זהות בדויה? זהות כפולה

מבוא:

אנשים רבים מרגישים במהלך חייהם, שאתגרי היום יום משתלטים על רגשותיהם וממקדים את מרכז התענינותם בהשגים חומריים, חסרי תוכן ומשמעות.
אתגרים אלו, מייצרים חוסר איזון רגשי בין הרצון להתעלות רוחנית, לבין נטיית האדם לחיי בילויים וסיפוקים גשמיים.
ניגודיות זו, מציבה לעיתים תחושת חוסר זהות והתלבטות קשה, מהו עומק הנפש, ומה מבין הנטיות משקף בצורה הטובה ביותר את זהותו של האדם.

תחושה זו מובילה למצוקה נוספת: אם אכן תמצית הנפש היא אגואיסטיות וריצה אחר הישגים אישיים – אז מדוע שיהיה ערך למעשי הקרבה וטוב לב? או במילים אחרות: איך מעשה טוב או קיום מצווה, מסוגל לגרום לאדם להיות אדם טוב יותר וספוג באמת אלוקית, בעוד שבעצם אין לו כלל שייכות אמתית לטוב וקדושה?

פתרון לשאלה זו נציג על ידי המענה לשאלות הבאות:

מדוע נחוץ כל כך להרגיש את הזהות?

מהי זהות אמתית? 

ומדוע יש קושי נפשי בגיבוש הזהות?

הפתרונות יוצגו כאן לפי הגישות המדעיות הפסיכולוגיות, ולפי גישתה המיוחדת של תורת החסידות.

מאמר זה יחולק לשלושה שלבים: החלק המעשי, החלק הרגשי, והחלק התודעתי פילוסופי – תוך קישור השניים האחרונים לחלק המעשי.

פרק א’ – חשיבות תחושת הזהות.

תחושת הזהות חשובה לחיים לא פחות מאשר החיים עצמם, היא יוצקת משמעות לחיים ומציבה כיוון לחיים שלווים ומאושרים, הזהות מאפשרת ליצור משנה מגובשת והתנהגות שתגרום לרגש מימוש עצמי וסיפוק פנימי. היא גורמת לאדם הרגשה שהוא שותף וחלק מאותו דבר שאתו הוא מזדהה.

תחושה זו נוצרת מתוך עיסוק בתחומים מסוימים מתוך הזדהות רגשית ותחושת אחריות. זוהי הסיבה שאנשים רבים מפתחים תחושות אכפתיות למפלגות, לקבוצות ספורט, או לאומנים ומנהיגים. אדם המזוהה עם תחום כלשהו, יחוש בכישלונו אכזבה אישית, ובמקביל יהיה מאושר מהצלחותיו כאילו היו הצלחות אישיות שלו.

אדם שאין בו תחושת זהות ירגיש ריקנות וחוסר ענין בחיים חברתיים, אדם ללא הזדהות עם התחום בו מתעסק לא ירגיש חשק להגיע להישגים במקצוע זה. מסיבה זו, הוא עלול גם לסבול מדיכאון ועצבות. יש להתייחס אם כן לתחושת הזהות כאל מנוע להשקעה והתקדמות.

האם הגיוני לצפות מאדם המזוהה עם קבוצת ספורט מסוימת שישמח כאשר קבוצה זאת נוצחה על ידי קבוצה יריבה? האם הגיוני שאדם ירגיש אהבה למישהו ובמקביל יאהב את האויב שלו? ברור שלא.

אבל למרבה הפלא, זה בדיוק מה שקורה לרובם המוחלט של הניגשים לעבודה עם תוכן רוחני בעל משמעות.

לא נדיר למצוא אדם המניח תפילין בחמימות ובחפץ לב נכשל לאחר זמן קצר בעבירות חמורות עם אותו חשק והתלהבות, או לחילופין, יהודי המתפלל בכוונה ובריכוז – ומיד לאחר מכן שוקע בתאוות גשמיות נחותות.

