ידי החסידות כיסוד[9] עבודת ה’ ומתבטאת למשל ביחסה למושג מצוות.
עד התגלות תורת החסידות, נראה היה שהמצוות הן דרכו של האדם להתקדש או לקבל שכר.
אך החסידות חידשה ש”מצווה” היא לשון צוותא וחיבור, היהודי נהיה ‘שותף’ יותר במלאכת הבריאה ו’צוות’ יותר עם הבורא[10]. הוא משלים את מלאכתו[11].
זהו עקרון השותפות, ומימושו מעמיד את היהודי בעמדת השפעה והענקה לעולם ולבורא[12] ומוציא אותו מהמקום מסיר האחריות וחסר האונים[13]. לא רק אני ‘צריך’ את הבורא, אלא אף הוא ‘צריך’ אותי.
בשותפות כמו בשותפות, ישנה הדדיות ורווחיות של כל אחד מהשותפים. אחרת מדובר במעשה חסד של הצד החזק. העבודה נדרשת כיוון שאנחנו שותפים שווי ערך! [14]
הסיבה
ננסה להבין מדוע נברא העולם כך[15], שהיהודי הוא חלק מהותי בתיקונו, מהי סיבת עקרון השותפות.
על פי רעיון פסיכולוגי פשוט:
אדם שמגיע למעמד גבוה, לא בזכות עצמו, לא יחוש גאווה אלא בושה. אנשים מדגישים תמיד שהם פה ‘בזכות עצמם’ ובמקרה שמדובר בפרוטקציה או שוחד למשל, הם ינסו לטשטש את העובדות. הבושה הזו, בהישגים לא לנו מוטבעת בדנ”א האנושי.
תופעה זו נקראת בגמרא “נהמא דכיסופא”[16], לחם בושה. הישג שלא מעניק לאדם עונג אמתי, כי הוא אינו שלו[17].
לו היינו משיגים את כל השיגנו הרוחניים ואת כל קניינו החשובים באמת רק בזכות מתת ידו של הבורא, ללא כל מאמץ מצדנו, לעולם לא היינו זוכים לסיפוק אמתי[18].
מסתבר אם כן, שהקושי להשיג דברים וההכרח להשקיע עבורם, אינו חסרון אלא מתנה.
דברים יכולים להיות נפלאים, אבל לא נחוש שהם ‘שלנו’ והם לא יסבו לנו עונג, או יסבו עונג זמני בלבד.
מידת הנאתנו מדבר היא כמידת שייכותו אלינו.
הורים לא מחפשים לראות את הילד שרוקד הכי יפה בגן אלא את הילד שלהם.
אישה תשמח יותר בפרח שבעלה קטף עבורה – מזר אנונימי שהביא ‘משלוחן’.
דווקא בגידול ילדים וזוגיות העיקרון הזה בא לידי ביטוי באופן החזק ביותר.[19]
עצם העובדה שהאדם האהוב השקיע עבורך היא זו שמרגשת אותך. כיוון שהוא שלך. וכיוון שהוא השקיע![20]
תופעה מעניינת היא ילדים להורים עשירים שקיבלו כל טוב, אך בועטים בו. כיוון שנתינה זו חסרה השקעה ומאמץ אמתי, היא תחשב בעיני הילדים ככלום. בקשר פנימי ואמתי מידת המאמץ של האדם בצירוף מידת היותו ‘שלך’ היא הקובעת.
נקל לתאר את נחת הרוח של הקב”ה ממאמציו והשקעתו של היהודי ‘שלו’. נחת רוח עליונה זו משתקפת פה למטה ומעניקה לאדם הפועל שמחה, עונג וסיפוק מתמשך[21].
כעת, במקום להתייחס ליגיעה כמשהו של בדיעבד: “כיוון שאין דרך אחרת להגיע לתוצאה, יש להתאמץ”. נאמץ אותה כתפיסת עולם ‘לכתחילאית’. באופן די מפתיע, נחפש להתאמץ יותר ויותר. להיות שותפים ‘שווים’ יותר.
על מנת לסייע ביישום, משובצים לאורך המאמר טיפים מעשיים, נתחיל באלו העוסקים בקשר עם הזולת ובפרט עם הסביבה הקרובה:
טיפ 1: קבע/י לעצמך פרק זמן מדי יום – בו את/ה מכבה את הפלאפון, מתפנה מכל עיסוקייך ומשקיע/ה את עצמך בילדיך ומשפחתך. כך תוכל/י לוודא שהנך אכן מעניק/ה ליקרים לך.[22] האיכות ולא הכמות חשובה (אם כי כדאי לנצל את תכונתו של הזמן, שניתן למדוד אותו).
טיפ 2: החמא/י לאחרים ולעצמך על המאמץ והזמן שהשקיעו בדברים. במקום לומר ‘כמה יפה…’ אמור/י ‘רואים שהשקעת’, במקום לומר ‘את/ה מוכשר/ת!’ אמור/י ‘מרגש שהענקת לי מזמנך ומכוחותיך…’.
