אגואיזם – מבעיה אל פתרונה

במאמר זה נדון בבעיה פסיכולוגית ידועה, הנפוצה בקרב האוכלוסייה הכלל-עולמית, ונציע מספר גישות חסידיות – באמצעותן נספק מענה הולם שיפתור את הבעיה משורשה. במאמר נעשה שימוש במונחי “מטפל” ו”מטופל”, זאת בכדי לתת לדיון צורה פסיכולוגית שתקל בהבנת הדברים ותאפשר שיח ברור יותר; אולם מובן ופשוט שהמאמר מתאים גם לטיפול עצמי. בחלק גדול של המאמר נדרשת התבוננות, המהווה אבן-יסוד בתורת חסידות חב”ד – חסידות הדוגלת בהתבוננות שכלית, שתוליד מסקנות לרגש הלב[1].

רקע חברתי של הבעיה

אגואיזם היא אחת מן הבעיות הנפוצות ביותר בעולמנו. הסיבה המייחדת את הבעיה הזו מחברותיה, היא העובדה שאין אדם שחף ממנה באופן מוחלט. כל אדם באשר הוא, סובל[2] – ברמה כזו או אחרת, מאגואיזם. יהיו שהבעיה תתבטא בהתנהגותם ובכך תעכיר את שמם ואת מעמדם, ויהיו שבשל עוצמת האגו החלושה לא יוכרו חיצונית כאגואיסטים; אולם הכול נושאים איתם את האגואיזם[3], כל אחד במידתו.

האגואיסט הוא אדם אומלל וסובל במידה רבה מבעייתו – במודע, או שלא; זאת בשל העובדה, שחברה בריאה אינה מסוגלת לסבול אדם המתחשב בעצמו בלבד. אורח-חיים תקין בחברה בנוי מנתינה, מהתחשבות מתמדת גם בזולת ומרגישות לאחֵר וכיבוד רצונותיו. הנהגה המתעלמת בעקביות מצרכי החברה מוקעת בידיה בצורה מוחצת.

תיאור הבעיה וסימפטומים

צורת מחשבתו הבסיסית של האגואיסט מייחסת לו עצמו את המקום המרכזי והבלעדי בחייו, ומציבה את כל הסובב לו במיקום נמוך ומחוסר משמעות. לרוב לא ינסה להרהר אודות רגשותיהם וצרכיהם של הסובבים לו, לפחות לא לשם טובתם הם.

הסימפטומים לאגו הזה רבים מספור. ייתכן שבשל ההפרעה יחוש האגואיסט בנוח גם כאשר נוחותו זו באה במכוּון על חשבון האחֵר; דבר שיבוא לידי ביטוי, למשל, כאשר יאכל לתיאבון מצלחת מרכזית, בשעה בה הוא יודע שכתוצאה מאכילתו המופרזת ייאלצו חבריו להסתפק בכמות אוכל פחותה יותר. הוא לא יכיר בלגיטימיות היפגעות חבריו ממנו – כל עוד שהוא עצמו נהנה מכך. הוא לא יראה צורך לנקות לכלוך שנוצר על-ידו, הן לכלוך במשמעו הפיזיולוגי והן במשמעותו המטאפורית.

התופעות הללו יגרמו במהירות לחברה שסביבו למאוס במציאותו. במקרים רבים אף בלא שיבין מדוע.

הנחות-יסוד שגויות

הלך-רוחו של האגואיסט, נעוץ בהנחות-יסוד שגויות שמושרשות במוחו, המהוות קרקע-פורייה להתפתחות האגו שבו. גישה להנחות-היסוד הללו לצורך שינוין, עשויה להיות מורכבת ומאתגרת במידה רבה. אם נדון בצורת מטפל ומטופל, יש צורך בשיתוף-פעולה מלא מצדו של המטופל, בכדי לאפשר למטפל לשנות את שהונח במוחו.

שש הנחות-יסוד[4] עלולות להוות את הטריגר לבעיה:

1. גאווה. כאשר חש האדם בעליונותו העצמית ביחס לסביבתו, אין עילה שתגרום לו לחדול מלחשוב על צרכיו ולהתחיל לעסוק בצרכי חבריו. מעבר לכך, העובדה לפיה הוא משוכנע כי מעלותיו מתעלות מעל אלו של זולתו, גורמת לו להוסיף ולחשוב שכל עוד זקוק הוא לדבר-מה – עליו לקבלו, יהא המחיר אשר יהא.
2. נרקיסיזם[5], האהבה העצמית. גם באִם אין האדם סבור שראוי וטוב הוא מחבריו לקבל את שחפץ, ייתכן שיחשוב שמגיע לו כל שרוצה כתוצאה טבעית מדחף הקיום, המציב אותו עצמו במרכז ואת כל השאר בשוליו. יתירה מזו; הוא יסבור שנתינה לזולת תגרע מחלקו שלו. כאשר יחתור לקידום עצמו, לא יחשוב לרגע על קידום חבריו.
3. שיפוט שלילי על הזולת. הסתכלות נגטיבית על הסביבה תיצור במחשבתו של המסתכל את המסקנה שהוא עליון בסביבתו הנחותה, וכפועל-יוצא הכול מגיע לו לפי רצונו[6].
4. בדלנות. האדם רואה עצמו לייחודי, גם בלא מעלות כלשהן; מה שגורם להיבדלותו מן החברה הסובבת אותו.
5. חברה. אדם החי בינות לחברה אגואיסטית, עשוי ללמוד מהרגליה ולהתנהג כמותה. הימצאות בסביבה שכזו אף מכריחה, בסופו של דבר, חיים אגואיסטיים – שכן אם לא ידאג האדם לעצמו, אין איש שידאג לו (כל סביבתו דואגת, הרי, לעצמה בלבד).
6. גורם שנפיצותו פחותה משל קודמיו: טראומה. מאורע רב-רושם שהטביע חותם עז באדם (לרוב בגיל צעיר) וגרם לו להסיק מסקנות מרחיקות לכת. לדוגמה: אדם שהתחשב בחברו ונתן לו דבר-מה – והפסיד מכך בצורה ישירה. אם חוויית הטראומה הייתה אכן רבת-חשיבות, השפעתה רבה על האדם שחווה את התרחשותה.

