גובה, משקל ומונה צעדים

הדרך לתחושת הצלחה

פתיחה

כולנו רוצים להרגיש מוצלחים, אך נראה כי תחושת ההצלחה מגיעה רק לרגעים קצרים, ורובנו עדיין מחפשים איך להרגיש מוצלחים לא רק לרגע קצר, אלא כתחושה קבועה טובה ומרגיעה, תחושה ברורה שאומרת לנו, ‘כן, אני מוצלח’.

המאה העשרים ואחת מאופיינת בשפע, בקדמה, בטכנולוגיה מפותחת, ובשלל דברים שאמורים לעזור לנו להצליח. אך למעשה, רבים מאתנו עדיין מחפשים את הדרך הנעלמת אל ההצלחה. מחפשים את הדרך אל האושר, הסיפוק, תחושת המסוגלות, ורגשות חיוביים נוספים שההצלחה מביאה יחד עמה.

הדרך להגיע לתוצאות, קלה מאי פעם, אך לעיתים נראה כי הדרך אל הסיפוק ותחושת ההצלחה, ארוכה עד בלתי נגמרת.

מהי בכלל הצלחה? מדוע כל כך קשה להגיע אליה? וכיצד ניתן להרגיש הצלחה?

במאמר הבא ננסה לענות על השאלות באמצעות שלושה כלים על פי תורת החסידות[1]: גובה, משקל ומונה צעדים.

מדדי ‘גובה’ ו’משקל’ יעזרו לנו לזהות את יעדי ההצלחה המתאימים ספציפית לנו, ו’ומונה צעדים’ ידריך אותנו כיצד להגיע אל יעדי ההצלחה. בנוסף, הכלי ‘גובה’ יסביר לנו מדוע קשה להגיע אל ההצלחה.

לפני שניגש למאמר עצמו, נסו לפתור את שתי החידות הבאות:

לשרה יש חמש עוגיות, אמא נתנה לה שתי עוגיות נוספות. כמה עוגיות יש לשרה?

פתרתם? אפשר להמשיך הלאה?

התשובה הנכונה היא שבע.

שרה רוצה שיהיה לה עשר עוגיות, כמה עוגיות נוספות היא צריכה בשביל שיהיה לה עשר?

נכון מאד, שלוש עוגיות.

וכעת, אחרי שפתרתם את החידות, איך התחושה שלכם?

סביר להניח שפתרון החידה לא הביא לכם סיפוק ותחושת הצלחה.

חלק א: גובה

למה החיים לא קלים ופשוטים?

במובאה[2]  הבאה שואל הרבי מליובאוויטש שאלה שמטרידה רבים מאתנו:

“לשם מה צריך להיות הסדר שמוכרחת להיות עבודתם של ישראל? הרי הקב”ה יכול ליתן כל ההשפעות מלמעלה, בדרך אתערותא דלעילא (-התעוררות מלמעלה). ובפרט לפי הידוע שכוונת הבריאה היתה “כדי להיטיב לברואיו”, כי הקב”ה הוא תכלית הטוב ו”טבע הטוב להיטיב”- ומצד “להיטיב” היו כל הברואים צריכים לקבל כל ההשפעות גם ללא עבודה”.

השאלה בפשטות היא, למה בשביל לקבל שפע אני צריך לעבוד?

ובדוגמאות מחיי היום יום: למה בשביל להרוויח כסף צריך לעבוד, למה בשביל להצליח במבחן צריך ללמוד, למה בשביל לשחק טוב צריך להתאמן, למה בשביל שיניים בריאות ויפות צריך להקפיד על צחצוח מדי יום, ועוד אינספור ‘למה’.

הרי אלוקים הוא הכי טוב, ואם הוא טוב, אז בוודאי הוא גם רוצה לתת לנו רק טוב, אז למה צריכים לעבור דרך ארוכה בשביל להגיע לתוצאות[3]?

תלוי בגובה שלך

לפני שנענה את התשובה במילים של חסידות, נענה אותה בסיפור מחיי היום יום.