טבע האדם שדברים עליהם הוא מחמיא, יתפסו בעיניו כבעלי ערך רב יותר. כך תרגיל את עצמך ואחרים להעריך את המאמץ.[23]
אופן המימוש
עקרון השותפות, וממנו- ערך היגיעה, ‘לכתחילאי’ עד כדי כך שהאופן בו נברא העולם סובב סביבו.
הוא אינו מובן מאליו.
אנו יודעים שהקב”ה ברא הכול, גם אותנו. כיצד אנו יכולים להיות שותפיו? כיצד מעשינו ועבודתנו יהיו שלנו אם קיבלנו ממנו את היכולות, הרצונות, מסגרת החיים?
התשובה לשאלה זו היא שאלה.
שאלה אמונית שנשאלת ללא הרף: ‘למה יש רע בעולם’?[24] מדוע אנו נתקלים בקשיים?
התשובה לשאלת קיום הרוע, כפי שתתבאר כעת היא הבחירה. שמאפשרת את מימוש עקרון השותפות ובלעדיה אין לו קיום[25].
בחירה מתאפשרת[26] רק כששתי הדרכים מוצגות בפני האדם ונצרכות לו במידה שווה[27].
אילו לא היו לאדם כל נטיות ואפשרויות לעשות רע הוא היה נאלץ מחוסר ברירה אחרת לעשות טוב והייתה נשללת ממנו הבחירה.[28] יוצא מכך שהרע והקושי קיים[29] כדי שתהיה לאדם בחירה חופשית!
הבחירה היא מעלתו של האדם [30]על שאר הנבראים ועל ידה מעשיו של האדם הינם שלו, הוא בחר בהם.
היא מאפשרת את היות האדם שותף למלאכת הבריאה, כיוון שיש לו יכולת אמתית לפעול או לחדול.
כאשר אנו מבינים שדווקא מאמץ וקושי מאפשרים בחירה, ולמעשה מעניקים לנו הזדמנות להפוך את העולם ליותר ‘שלנו’ ואת תיקונו לפרי עבודתנו. אנו מכירים טובה ותודה על כל קושי והזדמנות להתייגע, המחביאים בתוכם סיפוק פנימי ומתמשך.
כך גם ניתן לראות כמה חשוב לבורא היותו של האדם שותף. רצונו זה מכתיב את כל מלאכת הבריאה![31]
הקב”ה מקור הטוב והחסד מעניק לכוחות הקליפה (מנוע הלא-טוב בעולם) – רק[32] כדי שליהודי יהיו אתגרים, תהיה לו בחירה אמתית ושותפתו במלאכת הבריאה תהיה בעלת משמעות[33].
טיפים לעבודה עצמית- פנימית:
טיפ 3: קבע/י לעצמך זמן, רצוי יחד עם אדם אובייקטיבי[34] שהנך חש/ה אתו בנוח והערך/י את כוחותייך.
יתרונותייך- מחייבים. אינם בתחום בחירתך ומהווים עבורך ‘לחם בושה’ כל עוד אינם מנוצלים כיאות ע”י עבודתך[35].
קשייך- מחמיאים. הם בידך ומגדירים את טווח בחירתך ומשקפים את אמון הבורא בך[36]. ככל שהם גדולים יותר, הוא סומך עלייך יותר. הפוך מהתפיסה האנושית הטבעית. כל כך מחייב וכל כך הרבה משמח[37].
טיפ 4: כאשר את/ה נתקל/ת בקושי פנימי או חיצוני חשוב/י על האופציות העומדות לפנייך והזכר/י לעצמך שהקב”ה נתן לך את היכולת לבחור, הוא סומך על שיקול הדעת שלך[38]. תזכורת קטנה זו תרומם את רוחך ותקל עלייך לבחור נכון. כשמצב הרוח טוב- קל לבחור בטוב[39].
שינוי בגישה
מעניין שעקרונות חסידיים ‘עתיקים’ אלו הם העומדים בבסיס תיאוריית המוטיבציה הפנימית[40] שהתפתחה בסוף המאה ה20.
אדם בעל מוטיבציה פנימית מאופיין על פי תיאוריה זו ע”י בחירה במשימות קשות והתמדה גם בהעדר גמול או פיקוח, רגשות חיובים מתונים, הנאה רבה מהתהליך, רצון להשקיע זמן ומאמץ רב בפעילות מסוימת.
מהו בסיס המוטיבציה הפנימית? מה גורם לאדם לפעול, להשקיע ולהתאמץ ‘מבפנים’?
- צורך בקשר, שייכות וביטחון (עליו עונה עקרון השותפות)
- צורך באוטונומיה (הבחירה)
- הצורך בתחושת יכולת, מסוגלות והשפעה.
על הצורך השלישי נרחיב כעת:
קל לנו להתאמץ עבור יעדים גדולים. כאשר המטרה היא בעלת משמעות וערך רב, המאמץ עבורה ‘שווה את זה!’.
אנו נופלים דווקא במקומות הקטנים, בהם נראה לנו שלמעשינו אין השפעה.