המעבר החד שאנשים חשים בין רגשי התעלות רוחנית טהורה לבין דחפים גשמיים בהמיים, מציפה  שאלה נוקבת, האם אין כאן צביעות?
האם סדר יום הפכפך המשתנה בקיצוניות אינו מכיל בתוכו סתירה?
שאלה זו מתחזקת יותר כאשר אין איזון מושלם בסדר היום בין החלק הגשמי לזה הרוחני שבו, אלא ניכר יתרון משמעותי לטובת התעסקות בלתי פוסקת בקריירה והישגים, בעוד שהחלק המוקדש ללימוד תורה ועבודה רוחנית הוא מועט ושולי. כאן השאלה היא, האם בכלל יש ערך ללימוד חפוז ובלתי מעמיק שאדם לומד בסיום יום עבודה כשהוא ממוטט מלחץ ומטלות?
תהיות אלו יכולות לגרום לאדם לחוש חסר זהות, כזה שנקרע בין עולמות ללא דרך ברורה ויציבה.

קושי זה מתחלק לשלושה חלקים: ההיבט המעשי, הרגשי והתודעתי פילוסופי.
ההיבט המעשי: האם יש ערך למעשים טובים כשהם נבלעים בתוך שלל מעשים אגוצנטריים.
ההיבט הרגשי: הניגודיות בנפש יוצרת קושי לחוש זהות בעקבות ריבוי הנטיות ההפוכות והמנוגדות אחת אל השניה, וחוסר סיפוק בעקבות המלחמה הבלתי פוסקת בין החלק הטוב לחלק הרע.
שני הבטים אלו מבוססים על שאלה פילוסופית תודעתית: מהו עומק נפשו של האדם? איזו מבין מכלול התכונות נובעת מהמקום האמיתי שבו, ואלו משויכות להרגלים סביבתיים חינוכיים וחברתיים?
ובמילים אחרות: כאשר רואים אדם שרגע אחד עושה מעשה אצילי ומיד לאחר מכן נוהג באגוצנטריות שלא מביישת פושע אחוז טירוף – איזה מתוכם נכון להגדיר כמעשה הנובע מעומק נפשו, ומה יוגדר כמעשה שנעשה ממניעים חיצוניים.

פרק ב’ – גישת המדע: אדם הוא אגואיסט חסר תקנה

גישות פסיכולוגיות שונות עסקו בשאלה זו, מסקנתם היתה שנקודת העומק של האדם היא האנוכיות שבו, שמירה על הישרדותו, ורדיפה מתמדת אחר עליונות מקסימלית.

זיגמונד פרויד, מייסד תורת הפסיכואנליזה, טען, שנפש האדם מחולקת לשלושה:

סופר אגו (EGO SUPER) החלק שמאחסן את האידיאלים והערכים,
האיד (ID) עיקרון העונג- הדחף אחר ההנאה והסיפוקים הרגשיים האגוצנטריים,.
האגו (EGO) – החלק שמאזן ביניהם – החלק שחש את המציאות, משקלל בין הנתונים, ואמון על כך שיצבור הנאה מקסימלית תוך שמירה על הנורמות המקובלות.

אלפרד אדלר, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, טען שאדם נולד עם נחיתות בתחומים שונים ובמהלך חייו מגשר על הפערים ומתקדם לעליונות גבוהה ככל הניתן, כמו כן, זהות האדם מתגבשת בקטנותו באמצעות “כח היוצר” שבו ומכאן והלאה מתנהל על פי עקרונות אלו שהתגבשו בנפשו.

מסקנתם היא, איפה, עגומה ובלתי נמנעת: מרכז חיי האדם סובב סביב עצמו והישגיו האישיים. לפי דעתם כל מעשה שאדם עושה, אפילו הנאצל ביותר – נועד בשביל תועלת אישית בצורה עקיפה או ישירה.

ויקטור פרנקל, מייסד תורת הלוגותרפיה, טוען בספרו ‘האדם מחפש משמעות’ שעומק משמעות הקיום הוא למצוא פשר לחיים – כולל הסבל והצער שהם מכילים בתוכם. אדם אמור למצוא בתוך הסבל את הסיבה שלשמה הסבל נועד – כמו למשל בשביל שליחות מסוימת שעליו לבצע, ובכך ייצור משמעות לחייו. כוונתו היתה שבעומק הנפש, האדם צריך לחוש בעל תפקיד, והאחריות למילוי התפקיד היא זו שתהווה את זהותו.

מסקנתו אמנם הייתה עדינה יותר מזו הקודמת: בילוי סתמי לא יספק משמעות לחייו – אלא דווקא אחריות למטרה תוכנית יותר. אך גם היא, בסופו של דבר, משרתת את התועלת האישית שלו.

