האחריות כגורם אחראי בחיינו
Essays 2019 / Personal Growth
כולם ידעו שאי אפשר לסמוך עליו. אמנם הוא ידע להפריח מילים לחלל האוויר, אך הרבה פחות ידע לעמוד מאחוריהן. כולם האמינו שהוא נושא סיפור חיים מורכב וגם הוא התחיל להאמין בכך, משום שראה את שלא ראו האחרים, את תוצאות מעשיו ואת חייו שהתנהלו כרצף של החלטות שגויות. הוא מצא את עצמו פעם אחר פעם זונח פרויקטים שהתחיל בהתלהבות, לאחר שהלהט נעלם ואילו הביצוע הקטנוני נשאר בעקשנות ודרש את שלו. כמו רגשות האשם שהיו שם כל הזמן, מפנים כלפיו וכלפי רבים נוספים אצבע מאשימה. ועל אף שראה את תוצאות מעשיו, או העדרם, לא ידע להסביר לעצמו מדוע הוא נקלע בדיוק לאותה סיטואציה לא ממומשת בסופו של יום, או למעשה, בסופם של ימים רבים מדי.זה לא רק הוא. אנו פוגשים אותם בכל מקום, בסביבת העבודה, ברחוב, בבית ואפילו במקום בו אנו לא רואים שום אדם אחר מלבד עצמנו. אותה אנו פוגשים בכל תחום, בסביבת העבודה, ברחוב, בבית ואפילו בינינו לבין עצמנו. מדובר באנשים מכל גווני הקשת שפוגשים את האחריות בכל כך הרבה תחומים בחייהם. רבים מהם דוחקים אותה לקרן זווית, ישנם כאלה שעושים זאת רק לעיתים רחוקות, אך ישנם גם כאלה שעושים זאת באופן שיטתי.
למרות שלא תמיד היא זוכה למקום של כבוד, נדמה שלאחריות יש תחומי אחריות רבים משל עצמה. זהו מין חוש פנימי מחייב שגורם לנו להתמיד לקום בבוקר, להצליח בעבודה, לחוות חיי משפחה מאושרים ואפילו לרצות לעזור לאחרים. יחד עם זאת, זהו כוח חמקמק, ולא תמיד נצליח להכיר בכך שנטילת האחריות היא האחראית להצלחה בהרבה תחומים בחיינו.
אם כן, כיצד נוכל להפוך את תהליך נטילת האחריות לאפשרי יותר?
במאמר זה, ראשית נעסוק בשאלה כיצד ניתן לאמץ תכונה שהיא לכאורה מולדת. לאחר מכן, נציג צעדים שחשובים לתהליך לקיחת האחריות. נבין כיצד “מנגון המשמעת העצמית” ההכרחית לתהליך פועל, מדוע חשוב לזהות “מוקשים” אפשריים ואף נקודות חוזק וכיצד עיקרון ה”השגחה הפרטית” תורם להתמודדות עם הנושא. לאחר מכן, נסקור את שיטת “הראייה הכלל-מערכתית” ולבסוף נביא מספר טיפים יישומיים.
האם ניתן לדרוש מאדם לבצע שינוי באורחות חייו בנושא האחריות?
כשמתחילים לעסוק בנושא האחריות, פעמים רבות עולה שאלה כמעט מתבקשת: לכאורה, אחריות היא תכונה מולדת או כזו הנרכשת בשלבים מוקדמים של החיים. האם ניתן לדרוש מאדם שהאחריות אינה תכונה טבעית שלו לאמץ אותה?
מאחורי שאלה זו עומדות שתי הנחות יסוד: הראשונה, לאדם יש תכונות בסיסיות שלא יוכל לשנות. שנית, הדרישה מהאדם לשנות את אורחות חייו אינה הוגנת, משום שמדובר במאמץ שגדול ממידותיו, מה שסותר את זכותו הטבעית ל”חופש” ולחירות.
אולם, הנחות יסודות אלו שגויות מיסודן.
אכן, מקובל לחשוב כי התקופה המשמעותית בה האדם “מתחנך”, היא בשנות הילדות והנערות, עד הגיעו לגיל בגרות, כך שהמושג “חינוך” שייך בעיקר לתחום ההשפעה על הדור הצעיר. אולם, המושג “חינוך” יכול להתקשר גם ל”חינוך עצמי”[i]. לפי תורת החסידות[ii], תהליך החינוך לא מסתיים בשלב כלשהו בחיים, אלא ממשיך ונעשה יסודי ועמוק יותר במשך השנים, כך שהמחנך העיקרי הוא האדם עצמו.