כאשר אדם מבין שהשפעתו על העולם היא לא בהתאם לכשרונותיו, כמה רעש או עושה או הישגיהם של אחרים אלא לפי כמה הדבר שהוא מתקן קשור במאמץ ובעבודה שלו.
עד כמה קשה לו ומה פוטנציאל ההתייגעות שלו בנושא [41], הוא ימצא את הדרך הנכונה לו בעבודת ה’ ובחיים הפרטיים.
כאשר ההתייחסות היא לא לתוצאה וכיוון שהפוטנציאל ליגיעה הוא אין סופי, תחושת הערך העצמי הופכת לבלתי מוגבלת!
כך, על ידי ההכרה במטרת בריאת העולם, בהיות האדם שותף- ובמשמעות מאמציו: ניתן להגיע לשמחה אמתית במעשה ידינו ולסיפוק והנאה יסודיים.
הנאה זו, מהמאמץ ולא מהתוצאה – כוללת בתוכה תכונות הופכיות ונהדרות[42] :
היא תמידית- כיוון שהפוטנציאל לא מוגבל ותמיד ניתן להתאמץ ולהשתפר. ומתחדשת- כיוון שהדבר תלוי במאמץ המחודש ובמעשה הנוסף.
טיפ 5: מה הדבר ממנו את/ה נמנע/ת, מה הכי קשה לך? חשוב/י עם עצמך. כך תמצא/י את ייעודך בעולם![43] השקע/י את כוחותייך בתיקון מקום פנימי זה אצלך וזכור/י: המאמץ הוא שמרגש את הבורא.[44]
עקרון זה מחייב גם אנשים בעלי נתוני פתיחה מצוינים, מוכשרים- להתייגע ולעבוד[45]. הוא מוציא את הטובים ממוקש הבינוניות ומציב להם סולם שהולך וגדל יחד איתם[46].
רגש האחריות העצמי והסביבתי הנוצר בהתאם לגישה זו יקל עלייך בבניית הדימוי העצמי, בניצול הזמן וביחס לסובבים אותך- הרי כולם כלים בעלי פוטנציאל להשתתפות בתיקון העולם המשותף שלך עם הבורא[47]. רגש זה מעניק משמעות וממלא כל יום בחשיבות מיוחדת, עוד דקה שמתקנת- על ידך[48].
טיפ 6: הבט/י על החיים במנות קצרות וקטנות, כל יום צריך להיות טוב יותר מאתמול. כל רגע הוא חלק שלך המחכה לעבודתך בפני עצמו. את/ה היחיד/ה שמסוגל/ת לתקן אותו. השתדל/י לדווח על מאמצייך והישגייך לאחר מעשה לאדם קרוב שמעורר בך השראה[49]. עצם הידיעה שישנה רפלקציה מחייבת ומסייעת כבר בשעת מעשה.
טיפ 7: מנה/י את האנשים הסובבים אותך, את המקומות בהם את/ה צועד/ת, את החפצים הגשמיים המדידים וחשוב/י על כך שהם החלקים בבריאה להם את/ה שותף/ה. הם לחלוטין שלך ובתחום אחריותך[50]. התבוננות זו, בדברים גשמיים- ארציים ולא במושגים מופשטים תסייע לך להגיע להפנמה עמוקה יותר ולתחושה נהדרת.
בניגוד לרושם הראשוני- במקום להפוך את האדם ל”לחוץ”, או “טרוד”, גישה זו זוקפת את כתפי האדם ולא מכופפת אותם: קשייו וחסרונותיו הם סיבות להערכה עצמית ולא לזלזול.
טיפ 8: כאשר הנך נדרש/ת לתאר את עצמך, בחר/י בתיאור לא דרך תכונות מולדות, שהרי לא בחרת בהם. אלא דרך אמונות, רצונות ומעשים. במקום לומר ‘אני אדם חברותי וכריזמטי’ אמור/י ‘אני משקיע/ה ביצירת קשר עם אנשים, החברה חשובה לי, אני משתדל/ת להוביל… שואף/ת להיות…’
תיאור עצמי מילולי הוא כלי לשינוי בתפיסה העצמית[51].
לסיכום
ככל שהקושי והיגיעה של האדם גדולים יותר, הזדמנותו להפוך חלק בתיקון העולם גדלה[52], הוא נעשה שותף רציני יותר של הבורא.
גישה זו משנה את כל תפיסותינו בנוגע למאמץ ולקושי והופכת אותם למשהו… נחשק!
עצם היגיעה, ולא תוצאותיה היא מטרת הבורא. מה ש’על הדרך’ מקרין על האדם ומעניק לו כאמור, סיפוק עצמי והנאה אמתית. [53] כדאי ‘להניח’ את עצמך לרגע בצד ולהתייגע לא עבור עצמך, אלא עבור מטרה נעלית יותר.
טיפ 9: בחר/י אדם, שא/תה מתקשה ליצור אתו קשר חברי או להתייחס אליו באופן סבלני.