פרק ג –  ההיבט המעשי – רווחים מול הפסדים

את גישתה המהפכנית של תורת החסידות נציג בשלושה שלבים – הפתרון להיבט המעשי, הרגשי והתודעתי פילוסופי, שיכלול מענה לשאלות הראשונות על תחושת הזהות, תוך הצגת מתווה מעשי,  בכדי להטמיע את התובנות בתוך מערכת הקיום היום יומית.

תורת החסידות מציעה מספר דרכי התבוננות שמטרתם היא לעזור לאדם להבין, שלכל מעשה טוב ישנו ערך בלתי משוער.

א) עם ישראל הוא כגוף אחד, שבו כל תפקוד של כל איבר משפיע ישירות על כל הגוף, הן לטוב והן למוטב. לכן, כל מעשה טוב או מצווה שאדם מקיים גורמים השפעה על עם ישראל כולו, וכן להיפך, כל כישלון או מעשה שלילי גורמים נזק לכל עם ישראל.

הרבי מליובאוויטש[1] מביא משל הממחיש זאת: אדם המפליג בספינה ומחליט לפעור חור בחדרו בטענה שזהו חדרו הפרטי ויכול לנהוג ככל העולה על רוחו, בה בשעה שהוא מטביע את כל נוסעיה. מובן מאליו שאין שום הגיון בטענה זו היכולה להביא חורבן על כלל יושבי הספינה. כך כל יהודי נושא באחריות כללית לקיומו הנצחי של עם ישראל.

ב) העולם מאז בריאתו, נמצא בתהליך זיכוך וגילוי הטוב הטמון בו וכל מעשה יכול להכריע את הכף ולהביא את העולם לשלימותו[2]. ולכן, לכל מעשה יש ערך בלתי נדלה – היכולת לשנות בבת אחת את העולם ולהביא את הגאולה. הרבי[3] המשיל זאת להתפתחות פצצת הגרעין המאפשרת להחריב את העולם בלחיצת כפתור אחת. הרבי לימד שאם ניתן לגרום רע נורא ואכזרי על ידי לחיצת כפתור אחת, ברור שמעשה טוב אחד ואפילו הקטן ביותר, באפשרותו להביא את העולם לשלימותו האמיתית ולגרום לאנושות כולה אושר נצחי אין סופי.

עיקרון זה מתבטא גם בכך שהמציאות הגשמית המאובחנת ע”י המדע קובעת, כי כל תזוזה בכל מקום בעולם, פועלת שינוי בכל העולם, עד המיקומים המרוחקים ביותר בגלובוס[4].

תובנות אלו מיוסדות על העיקרון שמציאות עם ישראל לא מתבססת על שפה משותפת, ארץ אחת, לבוש אחיד וכדומה – כי אלו היו חסרים במשך רוב הזמן של קיום עם ישראל, אלא ליבת הקיום היתה שימור הזהות היהודית ונאמנות מוחלטת לציווי התורה, תוך יישומם בצורה מעשית בחיי היום יום.
תנאי קיום אלו נובעים מכך, שהמשותף בין כלל היהודים וסיבת היותם לעם היא הנשמה שנמצאת אצל כל יהודי, ולכן עיקר הקיום תלוי בשימור החיים הרוחניים. הנשמה היא זו שגורמת לכך שעם ישראל נחשב כישות אחת מאוחדת המצעידה את העולם במסלול מאז בריאתו לכיוון השלימות, ולכן כל מעשה משפיע על כללות ישראל וכתוצאה מכך על העולם כולו.[5]

ג)המצוות עצמם נמשלו לאברי האדם[6]. כל מצווה מקבילה לאיבר מסוים בגוף האדם, ואין סיבה שנזק הנגרם לאיבר אחד, יגרום לאדם להזיק לעצמו באיבר אחר. לכן, גם אדם שנכשל פעמים רבות, אין סיבה שיתייאש וינטוש את המערכה.