בנוסף, אנו נוטים לחשוב שמאמץ ועבודה סותרים את קיומו של המושג “חופש” בחיינו. בפרט בימינו, כאשר מקובל לחשוב שחירות משמעותה מילוי כל רצונותיו של האדם. אך, מחשבה זו אינה נכונה. למעשה, האדם נבדל במהותו מבעלי החיים ונעלה מהם. האדם לא זקוק רק לצרכיו הפיזיים, בשונה מבעלי החיים, כי אם גם לשימוש ביכולות האינטלקטואליות שלו. האתגר הוא זה שמבטא את ייחודיותו בתור אדם, זהו עבורו “חופש” אמיתי[iii].
מהי הדרך הנכונה לבצע שינוי שכזה?
על האדם לראות את תהליך ההתמודדות כ”מסע כיבוש” הדרגתי ואיטי[iv]. עליו להבין כי הדרך לניצחון עשויה להיות רצופת הצלחות וכישלונות כאחד. אולם, עליו לראות אף בכישלונות אבני דרך לניצחון ודווקא לאחריהם להתאזר בכוח מחודש להמשך המסע. במסע כזה האסטרטגיה, הנכונות ללכת צעד אחר צעד והמשוב העצמי הכרחיים.
גם במסע לרכישת האחריות חשוב ללכת צעד אחר צעד ולכן בהמשך המאמר יובאו צעדים שונים שיסייעו להביא לניצחון “מסע הכיבוש”.
1) נקודת המוצא: כוח רצון ומשמעת עצמית
כוח הרצון משחק תפקיד נכבד בהצגת חיינו. מסתבר לומר שכל שינוי מתחיל שם, בקיומו של כוח הרצון. המילים “אחריות” ו”משמעת עצמית” או לחילופין “כוח הרצון”, אמנם אינן מילים נרדפות, אך נדמה שקיים ביניהם קשר אדוק. פעמים רבות הגורם שמחזק את כוח הרצון הוא האחריות. ובמקביל, גורם חשוב שמביא לנטילת אחריות הוא כוח הרצון.
בתהליך פיתוח האחריות אנו נדרשים לחזק את המשמעת העצמית. איך ‘מערכת המשמעת העצמית’ מתנהלת?
בפרקו הראשון של ספר ה”תניא”[v] מצוי עיקרון חשוב – לכל אדם יש שתי נפשות: “נפש בהמית” ו”נפש אלוקית”. הנפש הבהמית היא קודם לכול האינסטינקט הטבעי של האדם לדאוג לעצמו ולספק לעצמו את צרכיו הבסיסיים. בשלב מאוחר יותר, גם כשהאדם לא חש צורך ממשי לדאוג לחייו, הוא מנסה למצות את הנאות החיים. כוחות אלו, המגיעים מ”הנפש הבהמית” אינם רציונאליים, כי אם רגשות ודחפים. במקביל, מתנהלת אצל האדם מערכת קוגניטיבית מפותחת שמובילה את האדם לשאוף, ללמוד, להשתפר ולעסוק בתחומים מופשטים יותר. בין שתי המערכות הללו ישנו מתח תמידי, משום שכל מערכת מובילה את האדם לכיוון שונה בתכלית – דחפים ורגשות אימפולסיביים לעומת היגיון ושכל[vi].
הרבי מליובאוויטש מסביר[vii] כי למין האנושי ישנם ארבעה כינויים: אדם, איש, גבר ואנוש. כל אחד מהתארים בא לציין מובן אחר במין האנושי. הכינוי ‘אדם’ מסמל את המערכת הקוגניטיבית הרציונאלית, לעומת זאת, הכינוי ‘איש’ מורה על המערכת האמוציונאלית האינסטינקטיבית.
הכינויים ‘גבר’ ו’אנוש’ מתארים את מידת הדומיננטיות של המערכות. הטבע האנושי הוא להיכנע לדחפים, כך ש’אנוש’ הוא אדם שאצלו המערכת האמוציונאלית היא הדומיננטית. אך, האדם מסוגל להתגבר ולהתעלות ולהיות ראוי לכינוי ‘גבר’, שגבר על הדחפים ולא איפשר להם לנווט את פעולותיו ואת חייו, כך שבסופו של דבר המערכת הקוגניטיבית היא המנווטת את חייו.