אדם זה הוא הזדמנות נפלאה לתרגל יגיעה עבור זולתך, העולם שסביבך ואלוקים- שברא אותו.
החלט/י לעשות מאמץ מיוחד דווקא כאשר הדבר קשה לך עבור אותו אדם והרגשתו הטובה.
לאחר מעשה, תגלה/י שכיוון שלא התרכזת בעצמך והתפנית להעריך את עצם המאמץ, הרגעים הקטנים הפכו להיות מקור לאושר. כך שאין צורך לחכות למצב, מקום או זמן מסוים. ההנאה היא כל רגע ומיידית.
P.S
בין 12 הפסוקים[54], מאמרי חז”ל שהרבי מלובביץ’ ביאר וביקש שכל ילד וילדה ידעו בע”פ, קיים מאמר חז”ל[55] הפונה גם למי שלא מצליח להכיל את ערך היגיעה כשווה לכשעצמו, ורוצה להגיע דווקא להישגים.
מאמר זה המכריז “לא יגעתי ומצאתי- אל תאמין”, מלמדנו שאין דבר כזה סיפוק אמתי והישג אמתי ללא מאמץ[56].
ובהמשכו ישנה ‘סוכריה’ נעימה: “יגעתי ומצאתי- תאמין”- כאשר מתאמצים, מגיעים לבחינת ‘מציאה’, הישג מפתיע, לא מתוכנן, שלא בערך למאמץ.[57]
כך ניתן להבין את דרישתו של הרבי ‘להתאמץ מעבר ליכולת’[58], כי ככל שהאדם עובד יותר, הוא ‘מוצא’ מקומות חדשים בתוכו. טווח יכולתו גדל, וכך נוצרת מוטיבציה אינסופית להתקדם ויכולות אינסופיות.
שנזכה ליגיעה (וממילא מציאה) רבה ומופלגה!
[1]בראשית ג’ י”ט, ט”ז.
[2]צ”ע בנושא חטא אדה”ר והעונש לאחריו: אין מקרא יוצא מדי פשוטו וניתן כאן עונש, על חטא. ואיך מסתדר עם-
א. כפי שיוסבר להלן שהיגיעה והמאמץ הם תכלית הטוב. ב. זה שענייני העולם באים דווקא באופן של יגיעה, אינו רק בסיבת חטא עה”ד. נצח ישראל להמהר”ל פ”נ. נתיבות עולם נתיב העבודה פי”ז.
וי”ל כלל שאע”פ שמהות חטא, עונש ותיקון היא ‘בדיעבד’, אצל הקב”ה הכל ‘לכתחילה’.
ורואים זאת בחטא: ביאור החסידות במעלת בע”ת על הצדיקים-מעלת לוחות שניות על הראשונות וכיו”ב, תכלית הטוב הוא גם שהמסובב והסיבה, החטא והעונש שמביאים לתיקון יהיו מעשי האדם. בעונש: האלטרנטיבה לגן-עדן, ממנו הוצאו אדם וחוה – לא הייתה הגיהנום. אלא העולם. לא מקום פחות ערך אלא מקום בעל פוטנציאל גדול יותר. (ראה הערה 4). ובאופן התיקון: לכן ניתן ויש להחליף את היגיעה בענייני העולם ביגיעה רוחנית, ראה שיחה לש”פ וארא לקו”ש ח”א. תורה אור מט,א ועוד. ממילא: יגיעה היא לא עונש, ורק ‘מתחפשת’ לכזה כדי שהאדם ירגיש שהכול על ידו, ולכן היא הייתה קיימת גם אלמלא החטא, ולכן היותה שייכת גם לענייני עוה”ז היא רק ‘תחפושת’ שאפשר וצריך להסיר, ולהחזיר אותה למקום אליו היא שייכת לכתחילה, עבודת ה’.
[3] בראשית ב’, ט”ו.
“אשר ברא אלוקים – לעשות; לומר שהכול צריך תיקון” (רש”י לב”ר פי”א). שיחת ש”פ בראשית תשט”ז. תורת מנחם תשט”ז חלק ראשון (טו) עמ’ 189.
[4]איזה ערך יש לעבודה בג”ע? העבודה בג”ע לפני חטא אדה”ר גם היא עבודת האדם. לא עבודת הבירורים (גשמיות, שהיא מעצמותו ממש) בשלימות, אלא המשכת אלוקות (גילוי והארה), כפי שיהיה בימוה”מ.
( אם כי בימהו”מ זה יהיה אפילו נעלה יותר, כי זו עבודת האדם אחרי בירור העוה”ז דווקא) ראה ד”ה צו את בני ישראל ה’תשי”א, ד”ה ויקח הוי’ אלוקים את האדם תשי”ב בסופו ועוד. (הנחה בלתי מוגה)
[5]ניקח כדוגמא למקום המושלם בעבודת האדם את הצדיק הגמור . נראה כי הוא- האדם המושלם אל דרגתו שואפים כולם- מייחל לקשיים! הוא חפץ בעבודת הבינוני-אתכפיא. ראה קונטרס כ”ב שבט התשנ”ב ( ד”ה ואלה משפטים תשמ”א) אות י’ ועוד.