ד)הערך של מצווה בודדת אינו בר השוואה כלל לנזק הנגרם כתוצאה מכל עבירה שהיא, חמורה ככל שתהיה, מכיוון שהרוע חסר חשיבות מעצם קיומו, והטוב שווה הרבה יותר. לכן הערך של מצווה אל מול עבירה הוא כמו רווח של סכום עצום בעיסקה היסטורית תוך הפסד סכום נמוך בסעיף אחר באותה עסקה. מובן מאליו שאין משמעות להפסד הקטן והשולי אל מול הרווח העצום.[7]

כלל תובנות אלו יעילות יותר כאשר אדם מתעסק פחות בעצמו ויותר בהקב”ה ובתפקיד שהטיל עליו, כמאמר המשנה: “אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני”[8], וכך יתמודד עם האתגרים הניצבים מולו.

אמנם, תובנות אלו מספקות מענה לקושי המעשי, אך לא לקושי הרגשי בגיבוש הזהות שנוצר בעקבות המאבק על יישום תובנות אלו. קיים חשש שהנפילות המלוות כל התמודדות רוחנית מתמשכת והמאבק עצמו, יגרום לאדם להרגיש חצוי ומבולבל, חסר זהות, כיוון ומטרה.

פרק ד – ההיבט הרגשי – שתי נפשות בגוף אחד

תפיסתה המהפכנית של תורת החסידות מציגה פיתרון לתחושת חוסר הזהות ומציעה מתווה שיוציא את האדם מלבטיו.

אדמו”ר הזקן, מייסד שיטת חסידות חב”ד, מחדש בספר התניא[9] כי בתוככי כל אדם פועלות שתי נפשות, שאינן רק שתי כוחות ומשיכות, אלא שתי ישויות נפרדות, המכונות נפש אלוקית ונפש בהמית. הם מנהלות מאבק מתמיד על בחירת האדם, ממש כמו שני מלכים[10] הנלחמים כדי לכבוש חלקת שטח נוספת שתצורף לשליטתם הבלעדית. תפקידו של האדם להכריע בכל רגע למי הוא נותן את האפשרות להנהיג את מעשיו, דיבוריו ומחשבותיו.
ביסוד זה נמצא הפיתרון לקושי הרגשי, ואגב כך הארה משמעותית נוספת בפיתרון להיבט המעשי:
כל מעשה שאדם עושה, משתייך מיידית לאחת משתי הנפשות: מעשה טוב וקיום מצווה נגרמים כתוצאה מניצחון של הנפש האלוקית, לעומת זאת היכשלות בעבירות ומעשים אגוצנטריים, נגרמים כתוצאה מניצחון של נפש הבהמית והשתלטותה על נפש האדם.

תובנה זו מובילה למסקנה כי אין שום צביעות בכך שאדם עובר שינויים קיצוניים ותהפוכות בהתנהגותו, מכיוון שאכן מדובר על שתי ישויות נפרדות שמנהלות מאבק מתמיד ביניהם. אילו היתה לאדם נפש אחת – או אז שינויים אלו היו מעוררים תמיהה כיצד הנפש עוברת תנודות ושינויים, אבל לפי תורת החסידות הדבר מובן מאליו. תפקידו של האדם להכיר במאבק זה, לא להיבהל ולהתייאש, אלא לנהל בחכמה ובאומץ את המלחמה בין הנפשות עד לניצחון מלא ככל הניתן של הנפש האלוקית
וכהמשך לכך מתווספת הבנה בחשיבותה של כל מצווה, שאין ערכה נפגם בעקבות כשלונות קודמים -כיוון שכל מעשה מגיע מנפש אחרת[11].

אמנם, הפתרון בשלב זה איננו מושלם, מכיוון שתובנה זאת מעוררת שתי שאלות בנוגע לזהותו האמיתית האותנטית של האדם:

א. מהי הנקודה העמוקה יותר בנפש: האם הנפש האלוקית, או שמא הנפש הבהמית.

ב. האם משקל שתי הנפשות שווה בכל אדם, או שמא משתנה מאדם לחברו.

אם ייתכנו שינויים בין אדם לחברו – ניתן להניח שכאשר אדם נכשל פעמים רבות, מהווה הדבר הוכחה שלגביו הנקודה הראשונית יותר היא ההתנהגות הבהמית שלו, מה גם שהתגברות הנפש האלוקית כרוכה במאמצים רבים, בעוד שהליכה בדרכה של הנפש הבהמית אינה כרוכה בשום מאמץ, אלא היא המשיכה הראשונית והטבעית. ואם כן, האם לא נכון לטעון שהנטייה הראשונית היא זו שנובעת מעומק האישיות? בדומה לכך שדעתו של אדם בתחום מסוים תתברר בצורה החזקה ביותר כאשר ייתפס בפליטת פה טבעית ללא שימת לב מודעת[12].

