הכח לסלוח

לסלוח זה לא קל. לומר לשכן שהשפיל אותנו מול כולם, או לשותף שגילה את סודותיי העיסקיים וברח, שזה בסדר, אני מוחל, נשכח ממה שהיה… לא רק שזה לא קל, זה קשה מאוד, וכלל שרמת הפגיעה גדולה יותר כך קשה עוד יותר לסלוח. אף אחד לא נהנה לחיות עם רגש של טינה וכעס, כולנו הינו רוצים להשתחרר מאותם זכרונות כואבים מן העבר ולהחליט שהיה עבר ונגמר. לא סתם לסלוח למי שחטא כנגדנו זו סגולה לאריכות ימים[i]. אלו חיים הרבה יותר בריאים ומשוחררים. אבל איך עושים את זה? למה שבכלל נעשה את זה? האם בכך שאני סולח אני מצדיק את המעשה שפגע בי? למה שאוותר ואסלח? למה לשחרר?

למה זה כדאי?

“כל המעביר על מידותיו, מעבירין לו על כל פשעיו”[ii]. במידה מה אתה מקפיד על עלבונך ומיחס חשיבות לחטאים שנהגו כלפיך כך ימדדו לך למעלה. אדם שמוחל על עלבונו ומוכן לעגל פינות, להתגמש ולסלוח, נוהגים עימו באותה מידה מן השמיים ומוחלים גם לו.

איך זה עובד? כאשר אלוקים רוצה לגמול לאדם על המעשים שעשה, הוא מזמן לפני אותו אדם סיטואציה דומה מאוד לזו שאותה הוא עצמו חווה. האדם יפסוק מהי דעתו לגבי הסיפור אותו הוא רואה לנגד עיניו כשבעצם הוא חורץ את גורלו שלו[iii]. כשאתה שופט התנהגות של אדם אחר, אלוקים משתמש בפסיקה שלך כדי להכריע בסיפור שלך. נניח ויש לי בעיה קטנה עם יושר אישי. במבחנים בתיכון השוותי תשובות עם כל הכיתה לפני שהגשתי את המבחן וכשדיווחתי על שעת ההתנדבות למלגת הלימודים עיגלתי את הדקות הספורות בהן נכחתי לשעות שלמות. ונניח שיש לי שותף לעסק שבמאזן השנתי קצת עיגל פינות ולקח לכיס קצת יותר ממה שהיה מגיע לו.. הבחירה עכשיו בידיים שלי איך להתייחס לעוול שחוויתי. יכול מאוד להיות שבדיוק בזמן הזה אלוקים בוחן אותי ואת הגישה שלי כלפי חוסר יושר והגינות. אם אקפיד ואכעס, לא אסבול את הפרת האמון הזו, אלוקים “יבין” איך צריך להיות היחס כלפיי ואיך שופטים התנהגות בחוסר הגינות. אבל אם אני “לא עושה מזה סיפור”, משתדל לא לשפוט ולבקר, גם מלמעלה במקרה שלי יתייחסו בסלחנות למעידות שלי. הדרך בה אתה נוהג לבקר מקרים, התרחשויות והתנהגויות של זולתך, היא הדרך בה מתייחסים אליך ואל הטעויות שלך. רוצה שיתחשבו בך גם כשלא בדיוק מגיע לך? שיקחו בחשבון את כל האילוצים שגרמו לך לנהוג בצורה כזו למרות שבמבחן המציאות נכשלת? נהג בצורה זו כלפי זולת, וותר לאנשים שפוגעים בך, כי כאן בורא עולם בוחן את יחסך כלפי חטאים שנעשו כלפיך וכך הוא גם יתייחס אליך.

נשמע טוב נכון? אם עד עכשיו רצינו לסלוח רק כדי להשתחרר מרגש הטינה המעיק הזה, עכשיו מסתבר שזה גם פשוט משתלם לי. אם רק אצליח, אצא נרווח מכל הכיוונים.. אבל איך תכלס’ עושים את זה?