[6]זהר חדש א, בראשית ט, ע”ב
[7]שם
[8]חלק מתיקון העולם, הוא תיקון האדם. בכך שונה החסידות משיטות אחרות בעבודת ה’ (המוסר או החקירה לדוג’), מהותה היא להגיע לנקודת התכלית.
כך למשל, ירידת הנשמה “ירידה לצורך עליה”, אינה עבור עליית הנשמה, אלא עבור עליית העולם (מה ש’על הדרך’ מעלה את הנשמה לגובה שלא היה קיים קודם). ראה שיחת ש”פ אחרי קדושים ה’תנש”א, אות ה’ ועוד.
[9] ראה התוועדות ש”פ תבוא תשי”ז ומאמר ד”ה להבין כו’ מאן פני האדון כו’, שם. ספר השיחות תורת שלום ע’ 86 – עבודת אדמוה”ז בעשיית בע”ת.
חידוש עניין העבודה עצמית: שיחת י’ שבט תשי”א אות י”ב (תו”מ ח”ב ע’ 212) לקו”ד ח”א קמא ב. סה”ש תש”ד ע’ 133 ועוד.
[10]פל”ז ליקוטי אמרים, תניא. כתר שם טוב, חלק א, ט. לקוטי תורה במדבר מה, ג. ד”ה רבי אומר ה’ש”ת סוף פרק א ואילך. ד”ה ביום השמיני עצרת ה’שי”ת בתחילתו ועוד.
[11]ספר השיחות תש”נ כרך א, עמ’ 39, הערה 46 ועוד.
[12]האם באמת נברא יכול ‘להשפיע’ לבורא? שיחת ש”פ בהר-בחוקתי השי”ת אותיות ב’-ד’, שיחת ש”פ וארא תשכ”ט ס”ט, שיחת ח”י אלול תשי”ב אותיות א-ג’ ועוד. בעומק ראה הערה 15.
[13]האם זה סותר ונוגע בכלל לביטול של הנברא לבורא או בצורך באמונה ותפילה? ההיפך. כוח זה תלוי בביטול היהודי להשי”ת. ראה זה למעלה מזה פירושי הרבי על “עשה רצונו כרצונך”, שיחת ש”פ תזריע מצורע תשמ”ז. קונטרס ר”ח כסלו ה’תשנ”ב ס”ח.
[14]שיחת ש”פ תולדות (א) ה’תשנ”ב, הערה 17.
[15]הדבר כך מפני שהקב”ה חפץ (וגם היהודי) בדירה משותפת ע”י עבודה משותפת. ראה הוספות ללקו”ש ח”ט ע’ 395 ואילך. ומזה נמשך עניין התומ”צ. לקו”ש חי”ח מסעי שיחה ב’ סי”א ואילך.
וזה כפי שהיהודי והקב”ה אחד כביכול (ועד יחיד, ולמעלה מכך, משיחת כ”ח סיוון ה’תנש”א אות י”ב) וכיוון שכך זו האמת, ממנו נמשך העניין של ‘נהמא דכיסופא’: ראה התוועדות ומכתב כללי י”א ניסן תשל”ג.
[16]ירושלמי ערלה פ”א ה”ג. ראה לקו”ת צו ז, רע”ד, לקו”ש חלק ט”ו עמ’ 95 ועוד.
[17]“אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבים של חבירו” (ב”מ לח, א). ראה התוועדות י”א ניסן ה’תשל”ב.
[18] מורה לדור נבוך חלק א אגרת כ”ג: “משום שסיפוק אמיתי מגיע רק מהישגים שהושגו לאחר מאמץ רב, במיוחד שהאתגר לא מגיע מבחוץ, אלא מדחף אישי פנימי…”
וכך מסתדר עם “אשרינו… ומה יפה ירושתנו’. (תניא פרק ל”ג, וראה התוועדות פורים תשל”א סמ”ה) שלכאורה ירושה לא תלויה בעמל… ואיך יתכן לומר על כך אשרינו?
אלא שהדחף הוא ללא עבודה, אבל מה שקורה אח”כ תלוי בנו.
.[19]הערה: הקשר בין ילדים להוריהם או בין בני זוג הם קשרים המייצגים שייכות עמוקה- ולכן עקרון זה נכון להם שבעתיים.
קשרים אלו הינם השתקפות של הקשר בין היהודי לקב”ה. (בנים: “בני בכורי ישראל” (שמות ד, כב), “בנים אתם לה’ אלהיכם” (דברים יד, א) | בני זוג: תענית ד ח, ראה גם הקדמת רש”י לשיר השירים, ראה תו”א מג”א צח, סע”ד) ואכמ”ל. ראה הערה הבאה.