נכנסתי למטבח, מאיר בן השמונה עמד שם עם קופסת דגני בוקר ביד וחיוך זורח מאושר. שאלתי אותו לפשר השמחה הגדולה, והוא הסביר לי: דגני הבוקר נמצאים בארון למעלה, בכל פעם שאני רוצה להוריד אותם, אני צריך לבקש שיעזרו לי, והפעם הצלחתי לבד! עמדתי על קצות האצבעות ומתחתי את היד הכי גבוה שיכולתי, והנה דגני הבוקר בידיים שלי! אני הצלחתי!!

הסתכלתי עליו, השתדלתי להשתתף בשמחתו, אבל בתוכי קצת צחקתי, אושר כל כך גדול מכך שהגיע אל קופסת דגני הבוקר?.. אינספור פעמים שלפתי את דגני הבוקר מהמדף, ואף פעם לא חשבתי להיות מאושרת מכך.

מאיר כנראה הבחין בתחושותיי ואמר לי: את גבוהה, את מגיעה למדף הזה בקלות, אבל אני נמוך, אני התאמצתי בשביל להצליח להגיע לשם, ולכן אני כל כך שמח שהצלחתי.

המשפט שלו תפס אותי. לפעמים ילדים יודעים להגדיר הכי טוב את הדברים הכי מורכבים, “אני התאמצתי בשביל להצליח להגיע לשם, ולכן אני כל כך שמח שהצלחתי”.

אפשר להגיע אל קופסת דגני הבוקר, אפשר לפתור חידות, אפשר לנצח בתחרות ואפשר אפילו להגיע לפסגת האוורסט, אבל אם זה היה לנו קל, אם זה היה ב’גובה’ שלנו ולא נדרשנו למאמץ מיוחד, אנחנו לא נהנה מההצלחה.

הסביבה יכולה למחוא לנו כפיים, כולם יגידו שאנחנו מוצלחים, אבל כל עוד אנחנו לא נתאמץ ונשקיע, אנחנו לא נרגיש שאנחנו אכן מוצלחים, לא נרגיש שאנחנו מגיעים להישג בעל ערך.

‘נהמא דכיסופא’

רעיון זה מלמדת אותנו החסידות[4] באמצעות המושג “נהמא דכיסופא”. התרגום המילולי של “נהמא דכיסופא” הוא “לחם בושת”. כשאדם מקבל לחם מבלי שעבד על מנת לקבל אותו, יש לו מכך בושה מסוימת, כמו עני שמקבל צדקה. ה’לחם’ הוא רק סימבול, ומבטא הישג שהגיע ללא מאמץ.

“מתי מהוה ההשפעה אמיתית הטוב? כשניתנת להמקבל בשכרו, ולא בחנם. כשניתנת לאדם מתנת חנם ללא יגיעתו, נקראת “נהמא דכיסופא”, וכיון ש”טבע הטוב להיטיב”, חפץ הקב”ה לתת לבני ישראל את הטוב האמיתי, ולכן קבע שיקבלו את ההשפעות רק ע”י עבודה”.

כאשר מקבלים שפע לאחר עבודה ומאמץ, ישנו סיפוק גדול יותר בקבלת השפע. אדם שיקבל את אותו שפע בדיוק, אך ללא מאמץ מצדו, פחות יחוש כי אכן ‘הצליח’ לקבל את השפע.

במובאה הבאה מסביר הרבי פן נוסף בעניין[5]:

כיון שתכלית הטוב הוא כאשר ההשפעה באה ע”י עבודתו ויגיעתו ולא בבחינת “נהמא דכיסופא”…

הנה כן הוא גם בענין העבודה גופא (-עצמו), שכאשר העבודה באה בנקל (-בקלות), ללא מניעות ועיכובים, אין האדם מרגיש כל כך שאכן ראוי הוא לכך; ורק כאשר ישנם מניעות ועיכובים, עניינים של מרירות, ומתגבר עליהם, אזי מרגיש שאכן ראוי הוא לכך וזהו ענין השייך אליו.

כאשר אדם מגיע להישג ללא מאמץ מצדו, פעמים רבות יתלווה אל ההישג רגש שלילי של בושה והעדר ערך עצמי. האדם עלול לחשוב מחשבות בסגנון של ‘אני לא ראוי להישג הזה’, ‘אני לא מסוגל להצליח בכוחות עצמי’, ‘הם רחמו עלי ועזרו לי כי חשבו שאני לא יכול’. המחשבות והרגשות הללו מוציאים את כל הטעם הטוב מההישג, ובוודאי שלא מסייעים לחוש חווית הצלחה.