שורשים והחלפתם

כאשר נתבונן בדברים לעומק יותר, נמצא כי שש הנחות-היסוד שתוארו עד כה אינן אלא ביטוי לאסכולות פנימיות יותר, מופשטות יותר. אסכולות אלו מצויות בעומק מנגנון החשיבה האגוצנטרי, והן אלו שמובילות את האדם לידי נשיאת האגו. הנחות-היסוד האמורות מהוות את המקור הפעיל לבעיה; האסכולות הן נקודת המקור שלהן עצמן.

עלינו, כמטפלים, להחליף את האסכולות הללו באחרות, בריאות יותר. בהליך זה תומר מהותו התפיסתית של המטופל במהות אחרת, השעונה על יסודות במחשבת החסידות – הנותנת זווית שונה בתכלית ובריאה בהרבה על שלל נושאים חשובים. זוהי טרנספורמציה יסודית, שבכוחה להביא בדרך-ממילא לשיפור הדרגתי בהלך-רוחו הנוכחי של המטופל, ובטווח ארוך – לסילוק תסמיני האגואיזם בו לקה.

לשם השינוי בהשקפותיו של האגואיסט, עלינו לפתוח במספר חזיתות לוחמה “כנגד” מהותו העכשווית. חזיתות אלו תפורטנה להלן.

חזית מספר 1

התבטלות לבורא

מציאותו העצמית של המטופל מהווה בעיה. או, אם נעדיף את השימוש במושגי תורת-החסידות, ישותו של המטופל מהווה בעיה. בן-אנוש חש את עצמו למציאות עצמאית, כזו שבחווייתה האישית אין לה כל תלות בישות חיצונית. ובשפה החסידית, הוא חש כי “מציאותו מעצמותו”[7]. התפיסה הקלוקלת הזו (- בהמשך יבואר מדוע היא כזו) אחראית ושותפה פעילה בגאוותו, בהשמת עצמו במרכז ובהנחות-יסוד שליליות נוספות.

ומדוע באמת תפיסה זו מקורה בטעות כה מוחלטת? בשביל להשיב על כך, נצטרך להתבסס על אקסיומה מרכזית: העולם כולו נוצר בידי האלוקים, והאדם הוא יציר כפיו של הבורא. היות ואכן כך הוא הדבר, יש לשאול: מדוע ניחנו בתכונה בסיסית התולה את קיומנו בעצמותנו? התשובה החסידית לכך היא, שהעולם נברא בכוח הנעלה והמופשט ביותר שבבורא – כוח המכונה בשם “עצמות ומהות”. עצמות, היא ישות שכלפיה אכן ניתן לומר כי מציאותה מעצמותה. היא אינה תלויה באף ישות שאינה היא, וקיומה המוחלט הוא אבסולוטי מחמת עצמה.

היות והעולם נברא בידי הישות הזו, הוא קיבל בתורשה את התכונה הקיימת בה: גם הוא חש שמציאותו מעצמותו. ובמילים פשוטות: זה שאנו מרגישים שאנו חיים בכוח עצמנו נובע מהעובדה שנוצרנו בידי ישות הקיימת בכוח עצמה, שהעבירה אלינו את תכונתה זו.

למעשה, לא זו בלבד שאיננו חיים בכוח עצמנו; אנו יצורים שאינם ברי-קיום כלל. מדוע? בספר היסוד של חסידות חב”ד, ספר התניא[8], מוסבר הדבר בהרחבה. בהתפתחותה של חסידות חב”ד אף הוצע[9], כי יש לדמוֹת זאת להשלכת אבן לאוויר: על אבן הנזרקת לאוויר בלתי אפשרי לומר שהיא אבן “מעופפת”, משום שכל כוח תעופתה נעוץ בזריקה, והוא אינו אלא זמני ויתפוגג במהרה. במידה שווה, ואף יתירה מזו[10], יש לומר בהקשר לעולם.

העולם הינו תלותי באלוקים ברמה מוחלטת. כך מפורש בתניא הפסוק “לעולם ה’ דברך ניצב בשמיים”[11]: בכל רגע ורגע, לעולם, מהווה ומקיים אלוקים את הבריאה כולה מאפס למציאות ממשית. בכל שניה שעוברת – עשוי העולם להתמוסס, ותמיד הוא מתהווה שוב ושוב! התבוננות בעובדה הזו תפעים את כל מי שייחשף לה.

