תוכחה מלב אל לב – מצליחה
Communication / Essays 2019
עיון נרחב במציאת הדרך הנכונה לביקורת בונה ומועילה.
אנו חיים בעולם שאנשים טועים לפעמים, אנחנו הרי לא מושלמים, וגם החברה שמסביבנו לא ממש מלאכים, ויש מצבים שיש צורך בנתינת תוכחה – לעורר את הזולת על דבר שטעון אצלו שיפור.
אבל אם נתבונן לרגע במקרים שראינו או חווינו בעבר נגלה שלא תמיד תוצאות התוכחה היו רצויות, לא תמיד הזולת הבין את טעותו והחליט להשתפר מעומק ליבו.
היו פעמים שזה גרם להפך – לבלגן ומריבות מיותרות.
והיו אף פעמים שהזולת נפגע עמוקות,
ואם כן מהי הצורה הכי אפקטיבית ויעילה להוכיח? ובכלל, האם כדאי להיכנס לסיכון כזה?
ראשית כדאי שנחשוב לרגע מהי בכלל משמעות המילה “תוכחה“?
אם נבין את המשמעות האמיתית אולי נזכה לכוון יותר אל המטרה:
תוכחה משמעותה “חינוך של גדולים” – כלשון הרבי[1] – לחנך ולהדריך אח ורע – שלפי ראות עיננו סטה מדרך האמת – בכדי לעזור לו לחזור ולצעוד בשביל הנכון.
למרות שכל אדם בריא בנפשו מעוניין להיות כמה שיותר “בסדר” ואפילו “מצוין”, וישמח לעשות הכל להגיע לכך, קורה שלפעמים הוא כל כך שקוע ואוהב את עצמו שאינו שם לב שלא התנהג כיאות שהרי – “אהבה מקלקלת את השורה”[2], ולכן לפעמים רק אדם מבחוץ יכול לשים לב למגרעותיו, ולספר לו עליהם, ועל ידי כך לעורר אותו אל האמת.
לעומת זאת יש החושבים שתוכחה עניינה אילוף – שיטת “המקל והגזר”, מעירים לאדם בצורה חריפה על כך ש”לעניות דעתם הקובעת” – טעה וחייב הוא להשתנות, ועד שלא ישתנה לא יפסיקו להציק ולהעיר לו!
אולי גם אופן זה עובד?
בואו נתחיל מכך שהתוכחה היא ציווי אלוקי בתורתנו הקדושה, כלשון הפסוק “לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא”[3], ומכיון שהתורה היא תורת חיים, שעניינה ליצור חיים בריאים יעילים ומועילים, לכן ברור לנו שבורא עולם, שרוצה בעולם מיושב ותקין, יצווה אותנו לעשות רק דברים שיעזרו לנו ולעולם מסביבנו לחיות בשלווה ובנועם.
הבה נתבונן בדיוק הלשון שבפסוק וננסה ללמוד ממנו כללים ראשיים לקיום מצוות התוכחה.
א. בצמוד לציווי על התוכחה מופיע האיסור לשנוא. מכאן שכאשר באים להוכיח מישהו, העדר האהבה וחמור מכך – השנאה אל האדם המוכח – מושללת לגמרי, ‘שהרי היא קודמת וכתנאי לתוכחה'[4].
ב. כאשר כתוב בתורה ציווי כפול – “הוכח תוכיח” הרי זה נתינת תוקף לחשיבות המצווה ועשייתה ללא לאות אפילו מאה פעמים[5].
ג. המוכח חייב להיות עמיתך – אדם שאתה קשור אליו ואוהבו ויש באפשרותך אולי להצליח להשפיע עליו.
ד. מיד לאחר המצווה של התוכחה, מופיעות המילים “ולא תשא עליו חטא” ולכן יש לדאוג להוכיח אך ורק באופן הראוי ולהשתדל בכל הכוח שלא יצא מכך עניין שלילי וחטא ח”ו.
נשמע פשוט, לא? אז זהו – שלא ממש…
בגמרא בהקשר לענייננו אמר רבי טרפון[6]: “תמה אני אם יש בדור הזה מי שמקבל תוכחה”.
והוסיף רבי אלעזר בן עזריה ואמר: “תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”.
זאת אומרת שבאופן חד משמעי החליטו שני חכמים גדולים אלו שעניין התוכחה הינו לכאורה – מאיתנו והלאה!