כדי שהאדם יהנה מההישג ויחווה חווית הצלחה, צריך את המאמץ ואת הדרך. אין דרך קלה ומהירה להגיע להצלחה אמיתית, צריך לעבוד בשביל להגיע אליה. או כמו שאמר לי מאיר: “אני התאמצתי בשביל להצליח להגיע לשם, ולכן אני כל כך שמח שהצלחתי”.

גבוה מדי

יש להזהר ולשים לב כי המטרות שאנו מציבים לעצמנו הן לא מעבר ליכולתנו. בספר התניא, ספר היסוד של חסידות חב”ד, משרטט אדמו”ר הזקן את דמותו של ה’בינוני’, לא נרחיב כעת על אופן עבודתו של ה’בינוני’, אלא נתייחס רק לפרט מסוים. בפרק כ”ז אדמו”ר הזקן מסביר את מטרת בריאת ה’בינוני’, ומדגיש כי השאיפות של ה’בינוני’ צריכות להיות מותאמות למהותו, הוא לא ‘צדיק’, ולכן הוא לא צריך לשאוף להיות כמו ‘צדיק’, הוא נועד להיות בינוני, זוהי מטרתו, ועל כן גם שאיפותיו צריכות להיות בהתאם.

שאיפות גבוהות מדי שלא ניתנות ביצוע, עלולות להביא את האדם לתסכול, כאשר יראה שלמרות כל מאמציו הוא לא מצליח לממש את שאיפתו.

“לא יגעתי ומצאתי”

בניגוד למה שנכתב עד כה, רואים לעיתים כי אכן מגיעים אל תחושת הצלחה וסיפוק גם ללא דרך ארוכה, איך זה ייתכן?

התשובה לכך טמונה במאמר חז”ל[6], אחד משנים עשר הפסוקים ומאמרי חז”ל שהרבי הורה שכל ילד יהודי ישנן בעל פה:

“יגעתי ולא מצאתי- אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי- אל תאמין. יגעתי ומצאתי- תאמין”.

החלק הראשון מובן: אם אדם מתייגע, אך לא מגיע להצלחה הרצויה, כנראה שמשהו בדרך לא היה נכון[7].

החלק השלישי גם הוא מובן: אם אדם מתייגע, ומגיע אל ההצלחה, אשריו!

אך החלק השני פחות מובן, אם אדם מגיע אל ההצלחה בלי יגיעה, מה הבעיה בכך?

אלא, שחז”ל רוצים ללמד אותנו שהצלחה אמיתית מגיעה דווקא לאחר מאמץ, אפשר לפעמים להגיע להצלחה מסוימת גם ללא מאמץ, אך זו לא הצלחה אמיתית.

במענה לשאלת אדם כי אינו מסוגל לחיות חיי תורה ומצוות מלאים, משום שזה מורכב מדי עבורו, כותב הרבי[8] :

“אדם יכול לחוות תחושה של סיפוק כשהוא משיג משהו בקלות רבה, אבל התחושה הזו לא יכולה להיות מתמשכת, משום שסיפוק אמיתי מגיע רק מהישגים שהושגו לאחר מאמץ רב”.

לסיכום,

תחושת הצלחה מגיעה דווקא לאחר מאמץ ויגיעה. לכן, אדם שרוצה לחוות הצלחה, צריך להציב לעצמו יעד שהוא קצת מעבר ל’גובה’ שלו.

חלק ב: משקל

אם אכן נכון כל מה שנאמר בחלק א’, ועל מנת להצליח צריכים דווקא דרך ארוכה ולא קלה, אולי כדאי שנחזור כמה מאות שנים לאחור? באותם ימים וודאי הכל היה מורכב יותר, אנשים נדרשו להשקיע מאמצים רבים בכל הישג שרצו להגיע אליו. בשביל לכבס, היה צריך להקדיש זמן להליכה לנהר, שפשוף ידני מסיבי, ותליה בשמש. בשביל לחפש מידע על נושא מסוים, היה צריך ללכת לספריה, לחפש ספרים שאולי מדברים על הנושא, לדפדף ולחפש בתוך הספר את המידע הרלוונטי. בשביל לראות מישהו שנמצא במדינה אחרת, היה צריך לקנות כרטיס לאוניה ולנסוע אליו במשך ימים ושבועות, וכך בעוד אינספור תחומים.