פרק ד’ – ההיבט התודעתי פילוסופי. לחדור לעמקי הלב

בכדי להבין טוב יותר את חידושה של תורת החסידות באבחון נפש האדם, נציג תפיסה פסיכולוגית המסבירה את הלך נפשו של האדם, וכך יהיה קל יותר להבחין בתפיסתה המהפכנית של תורת החסידות.

פירמידת הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו טענה, כי צרכי האדם מחולקים לחמישה קטגוריות: צרכים פיזיולוגיים גופניים, ביטחון בקיום הפיזי, השתייכות חברתית, קבלת הערכה וחשיבות מהחברה, ומימוש עצמי. כל אחד מהם מהווה שלב קודם לשלב הבא אחריו, כשהשלב הגבוה ביותר הוא הצורך במימוש עצמי. ולדוגמא, אדם שמזדהה עם תחום מסוים ירגיש מימוש עצמי כאשר יגיע להישגים בתחום זה.
לשיטתו, האדם בוחר את זהותו וסולל את הדרכים להגעה לסיפוק ולאושר, וככל שיתפתח יותר – ישמח יותר. מימוש עצמי הוא פיתוח הכישרונות וההישגים האישיים שבאמצעותם ירגיש האדם סיפוק ושלימות. ולדוגמא, אדם המתמחה בתחום מסוים ומתקשר לכך ברמה רגשית חזקה, יחוש סיפוק ואושר מהצלחות בתחומים אלו, ולאידך, תסכול עמוק מכישלונות בהם.

תורת החסידות מגדירה מחדש את המושג ‘זהות’, וכתוצאה מכך מציגה דרכים חדשות למימוש עצמי ולהגעה לסיפוק ולשמחה אמיתית.

חסידות מלמדת שהפירוש ‘מימוש עצמי’ כשמו כן הוא – מימוש והוצאה לפועל של ה’עצמי’, וביטוי מושלם של אותו ‘עצמי’ בכל תחומי החיים. אין צורך ואין יכולת לרכוש זהות מעיסוקים חיצוניים שאדם רכש במהלך חייו, כגון מקצוע או תחביב מסוים, אלא האמת היא שזהות האדם חבויה בתוכו מרגע לידתו, ועליו לעמול ולקדם זהות זו למרכז חייו בכל רבדי החיים. בדיוק כשם שאדם לא יוכל לרכוש לעצמו גוף אחר ולהעביר לשם את נפשו, כך לא יוכל לרכוש זהות נפשית חדשה. הרבי חידד זאת[13] באמצאת דוגמא, כשם שבעל חי אינו יכול להפוך להיות אדם, וצמח אינו יכול להפוך לבעל חי, כך אדם אינו יכול לשנות את זהותו הנפשית.

תחושה זו ניתן להגדיר כה’נקודה הראשונה’ בנפש, כאשר כל שאר המרכיבים נספחים ומונעים מאותה נקודה עמוקה. לכן לא פלא לגלות בעולם עיסוק גובר ב’מודעות עצמית’ ונבירה בלתי פוסקת בחיפוש אחר גילוי המרכיבים העמוקים ביותר בנפש, בכדי לגבש תפיסה על יסודות החיים והדרך להוציא אותם אל הפועל.

ללא ספק, הדרך למימוש עצמי תלויה בכך שידע קודם לכן מיהו אותו ‘עצמי’ שאותו צריך לממש כדי להרגיש סיפוק ותכלית[14].

מהי אותה ‘נקודה ראשונה’ בנפש האדם?
אדמו”ר הזקן מגלה[15] שמהותו האמיתית והעמוקה של היהודי הינה יהדותו, ובתוך כל יהודי מקנן ניצוץ אלוקי שהוא הנשמה, אשר היא ליבת חייו. גם בקרב יהודי המנותק לגמרי מיהדות, ישנו ניצוץ חי ופועם, גם אם ניצוץ זה קיים רק בפוטנציאל, בדומה לניצוץ הקיים באבן אש שטבועה בים. בהשוואה למשל שהובא קודם, יהודי כזה הוא כמו אדם שיחליט לחיות אורח חיים של בעל חיים, אשר מובן שאין כח בהתנהגות זו, גם אם ממש ירצה, להפוך אותו לבעל חי.