שהרי לפי רבי אלעזר אין מי שיודע לתת תוכחה בצורה המתאימה, ולפי רבי טרפון אין מי שיקשיב ויקבל אותה כראוי, ומעל כל זה אמר רבי אילעא משום רבי אליעזר ברבי שמעון: “כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע כך מצוה על האדם שלא לומר דבר שאינו נשמע”[7] וכפי שאדמו”ר הזקן פוסק בשולחן ערוך[8] שלו שכאשר נראה שלא יתקבלו הדברים – עדיף שלא לאומרם!
מכל זה רואים עד כמה צריכים להיות זהירים בקיום מצווה זו, אחרת התוצאה יכולה להיות חמורה, לא אפקטיבית ואולי אפילו הרת אסון ח”ו. למצב כזה אנחנו בודאי לא רוצים להגיע. מי מאיתנו מוכן ומסוגל לקחת אחריות בעניינים רגישים כאלו?
מצד שני, מה עם כל המעלות שבעניין? ובפרט שנצטוינו על כך, ובודאי אם כן שזה מחובתינו לנסות להשפיע – וברור שזה אף לטובתינו!
אז תכלס איך עושים את זה? איך לוקחים את המים הרותחים – דברי התוכחה – האלו ושופכים אותם בדיוק במקום המטונף כדי להסיר את הבוץ מהזולת – חברינו – מבלי לגרום לו לכוויות כואבות?[9]
כהקדמה למציאת הפתרון המיוחל, הבה נתבונן בדוגמא שנתן לנו האדמו”ר הריי”ץ[10] – לאחר ביקור שערך אצל רופאו לקבלת זריקה, הוא סיפר שהביקור לימד אותו מוסר השכל גדול, שעל אף שהרופא הרי נמצא כאן לעזרתו – לתת לו זריקה שתשמור על חייו – עם כל זה עשה זאת בעדינות מרבית!
הוא דאג להתנצל מראש שזה אולי יכאב מעט, ווידא שלא יהיו לזה תופעות לוואי ולכן חיטא כראוי את המחט ואת מקום הזריקה[11].
מכאן לומדים אנו פרק הכרחי בתוכחה, שעל אף שהדבר חשוב ונעלה ואפילו מציל חיים, הוא צריך להיעשות ללא תופעות לוואי.
ולהלן נפרט את המשימות הנדרשות ליישום התוכחה באופן הראוי:
- מי כשיר להוכיח?
כשאדמו”ר הרש”ב[12] היה ילד קטן – שיחק עם אחיו במשחק “רבי וחסיד”. האח הגדול זלמן אהרון שיחק בתפקיד הרבי, והאח הקטן שלום בער – היה החסיד. תוך כדי ששיחקו – נעמד “החסיד” בצער לפני “רבו” והתאונן שהייתה לו טעות בעניין כלשהו בהלכות שבת ומבקש עליו תיקון. לאחר ש”הרבי” הקשיב בתשומת לב מרבית, נענה ואמר שהעניין אכן חמור מאוד, הוכיחו על טעותו ולאחר מכן נתן לו דרך תיקון. כששאלו את “החסיד” מאוחר יותר האם קיים את ציווי “רבו”? ענה שלא! בטוענו שאחיו הגדול “אינו רבי אמיתי” שהרי כשסיפרתי לו על בעייתי פנה אליי בסמכותיות מבלי שיאנח תחילה קודם שהגיב – כפי הראוי במצבים כאלו, שהרי אמפתיה היא חלק אינטגרלי ממתן התוכחה וההדרכה.
מסיפור זה רואים עד כמה צריך המוכיח להיות בדרגה של חיבור אל המוכח כדי שהלה יוכל להפנים את תוכחתו!
וכעת לכלים מעשיים בשפה ברורה:
א. בודאי שאסור שיהיה שום רגש של אי נוחות או מתיחות בין השניים – שלא לדבר על שנאה או טינה… כפי שהרבי כותב שזהו תנאי מקדים והכרחי לכל תוכחה[13].
ב. התוכחה צריכה לבוא מאדם אוהב כמו אהרון הכהן שהיה “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות” ורק לאחר שחשו והרגישו את אהבתו הצליח “לקרבן לתורה”[14].