ממילא מובן, שהאדם עצמו, כחלק מן הבריאה, תלוי אף הוא לחלוטין ברצונו של בוראו. אם-כן, הגאווה הופכת לחסרת-היגיון – שהרי במה אפשר להתגאות כאשר ברור שכל התכונות על שלל מעלותיהן נבראות כל העת בכוחו של האלוקים? והלוא אין מעלות אלו שלו, באותה המידה שהאבן שנזרקה אינה “מעופפת”. כשם שלא יעלה על הדעת שמנורה תתפאר ב”תודעתה” בחכמה הטמונה ביצירתה ובאופן פעולתה, שהרי כל תכונותיה יוצרו בידי ממציאה, כך הוא הדבר באשר לאדם כשרוני – כל כישרונותיו נוצרו על-ידי האלוקים.

בנוסף לכך על האדם לשאול את עצמו, מה שוות כל תכונותיו הנעלות ביחס לאלוקים? אם אלוקים עצמו הוא שמקיים בכל רגע אותו וגם את מעלותיו – מובן שהוא עצמו נעלה ממנו בכל קנה מידה.

כעת, אפוא, נחשפת הגאווה כנטולת כל היגיון[12].

כאשר יבחן המטופל את הנתונים הללו, יתבונן בהם ויתעצם איתם, הוא אף עשוי להוריד במידה רצינית מהצבת עצמו במרכז; כיצד הוא יכול להציב את עצמו במרכז, כשכל ה”עצמו” הזה תלוי באופן כה גורף בהווייה האלוקית?

לסיכום: קיומו של האדם על שלל מעלותיו תלוי בכל רגע ברצון הבורא. לפיכך, גאווה והימצאות במרכז הן תכונות שאין להן כל מקום – ואכן נוכל לעקור אותן באמצעות התבוננות בנתון האמור.

[בחזית זו לחמנו בהנחות-יסוד 1 (גאווה) ו-2 (נרקיסיזם)].

 

חזית מספר 2

מטרה משותפת

האנושות כולה, נוצרה למען תכלית אחת[13]: הכנעת הרוע בעולם ורתימתו למען הטוב. ובלשון החסידות – לבנות לאלוקים “דירה בתחתונים”; כלומר, להכשיר את העולם הזה, התחתון והשפל (- נקרא כך בשל האלוקות המוסתרת שבו), כך שהישות האלוקית תוכל לשרות בו בגלוי וללא מחיצות.

חברה החולקת מטרה משותפת, כפי שמוכיחה ההיסטוריה – החל מזו התנ”כית, עשויה להתאגד באחדות נפלאה למען השגת מטרתה[14]. היות שהחסידות מלמדת אותנו שתפקידנו חותר במגמה לעבר השראת האלוקות בעולם, ניתן להבין כי אם ניטיב להתבונן בכך, נסיק שאין שום עדיפות לקידום עצמנו על-פני קידום חברנו. כולנו שואפים אל אותה התכלית, וקידום הסביבה תורם להתקדמות האישית כשם שהקידום העצמי תורם לה. כולנו, כל בני-האדם[15], נמצאים אפוא בסירה אחת.

אם כן, האגו וגרורותיו אינם אלא טעות תפיסתית המשכנעת את האדם לחשוב שקידומו עדיף מקידום סביבתו, כשלמעשה – לצורך ההתקדמות עליו לקדם את סביבתו כשם שעליו לקדם את עצמו. מעבר לזה: על האדם, הבטוח בהתקדמותו הוא (- בשל העובדה שהוא מכיר את עצמו), לקדם ראשית את חבריו; שהרי מי מבטיח שיתקדמו הם עצמם ללא עזרתו? ואם התקדמותם מהווה חלק מהתקדמותו – עליו להבטיח את קיומה[16]. אם-כן, קידומם נצרך, ואף קודם, לקידומו שלו.

לסיכום: כולנו, כבני-אדם, מיועדים עבור תכלית אחת; הכנעת הצד השלילי והפיכתו לטוב. הידיעה הזו עשויה לעורר את כולנו להתאחד ולצעוד בכוחות משותפים אל עבר היעד הנכסף.

[בחזית זו לחמנו בהנחות-יסוד 2 (נרקיסיזם) ו-4 (בדלנות)].

חזית מספר 3

טעות שיפוטית

שיפוט שלילי על הזולת הוא אחת מן הטעויות הרווחות ביותר בעולמנו. בשביל להסביר זאת, עלינו להניח את המבואר בתניא[17]. לפי התניא, הישות האנושית מכילה שתי נפשות הלוחמות זו בזו, שתי מהויות הפכיות: נפש אלוקית – השואפת כל העת לציית בצורה מוחלטת לחוקותיו של הבורא, ונפש בהמית – המניעה את האדם לנהוג ככל העולה על רוחו ועל רצונו; ממש כבהמה העסוקה בצרכיה וברצונותיה בלבד. החסידות מגלה לנו, שמהותו האמיתית של האדם היא נפשו האלוקית[18].

מסופר כי באחת השנים[19] הגיע אי-מי לאדמו”ר הריי”צ[20], שעסק ללא הרף בקירוב רחוקים ליהדות, ושאל אותו כיצד הוא מקרב גם אנשים שאודותיהם נפסק בשולחן-ערוך[21] כי הם כה חוטאים עד שאין להצילם ממוות? אדמו”ר הריי”צ השיב לו, שדין זה – שאין להצילם ממוות – נפסק רק בסיומו של השולחן-ערוך.