אם אנו מחפשים את הדרך וההשקעה כדי לחוות תחושת הצלחה, אולי כדאי שנחזור לפעול באותן הדרכים?

מובן מאליו שלא זו הדרך הטובה והנכונה, אך העמקה בשאלה ‘מדוע לא זו הדרך?’, תוביל אותנו למציאת הכלי השני לתחושת ההצלחה.

המשקל שהאדם מייחס ליעד

שני אנשים בכושר ממוצע צועדים יחד בדרך ארוכה ומפותלת, הם חווים יחד את אותם הקשיים, ולאחר תקופה, מגיעים יחד אל סוף הדרך, נחים ומסתכלים לאחור. את כל הדרך הם עשו יחד, אך כעת התחושות שלהם שונות לגמרי: האחד מרוגש ומאושר מכך שהצליח להגיע אל סוף הדרך, ואילו השני נאנח אנחת רווחה ‘סיימנו סוף סוף את הדרך’.

איך ייתכן שוני כזה? הרי בחלק א’ הבנו כי ה’גובה’, המאמץ הנדרש, הוא זה שנותן את תחושת הסיפוק, ואם שניהם התאמצו, ושניהם הגיעו אל אותו יעד, איך ייתכן שהאחד יחווה חווית הצלחה אדירה, ואילו השני יחוש את ההפך הגמור.

ההבדל טמון במשקל.

לא, לא במשקל הגוף שלהם. אלא במשקל שהם מייחסים ליעד. המשמעות שיש ליעד מבחינת כל אחד, משפיעה רבות על תחושת ההצלחה. ככל שהאדם יותר מעריך ומחשיב את היעד, כך תגבר תחושת ההצלחה כאשר יגיע אליו.

במילים אחרות, יעד שאנחנו לא באמת רוצים להגיע אליו, לא ייתן לנו תחושת הצלחה כשנגיע אליו. כדי להרגיש שהצלחנו, צריך לרצות להצליח.

שאלנו מדוע לא נחזור כמה מאות שנים לאחור, וכעת התשובה ברורה: אנחנו לא מחפשים סתם להתייגע ללא צורך, אנחנו רוצים להתייגע בשביל מטרה שחשובה לנו. אם מישהו רואה ערך בכביסה דווקא בנהר, חיפוש מידע דווקא ללא שימוש בתוכנות חיפוש, או נסיעה אל מעבר לים דווקא באוניה, אולי כדאי לו אכן להשקיע בכך[9]. אך סביר להניח שרובנו נשמח להיעזר בשירותי הטכנולוגיה בתחומים אלו, ולהשקיע את כוחותינו ביעדים משמעותיים יותר[10].

רעיון זה כותב הרבי במכתב לסוציולוג[11]:

“אם מישהו שואף להשיג דבר כלשהו בעל ערך, הדרך היא לא קלה, ואדם חייב להיות מוכן לבצע הקרבות מסוימות. לאמתו של דבר, ככל שהדבר הוא יותר שאפתני ויותר בעל ערך, כך המאמץ וההקרבה חייבים להיות גדולים יותר, והם עצמם מהווים קנה מידה לבחון עד כמה הדבר חשוב. יתירה מזו, מכיוון שאתה כותב שיש לך דוקטורט בסוציולוגיה, בוודאי הייתה לך הזדמנות לצפות בקבוצות שונות של אנשים וביחידים, ואתה יודע שאדם לא מעריך במידה רבה דברים שהוא משיג בקלות וללא הקרבה”.

ככל שהיעד חשוב יותר, כך המאמץ גדול יותר, ותחושת ההצלחה בעת השגת היעד תהיה גדולה יותר.