מעניין לציין, כי פסיכולוג בשם ד”ר וולטר מישל (Walter Mischel) מתאר[viii] “מערכת שליטה עצמית” דומה לזו המתוארת בספר התניא, לאחר שערך מחקר מפורסם[ix] בנוגע לנושא זה. התאוריה שלו כוללת “מערכת אגרסיבית” הפועלת כל העת מול “מערכת רציונלית”, כך שאצל אנשים בעלי משמעת עצמית – המערכת הרציונלית היא החזקה יותר.
כאשר אנו רוצים לחזק את המשמעת העצמית שלנו לשינוי תכונה שלילית או לחילופין – לאימוץ תכונה חיובית, ניתן לפעול בשתי דרכים. האחת, היא התאמת התכונה ליכולת הקיבולת של האדם ולהבנה שלו, באופן שהוא יבין את כל פרטי העניין ואז הוא יוכל ליישם זאת בחייו. כלומר, באמצעות שימוש במערכת הקוגנטיבית ובמעשה שמגיע מתוך הבנה ולא מתוך הכרח. הדרך השנייה, היא הפסקת ההרגל הרע באופן חד-משמעי או לחילופין קיום מעשה מסוים, גם ללא הבנה והכנה מוקדמת. כך שהדבר יהפוך להרגל חיובי ויעזור בהתמודדות עתידית[x].
בנושא האחריות, ניתן לפעול בשני המישורים. אך, מאמר זה נועד כדי לסייע בדרך הראשונה – סיפוק תובנות ונקודות לחשיבה שיאפשרו שינוי בגישה כלפי אחריות.
2) “ידיעת המחלה חצי תרופה”
רבים מתקשים בנטילת אחריות. ישנם כאלה שמתקשים ליטול אחריות אישית, בתחומים שקשורים אליהם עצמם, או כאלה שמהססים לפני לקיחת אחריות חברתית. ולעיתים, הבעיה הינה הפוכה, כאשר האדם לוקח על עצמו אחריות רבה מדי ומתקשה למצוא את האיזון הנכון שבין אחריות סביבתית לדאגה שהוא אמור לחוש כלפי עצמו וכלפי משפחתו.
המצבים הקיצוניים ב”סקאלת לקיחת האחריות” אינם אידיאליים. לכן, כצעד ראשון עלינו לזהות את מיקומנו המדויק באותה סקאלה ולהכיר בכך שעלינו להביא לשינוי כלשהו באורחות חיינו. אנו נדרשים למידה מסוימת של אומץ להודות בכך, אך זהו צעד ראשון והכרחי בתהליך הקידום האישי שלנו.
לאחר שמיפינו את השטחים בהם אנו נוטים לגלות חוסר אחריות או “יתר אחריות”, עלינו לזהות את הגורמים שמביאים אותנו לסיטואציות אלו. כאשר נזהה את ה”מוקשים” נוכל לנטרל את השפעתם השלילית עלינו. כשם שמצוטט הרבי[xi] ממקורות החסידות: “ידיעת המחלה חצי תרופה”. החסידות לא רואה את האדם כ”חסר אחריות” או כ”אחראי יתר”, אלא כאדם בעל פוטנציאל, שמצוי במצב לא אידיאלי בשל נסיבות מסוימות, אולם ברגע שידע לזהות את מקור החולשה – יוכל לגבור עליה. זיהוי ה”מוקשים” יוכל לסייע לנו לערוך סדר עדיפויות נכון יותר וכך להקל עלינו בתהליך נטילת האחריות.
3) הכרה במעלות ובכשרונות
אין חולק על כך שבסיס טוב לצמיחה, הוא אדמה פורייה, חזקה ויציבה. והבסיס המתאים לצמיחתה של תחושת האחריות הוא ההכרה ביכולת העצמית. אדם המאמין ביכולותיו יאות לנצל אותן בצורה אפקטיבית ואילו אדם שלא מודע לכוחות הטמונים בו, לרוב יימנע מביצוע פעולות שונות, משום שהוא אינו סבור שיוכל לעמוד בביצוען.