זה לא קרה סתם

המשנה [iv]מציגה בפנינו כיוון חשיבה חדש שאולי בעצם, מה שאני יודע זו לא התמונה המלאה. יתכן מאוד לומר שהשכן שהשפיל אותי אתמול לפני כולם קם על רגל שמאל באותו בוקר, עוד לפני שהתחיל את סדר יומו הוא כבר הספיק לריב עם אשתו, לשפוך על החולצה כוס קפה, לפספס אוטובוס ורכבת, וכשהוא פגע בי מול כולם הוא לא בדיוק אחז ראש.. הוא לא באמת רצה לעשות את זה, פשוט המצב רוח לא היה משהו באותו יום, כל דבר קטן כבר הרגיז אותו ומה לעשות שזה התפרץ עלי… אבל הוא לא באמת אשם במה שקרה, אלו כל הנסיבות שעברו עליו והביאו אותו לנהוג בצורה שנהג. לדון לכף זכות משמעו להבין שבטוח יש לצד השני סיבות טובות וסיפור שאני לא מודע אליו, ואין לו לשכן אף כוונה לפגוע. נכון שזה לא קל, לפעמים גם לא נראה הגיוני [v]כי “אני בטוח שאני יודע מה קרה, אני היתי שם”!  אבל גם כשלא נראה שיש איזו סיבה בעולם שיכולה להצדיק את העוול שנעשה, והחבר שבגד זו לא טעות או פעם ראשונה שלו, וזה לא קשור למה שעבר עליו בעבודה, זה פשוט הוא, לא אכפת לו לפגוע.. גם אז, תחשוב איך היית רוצה שיתייחסו לטעויות שלך, דע שגם כשזה ממש לא נראה, ישנה תמונה רחבה יותר שאינך מודע אליה. פרטים שבכוחם לשנות את כל העלילה.

חידוש תורת חסידות חב”ד[vi]

תורת החסידות נותנת לנו הסתכלות הרבה יותר כוללת רחבה ועמוקה על התמודדויות החיים. בשונה מהשקפות אחרות שנותנות לנו התייחסות ספציפית לכל בעיה, תורת החסידות מחדשת מבט כללי שבעזרתו נוכל להתמודד מול כל קושי. כמו שישנן תרופות שונות שיכולות לפתור סוגים של מחלות שונות, ומנגד ישנם ויטמינים שמחזקים ומבריאים את הגוף בצורה כזו שמלכתחילה הוא כלל לא יחלה. כך השיטות השונות ביהדות הן התרופות שפותרות את הבעיה המקומית וחסידות חב”ד היא זאת שבהשקפתה מונעת את החולי מלכתחילה. היא הויטמין שמסגל לנו חיים בריאים ומנועת בדרכה את הקושי הספציפי.

ברצוני לדון בשתי נקודות, כשהאחת נובעת מהשניה ובכוחן למנוע מראש את הקושי שבמחילה.

יש אלוקים שמנהל את העולם[vii]