משמעותי עבורי

הזכרנו לעיל את פרק כ”ז בתניא, בו מסביר אדמו”ר הזקן את מטרת בריאת ה’בינוני’, אך מסתבר שזהו לא הפרק היחיד בו אדמו”ר הזקן מתייחס לעניין זה. בפרק ל”ג[12]  מתייחס לכך אדמו”ר הזקן: “וזה כל האדם[13]  ותכלית בריאתו…”, ובפרק ל”ה[14]  שוב חוזר אדמו”ר הזקן להסביר מזוית שונה את מטרת בריאת ה’בינוני’.

אדמו”ר הזקן לא מאריך בהסברים אלו לחינם, ההסברים האלו הם המנוע של העבודה, הם אלו שנותנים את הכח להמשיך לעבוד ולהתאמץ. אדם שעובד ללא מטרה עלול להרגיש כמו בתוך לולאה חסרת התחלה וסוף, אך כאשר הוא מבין את משמעות העבודה, תהיה לו מוטיבציה גבוהה יותר.

כאשר אדמו”ר הזקן מסביר את המשמעות והתכלית של בריאת הבינוני, הוא מעניק ‘משקל’ לעבודתו. ולכן רוצה אדמו”ר הזקן שה’בינוני’ ילמד על מטרת עבודתו, כדי לתת לו כוחות להצליח.

המשמעות של העבודה

לאחר שמסביר הרבי בשיחה שהובאה לעיל[15]  כי צריכה להיות עבודה והשקעה על מנת שהאדם ירגיש סיפוק בקבלת השפע, מסביר הרבי שזוהי הסיבה למה העבודה של בני ישראל משפיעה ופועלת בעולמות רוחניים-אלוקיים[16]:

“כשאדם מקבל שכר (השפעה) עבור עבודה מסויימת (לא כמתנת חנם), אבל עבודה זו אינה מביאה למשלם (המשפיע) כל תועלת – נכלל עדיין שכר זה בגדר “נהמא דכיסופא”, כיון שהמקבל יודע שבעבודה שעבורה ניתן לו השפע אין כל תועלת, וממילא, אין מגיע לו כל שכר עבורה.

לפיכך נקבע מלמעלה הסדר שעבודת בני ישראל תפעל למעלה, כדי שהשכר לא יהא בגדר “נהמא דכיסופא” כלל. עבודתם מועילה למעלה – זכאים הם לקבל שכר חלף (-תמורת) העבודה”.

אדם שעובד, אך יודע שהמעסיק שלו לא צריך את העבודה שלו (וכנראה מעסיק אותו בגלל שהוא מרחם עליו, או מסיבות צדדיות אחרות), ירגיש חוסר נעימות בקבלת השכר. וכדי שבני ישראל לא ירגישו כך, קבע הקב”ה כי העבודה שלהם באמת תפעל שינויים בעולמות העליונים.

ממשיך הרבי ואומר:

“ועוד טעם:

עבודה, שהיא עצמה אינה מביאה כל תועלת (אפילו כשמקבלים עבורה שכר) אין בה כל חיות ועריבות, ולכן קשה מאד לבצע את העבודה והיא מעייפת מאד, עבודת פרך.

כ”ק מו”ח אדמו”ר (הרבי הריי”ץ, האדמו”ר הקודם של חב”ד) ביאר זה על פי משל: פריץ אחד הזמין איכר, וציוה עליו “לעבוד” במגל, להניע אותו הנה והנה בחדרו של הפריץ כפי שהוא עושה זאת בעבודתו בשדה, והבטיח לו שכר עבור ה”עבודה”. מתחלה נתרצה האיכר, אך לאחר שעבד זמן קצר, התחרט בטענה: “ראַבּאָטוּ ניע ווידאָט” – אין העבודה ניכרת“.

כשאדם עובד בעבודה שהיא לא משמעותית ואין ממנה תוצאות, הוא מתעייף מהר. האיכר במשל היה רגיל לעבוד בשדה, במשך שעות רבות היה מניע את המגל מצד לצד, קוצר חיטים, ולא מתעייף. אך כשהפריץ ביקש ממנו לעשות זאת אצלו בחדר, המוטיבציה ירדה פלאים והוא התעייף מהר מאד (למרות שקיבל על כך שכר!) כי לא הייתה לו משמעות בעבודה.