ההוכחה לכך היא: כאשר ניצב יהודי בפני מבחן אמונה בו עליו לבחור בין קשר לאלוקים הכרוך במוות גשמי, לבין חיים גשמיים – יבחר בוודאות בהקב”ה, מכיוון שאלו חייו האמתיים. ולכן, באם יבחר ח”ו הפוך מאמונתו, ינתק בכך את עצמו ממקור גידולו, ויגזור על עצמו מוות רוחני חלילה החמור הרבה יותר[16].

בחירה זו הנעשית מתוך זעזוע המקלף את השכבות החיצוניות ומגלה את פנימיות הנפש, מוכיחה שיהודי בטבעו נאמן בצורה מוחלטת לאלוקים[17], והסיבה לכך שנכשל לעיתים היא מכיוון שלא מרגיש שבכך נפרד ממנו. אך מיד כאשר יבחין בכך שכל צעד טוב שעושה מקשר אותו באופן נצחי לאלוקים, וכן כל כישלון גורם ניתוק ממקור החיים וזהותו העמוקה – לא יוותר בשום אופן על חייו האמיתיים.

תובנה זו מהווה מענה להיבט התודעתי פילוסופי, וכיוון חשיבה מהפכני בכל הנוגע לזהותו של האדם.
לפי החסידות, זהות לא נקבעת על פי תחומי עיסוק ונטיות רגשיות, אלא על פי התשובה שתינתן לשאלה ‘מי אני’. מענה על שאלה זו ייבחן בכך שיסכים אף לאבד את חייו בשבילו, דבר אשר ימחיש את ה’נקודה ראשונה’ שבלעדיה בטלים כל התכונות שבאות כהמשך אליה ותלויות בה. או אז נדע גם כי כאשר נקודה זו חסרה, החיים לא שווים מאומה, ולעומת זאת כאשר נקודה ראשונה זו תהפוך לדומיננטית בחייו של יהודי בסדר יומו – ירגיש אושר וסיפוק במימוש עצמי וגילוי הזהות.

היבט זה מאיר באור חדש את ההיבטים הקודמים, משום שמלמד על כך שנפשו הבהמית של האדם היא רק כיסוי על נפש האלוקית, אשר היא המהות האמיתית שלו. ולכן מעשה טוב או קיום מצווה אינם צביעות, אלא להיפך – קילוף שכבות הצבע וחדירה אל מהותו הפנימית. וכמו שכותב הרבי:[18] “תהיה זאת צביעות עבור יהודי להרשות להתנהגותו להיות מושפעת מדחפים חיצוניים במקום להתעורר על ידי המהות האמיתית שלו והרגשות הפנימיים שלו”.

לשם מה אם כן, קיימים הקשיים? על כך מסביר אדמו”ר הזקן[19], שגם לנפש הבהמית, במהותה הפנימית, אין מטרה אמתית להכשיל את האדם – אלא רק לאתגר אותו, על מנת שיגלה את העוצמות החבויות בנפשו שלפעמים מתעוררות רק כשיש מצוקה או קושי, ובעניינינו – מלחמה.

הנחה זו מבוססת על כך שאלוקים מחייה את העולם כל רגע ורגע, ואין מקום, תוכן או ענין כלשהו שמנותק ועצמאי, אלא כל דבר מהווה אמצעי וכלי שרת אל תכלית הבריאה. לכן גם נטיות שליליות כמו רגשות כעס ותאוות נועדו בכדי שעל ידי עמידה איתנה מולם ייצא האדם מנצח וחזק יתר מאשר אילו לא היו נוצרים.

כאשר הנפש הבהמית נכנעת ומפנה את מקומה להנהגה על פי חוקי הנפש האלוקית, יכולה היא אז אפילו להפשיל שרוולים ולעזור לנפש האלוקית להתקדם בדומה להתקדמות הבהמה – במהירות וללא התחשבות במה שמסביב. ולדוגמא, אדם הלוקה בנטיית התפרצות כעס, יוכל על ידי מאמץ לנתב את האנרגיות הרגשיות שבכעס לשם תפילה בהתלהבות וחמימות, או לשם הגנה בלתי מתפשרת על עקרונות היהדות מול המעוניין לפגוע בהם[20].