סיפור זה בואר על ידי הרבי מליובאוויטש. לפי דברי הרבי, אדמו”ר הריי”צ רצה לרמז בתגובתו, שאותו שואל הסב את תשומת ליבו להלכה כה שלילית בשולחן-ערוך, מדחף נפשו-הבהמית. לעתים האדם מעוניין להוכיח את חברו על מעשיו ו”להלקותו”, אולם מניעיו מושרשים בנפש-הבהמית. במצב זה, עליו לוותר על ביקורתו זו ובלבד שלא לנהוג כרצון נפשו הבהמית – שהרי היא דוחפת להתנהגויות בהמיות, וברור שאיננו חפצים בציות לדחפיה. ממילא מובן, שבחינת הזולת ופסילתו נעוצים בנפש-הבהמית, שעל-פי האמור, אינה המציאות האמיתית שלנו. ומצד המציאות האמיתית שלנו – ביקורת זו אינה בנמצא.

אולם בכך אין די. שהרי, ניתן עדיין לטעון כנגד: אמנם השיפוט השלילי אינו נובע ממקור חיובי, ואף לא מאיתנו עצמנו; אולם אין עובדה זו מערערת את אמיתתו. אולי כאשר נשפוט את הזולת לרעה נעשה זאת ממניעים בהמיים, אולם מבחינה שכלית מסקנתנו אכן נכונה.

בכדי לדחות את הטענה הזו, יש להתייחס ליסוד נוסף, המופיע אף הוא בספר התניא[22]. כל אדם העושה מעשים רעים (או, בנידון בתניא: עבירות על רצון הבורא), מתנהג כך בשל עברו וסביבתו. ובלשון התניא: “מקומו גורם לו לחטוא”.

אם, לצורך דוגמה, מצאתי כי חברי נוהג בצורה מגונה בכל הקשור לנימוס או הליכות – אין אף עילה לפָסלו בשל כך. לעולם לא אוכל לדעת באמת מדוע נוהג הוא בצורה זו. הוא הרי גדל בסביבה שונה משלי, וייתכן שההרגלים אליהם חונכתי לא הונחלו כלל בביתו. אם כך הוא הדבר – כיצד ניתן להאשימו בכך[23]? ומי יכול לקבוע שאם הייתי חי אני במקומו, הייתי טוב ממנו?

ממילא ניתן להבין שפסילת הזולת היא הדבר המגוחך ביותר שיכול האדם להעלות על דעתו[24].

לסיכום: ראשית, עלינו לזכור שהביקורת על הזולת אינה נובעת מאיתנו עצמנו, אלא מישות נפשית שהיא אינה “עצמנו”. לאחר-מכן יש לזכור שהתנהגותו הפסולה של הזולת עלולה לנבוע מסיבות רבות ומגוונות, ואין אף דרך לשָפטו מבלי לטעות מחוסר אינפורמציה.

[בחזית זו לחמנו בהנחת-יסוד 3 (שיפוט שלילי על הזולת)].

חזית מספר 4[25]

כולנו מציאות אחת

אחת הגישות הבעייתיות בנושא שטבועות באגוצנטריות, היא זו המחלקת ומפרידה בינינו לבין הזולת הסובב אותנו. לפי המוסבר בתניא[26], כל עם ישראל אחים בנפשם. כלומר, שמצד מקורם הרוחני, המטאפיזי, היהודים כולם נוצרו ממקום אחד, ולפיכך מן הראוי הוא לכנותם אחים.

למעשה, בתורתו של הרבי קיבל הדבר עומק-יתר[27]: לא זו בלבד שישראל נחשבים לאחים מצד נפשם; הם בעצם מציאות אחת. שהרי, כולם נחצבו במקורם מעצמותו של האלוקים, ואם כן כולם מציאות אחת, ואין שום חילוק ביניהם מצד נפשם. מעבר להיותם אחים; לפי דברי הרבי, הם מאוחדים למהות אחת.

מהי הדרך בה יוכל האדם לשכנע את עצמו שעליו להתחשב בנפשו ולנהוג על-פיה, ובכך להבין שהוא אכן מציאות אחידה ואף זהה עם אֶחיו?

גם לשאלה זו ניתן למצוא מענה בנכתב בתניא. העולה משם הוא, שעל האדם “להגביר” את נפשו על גופו. כלומר, שעל האדם לחשוב כראוי ולהתבונן בעובדה שגופו אינו אלא מציאות פיזית נפסדת, ונפשו היא מציאותו האמיתית המבטאת את מהותו. התבוננות מספקת בתוכן העובדה הזו, בכוחה להביא את האדם לידי אהבת-ישראל ברמה המושלמת ביותר. שהרי אם ה”אני” האמתי הוא הנפש שלי – הרי מצד הנפש שלי כל עם ישראל הם חלק מ”אני”. אהבת-ישראל כזו, תגרום לו לחפוץ בטובת סביבתו במידה שווה לרצונו בטובתו שלו.

נוסף לכך: כאשר תיעשה קונטמפלציה ראויה בכך שמציאותם האמיתית[28] של היהודים שסביבי היא טובה (היינו: נפשם האלוקית), והיא, הרי, נעלית בדיוק כשלי – אין עוד מקום לשיפוט שלילי על החברה. זאת משום שכל חסרונותיהם אינם מהווים את מציאותם האמיתית, אלא רק את המעטפת החיצונית והשטחית.