במילים אחרות, ה’משקל’ שהאיכר ייחס לעבודתו בשדה היה גבוה, הייתה לו משמעות בעבודה, אך כאשר החל לעבוד בחדר של הפריץ, לא הייתה עוד משמעות ו’משקל’ לעבודה, ולכן גם לא הייתה מוטיבציה. כדי שתהיה לנו מוטיבציה להתקדם להצלחה, אנחנו צריכים שהיעד יהיה משמעותי עבורנו. אחרת אנו עלולים להתעייף מהר מאד.

איך נדע אם יעד מסוים הוא פשוט או בעל ערך? התשובה לכך משתנה מאדם לאדם, החשיבות שהאדם מייחס ליעד המסוים, היא זו שנותנת לו את הערך. ובמילים אחרות, זה תלוי עד כמה הוא נותן לכך משקל.

לסיכום,

הצלחה מגיעה דווקא בתחומים שמשמעותיים לאדם. לכן, אדם שרוצה לחוות הצלחה, צריך להציב לעצמו יעד שהוא מייחס לו ‘משקל’ משמעותי.

בנוסף, ‘משקל’ משמעותי ייתן לאדם מוטיבציה וחשק להתקדם לקראת היעד.

חלק שלישי: מונה צעדים

בחלק הראשון ובחלק השני הכרנו את הכלים ‘גובה’ ו’משקל’ שמסייעים לנו להגדיר את יעדי ההצלחה, בחלק השלישי נכיר כלי שלישי על פי תורת החסידות,  שבאמצעותו נוכל להגיע בפועל אל ההצלחה.

צעד אחר צעד

לפעמים אנחנו מתחילים לפעול על מנת להגיע ליעד, אך נעצרים תוך זמן קצר. במובאה הבאה[17]  מסביר הרבי כיצד עלינו לפעול כדי להצליח להתמיד בהתקדמות:

“אלא, שאין להתחיל מיד בשיעור גדול, שאז לא יהיה קיום לדבר, אלא באופן של “מעט מעט אגרשנו”, שעל ידי זה יהיה קיום לדבר לאורך ימים”.

לא מומלץ לרוץ במהירות לקראת היעד, כדי שנמשיך בהתקדמות לקראת היעד צריכים ללכת דווקא באופן של צעד אחר צעד. שלב ועוד שלב, לא לדלג ולא לקפוץ גבוה מדי.

אדם כתב לרבי שהוא לא עקבי, הוא רוצה להתקדם ליעד, ואכן מתחיל לצעוד, אך זמן קצר לאחר מכן חוזר לאחור[18]. ענה לו הרבי[19]  כי שינויים כפי שהוא מתאר “באים לעיתים תכופות מפני שמחליטים עניינים שהם לא בערך למצב בהווה”[20], וממשיך הרבי וכותב לו ש”חפצים לדלג, למרות שהסדר הרגיל הוא “מעט מעט אגרשנו”, לעלות בקודש צעד אחר צעד”.

באותו מכתב מסתייג הרבי ואומר כי ישנם מקרים יוצאי דופן בהם האדם מצליח לדלג, לקפוץ ולהשתנות לגמרי בתוך זמן קצר, אבל לא זהו הסדר הרגיל.

‘צעד קטן לאדם’

מדוע צריך ללכת באופן של ‘צעד אחר צעד’? הסיבה הראשונה שקופצת לנו לראש היא: ‘אנחנו לא יכולים לקפוץ ולדלג על השלבים ולהגיע מיד להצלחה’. זו גם כן סיבה נכונה, אבל זו סיבה שעלולה להחליש אותנו ולרפות את ידינו.

במכתב[21]  הבא מסביר הרבי כי ההליכה באופן של צעד אחר צעד, היא לא רק כי קשה לאדם לרוץ, אלא כי כך צריך להיות הסדר, ודווקא אופן פעולה כזה, יוביל לתוצאה קבועה ואיתנה. וכאשר אדם מפנים רעיון זה, הוא יקבל מכך מוטיבציה להתקדמות:

“…ובכלל בהנוגע לעבודתם: נקודה הכללית, אשר נצטווינו על הסדר של “מעט מעט אגרשנו”, ואין מתפקידם לחטוף כל העניינים במשך השבועות וחדשים הראשונים, להימצאם במקומם עתה. ואדרבה (-ואפילו להפך), בכמה וכמה ענינים, דרושה ההתאפקות, וביסוס כמה ענינים קודמים להם.