לאורך ההסטוריה אנו פוגשים שיטות שונות ביחס האלוקים אל העולם ובריאתו. אחת השיטות שהגיעו עד כדי כפירה היא הסברא שאלוקים ברא את העולם והלך.. כסטיב ג’ובס המציא את האייפון, הוא יצר אותו, שיווק ומכר את המכשיר, וכאן הסיפור נגמר. אין צורך בכך שג’ובס יעמוד בכל רגע ורגע ו”ימציא” את אותו המכשיר מחדש. אותם אנשים טעו לחשוב שכן הוא בבריאת העולם. אלוקים הוציא את ההמצאה האדירה שלו לאור וכאן הוא סיים את תפקידו, שוב אין העולם צריך לבורא והוא מתנהל מעצמו לבד. זוהי טעות איומה, הרי אלוקים בורא את העולם כל רגע ורגע מחדש ולא מפסיק לנהל אותו לרגע. אין מה להשוות בין מכשיר האייפון לבריאת העולם, הרי האייפון נוצר מחלקים קיימים, לא היתה כאן בריאה חדשה שנוצרה מאפס. אספו את כל הפריטים והחומרים הדרושים ויצרו את המכשיר. אך לפני שנברא העולם לא היה כלום. ממש שום דבר. בורא עולם לא אסף חלקיקים קיימים ובנה מהם עולם, הוא זה שברא הכל! ולכן גם לא שייך שיפסיק לברוא את העולם כל רגע מחדש, כי אם חלילה זה יקרה העולם פשוט יחדל מלהתקיים. אלוקים מעורב בכל פרט ופרט בבריאה. גם על הפרט הכי שולי לכאורה אלוקים מפקח ומשגיח תמיד. הוא הרי בורא את אותו פרט כל רגע ורגע כך שההשגחה עליו היא תמידית. השאלה היא עד כמה אנחנו באמת מאמינים בזה בחיי היום יום שלנו. אנחנו מאמינים שכל מה שקורה בעולם זה בעצם הוא. אם הוא לא היה בורא את זה באותו רגע זה פשוט לא היה קורה. אתה באמת חושב שכשהבוס כעס עליך אז פתאום אלוקים כבר לא היה מעורב במה שקורה? לאן הוא נעלם פתאום? זה כבר לא בתחום הבריאה שלו? לא, הרי הוא זה שמנהל הכל! את העלבון שהיתי צריך לחוות היתי חווה בכל אופן, אם לא על ידי אותו אדם אז על ידי אדם אחר.[viii] מי שגלגל אלי את הסיפור הזה הוא בורא עולם. הבוס, השכן, החבר או הבעל הם שליחיו בלבד שעל ידם בוצעה הכוונה העליונה. אם משהו יכה בי במקל, אני אאשים את המקל? אני אאשים את מי שהחזיק בו. טפשי להאשים את המקל כשבעצם אין לו אף צד בענין, המכה שקיבלתי בכלל לא קשורה אליו אלא למי שהחזיק בו. מי שאחראי ל”מכות” שאני מקבל בחיים אלו לא הסובבים אותי אלא יד ההשגחה העליונה שמסובבת הכל. ההבנה שאליה חסידות חב”ד מחנכת אותנו, להבין שהקב”ה מחיה את העולם בכל רגע ורגע, ואין שום דבר שזה לא הוא, והוא זה שגורם לכל דבר לקרות. ההבנה הזו עוזרת לנו לא לכעוס ולסלוח לאנשים שפוגעים בנו, כי זה לא הם אלא הוא.[ix]

היכן הבחירה החופשית?

כשדוד המלך ברח מאבשלום הוא עבר תקופה לא קלה. הוא נאלץ לעזוב את ארמון המלוכה שלו, לברוח מבנו שמבקש את נפשו, העם בוגד בו והוא מסתתר. כשראה אותו שמעי בן גרא הוא קילל את דוד המלך בדברים קשים ביותר. “איש דמים” “איש בליעל”, אלו הפנינים שזוכה דוד המלך לשמוע. אך כשאבישי בן צרויה רוצה להרוג את שמעי על חוצפתו עונה לו דוד שלא, זו לא אשמת שמעי, זה לא באמת הוא “כי ה’ אמר לו קלל”[x] מה הפירוש? לשמעי לא היתה בחירה איך לנהוג? אלוקים הכריח את החבר שלי לספר את הסודות שלי ולהפר את האמון שנתתי לו? הרי לכל אדם יש בחירה חופשית כיצד לנהוג. אלוקים לא שולל חלילה את הבחירה ממי שפגע בנו. אבל אנו חייבים להבין שלמרות שהיתה בחירה לחבר שכל כך סמכתי עליו, עדין מדובר ביד ההשגחה, ואת העוול שנעשה כלפיי היתי עובר בכל אופן. נכון שהוא לא היה בסדר, ואלוקים כבר יסגור איתו את הדין שמגיע לו. אבל מבחינתי הוא רק השליח, זה לא באמת הוא. זה בורא עולם. את הנזק היתי חווה בכל אופן, אם לא על ידו אז על ידי מישהו אחר. זה באמת משנה באיזה מקל בחרו להכות בי? זה הרי רק מקל. מי שמסובב את הפעולות האלו באמת ואוחז במקל הוא בורא עולם ומנהיגו.