דבר זה מהווה הוכחה לכך שכל נטייה ורגש שליליים יכולים לשנות כיוון ולהיות גורם מסייע בקידומו של העולם לעבר שלימותו, וזאת מכיוון שהעולם בבסיסו הוא טוב שחלקו גלוי מראש, וחלקו חבוי ונדרש מאמץ על מנת לגלותו.

אחת הדרכים היעילות ביותר לממש ולחוש זהות זו היא על ידי האזנה לקולה של הנשמה, לכיסופים אל מה שמעבר לחומרנות הפיזית, מילוי בקשותיה, ובעיקר – לא לוותר אלא להמשיך להילחם, בכל הכוח.

זמן המתאים לכך במיוחד הוא בשעת התפילה בה יכול האדם להתבונן דרך קטעי התפילה בעומק חייו ובזהותו האמיתית,[21] ולגלות שבתוכו פועמת אהבה בוערת לאלוקים ורצון כנה להתקרב אליו.

לסיכום: הנחיצות בתחושת הזהות – הדרך היחידה להגיע לסיפוק עצמי.

הזהות: על פי המדע – דבר נרכש, על פי החסידות – דבר מולד.

מהי הזהות: על פי המדע – תחום שאדם בוחר להזדהות איתו. על פי החסידות – עומק הקשר בין יהודי לבורא, על פי ההסברה שזוהי תמצית חייו.

על פי זה ניתן להציג פתרונות להיבט המעשי, הרגשי והפילוסופי:

הקושי המעשי – להכיר שכל מעשה חשוב. פתרון תורת החסידות – ביכולת כל מעשה לשנות את העולם, ויש לו משמעות עצומה.

הקושי הרגשי – להרגיש זהות מושלמת בעקבות הניגודיות השוררת בנפש. פתרון תורת החסידות – לכל יהודי ישנן שתי נפשות, ומכאן הניגודיות.

הקושי הפילוסופי – איזו מבין שתי הנפשות היא העמוקה יותר. פתרון תורת החסידות – הנפש האלוקית היא העמוקה יותר, וההוכחה לכך היא שיהודי מוכן למסור את נפשו על מנת להישאר ביהדותו. ומכאן נובעת המסקנה שכישלונות נובעים מחוסר שימת לב והתבוננות שעל ידי כך נפרד מהקב”ה. 

המתווה המעשי של תורת החסידות:

להתבונן בכך שכל מעשה חשוב, להבין שאין בניגודיות משום צביעות, להכיר שמהותו האמיתית של יהודי היא התקשרותו עם הקב”ה, ולשים לב שכל מעשה קטן קובע את מידת הקשר של היהודי עם הקב”ה.

ככל שיתמיד האדם בדרכי התבוננות אלו, כך יהיה לו קל יותר להטמיע את התובנות בחייו היום יומיים.

---

 [1] ‘מורה לדור נבוך’ ח”ג אגרת רנ”ו עמוד 36.

[2] רמב”ם, הלכות תשובה פ”ג ה”ד.

[3] תורת מנחם התוועדויות י’ שבט תשמ”ו.

[4] ראה הערה 1, אגרות קודש חכ”ח עמוד קפ”ה.

[5] מכתב כללי מהרבי לימי הסליחות תשי”ז.

[6] תניא ליקוטי אמרים פרק ל”ז.

[7] שיחת הרבי מליובאוויטש י’ שבט תשל”ב

[8] מסכת קידושין פרק ד’ משנה י”ד.

[9] ליקוטי אמרים פ”א

[10] תניא,ליקוטי אמרים פ”ט

[11] תניא, ליקוטי אמרים פכ”ח

[12] לקוטי שיחות חלק ג’ פרשת ויקרא עמוד 945.

[13] אגרות קודש חכ”ח ע’ רפא.

[14] מורה לדור נבוך חלק ב’ עמוד 44

[15] תניא, ליקוטי אמרים פרקים י”ח, י”ט, כ”ד, כ”ה

[16] היום יום כ”ג חשוון.

[17] אגרות קודש כרך ד’ עמוד קי”ד.

[18] מורה לדור נבוך ח”ג עמ’32

[19] תניא, ליקוטי אמרים פ”ט.

[20] מאמר “וספרתם לכם” תשי”א.

[21] תניא לקוטי אמרים פרק י”ב.