יחד עם זאת, אין להתכחש לכך שלעיתים בדיוק הכרה כזו מונעת את ההתקדמות של האדם, כיוון שהיא גורמת להימנעות מחשיבה אובייקטיבית וממעשים לשיפור עצמי[xii]. ואכן, הנוסחה הנכונה שעליה כותב הרבי היא מודעות עצמית מאוזנת[xiii], הכוללת את ההכרה של האדם בחוזקות שלו, אך גם בחולשות ובנקודות התורפה. להכרה זו צריכה להתלוות ההבנה שהמעלות מחייבות, משום שהן דורשות מנושא התכונות לנצל אותן בצורה מעשית ופרודוקטיבית.
הבנה זו מהווה צעד חשוב בדרך ללקיחת אחריות. אך דווקא משום כך אנו נוטים להדחיק אותה, לעיתים במודע ולעיתים אף שלא במודע, משום שהיא מחייבת. למרות זאת, עלינו להבין שהימנעות מכוונת מההכרה ביכולת משמעותה בריחה מאחריות. כפי שכתב[xiv] פעם הרבי מליובאוויטש לאדם מסוים: “ניסיון הורה, שלפעמים המיעוט בערך עצמו הוא מתחבולות היצר להחליש או לבלבל מעשיית איזה דבר”.
4) הבנה שהסיטואציה הינה במיוחד עבור צמיחתנו האישית
צמד חוקרים בשם לאטן ודרלי הגדירו חוק בתורת הפסיכולוגיה הנקרא בשם “אפקט הצופה מהצד”[xv]. החוק בא לתאר את הנטייה האנושית להשליך את האחריות על גורמים אחרים שנמצאים בסביבה במקום להיות אלה שלוקחים את האחריות בסיוע לאחרים. כך שככל שכמות האנשים הנוכחים במקום גדלה, מעטים יותר יאותו ליטול את האחריות על עצמם.
בתשובה לכך, מצוי בתורת החסידות עיקרון “ההשגחה הפרטית”[xvi]. משמעות עיקרון זה היא שהדברים המתרחשים בעולם נתונים להשגחת הבורא עד הרזולוציות הנמוכות ביותר, כך שגם לעלה שנושר מן העץ – יש מטרה מכוונת בנשירתו. עיקרון ‘ההשגחה הפרטית’ הוא מעודד מחד, אך מחייב מאידך. משום שמשמעות הדברים היא שאם הצורך לעזרה מצוי בטריטוריה של האדם, הרי שהדבר מכוון ודורש את התייחסותו המעשית. הדברים נכונים לגבי אחריות חברתית, אך גם לגבי אחריות אישית.
היו רבים שכתבו לרבי מליובאוויטש על כך שהם חווים קשיים שונים, כל אחד וקשייו שלו. הרבי האמין בכל אחד שהוא אכן מסוגל להתמודד עם הסיטואציה בה הוא מצוי וליטול את האחריות הנדרשת, כך שיקדם את עצמו ואת סביבתו, שהרי אם ב”השגחה פרטית” הוא מצוי בסיטואציה זו, הרי שניתנו לו כוחות להתמודד עימה וליטול את האחריות המתאימה.
לעיתים אנו זקוקים רק לסיבה שתגרום לנו “לקפוץ למים” ופשוט ליטול אחריות. ה”השגחה הפרטית” יכולה “לשחק” את תפקידה של אותה סיבה עלומה. כשאדם מבין שהסיטואציה שבה הוא מצוי נועדה כדי שהוא יתמודד איתה, אין לו ברירה מלבד לקחת על עצמו את האחריות להתמודד. ולא רק מכורח המציאות, אלא מתוך השלמה ובחירה, שאם נקלענו לכזו סיטואציה, כנראה שהיא שם בשביל לעשות אותנו טובים יותר.
5) ראיית המעשים שלנו כחלק מתצרף
“יראת הרוממות” ו”יראת העונש” הן שני סוגים של “יראה”, הרגש המזוהה עם תחושת פחד או לחילופין עם תחושת כבוד והערצה. ‘יראת העונש’ היא הבנת ההשלכה של פעולה מסוימת וחשש מפני התוצאה האפשרית. לעומת זאת, ‘יראת הרוממות’ משמעותה הבנת המהות האמיתית של העניין ובשל כך רצון לנהוג באופן המתאים[xvii].