תפקיד הצל בחיים

אז למה אלוקים נוהג כך? הנקודה השניה אותה החסידות מלמדת אותנו, שלא זו בלבד שכל דבר שקורה בעולם מגיע מאלוקים, כל דבר שקורה הוא טוב. טוב באמת. גם אם זה לא נראה לנו באותו רגע, בסופו של דבר בטוח יצא מזה רק טוב[xi]. האמן יעקב אגם שלח לרבי יצירה שלו בה הוא השתמש במשחק של אור וצל בתמונות. הרבי ענה לו במכתב מסר נפלא על עניינו של הצל ביצירה ובחיים בכלל. [xii] עניינו של הצל שהוא מסתיר על האור ויוצר צללית חשוכה. גם לנו בחיים יש צללים. אזורים שבהם אנחנו מרגישים הסתר של אור. הרבי מסביר שכמו ביצירה, לצל יש תפקיד חשוב מאוד ביצירה וליופי שבה. אין מה להשוות בין ציור שציור עם צל לציור שצויר בלי. אם מעמידים אותו במקום הנכון ומשתמשים בו בצורה הנכונה הוא נותן מימד מדהים לתמונה. כך גם בחיים, הצל הוא חלק מהיצירה ומהיופי של החיים. דווקא הימים האפורים והקשים והחשוכים יותר הם אלו שנותנים לנו עומק וחן נוסף. הקושי הוא זה שמגלה בנו כוחות ויופי שבלעדיו לא בטוח שהינו מודעיו אליהם. הקושי הוא בעצם אתגר, בכח שלנו למנף את עצמינו מתוך הכאב או לפול לתוכו. הידיעה שאלוקים מנהל את העולם, ומנהל אותו בצורה הטובה ביותר עבורינו, נותנת לנו את ההבנה שהעלבון שחוויתי הוא בעצם ממנו, ולמרות שבמבט עכשווי זה לא נראה טוב, אלוקים הביא לי את האתגר הזה כדי לגלות את העוצמות שיש בי. שאהיה אדם טוב יותר, עם תובנות בוגרות וחכמות יותר על החיים. עם כוחות נפש שהוא רוצה לגלות בי. הקושי למחול מתגמד מתוך ידיעה שבעצם גם הפגיעה שעברתי היא בעצם לטובתי.

לגמול לחייבים טובות

אחת הדמויות הבולטות ביהדות מהן אנחנו יכולים ללמוד מהי מחילה אמיתית היא יוסף הצדיק.[xiii] אחיו של יוסף, לא היו נחמדים במיוחד כלפיו, הם רצו להרוג אותו מרוב קנאתם, בסוף הם לא רצו ממש לשפוך דם בידיים אז הם פשוט זרקו אותו לבור,[xiv] שימות בטבעיות עם הנחשים והעקרבים שיש בו. אבל פה זה לא נגמר, הם הוציאו אותו מהבור ומכרו אותו לעבד, לא היה להם אכפת בכלל מה יקרה איתו, מבחינתם הוא שווה זוג נעליים וככה הם גם התיחסו אליו.. יוסף נמכר על ידם לישמעאלים, ומשם הוא עובר עוד כמה תלאות לא נעימות בכלל עד שהוא מוצא את עצמו בכלא במצרים על עלילה שקרית ושפלה ביותר שהעלילה עליו אשת פוטיפר. כל זה לכאורה פשוט נעלם כשהגלגל מתהפך. יוסף מתמנה למשנה למלך מצרים, כל האוכל של כל העולם שייך אליו. כל תושבי מצרים הם עבדים שלו. אחיו מגיעים אליו אחרי שהגיעו לפת לחם, פשוט באו לבקש אוכל, זו בדיוק ההזדמנות בה הינו מצפים מיוסף שיתנקם באחיו על כל הסבל שעבר בגללם כל השנים, או שלפחות יוכיח אותם, שלא יעשה להם חיים קלים. אבל לא. לא רק שהוא לא נוקם בהם, הוא מבטיח להם שהוא יכלכל אותם ויזון אותם ואת כל משפחתם כל ימיהם.