[20]בנקודה זו באים לידי ביטוי שני חידושים של תורת החסידות: היות היהודי שייך וחלק מה’ ממש (תניא פ”ב). והיות האדם נמדד לא לפי רוב מעשיו, אלא מאמציו הפנימיים (תניא פט”ו)
[21]הרגשה נפלאה זו, המושגת ע”י עמל יכולה להישמע ‘הגיונית’ ‘מובנת מאליה’. אך גם כללי השכל נבראו ע”י הקב”ה וצריך ללמוד מהם דרך והוראה.
ראה הערה 15, נוסף על כך שתענוג הנברא הוא מושלם דווקא כאשר הוא דומה לתענוג הבורא (ולכן קיים בעולם מציאות של ‘נהמא דכיסופא’).
יש עניין נוסף (ואולי י”ל לפניו) שעל ידי תענוג הבורא נגרם ומשתקף תענוג לנברא: כך שתענוג של היהודי בעשייתו יהיה בתכלית כאשר המטרה היא הבורא
(דווקא כשהוא ‘מניח’ את עצמו). ראה קונטרס י”ט כסלו ה’תשמ”ח- מאמר ד”ה שלום רב לאוהבי תורתך תשל”ח.
[22] יום יום כ”ב טבת.
[23]ראה אופן השפעת הדיבור על שכל ומידות האדם המדבר (ספר המאמרים תרנ”ט עמ’ ה) , ועל האדם שמדברים אודותיו (לקו”ש כ”ז שיחה לש”פ אמור) (להבדיל בין קודש לחול ובאופן שטחי, ניתן לסמוך טיפ זה על תיאוריית הדיסוננס הקוגנטיבי של פסטינגר)
[24] הרי הבורא הוא תכלית הטוב והצדק ( תניא שעהיוה”א פ”ד. מאמרי אדמו”ר האמצעי קונטרסים ע’ ה. עץ חיים שער הכללים בתחילתו. ועוד)
ולכן ‘אין ‘רע יורד מלמעלה’ (בראשית רבה פרשה נא,ג: “אין דבר רע כו'”, של”ה קו,ב. תניא איגרת הקודש סימן יא. מדרש תהילים מזמור קמט)
תשובה אחת היא שכדי להעריך את הטוב, זקוקים אנו למראה של חושך (וראיתי אני, שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך” (קהלת ב, יג), אלמלא הייתה סכלות בעולם, לא היינו יודעים את החכמה, אלמלא החושך לא היינו יודעים את האור, ולא היינו רואים את התועלת של העולם ממנו. (ספר הזוהר חלק ג’, פרק מז, סעיף ב)
תשובה שניה היא שהבורא, במטרה לחנך אותנו ולעזור לנו לשאוף לטוב, מעניק לנו שכר ועונש בהתאמה למעשינו ) יחידות לקבוצה של מנהלי הלל, ר”ח אלול תש”כ. הלכות תשובה לרמב”ם פרק ט,ו דברים י”א, י”ג ואילך. )
תשובה שלישית היא שאין דרך לעורר את האדם ולגלות בו כוחות נעלמים אלא על ידי קושי (ההסבר הפנימי יותר של “כיתרון האור מן החושך”: החושך עצמו הוא אור, תורת שמואל חוקת ע’ תרו ועוד) וכן לגרום לאדם להתקרב ולפנות אל הבורא (תניא, אגרת-הקודש סימן כ”ב)
תשובה אחרת, עמוקה יותר וכוללת את כולן מסבירה שהרע הוא טוב גמור, אלא שאין ביכולת האדם להבין כיצד, או שהטוב נעלה מדי בכדי להראות לנו, הנבראים, כטוב. (תניא, ליקוטי אמרים פרק כ”ו)
אך ברכת הרבי היא בנוסח: ‘שיהיה טוב נראה ונגלה’, ‘שנה טובה ומתוקה ‘(ד”ה אנכי אנכי תרפ”ז, מכתבים כלליים בשם השם ה’תשמ”ב. ער”ש סליחות, ה’תשמ”ה.) אנו רוצים לקבל את הטוב העליון ביותר בצורה כזו שגם במושגים שלנו הוא יתפס כטוב, כיוון אין ספק שהקב”ה כל יכול וביכולתו לעורר ולהוריד את כל הטובות שבעולם באופן שיתלבש בכלים טובים- נשארנו עם השאלה: מדוע הטוב נראה לעיתים כרע בעולם?
[25]אות ב’. תניא ספכ”ט, ראה ד”ה באתי לגני תשי”ד.
[26] ראה שער הבחירה לאדמו”ר האמצעי וביאור הרמב”ם בשמונה פרקים פרק ח.
[27] משיחת ש”פ ראה ה’תשכ”ב (לקו”ש ח”ד, עמ’ 1339 ואילך )
[28]על פי זה בימוה”מ לא תהיה בחירה חופשית?
ראה הדרן על הרמב”ם תשמ”ו (התוועדויות תשמ”ו כרך ב, עמ’ 647-653 – מוגה) הבחירה ה”משמעותית” כביכול היא דווקא בזמן הגלות, ראה יום יום ג’ מנחם אב. ראה הערה 4. קונטרס תורה חדשה מאיתי תצא שבועות תשנ”ב- הערות 107,108. הבחירה בימוה”מ תהיה בין טוב לטוב.