כאשר כתוצאה מכך גם אוהַב אותם (שהרי אנו מציאות אחת), ייפסק לחלוטין השיפוט השלילי; שהרי, גם לאדם הבוחן את סביבתו בעין כה נגטיבית ישנם חסרונות – אלא שהוא אינו מבחין בהם. הסיבה לאי-ראיית החסרונות האישיים נעוצה באהבה העצמית[29]. כעת, כאשר קיימת אהבה דומה גם כלפי הזולת, גם לחסרונותיהם שלהם לא תיוחס עוד חשיבות.

לסיכום: כל עם ישראל הם אחים בנפשם. יותר מכך; בשורשם הם מציאות אחת בלעדית. מובן אם כן שעליי לדאוג לסביבתי כשם שאני דואג לי, שכן הפרדת עצמי מסביבתי הינה טעות יסודית. עליי גם לזכור שהחסרונות המוכרים לי בזולת אינם מהווים את מציאותם האמתית שלהם. בדרך זו גם אבחין בחסרונותיהם כשם שאני מבחין באלו שלי, וייפסק השיפוט השלילי על הזולת.

[בחזית זו לחמנו בהנחות-יסוד 2 (נרקיסיזם), 3 (שיפוט שלילי על הזולת) ו-4 (בדלנות)].

חזית מספר 5

השגחה פרטית

כל מאורע בחייו של האדם, מתרחש בהשגחה פרטית מצדו של האלוקים[30]. כלומר, שכל מה שקורה סביבנו, מתרחש כתוצאה מרצונו ותכנונו הבלתי-פוסק של הבורא, הצופה ללא הרף במציאות העולם.

לפיכך לומדים במספר מקומות בחסידות[31], שמכל מאורע בחיי האדם יש ללמוד הוראה[32] – שהרי אם אכן הכול מתוכנן, מן ההכרח הוא לומר שלכל המתרחש קיימת סיבה, ממנה ניתן ללמוד דבר-מה.

מובן אם כן, שכאשר מצוי האדם בסביבה שאינה הולמת את הרוח המטריאליסטית, רוח הזולָתנות, יש סיבה לכך שהוא ממוקם שם. ממילא מובן, שעליו לחשוב בעצמו כיצד ביכולתו ללמוד מהמציאות בה הוא חי הוראה לחייו.

מעבר להוראה שעליו להפיק, מוטלת עליו שליחות מן האלוקים בעצם היותו שם. שהרי, כיוון שהכול בהשגחתו הפרטית של הבורא, ואם כן אין אף דבר בעולם הקיים לבטלה[33] – מוכרחים אנו לומר שיש לו תפקיד אותו עליו למלא. התפקיד המוטל עליו בנידון זה הוא, להשפיע על סביבתו לנהוג בצורה חיובית ומתחשבת.

הדרך להשפיע על הזולת דורשת, לכל לראש, דוגמה חיה. על האדם לנהוג בחייו החברתיים באותו אופן אופטימלי אליו הוא מטיף לשאוף, ובכך תכיר החברה ברצינות אמירותיו ותקבל את דבריו. הדוגמה החיה מהווה את התשתית להשפעה סביבתית. לאחריה, ניתן לעסוק בשיחות-מוסר עם האנשים שסביב, ובהן לשכנע אותם לנטוש את הנהגתם הנוכחית ולעבור להתנהלות אחרת, כזו שהזולָתנות שבה מצויה ברמה הנדרשת.

למעשה, בכדי שההשפעה תהיה חדורת מוטיבציה כנדרש, ראוי להזכיר את המבואר בחסידות לגבי מציאותו של הרע. לפי החסידות[34], כל הרוע הקיים בעולם אינו אלא דמיון. ליתר דיוק, העובדה שהרוע נראה בעינינו כמתנגד נחרץ לטוב – היא עובדה דמיונית וחסרת אחיזה. הרע, מצד מהותו, יועד למען ניצחון הטוב במלחמתו עמו – והצטרפותו שלו לטוב.

כך גם בענייננו. על האדם הנידון להתבונן בכך שמה שהוא רואה את הסביבה כנטולת מוסריות – זהו דמיון בעלמא. למעשה, היא מתנהגת כך בכדי לאפשר לו למלא את תפקידו: לשנות את מנהגיה ולהסיטם אל דרך הישר. כאשר יתבונן בכך כיאות, ההשפעה על החברה תיעשה לפשוטה – ואף למוצלחת יותר.

מתוכן זה ניתן אף להפיק טיפול לבעיית הטראומה. שכן, כאשר יתבונן האדם בכך שמקרה הטראומה נועד בכדי שיוכל הוא ליצור ממנו הוראה חיובית לחייו, ושהטראומה הנדמית כשלילית היא למעשה דמיון מוחלט – עשוי רושם הטראומה לאבד מתוקפו.

לסיכום: כתוצאה מההשגחה הפרטית, מובן שעל האדם הנמצא בסביבה שלילית לחשוב מה הוא יכול ללמוד מסביבתו, וכמו-כן להשפיע על סובביו ולהרגילם להתנהגות אכפתית ואמפתית; זאת בפרט כאשר ייתן את ליבו לכך שלמעשה נוהַג סביבתו נועד לשם תיקונו על-ידו. כמו-כן באשר לטראומה, שהחלק השלילי בה אינו אלא דמיון, ונועדה לשם יצירת הוראה רצויה ממנה.

[בחזית זו לחמנו בהנחות-יסוד 5 (חברה) ו-6 (טראומה)].