ג. המוכיח צריך לדאוג שאמירת התוכחה תהיה בעיתוי הנכון ביותר, כמו משה רבנו שהמתין ארבעים שנה (!) כדי להוכיח את עם ישראל על חטאים שעשו בעגל מיד לאחר מתן תורה – וגם אז עשה זאת רק ברמז… בחיצוניות נראה שהתוכחה מגיעה מ”מידת הדין” – רגש של נוקשות. אך בפנימיות, זה בדיוק ההיפך – מגיע ממידה ורגש של רחמים שבאה מאכפתיות טהורה וצריך לדאוג שזה יהיה ניכר[15].
ד. על האדם לעשות בדיקה עצמית מעמיקה שהוא נקי מאותו חיסרון שרוצה לתקן אצל השני שהרי “מום שבך אל תאמר לחברך”[16] ועד שתאמר לו “טול קיסם מבין שיניך” הוא יענה לך “טול קורה מבין עיניך”[17] ולכן “קשוט (תקן) עצמך ואחר כך קשוט אחרים”[18].
ה. חייבת להיות הזדהות הדדית, ולכן צריך המוכיח למצוא בדקות את הבעיה של חברו – אצלו. אחרת, מאין ידע לעזור לתקן את בעיית חברו?![19]
כסיפור אדמו”ר האמצעי שכאשר הגיע אליו חסיד לבקש עצה לבעיה סבוכה אמר לו הרבי שיחזור אליו מאוחר יותר כיוון שכרגע אין באפשרותו לעזור לו. רק לאחר שמצא הרבי את בעיית החסיד אצלו בדקות שבדקות ומצא את פתרון הבעיה אצלו, אז קרא לחסיד ונתן לו דרך תיקון. דרך פעולה זו תואמת את תורת הבעל שם טוב הידועה שהזולת הוא הראי שלך וכאשר אתה מוצא בו איזה פגם בידוע שהפגם נמצא אצלך. אחרת, מדוע הראו לך משמים את פגמיו של השני?![20]
2) את מי צריך ומותר להוכיח ?
גם אם עברנו את השלב הראשון בהצלחה – אנו באמת אוהבים את השני מכל הלב ורוצים לטובתו, יש להוכיח רק אדם שהוא “כלי” – ויהיה מסוגל להכיל את התוכחה.
כאשר בני ישראל עמדו על שפת הירדן בדרכם לארץ המובטחת, בני גד ובני ראובן ביקשו ממשה רבינו להישאר בחוץ לארץ – מעבר הירדן המזרחי – מפני המקנה הרב שהיה להם. בכך, הם הצליחו לעורר אצלו זעם וצער כאחד באומרו להם: “תרבות אנשים חטאים”[21] האחיכם ילחמו נגד אויביהם בארץ ואתם תשבו לכם בנחת??? כמה חוסר אחריות מצידכם… איך לא למדתם מחטא המרגלים[22]… והמשיך לרדות בהם בדברי תוכחה קשים ובאריכות, ובמשך כל אותו הזמן לא ניסו לעצור אותו מדיבורו ולומר לו שהם אכן מתכננים להילחם עם אחיהם ורק לאחר כל המלחמות יחזרו לבתיהם בעבר הירדן. והסיבה לכך פשוטה – הם ידעו להעריך כראוי את ההתייחסות ודברי התוכחה של משה רבינו כלפיהם – ולהפנים אותה, ולא להפריע לו באמצע דיבורו ועל ידי כך אולי להפסיד ולו במעט את סיום דבריו החשובים… הם היו אכן מתאימים וראויים לתוכחתו של משה![23]
הרבי הרש”ב אמר: “אהוב את הביקורת כי היא תעמידך על הגובה האמיתי”[24]
פעם אמר הרבי בהתוועדות: עצים הגדלים ביער צומחים באופן טבעי ישר מכוון שכל אחד מהם מיישר את חברו, בעוד שעץ יחידי בגינה לפעמים דורש התייחסות אישית ועבודה רבה שלא יגדל עקום…
מכל זה רואים עד כמה על האדם לאהוב תוכחה ולקבלה בשמחה לשם תיקונו והצלחתו האישית!
אך ישנם מצבים שהזולת כנראה לא יהיה כלי לקבל את תוכחתינו, לדוגמא:
א. אם המוכח נמצא במשבר, בצרה או חולי, לא נצליח להוכיחו, שהרי זה כמו נתינת חיסון פעיל לאדם חולה וחלש מדיי, שגופו אינו מסוגל להתמודד אפילו עם כמות מזערית של חיידקים. החיסון עלול להזיק לו יותר מאשר להועיל.