גם בנושא האחריות, קיימת אחריות הנובעת מ”יראת הרוממות”, מראייה כלל-מערכתית, מההבנה שהמעשה שלנו הוא עוד פרמטר נוסף במשוואה מורכבת. אולם, ישנה אחריות כזו שמגיעה מ”יראת העונש”, מהצבה של המעשה והתגמול בלבד בשני צידי המשוואה. אחריות מסוג זה אינה מומלצת, משום שהאדם שנוטל אחריות רק משיקולים של “שכר ועונש” עשוי להסיר את ידיו מהאחריות במידה ומערכת התגמולים משתנה. יחד עם זאת, כצעד ראשון בתהליך לנטילת אחריות, גם זו אפשרות קיימת.
בנוגע לסוג האחריות הנובעת מראייה כלל-מערכתית, כותב הרמב”ם[xviii]: “צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב. וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב”. כלומר, על האדם לראות את עצמו כל הזמן, ולא רק ברגעים משמעותיים, כאילו הוא נמצא במצב שאינו מוכרע, כך שכל פעולה יחידה משפיעה לכאן או לכאן. הבנה כזו מסייעת לאדם ליטול אחריות, משום שהוא מבין שהפעולה שלו היא חלק ממערך שלם ושהיא משמעותית להכרעת המערך כולו. הרבי מצוטט את דברי הרמב”ם ומביא לכך המחשה מנושא “הביקוע הגרעיני” – נושא האטום[xix]: האטום הוא אמנם רכיב זעיר מאוד, שאפילו לא נראה בעין אנושית, אך עלול לגרום להרס רב. בלחיצת כפתור בודדה אפשר לשגר פצצה שבנויה על הכוח שטמון בגרעין האטום ולהוביל לפגיעה רבת עוצמה (אף ב”תורת הכאוס” קיים מונח הנקרא “אפקט הפרפר”[xx]: תנודת כנפי הפרפר בקצה אחד של העולם, עלולה לגרום לסופת טורנדו בקצהו השני).
זוהי נקודה מעט קשה לתפיסה, משום שהיא “מדברת” במושגים כלל-עולמיים ורחבי היקף. אך אם ננסה להבין את משמעות הדברים נוכל להשליך זאת גם על המעשים בחיינו היומיומיים. כאשר אנו עומדים לפני ביצוע פעולה מסוימת או לחילופין לפני הימנעות מפעולה, ננסה לחשב כמה צעדים קדימה, לראות כיצד פעולה זו היא חלק מתמונה רחבה[xxi].
6) אם לו עבורי, אז עבור אחרים.
לעיתים, האדם מסוגל לראות את התמונה השלימה, לצפות את תוצאות מעשיו ועדיין להמשיך לנהוג באופן שגוי. אולם, כאשר הוא מבין את המקום שלו מול אנשים אחרים בתמונה השלימה, ייתכן שהתייחסותו לעניין תשתנה. ניתן לראות אנשים שעבור עצמם נמנעים מלבצע פעולות מסוימות, אולם כאשר הם מבינים שיש לכך השפעה כלפי אנשים אחרים – הם יפעלו לטובת העניין. כך שבאמצעות העזרה לאחר, הם למעשה מסייעים אף לעצמם.
חסיד אחד כתב לרבי על קשיים שונים שהוא חווה. במכתבו הוא טען שוודאי לא מצופה ממנו לסייע לאחרים, בשעה שהוא עצמו מתמודד עם אתגרים אלו. הרבי ענה לו[xxii] והבהיר שדווקא הסיוע לסביבה היא היכולה לעזור לו בשיפור אותו תחום כך שבמקביל “לא יהיה זה נוגע לו כל כך (אותה בעיה) כי יהיה טרוד במצב זולתו”.
כאשר נהיה מודעים להשלכות של מעשינו על הסובבים אותנו, ננקוט פעולות מועילות גם עבור עצמנו.
***
לסיכום, אחריות היא איננה תכונה הנרכשת ביום אחד של מהפך. היא דורשת מאתנו לתחזק את המשמעת העצמית ולהשתמש במערכת הקוגנטיבית שלנו על מנת להביא לשינוי. בתהליך זה של השימוש בקוגניציה, עלינו לזהות את הסיבות שמובילות אותנו להימנות מנטילת אחריות, על מנת שנוכל “לעקוף אותן”. כמו כן, עלינו להבין שאנו נדרשים להכיר במעלות שלנו, משום שכאשר אנו מכחישים אותן, אנו למעשה בורחים מאחריות. באמצעות הפנמת עיקרון “ההשגחה הפרטית” נוכל להתמודד עם “אפקט הצופה מהצד” ומהאשמות מיותרות. עלינו אף להכיר בחשיבותן של פעולתנו הן עבור עצמנו והן עבור אחרים.