לאחר הבנה שהתכלית- הוא הזמן הנצחי- נוצר ע”י עבודתנו כעת (פל”ז בתניא) נוצרת ההשתוקקות לעבודה.
נוצר רצון להיות בעל חלק בזמן ובמצב נצחיים.
[29] שאלה אמונית נוספת שנשאלת לעתים קרובות: מהי מעלתו של היהודי על פני הגוי?
בין אומות העולם ניתן למצוא אנשים נפלאים, טובי לב ומשכילים לא פחות מיהודים? ובכלל, אנו נראים אותו דבר? חולקים את אותם צרכים ושאיפות…
האמת היא שהגוי נהנה ממעלות רבות שלא שייכות לו בדרגתו (ראה למשל שיחת חג הפורים ה’תשכ”א, אות מ”ט) ועד שצורת גופו הייתה צריכה להיות שונה משל היהודי (הגהת אדמו”ר הרש”ב, סה”מ תרנ”ו (קה”ת תשד”מ) – נדפס בשוה”ג (ע’ שיט))
אך לו היהודי היה נברא עם תכונותיו- המתאימות לו. והגוי עם תכונותיו המתאימות לו. אופן בריתם, צורתם והתנהלותם כלפי חוץ היו שונות כל כך, שלא היה קיים ליהודי שום ספק אודות מעלתו ומהותו. ובקלות רבה ניתן היה לקיים את מצוות התורה. כך היה נפגע עקרון הבחירה, וממילא עקרון השותפות. שם.
[30] ד”ה “מן המיצר” תר”ס ואילך.
הנברא היחיד בעולם שניתן לו הכוח של הבחירה חופשית הוא האדם. אפילו מלאכים ושרפים אין להם בחירה, שלא לדבר על בעלי החיים.
להעיר- האדם: גם הגוי. יש לו בחירה, אם כי מסוג שונה, מפני שמקור הבחירה שונה. ואכמ”ל בבחירת העצמות וכו’.
[31]מליארדי גויים נולדים עם תכונות לא להם!! כפי שנתבאר לעיל בהערה 29.
ראה הערה 24 (ישנן סיבות נוספות, זה לא ‘רק’, אבל אין ספק שמדובר בסיבה פנימית יותר). [32]
[33] אחד החידושים של תורת החסידות הוא דרך בריאת העולם, באופן של התהוות בכל רגע מחדש (תניא, שעהיחוה”א פרק א’)
עם כל ההסבר השכלי, נשארת השאלה: מדוע ה’ ברא את העולם באופן שהוא מהוה אותו בכל רגע מחדש – הרי היה יכול לברוא אותו בכח חזק כזה, שע”י התהוותו בפעם הראשונה יתקיים תמיד, ולא יזדקק בכל רגע להתהוות חדשה מדבר ה’? גם דרך זו של התהוות העולם היא על מנת לאפשר את עקרון השותפות. ע”פ ביאור הרבי בשיחה לפרשת קרח ה’תנש”א, אות ד’. ספר השיחות ה’תנש”א ח”א עמ’ 653. אע”פ שישנן תשובות נוספות לשאלה זו.
[34] ספר השיחות תרפ”ז עמוד 114, משיחת ש”פ דברים תשמ”ו.
[35]לקו”ש ט”ז פרשת משפטים. ד”ה לא תהיה משכלה תשי”ב.
ראה סה”מ תש”ב ע’ 114. סה”ש תש”ג ע’ 63. תו”מ חי”א ע’ 61.[36]
[37]משום שהיא מנטרלת את השפעת ההשוואה החברתית ומעמידה את האדם אך ורק מול עצמו. ולהבדיל מהמקורות עד כאן ראה אצל פסטינגר.
Festinger, L. (1954). A theory of social comparison processes. Human Relations, 7(2) 117-140.
[38]“אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו” ע”ז ג, סע”א. “איני מבקש אלא לפי כוחן” תנחומא נשא יא. במדב”ר פי”ב, ג. משיחת ש”פ שמות תשי”ט. התוועדות מוצאי ש”פ בשלח, ה’תשח”י. ועוד.
[39]השמח מנצח! משיחת י”ט בכסלו תשי”ד (תו”מ ח”י עמ’ 258), פכ”ו בתניא. אגרות קודש כרך יז אגרת ו’רלח. “כידוע פתגם כ”ק מו”ח אדמו”ר, אשר חייל היוצא למלחמה, תחילת יציאתו הוא בשיר (מארש) של ניצחון, וזה עצמו מקרב הניצחון ומגדילו”.
Self-determination theory[40]. התיאוריה מייצגת את הגישה האקזיסטנציאלית וההומניסטית מול הגישה הביהביוריסטית.
המקורות עוסקים בתחום החינוך וקשורים לתהליך הלמידה, אך נכונים לכל תחומי החיים.