כמו כן אדם שנמצא במצב של עצבות או אכזבה – זה לא הזמן המתאים להוכיחו, מפני שאינו מיושב ולא יקבל את זה בטוב. הדבר מתבטא בהלכות אבלות[25]: למרות שהקב”ה מבקש מכל יהודי לקיים את התורה והמצוות ככל יכולתו, מי “שמתו מוטל לפניו”[26] פטור מקיום מצוות עשה. הקב”ה לא דורש זאת ממנו, כי במצבו הנפשי הנוכחי הוא פשוט לא מסוגל.
ב. בנוסף לקשיים זמניים יש להכיר גם את היכולות והכישורים של האדם בחייו הפרטיים. אי אפשר לבקש מאדם להשתנות בדבר שלמעלה ממנו. אי אפשר לצפות מאדם פשוט להתחיל להתנהג כאדם מהחברה הגבוהה, כמו שלא נוכיח ילד על צורת התנהגות שמצפים ממבוגרים. זו לא הרמה שלו ולא מצפים ממנו שישתנה – כי טכנית הוא אינו מסוגל[27].
3) איך צריך להוכיח ?
הגענו לשלב מתקדם ברוך ה’ בו יש קשר של אהבה וחיבה בין המוכיח והמוכח, והאחרון מסוגל לקבל תוכחה. אז איך ומה אומרים?
באמת לא משנה הנוסח, העיקר שהתוכחה תהיה:
א. בעדינות מרבית, “בדרכי נועם ובדרכי שלום”[28], בארבע עיניים ולא בפרהסיה[29] ומתוך אהבת ישראל והדרת כבוד. להכניס את “מחט המזרק” בעדינות – כדי שיכאיב כמה שפחות. הרי אנו דואגים למוכח ורוצים שיבריא ויחזור בו מטעותו ולכן, כמו שבניתוח, למרות שהוא לטובת המטופל, המנתחים מקררים את האיבר ומרדימים אותו כדי שיהיה כמה שפחות כאב[30], כך גם ברפואת הנפש יש “לגזוז הציפורניים”[31] – להוריד כל דבר שיכול לדקור את השני.
כמו למשל דרכו של רבי זושא מאניפולי[32] – שבמקרה שהרגיש צורך להוכיח אדם, היה מתקרב אליו ואומר “אוי לי! זושא עשה כך וכך” והיה מפרט את המעשה שהאדם עשה, בוכה ומתחרט מעומק ליבו, כשהיהודי היה שומע זאת היה נאנח גם הוא ומבין שזה הרי המעשה שהוא עשה, והיה מתחרט מעומק ליבו ומשפר את התנהגותו[33] . זו דרך מדהימה לחנך ולהשפיע בדרך רמז, באמירה צדדית ומכובדת שמבינים ממנה את המסר.
ב. יש להסביר לו בצורה הגיונית מדוע התנהגותו היתה, לדעתי, לא מתאימה, ולוודא שהוא אכן הבין את כוונתי.
ג. יש להתמקד בדיבור בנימה חיובית – להסביר את החשיבות בחרטה, את מעלת האדם שמתגבר ועובד על עצמו, והטוב שיוצא מזה.
ד. ככל שהתוכחה תהיה עטופה בדברים יותר חיוביים – היא תופנם ביעילות ובמהירות גבוהה יותר[34].
פעם פרופסור דגול מאוניברסיטת תל אביב שהיה ניצול שואה בודד למשפחה עניפה ופיתח שנאה גדולה לרוחניות ואמונה בבורא עולם כתב מכתב חריף לרבי. במכתב הוא תיאר במילים קשות את התנגדותו ליהדות בכלל ולפעולותיו של הרבי בפרט. המילים לא היו נעימות והוא מעולם לא ציפה לתשובה מהרבי… מה הופתע לקבל תשובה ועוד בכתב יד קודשו – דבר שאינו רגיל כלל וכלל! במכתב הרבי לא התייחס למילים הקשות, רק הודה לו על ששיתף אותו במחשבותיו והוסיף שמבקש לשאול שאלה קטנה: משם משפחתו ניכר שמוצאו מעיירה בפולין אך היו שני משפחות חשובות שנשאו שם משפחה זה – משפחת ליטאים ומשפחת חסידי ויז’ניץ, והרבי ביקש לברר לאיזה משפחה הוא משתייך? אותו יהודי שכבר לא היה צעיר ידע לחוש את דברי התוכחה העדינים של הרבי ואף להעריך אותם, ואמר לחבריו הקרובים – ראיתם מה הרבי עשה לי? הוא הזכיר לי מי אני באמת… לאיפה אני משתייך… ושלעולם לא אצליח להתנתק מהעבר שלי… באיזו עדינות מקצועית הצליח הרבי לעורר אותו מבלי לפגוע בו או להכנס לקטנוניות מיותרת.