חזית מספר 6

שחזור המאורע

אדם טראומטי יכול לטפל בנבכי נפשו באמצעות טיפול חסידי (המקביל לרעהו הפסיכולוגי): העלאת מאורע הטראומה למודע, והפיכתו באמצעות כוח הדמיון לחיובי ולטוב. התהליך צריך לכלול הוצאת המקרה המדומיין לדיבור בפה, ממש כמַנְטְרה.

ניתן לעגן זאת בשני מקורות בחסידות:

לפי בעל התניא, מייסד חסידות-חב”ד, אותיות לשון-הקודש שונות במהותן משאר שפות-העולם[35]. שפות-העולם מבוססות על מוסכמות; אנשי המדינה הסכימו שהברות אלו ואחרות תבטאנה את שברצונם לבטא. העברית אינה אוסף של ביטויים מוסכמים; אותיותיה מבטאות מצד עצמן את שהן מבטאות בשפה. לדוגמה: המילה כיסא בעברית, לא זו בלבד שנקבע בידי דוברי-העברית שהיא מבטאת את החפץ המשמש לישיבה (כיסא), אלא משמעות האותיות עצמן וצירופן היא כיסא. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שלשון-הקודש היא שפה שנוצרה בידי הבורא – ובהשתמשו בהן ברא את העולם. כיוון שכן, אותיותיו הן מקור החיות של כל המצוי בעולם.

ובענייננו, כאשר אדם אומר בדיבור את החוויה המתוקנת – הוא “מחייה” אותה, והיא נעשית למציאות קיימת ולעובדה ברת-קיום, שלה השפעה חיובית על אישיותו של המדבר[36], כשם שלמציאות רגילה השפעה על הנפש.

מקור נוסף לדברים ניתן למצוא באמרה חסידית, גם היא מהבעל-שם-טוב, ולפיה “במקום מחשבתו של אדם – שם הוא נמצא”[37]. מובן אם כן, שכאשר תעסוקנה מחשבותיו של האדם בעובדות אידיאליות (על-אף שהן מדומיינות), השפעה רבה להן על הלך-רוחו של החושב.

לסיכום: כאשר מקור האגואיסטיות נעוץ בטראומה, יש לשחזר בדיבור גרסה מתוקנת לחוויה שאירעה, ובכך “להפיח רוח-חיים” במציאות דמיונית חיובית. גם המחשבה אודות כך מועילה, משום שהאדם “נמצא” במקום אודותיו הוא מהרהר.

[בחזית זו לחמנו בהנחת-יסוד 6 (טראומה)].

סיכום בטבלה

בראש הטבלה ניתן לראות את הנחות-היסוד הגורמות לאגואיזם, ובשורות שתחתיה נכתבו חזיתות הלוחמה שהחסידות פותחת כנגדן. בסדר הטבלה ניתן לראות לאלו הנחות-יסוד רלוונטית כל חזית.

הנחות יסוד אפשריות לאגואיזם
גאווה	נרקיסיזם			בדלנות	שיפוט שלילי		החברה	טראומה
חזית מספר 1: התבטלות לבורא
		חזית מספר 2: מטרה משותפת
					חזית מספר 3: טעות שיפוטית
		חזית מספר 4: כולנו מציאות אחת
							חזית מספר 5: השגחה פרטית
								חזית מספר 6: שחזור המאורע

 

סיכום

במאמר זה סקרנו את הסיבות העלולות להוביל את האדם להיות אגואיסט, את השלילה שבהתנהגות כזו ואת הדרכים שמציעה תורת-החסידות בכדי להיפטר ממנה.

ראוי לזכור

חשוב לתת את הדעת על כך שככלות הכול, האגואיסטיות היא כלי (- שכן, ככלות-הכול גם ההלכה מכירה בלגיטימיות של ההעדפה העצמית[38]); ניתן להשתמש בו לטוב וניתן – באם מגזימים בצריכתו – לעשות בו שימוש לרעה. עלינו לשלוט בכלי הזה ולווסת אותו, כך שלא יהווה סתירה למוסריות המינימלית הנדרשת מכל אדם, הן מן הפן היהדותי והן מן הפן האנושי. בכך, נוכל להתקרב בצעד נוסף להגשמת יעדה של הבריאה, ולהביא לידי גילוי את השלימות האלוקית כאן בעולם.

---

[1] תניא, ליקוטי-אמרים פרק ג’.

[2] בדברי פתיחה אלו אין הכוונה דווקא לנרקיסיזם, הנחשבת למחלת-נפש של ממש, אלא לצורות קיצוניות פחות של האגואיזם, שאצל אנשים מסוימים יתבטא רק במקרים נדירים וייתכן אף שלא יתבטא כלל במשך חייהם. לפיכך, מן הנכון הוא לומר שהכול סובלים מהאגואיזם – שכן גם הכלת אגואיזם קל עשויה להביא – בסופו של דבר ובמקרי-קיצון, לסבל.

[3] בשלב זה ניתן להקשות על הנכתב בגוף הדברים; שכן, ישנם אנשים הסובלים מהצד ההופכי – מאלטרואיזם, היינו שסובלים מהתחשבות-יתר בזולת, הגורעת מהתחשבותם בעצמם. אולם למעשה, כאשר נביט בעומק הדברים, נמצא כי גם אנשים אלו מתחשבים בזולת מחמת אהבתם העצמית (לדעתם שלהם התחשבות מופרזת בזולת היא הטוב עבורם). ולהעיר מליקוטי-אמרים סוף פרק א’.