Keller, J.M. (1999). Motivational systems. In H. Stolovitch, & E. Keeps (Eds.), Handbook of human performance technology (2nd ed.). San Francisco: JosseyBass Inc. Publishers
Deci, E & Ryan .R (1985) Intrinsic motivation and Self-Determination in Human Behavior. N.Y Planom Pres
איימס וקרול 1990 מוטיבציה, מה מורים צריכים לדעת. בתוך: עשור וקפלן (עורכים) חינוך החשיבה מס’ 02 .הנעה ללמידה: תפיסות חדשות של המוטיבציה, מכון ברנקו וייס תשס”א
[41]משיחת פורים תשמ”ז.
ראה גם “אבוך במאי הווה זהיר טפי” שבת קיח, ב. אגרת הקודש, תניא סוף סימן ז. סה”מ מלוקט ח”א ע’ קצח. ועוד. אתכפיא היא דבר אינדיווידואלי, כיוון שלכל אדם יש נטיות אחרות. ראה את ביאור החסידות על נסיון העקידה.
.[42]ראה הערה 33 וע”ד הסבר הרבי שם שהתהוות הבריאה כל רגע מחדש היא כדי שגילוי כבודו של הקב”ה לא יהיה “באופן כללי ודבר חד פעמי”.
[43]לקוטי שיחות כרך ג, עמ’ 747 , סה”ש קיץ ה’ש”ת ע’ 22 ועוד.
[44]ציפור המדברת, תורה אור, ויצא, כא,ג.
[45] אגרות קודש כרך י”א ע’ רסט. תו”מ חט”ו ע’ 15. ראה שיחת ט”ו תמוז תש”כ אות י”ב ועוד.
[46]שיחת י”ט כסלו תש”כ אותיות מ”ה-נ’ ועוד. אגרות קודש כרך כ”ג אגרת ח’תשב.
[47]אגרות קודש כרך ט’ אגרת ב’תקממב.
[48]לא רק תיקון בגברא, בחפצא או במקום אלא גם בזמן, כל דקה- עולם. משיחת ש”פ כי תבוא ה’תנש”א. יום יום ר”ח אייר. ד”ה לא תהיה משכלה תשי”ב.
[49]י”ג-ט”ו סיוון תשי”א – ‘תורת מנחם’ כרך ג עמ’ 163, אגרות-קודש כרך ח”י עמ’ שסח.
[50]שיחת פרשת כי תבוא ה’תנש”א. “בשבילי נברא העולם” ,סנהדרין ד,ה. לקו”ש כ”א ויקהל פקודי. לקו”ש ח”ד עמ’ 1098.
[51]ראה את הוראת הרבי בנוגע להחלפת השם ‘בית חולים ב’בית רפואה’, משיחת י”ט כסלו תשמ”ז ועוד. (וכן בנוגע למצוייני צה”ל..)
[52]“ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד…” תלמוד בבלי חגיגה ט’, ב’. פט”ו תניא.
ראה התוועדות י”ג תמוז ה’תשי”א ושאלת אדמו”ר הצ”צ מה אעשה אני שיש לי חשק ללמוד?!…
[53]ראה הערה 21. (פרדוקס: כיוון המאמר מדבר אל הנפש הבהמית, שמחפשת את הרווח הוא עוסק בדרך להגיע לאושר ע”י יגיעה. אך אם מטרתך היא להגיע אל האושר, שוב הצבת מטרה שהעמל הוא רק אמצעי לה. לכן נשכנע אותה בכך שע”י הצבת הבורא במרכז והעמל עצמו כמטרה האושר נמצא ממילא, בדרך אגב. ואין צורך לעסוק בו כמטרה לכשעצמו.)
[54]משיחת א’ דר”ח ול”ג בעומר תשל”ו ועוד.
[55]בבלי, מגילה ו’. אות ט’ שם (לג בעומר).
[56] הכלל בכל עניני טוב וקדושה – שצ”ל ע”י עבודה ויגיעה דוקא, ולא “בחינם” ובקלות כמו “שאכלנו במצרים חנם”. שבת וישב תש”כ אותיות ה’-ואילך. שיחת י”ט כסלו תשכ”ב אותיות י”ג, ט”ו-ח”י. ועוד.
[57] קונטרס ב’ אייר תש”נ- (מאמרים מלוקטים ח”ג, מאמר ש”פ תזריע מצורע תשמ”ז בסופו)
[58]בקשת הרבי להתאמץ מעבר ליכולת (ראה למשל חלוקת דולרים: הרב משה אורנשטיין מב”ב) לכאורה, אינה מובנת. איך יתכן לבקש דבר כזה? אלא שעם המאמץ, כאמור, היכולת הולכת וגדלה. ראה ברכות – בסופה. זהר ח”ב קלד, סע”ב. ד”ה אם בחוקותי ש”ת ס”ה [סה”מ ה’ש”ת ע’ 92]: מהלך (שזהו מעלת בנ”י על המלאכים וכו’) הוא הילוך בבחי’ בלי גבול כו’.