4) באיזה אופן אסור להוכיח ?
א. יש להקפיד לא להכניס – עם הרצון הטוב לעזור – שום מניע אישי, לא רצון לכבוד, ולא לפעול מתוך “ישות” – הרגשת מציאות וסמכותיות מיותרת.
העובדה שבהשגחה פרטית דווקא אנחנו שמנו לב לבעיה – ולכן מוטל עלינו להוכיח – לא עושה אותנו טובים יותר מהמוכח. אין שום מקום להתנשא או להתגאות עליו. אדרבה, כנ”ל גם לנו יש רע בתוכנו והאחר הוא הרי רק הראי…
ב. חשוב מאוד לא לקחת את התוכחה במסווה של קדושה לכל מיני רצונות ותאוות אסורות ולא מתאימות, בדוגמת הרצון לקנטר, לבייש או להשפיל אחרים בשביל להתגדל, כביכול, ולקרוא לתאוה מתועבת זו בשם יפה – “תוכחה”.
ישנם אנשים שמתאמצים ומשקיעים זמן רב באוצר מילים “עסיסי” בו ישתמשו להוכיח ולצער את הזולת , חושבים הם שככל שה”נאום” יהיה יותר מפחיד עם יותר כעס, רוגז, צעקות וזלזול – התוכחה תהיה יותר מרשימה (שיטת ה”מקל והגזר” – זוכרים?). מצער לומר אך אצל אנשים אלו – הטוב שבהם כל כך מוסתר בגלל גסותם, עד שהם משתמשים בתוכחה ככלי לעשיית רצונם – לפגוע באחרים[35] . באמת כל עניינם הוא סתם לשפוך מים רותחים על הזולת וליצור בלגן ללא מחשבה אחראית על התוצאות[36].
כל הדרכים הללו לא רק שלא יועילו לקרב את האחר אלא עוד יזיקו, יפגעו בו, יגרמו להלבנת פניו ויעוררו אצלו רק רצון לעשות ההיפך ושום רצון להשתנות. בדיוק על זה הזהירה התורה “ולא תשא עליו חטא” – אם לא נזהרים התוכחה הופכת למעשה שלילי.
תוכחה חייבת לבוא רק “לשם שמים” – מתוך רצון לטוב וצדק אמיתיים בלי שום מניע אישי. יש לחשוב אך ורק על טובת המוכח!
ג. אם האדם רואה אצל חברו שתי בעיות שונות אסור לו להוכיחו על שתיהם יחד. כשמוכיחים אדם יש לעשות זאת בזהירות צעד אחר צעד. המוכיח צריך לבחור מה, לעניות דעתו, יותר דחוף מבין הדברים ולהוכיחו רק עליו. על פי טבע – אנשים אינם מסוגלים לוותר על כל רצונותיהם ולעבוד על הכל בבת אחת. כשזה ממוקד – האדם יותר דבק במטרה ומסוגל להצליח במשימה בשלמות. רק לאחר זמן אפשר להמשיך עם העניין השני ולהוכיח גם עליו[37].
ד. אסור להוכיח בלי מחשבה מעמיקה – יש לחשוב האם באמת נעשה פה דבר מגונה או אולי נאה. בכל אוכלוסיה ההסכמים והנהלים החברתיים שונים, ולא תמיד מה שנראה לי מוזר באינסטינקט הראשוני – באמת כזה נורא. יש לחשוב מתוך שיקול דעת. המוכח מרגיש אם מחנכים אותו בלי מחשבה והוא לא יקשיב בצורה הזאת. אם אין למוכיח זמן לחשוב ולתכנן את צעדיו כראוי עדיף שישתוק.