[4] כמובן שהנחות-היסוד לעתים רבות משולבות זו בזו או נובעות זו מזו, אולם במאמר זה נעשה הניסיון לבודדם ולהפרידם בכדי להביא את הדיון לצורתו המעשית בנוחות מקסימלית.

[5] במקום זה אין הכוונה לנרקיסיזם כהפרעה אישיותית המוכרת בפסיכולוגיה כמחלה, אלא לאהבה העצמית כתכונה בסיסית המצויה בכל אחד, ובקיצוניות שלה גורמת לאגואיזם. על-אף שהאהבה העצמית מהווה את הבסיס העמוק ביותר גם לשאר הנחות-היסוד – הן רק מיוסדות עליה; אולם תוכנן הוא עניין שכלי לכל-דבר (אלא שהשכל עצמו מושפע מן הרגש – ובמקרה דידן: מן האהבה המדוברת). לכן הופרדו במאמר הנחות-היסוד בעלות התוכן השכלי מאלו עם התוכן הרגשי, משום שיהיו שיכילו רק את ההנחות השכליות ויהיו שיכילו את אלו הרִגשיות לבדן.

[6] הנחת-יסוד זו שונה מזו הראשונה, בכך שבעוד הראשונה עוסקת באדם עצמו המשוכנע בעליונותו, הרי שזו הנידונה עוסקת בכך שסביבת האדם ירודה – ובמילא נגרמת עלייה בלתי סבירה בדימויו-העצמי.

[7] עניין זה, וכן מה שמובא בהמשך הדברים, מבואר גם בספר-המאמרים מלוקט חלק א’ בעמוד ו’. נמצא במקומות רבים בחסידות.

[8] לאורך “שער הייחוד והאמונה”.

[9] נכתב במאמר דיבור-המתחיל “האמנם” משנת תרמ”ג.

[10] וכפי המבואר בלקוטי-שיחות חלק ו’ בעמודים 87-88 בהערה 12, שאם יחליט (חס-ושלום) הקדוש-ברוך-הוא לחזור-בו מרצונו להוות את הבריאה, הרי לא זו בלבד שהיא תיעלם מיד – לא נוכל לומר אפילו שבעבר הייתה בריאה כזו, משום שחלק אינטגרלי מהבריאה הוא ממד הזמן – שבעת היעלמות הבריאה ייעלם אף הוא עצמו.

[11] “שער הייחוד והאמונה” פרק א’.

[12] באשר ליהודים ניתן להוסיף על כך. וזאת, על-פי הנכתב בספר-המאמרים מלוקט חלק א’ בעמוד ש”כ, שכאשר יתבונן יהודי במקורו ובשורשו (שורש זה יבואר בחזית מספר 4) – הוא עשוי להתמלא בושה וכלימה על מיקום הימצאותו בעבודת הבורא, שביחס למקום ממנו בא – ייחשב למאומה.

עוד ניתן ללמוד ממה שנכתב שם בעמוד שכ”א, שעניין הגאווה (גם אצל אלו שאינם יהודים) מיסודו נטוע בטעות תשתיתית; לפי המבואר שם, בכל רגע נעשה האדם ל”בריה חדשה” – שהרי תמיד מהווה האלוקים את הבריאה על כל הנמצא בה, כפי שמובא בגוף הדברים. ממילא, היות שכל המעלות אותן מנכס האדם לעצמו מבוססות על העבר – הוא אינו יכול לשייכם לעצמו, משום שכעת הוא “בריה חדשה”.

[כמובן שאין דברים אלו מוחלטים, שהרי ישאל הקורא כיצד ניתן לומר זאת בעוד אנו יודעים כי מענישים על ביצוע עבירות בעבר, וגומלים על מצוות. אלא שעל-כל-פנים מבחינה מסוימת אפשר ללמוד מכך].

[13] עניין זה מבוסס על פרקים ל”ו-ל”ז בלקוטי-אמרים, תניא. עוד בעניין זה ניתן למצוא במאמר דיבור-המתחיל “באתי לגני” משנת תש”י. וראה גם בלקוטי-שיחות חלק י”א בעמוד 126.

[14] מקור לכך ניתן למצוא גם בלקוטי-שיחות חלק כ”א בעמודים 115-116-117.

[15] כולל אלו שאינם יהודים. בקרב היהודים, אחדות זו מקבלת משנה-תוקף, וכפי שיפורט בחזית מספר 4.

[16] ומעניין לציין שגם לפי הפסיכולוגיה, ברמה הרגשית, נתינה לזולת מועילה – עניין המוכח ממכתב של הרבי (אגרות קודש חלק כ”ו, אגרת ט’תתקפז).

מעבר לרמה הרגשית, גם ברמה המעשית ניתן להיווכח בכך שהנתינה עשויה להצמיח תועלת בשלב כלשהו (לדוגמה, כאשר אסייע ביד אדם שבעתיד יהיה בעל-מעמד וישיב לי טובה בכפל כפליים. כידוע שכך אכן אירע עם נשיא רוסיה, ולדימיר ולדימירוביץ’ פוטין, האוהד יהודים כגמול על חסד שנעשה עמו בילדותו על-ידי משפחה יהודית [https://www.hidabroot.org/article/178832]).

והיינו, שניתן לראות ולהבין כי גם במציאות כפי שהיא בפועל קיים רווח מסיוע לזולת; הן ברמה הרגשית והן בזו המעשית.