…נקודה האמורה במקומה עומדת, ומדגישה אני כי כנראה מבין שיטי (-שורות) מכתבו, הרי כשאין בידם לעשות תכף ומיד באיזה הצעה של עבודה, מרגיש בזה נמיכת רוח, בה בשעה שסדרו של עולם הוא, וגם בעבודה בשליחות רבותינו נשיאינו, שהולכים צעד אחר צעד[22]”.

מסלול החיים של האדם מורכב ברובו מצעדים קטנים, ‘צעד קטן לאדם’. אך צעד ועוד צעד יוצרים יחד דרך ארוכה שמובילה אל היעד.

למנות, לספור, להחשיב

המכה הכי קשה להתקדמות לקראת ההצלחה היא כשאנחנו לא מעריכים את הצעדים של עצמנו, אם האדם עצמו לא מעריך את צעדיו, יהיה לו קשה מאד להתמיד בהם.

את המכתב הבא[23]  כותב הרבי לאדם שאומר שהצעדים שלו חסרי ערך:

“במה שכתב שאינו רואה תוצאות מפעולותיו וכו’ – אי אפשר שכן הוא, כיון שנשיאינו הקדושים הודיעונו שחזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם. אלא שבטח יכול שתהינה התוצאות גדולות יותר, אבל כבר נאמר מעט מעט אגרשנו גו’. והעיקר, שגם בנוגע לתוצאות שישנן, משתדל יצר הרע להקטינן בעיניו ולהעלימן, בתקותו כי אפשר על ידי זה יוחלש בעבודתו הקדושה בזה.

ומזה מובן שאדרבה צריך להוסיף בה על המדה שעד עתה. וטובה פעולה אחת מאלף אנחות. – ועל דרך זה הוא גם כן בהנוגע לפעולתו בעצמו ועיין גם כן בתניא פרק כ”ז ואילך”.

כדי להפריע לאדם להתקדם ליעד, הכלי הכי משמעותי הוא להגיד לו: ‘אתה לא מתקדם, אתה לא רואה תוצאות, ומה שנראה לך כהתקדמות זה סתם משהו קטן וזניח, אתה בכלל לא בכיוון להגיע להצלחה’.

על מנת להתגבר על הפרעה זו, עלינו ‘למנות’ את הצעדים שלנו, מניה של דבר מראה על חשיבות הדבר[24] (כמו בביטוי: כמונה מעות). כאשר האדם מייחס חשיבות לכל צעד וצעד בפני עצמו, אזי כל צעד הוא הצלחה קטנה.

לסיכום,

הדרך להצלחה היא דווקא על ידי ‘צעדים’ קטנים וברי ביצוע (מלבד במקרים יוצאים מן הכלל). עלינו להכיר בחשיבות הצעדים ו’למנות’ אותם, להעריך את הדרך. כאשר כל צעד הוא חשוב ומשמעותי, ייחשב כל צעד כהצלחה קטנה, שתתן לנו מוטיבציה להתקדם אל ההצלחה הבאה.

חלק ד: סיכום

בפתיחה למאמר נשאלו שלוש שאלות, וכעת נסכם את התשובות:

מהי הצלחה?

הצלחה היא אינדיבידואלית, משתנה מאדם למשנהו. הצלחה מגיעה לאחר מאמץ, והיא בתחום שמשמעותי לאדם.

מדוע כל כך קשה להגיע להצלחה?

טבע האדם הוא שכדי שירגיש שההצלחה שייכת אליו, וזה לא יהיה כמו ‘נהמא דכיסופא’ (-לחם בושת), הוא צריך לעבוד ולהתאמץ.

והשאלה העיקרית, כיצד ניתן להצליח?

אם גם אתם רוצים להרגיש הצלחה,

שאלו את עצמכם את השאלות הבאות:

גובה– האם היעד שהצבתי הוא קצת מעל הגובה הנוכחי שלי? האם הוא דורש ממני מאמץ והשקעה? האם הוא בר ביצוע ולא מדי גבוה?