ה. דבר אחרון וחשוב ביותר הוא המינון, יש להיזהר שהמינון באמירת הדברים יהיה מדויק, כמשל הזריקה הנ”ל, שגם אם הכל היה מחוטא וסטרילי על פי הכללים הרפואיים, אם התרופה עצמה לא תהיה חזקה מספיק – לא יגיעו לתוצאות הרצויות, ואם היא תהיה חזקה מדיי – היא תגרום חלילה לחולי במקום למרפא.
האדמור הריי”ץ מביא במאמרו[38] דוגמא לכך מתפקוד הכבד והמרה[39]. כשהכבד כועס – תפקיד כיס המרה להשקיט את כעסו. אם לא יועבר מספיק מ”חומר” ההרגעה מהמרה לכבד – הכבד לא ישקוט, אך אם יועבר אליו יותר מדיי – זה יגרום למחלות קשות ח”ו.
כך גם בתוכחה. יש לתת אותה בתוקף בלי להתבייש, אך לא בנוקשות. אין צורך להגזים, צריך להוכיח ברמה שתשפיע אך תהיה בשליטה.
מעניין לציין שגם על פי הרפואה האלטרנטיבית – הכבד קשור לכעס. כאשר יש תפקוד נכון של הכבד יחד עם כיס המרה, החומציות ביניהם נשמרת בפרופורציה בריאה ורגועה. אך אם ישנה בעיה חס ושלום במערך המיחזור ביניהם – הכבד יפסיק לתפקד כשורה והכעס אצל אותו אדם יתפרץ בלי שליטה[40].
5) מה אמורה להיות תוצאת התוכחה ?
התוצאה האידיאלית היא שהתוכחה תפעל על המוכח להתחרט על מעשיו בעבר, להבין את טעותו ולהתחיל לצעוד שוב בדרך הנכונה, להרבות במעשים טובים ולהבין את האמת שבדברי המוכיח בלי שום תופעות לוואי שליליות.
אם פתאום מגלים שהאדם לא רוצה לקבל את תוכחתינו, הוא לא משתפר, ואולי אף עושה את ההפך, זה סימן שאנחנו לא עשינו עבודה טובה מספיק. אין מקום להאשים את השני אלא אך ורק לבדוק את עצמנו. אם באמת היה אכפת לנו מעומק הלב – מתוך אהבה, בודאי שהדברים היו משפיעים ומקרבים את הזולת למוטב[41] שהרי “דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב”[42]. לכן, אם זו לא היתה התוצאה יש להתחיל את כל השלבים מהתחלה.
אדמו”ר האמצעי ואחיו סידרו את ספר התניא קדישא כך שיסתיים בפיסקא “הוכח תוכיח” – בדברי תוכחה בנוגע לשלושה עניינים: תפילה כראוי ובמנין, לימוד תורה בשפע ובסדר קבוע, ושמירת שבת כהלכתה. מסופר שהסיבה שהם עשו זאת היא כיוון שידעו את שיטתו של אביהם האדמו”ר הזקן – בעל התניא – שקודם דאג לחסידיו באהבה מגולה וחיבה יתירה ואת התוכחות תמיד שמר לסוף… וגם אז עשה זאת בעדינות גדולה באומרו שאם יתפללו, ילמדו תורה, וישמרו את השבת ושאר המצוות כראוי, בודאי ידעו בעזרת ה’ גם הם לתת ולקבל תוכחה כראוי “ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”!
לסיכום:
תוכחה היא הכרחית בעולמנו והיא לטובתו של האדם כדי שיחזור למוטב. אך זה בתנאי שמתנהגים כראוי – על פי חמשת הקריטריונים:
(1) מעלות הכרחיות למוכיח:
- כשאין לו שום רגשות שליליים או שנאה לזולתו.
- כשבאמת אוהב את השני ואכפת לו ממנו שישתפר.
- כשיודע לחכות לזמן המתאים.
- כשאין בתוכו את אותו החיסרון שעליו מוכיח את חברו.
- כשמסוגל להזדהות ולגלות אמפתיה עם השני, ולמצוא פתרון לבעיה הרגישה שבתוכו.
(2) מעלות הכרחיות למוכח:
- כאשר חש שהינו “כלי” מבחינה נפשית להפנים את התוכחה.
- כאשר מצבו הנפשי העכשווי בריא ותקין.
- כשיש בידו את כל הכישורים המתאימים והיכולות להצליח.