ולפי הידוע שכל דבר בעולם יש לו שורש למעלה, ברוחניות, ממנו השתלשל (ניתן למצוא זאת בספר-המאמרים מלוקט חלק ה’ עמוד ק”ע), ייתכן להסביר שהמקור לעובדות המציאותיות הללו, לפיהן נתינה מסייעת גם במציאות המוּכרת, נעוץ במה שהוסבר בגוף הדברים: שהיות ולפי התורה כלל האנושות חותר לעבר מטרה אחת, כל התקדמות של אדם בתחום מקדמת, למעשה, את כולם; וממילא האדם המסייע בנידון הזה מקדם גם את עצמו [והרי נתינה לזולת היא חלק מההתקדמות אל היעד, קיום הציווי של “ואהבת לרעך כמוך”. ואם מדובר בנתינה לגוי, גם היא חלק מהגשמת התכלית, שהרי זהו קידוש שם שמיים].

וכיוון שברוחניות קידום הזולת תורם לקידום הכללי ובמילא גם לזה האישי, השתלשל מכך שכן יהיה גם בגשמיות, בעולם המוּכר לנו.

[17] לקוטי אמרים פרק א’.

[18] ניתן למצוא מקור לכך גם בלקוטי-שיחות חלק י”א בעמוד 71. ובהערה 51 התווסף שם, שכן-הוא הדבר גם באשר לאלו המכונים (לפי מושגי התניא) “בינונים”.

[19] סיפור זה וההסבר אודותיו מקורם בלקוטי-שיחות חלק א בעמוד 122.

[20] מנהיגה הקודם של חסידות חב”ד.

[21] ספר ההלכה וההוראות למעשה של היהדות.

[22] לקוטי-אמרים פרק ל’.

[23] העומקים הפסיכולוגיים אליהם ניתן להגיע בהסבר זה נדמים כאינסופיים. שכן, אם נעסוק בדוגמה שהובאה, ניתן לתת הסברים רבים באשר להתנהגותו של האדם חסר-הנימוס – הסברים שעל-פיהם הוא עצמו נטול אשמה לחלוטין. ניתן לומר שגדל בסביבה בה שמו דגש רב מדי בנושא הנימוס, וכשגדל השתוקק “לבעוט” בכך, וכך אכן עשה. ייתכן אף שגדל בסביבה רגילה בעניין הנימוסים, אולם שאינה חיובית בנושאים אחרים – מה שגרם לו להשליך את שאליו התחנך – וכהנה רבות.

[24] אם נעסוק ביהודי שומר תורה-ומצוות הבז לסביבתו בשל אי-קַיימה את דרישות התורה, ראוי לציין ללקוטי-שיחות חלק כ”ו בעמוד 131, שכל היהודים שאינם שומרים תורה-ומצוות נמצאים תחת הגדר של “תינוק שנשבה”. ומתאים עם המבואר בפנים, ש”מקומו גורם לו לחטוא”.

[25] יש לציין מראש, שהתוכן הנכתב בחזית זו מתאים כאשר נעסוק ביהודים בלבד.

[26] לקוטי-אמרים פרק ל”ב.

[27] ליקוטי-שיחות חלק ל”א עמודים 73-74.

[28] כפי שנכתב בחזית מספר 3.

[29] “על כל פשעים תכסה אהבה” (משלי י’, י”ב).

[30] בלקוטי-שיחות חלק ל’ עמוד 149 הובא עניין זה (שמקורו בבעל-שם-טוב) ונתבאר ביתר-פירוט לגבי היהודים.

[31] נכתב ב”כתר-שם-טוב” בהוספות באות קכ”ז ואילך. מובא בריבוי מקומות בתורת החסידות.

[32] אמנם מובא שיש ללמוד הוראה בהקשר לעבודת ה’, אולם ברור שכתוצאה מן ההשגחה הפרטית ניתן ללמוד גם הוראות מעשיות לחיי היום-יום. ובפרט שהנלמד בגוף הדברים אכן מהווה עניין בעבודת ה’ (לימוד זכות על הזולת, אהבת-ישראל, או קידוש שם שמיים – אם מדובר בסביבה גויית).

[33] והרי, כפי שנכתב בחזית מספר 1, הבריאה מתחדשת בכל רגע ורגע.

[34] ספר-המאמרים מלוקט חלק א’ עמוד קצ”ד. ראה גם בלקוטי-שיחות חלק ט”ז בעמודים 341-342, שכל הסיבה לכך שמראים ליהודי פגם בזולתו היא בכדי “לעזור לו להשתפר ולגלות את פנימיותו”, כלשון שם.

[35] הובא בתורה-אור בעמוד 154. ונכתב גם ב”שער הייחוד והאמונה” בפרק א’.

[36] את עניין המנטרה, שלפי המוסבר בגוף הדברים יש לו מקור בתורת-החסידות, ניתן לנצל גם לצרכי שאר החזיתות שפורטו בגוף הדברים; עניין ההתבוננות, שנדרש פעמים רבות, יכול להיעשות גם באמצעות דיבור של האדם אל עצמו.

[37] הובא בתורת-מנחם תשמ”ב חלק ג’ בעמוד 1200.

[38] ראה במסכת “בבא-מציעא” דף ס”ב עמוד א’, שחיי האדם קודמים לשל זולתו במקרה קיצוני.