מיוסף אנחנו למדים [xv]למה לגמול טוב גם למי שפגע בנו. יוסף יודע שאלוקים הוא זה שסובב את כל המהלך שהתרחש כאן. והנה, באמת הכל היה לטובה. לא היה לו סיכוי להגיע למעמד האדיר שלו כשליט על מצרים לולא כל התלאות שעברו עליו. יוסף אומר לאחיו שלמרות שאתם לא התכוונתם להיטיב עימי, נכשלתם בבחירה שהיתה לכם. אבל “לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים”[xvi] מכיוון שבאמת אלוקים הוא זה שמנהל את העניינים, והיום אני נמצא היכן שאני נמצא זה בעצם בגללכם. למרות הכוונה השלילית שלכם, מגיע לכם שאשלם לכם רק טוב. הרי בזכותכם אני משנה למלך מצרים ועל כן מגיע לכם שאפרנס אתכם כל ימיכם. הטוב שהיה מגיע לי הגיע דווקא על ידכם.[xvii] מחילה אמיתית על פי החסידות היא כשאני מסוגל לגמול טוב לפוגעים בי למרות הכאב שחוויתי.[xviii] ההבנה של יוסף שאלוקים מנהל את העולם בצורה הכי טובה לאדם מנעה ממנו את הקושי שבמחילה ולא זו בלבד אלא שהוא גם גמל לאחיו טוב כנגד ההתנהגות הנוראית שלהם כלפיו.

סיכום

אז איך סולחים?

כשאני מוחל הרווח הוא בעיקר שלי. היחס שלי כלפי טעויות של אחרים הוא היחס של אלוקים כלפי הטעויות שלי.

השקפת תורת חב”ד מונעת את הקושי שבמחילה כשהיא מעניקה לנו את ההבנה שאלוקים הוא זה שמוביל את המהלכים, אין פרט שלא נמצא בתחום השליטה שלו. מי שפגע בי הוא שליחו של בורא עולם בלבד. הכאב לא נובע ממנו אלא ממי ששלח אותו. אמנם היתה לו בחירה אם לפגוע או לא אבל זה עסק שלו עם אלוקים, אני את מה שהיתי אמור לקבל אקבל בכל אופן ולא משנה ממי.

כשאלוקים שלח לי את הכאב הזה זה היה לטובתי, כדי לעשות ממני אדם טוב יותר, ובסופו של דבר בטוח גם אראה את ההשלכות הטובות מהסיפור.

מבחן המציאות למחילה הוא הגישה שלי כלפי הפוגע לאחר מעשה, כשאני עוזר לו ומחזיר לו טובה על הטוב שנגרם לי בגללו למרות שבאותו רגע לא הרגשתי את זה, סלחתי באמת.

[i] מגילה כ”ח ע”א.

[ii] מסכת ר”ה דף י”ז.

[iii] הרבי מליובאוויטש התוועדות י’ שבט תשכ”ו.

[iv] אבות א’, ו’.

[v] שבת קכ”ז, ב’.

[vi] תורת מנחם ט”ז. אחרון של פסח תשט”ז.

[vii] תניא, שער היחוד והאמונה, ב’.

[viii] תניא, אגרת הקודש ר”ס כ”ה.

[ix] תניא, אגרת הקדש, כ”ה.

[x] שמואל ב’ ט”ז, י’.

[xi] ברכות ס, ב. שו”ע או”ח סר”ל ס”ה.

[xii] https://drive.google.com/file/d/1K51bB-OpEqSYOktWX-sF_IRNOA_8RTFg/view?usp=sharing

[xiii] תניא, ליקוטי אמרים, י”ב.

[xiv] בראשית ל”ז.

[xv] ליקו”ש ה’ ויגש ב’.

[xvi] ויחי נ’, כ’.

[xvii] ספר המצוות לאדמו”ר הצמח צדק מצוות מילה ח”א ספ”ג.

[xviii] ליקו”ש כ”ח, חוקת ב’.