(3) אופן ההוכחה:
- בדרכי נועם ושלום, מתוך אהבה וכבוד אמיתי לזולת.
- בדרך הכי עדינה שאפשר – כמה שפחות להכאיב.
- להסביר לו בהגיון ולוודא שאכן הצליח להבין את מקור טעותו.
- לעודד אותו שכדאי לו להתחרט ולהשתנות ושזה ממש לטובת התפתחותו האישית.
- לעטוף אותה כמה שיותר בשפה חיובית ובמעלות הזולת.
(4) הוכחה שגויה ומסוכנת:
- כשנעשית מתוך התנשאות וגאווה על האחר.
- מתוך רצון לקנטר לבייש ולהשפיל את המוכח
- כשניתנת על שני חסרונות שונים בפעם אחת.
- כשנאמרת בחיפזון ללא מחשבה ושיקול דעת – האם באמת הדבר אינו טוב.
- כשהיא חזקה או חלשה מדי – לא במינון המדויק.
(5) תוצאה סופית רצויה:
- כשלמוכח ברור שאכפת לך ממנו הוא יפנים את הדברים ויחזור למוטב!
- עלינו לזכור תמיד שאם המוכח לא השתנה – הבעיה היא בנו. יש לשים לב לפרטים ולחזור לתת אותה כהלכה!
[1] תורת מנחם תשמ”ב חלק ד’, ר”ח אלול אות ל”ג.
[2] בראשית רבה, וירא, פרשה נה, סימן ח’.
[3] קדושים, י”ט, י”ז.
[4] היום יום כ”ו אייר.
[5] בבלי, בבא מציעא, לא, א.
[6] בבלי, ערכין, ט”ז, ב.
[7] בבלי, יבמות סה ע”ב.
[8] סימן תרח, ב.
[9] תורת מנחם כא, חלק א, אות ל”ה.
[10] רבי יוסף יצחק שניאורסון – האדמו”ר השישי בשושלת חב”ד.
[11] אגרות קודש אדמו”ר מוהריי”צ,חלק ג’, ע”מ רצא.
[12] רבי שלום בער – החמישי בשושלת חסידות חב”ד.
[13] היום יום כ”ו אייר.
[14] ציטוט – אבות, א’, י”ב.
[15] תורת מנחם, חלק א’, התש”י, ש”פ פנחס, א.
[16] רש”י, משפטים, כ”ב, כ’.
[17] בבלי, ערכין, ט”ז, ב.
[18] בבלי, בבא בתרא, ס, ב.
[19] מאמר – אם רוח המושל תרפ”ד וכן בתורת מנחם תשמ”ב, חלק ד’, 2125.
[20] מפתגמי הבעש”ט.
[21] במדבר, לב, יד.
[22] המרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל ולכן דיברו על הארץ דברים רעים, החלישו את הביטחון שלהם ובסופו של דבר גרמו לכך שכל העם ישאר במדבר ארבעים שנה כעונש
[23] שפת אמת.
[24] היום יום י”ב סיון.
[25] סימן קצו, ב.
[26] בבלי, ברכות, ג, א.
[27] מאמר כללי – החינוך וההדרכה אות י”ז.
[28] תורת מנחם התוועדויות תשמ”ג, חלק ד’ ש”פ ראה, אות ז’.
[29] בבלי, ערכין, ט”ז, ע”ב.
[30] איגרות קודש אדמו”ר הריי”ץ, ע”מ תעו.
[31] היום יום כ”ב אלול.
[32] תלמיד המגיד ממזריטש.
[33] הסיפור מתורת מנחם תשמ”ב, חלק ד’, ר”ח אלול אות ל”ד והרעיון נאמר גם ב “אור תורה ע”מ מא.
[34] תורת מנחם תשמ”ב, ד’, 2125.
[35] תורת מנחם כ”א, חלק א’, ע”מ 74 וההמשך.
[36] תורת מנחם כא, חלק א’, ע”מ 75.
[37] מאמר כללי החינוך וההדרכה, אות י”ז.
[38] מאמר “אם רוח המושל” תרפ”ד.
[39] בבלי ברכות, סא, ב.
[40] כבד על פי הרפואה האלטרנטיבית.
[41] אגרות קודש, אדמו”ר מוהריי”צ, חלק ד, ע”מ יג.
[42] אגרות קודש, חלק ז, בקרט.