משקל– מה המשקל שאני מייחס/ת ליעד שהצבתי? האם היעד משמעותי עבורי?

מונה צעדים– האם אני חותר/ת ליעד בצעדים קטנים או מנסה לרוץ ולדלג?

האם אני מחשיב/ה את הצעדים הקטנים שאני עושה לקראת היעד

בהצלחה לכולם!!

---

[1] השמות של הכלים הם על דעת הכותבת, אך תוכנם מוסבר בחסידות.

[2] תורת מנחם תש”י, שבת פרשת בהר-בחוקותי, עמ’ 73

[3] לא בכל תחום נצטרך דרך ארוכה, ובחלק ב’ של המאמר נתייחס לכך.

[4] תורת מנחם הנ”ל, ובעוד מקורות רבים נוספים, לדוג: י’ שבט תשי”ג, אחרון של פסח תשי”ז

[5] תורת מנחם תש”כ, חלק שני, שיחת אחרון של פסח, עמ’ 58

[6] מגילה, ו, ב

[7] בחלק השלישי של המאמר, בכלי ‘מונה צעדים’ נדון בדרך אל ההצלחה.

[8] מורה לדור נבוך, חלק א’ אגרת כ”ג

[9] בעבר, כשלא הייתה אפשרות אחרת, ודאי שהיו צריכים להשקיע בשביל מטרות אלו. אך יש לשים לב כי ההשקעה הייתה בשביל המטרה (כביסה נקיה, מציאת מידע, פגישה עם ידיד מעבר לים וכו’), ולא יגיעה לחינם בדבר חסר משמעות.

[10] לעיתים היגיעה היא ערך בפני עצמו, אך גם במקרה כזה עדיף לנתב את היגיעה אל תחום משמעותי, אז תהיה יותר מוטיבציה להתייגע, וגם יהיה ערך מוסף להצלחה.

[11] מורה לדור נבוך, מכתבים של הרבי מתורגמים מאנגלית, חלק א’ אגרת כ”ג.

[12] מעניין לציין ששני פסוקים מתוך 12 הפסוקים לקוחים מפרק זה בתניא (“וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאת כל העולמות להיות לו דירה בתחתונים”, “ישמח ישראל בעושיו פירוש שכל מי שהוא מזרע ישראל יש לו לשמוח בשמחת ה’ אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים”).

[13] המונח ‘אדם’ מתייחס בהקשר זה ל’בינוני’.

[14] “גם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעו”הז… למה זה ירדו נשמותיהם לעו”הז”

[15] תורת מנחם תש”י, שבת פרשת בהר-בחוקותי, עמ’ 73  וכן תורת מנחם תשי”ד, חלק ראשון, עמ’ 131 ולקוטי שיחות חלק ג’ עמ’ 1010.

[16] ליתר עיון אודות ההשפעה של בני ישראל על העולמות העליונים, ראה מאמר “באתי לגני” תשמ”ח, ועוד.

[17] תורת מנחם תשי”ג, חלק ראשון, י”ט תשרי, עמ’ 87.

[18] המכתב עליו ענה הרבי לא נמצא תחת ידי, אך מתוכן מכתב התגובה של הרבי ניתן להבין זאת.

[19] אגרות קודש, כרך כ’, אגרת ז’תשכ”ט

[20] שימוש לא נכון בכלי ה’גובה’

[21] אגרות קודש, כרך י”ט, ו’תשי”ג

[22] בהמשך אותו מכתב כותב הרבי: “פשוט שבכל הנ”ל אין הכוונה להחליש ח”ו מרץ עבודה וכיו”ב, כי אם לשלול בהחלט נמיכת רוח הנ”ל. מובן גם כן שההחלטה איזו עבודות כבר הגיעה זמנן ואיזו שייכות לעתיד הקרוב – צריכים להחליט על אתר (-במקום), וההחלטה תלוי’ בהתנאים שעל אתר, האפשרות שישנן וכו’. והשי”ת יצליחם להחליט בזה כדבעי”.

[23] אגרות קודש, כרך י”ב, אגרת ד’קפ”ה

[24] ביצה ג, ב. שו”ע יו”ד ר”ס קי. וראה לקו”ש ח”ד בתחלתו. ועוד