על מנת להקל ביישומן של ההבנות נציג מספר “טיפים” אפשריים:
- מראש, נקבע לעצמנו זמן בו אנו מתעתדים לנהל “מעקב אישי”, בזמן זה ניתן לעצמנו משוב, היכן אנו עומדים בתהליך ההתקדמות האישי.
- כאשר אנו מזהים מצב בו אנו מתקשים בנטילת אחריות, ננסה להבין את הסיבות שהובילו לכך.
- כאמור, אנו זקוקים ל”מודעות עצמית מאוזנת” ולכן מפעם לפעם נזכיר לעצמנו מהן נקודות החוזק שלנו.
- נמנע מהאשמות ונזכיר לעצמנו את עיקרון ה”השגחה הפרטית”.
- כאשר אנו עומדים לפני ביצוע פעולה נחשב את התוצאות האפשריות, ננסה לראות את התמונה השלמה.
- נחשוב מהן התוצאות האפשריות ממעשנו עבור הסובבים אותנו.
- נזכיר לעצמנו, שמעידה חד פעמית אינה מעידה על הצלחתנו בתהליך לנטילת אחריות.
[i] מאמר כללי החינוך וההדרכה, הרבי הריי“צ: ” עניין החינוך וההדרכה אינו מיוחד דוקא לקטנים כי אם הוא כללי מבלי הבדל שנים”.
[ii] ליקוטי אמרים חלק שני הנקרא בשם “חנוך קטן“, האדמו“ר הזקן.
[iii] תורת מנחם, כרך כ”ב, שנת תשי”ח, חלק שני, מכתב כללי: “ואילו האדם, שהוא שכלי, אפילו אם יש לו מלוא החירות של תנועה, אבל כשמרחיקים אותו מחיים שכליים – אזי הוא במאסר, מאסר שגוזל אותו מעיקר מהותו וכן הוא בעולם השכל עצמו – מי שביכלתו להגיע לדרגות הכי עליונות בשכל, ומגבילים אותו לחיים שכליים של ילד קטן – הרי זה המאסר הכבד ביותר עבור ה”אני” האמיתי שלו, ואם הוא בעצמו מגביל את עצמו בכך – על ידי בזבוז שנותיו ושכלו ואפשרויותיו על אכילה ושתי’ וכדומה, ולחיפוש אמצעים להשגת מאכל ומשקה, מבלי להתעלות יותר – הרי, מבחינות רבות, מאסר-עצמי זה מר יותר בהרבה, וגורם תוצאות חמורות יותר”.
[iv] אגרות קודש, כרך י“א, אגרת ג‘תס“ה.
[v] סדר היסוד של תורת חסידות חב”ד, נכתב על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי, “בעל התניא והשולחן ערוך”.
[vi] ליקוטי אמרים תניא, פרק ט’.
תורת מנחם, שיחת פרשת בחוקותי, מבה”ח סיוון, ה’תשי”א.
[ix] המוכר כ”מבחן המרשמלו”
[x] מאמר כללי החינוך וההדרכה, הרבי הריי“צ
[xi] תורת מנחם, שיחת חג הפורים תשח“י.
[xii] אגרות קודש של הרבי הריי“צ, כרך י“א, אגרת ג‘תתל“ז, עמ‘ קכ“ט: “אמנם ידיעת מעלות עצמו אי אפשר שלא תביא לידי יוקר מעלות עצמו, אשר ענפיה הם גסות הרוח, אהבת עצמו, ועצלות ביגיעת המוח. אבל הכוסף לחכמה ודעת, הוא הגודע את הענפים הנזכרים ומביא את הענווה…”.
[xiv] אגרות קודש, כרך א‘, אגרת מ“ו.
[xv]
https://www.psychologytoday.com/us/basics/bystander-effect
[xvi] היום יום” כ”ט סיוון (כתר שם טוב, הוספות, קפ)
[xvii] ליקוטי אמרים תניא, פרק ג’
[xviii] רמב”ם הלכות תשובה ג’, הלכה ד’.
[xix] התוועדויות תשמ“ו, כרך ב‘, עמודים 457-458.
[xx]
http://news.cornell.edu/stories/2004/02/where-start-launch-butterfly-effect