Dealing With Fearהדרכת תורת החסידות בנוגע לטיפול בפחד

נערך על ידי אריאל נוה, כולל “צמח צדק”, העיר העתיקה ירושלים ת”ו

מבוא

דומה שבדורות האחרונים הולכים ומתגברים בעיות פסיכולוגיות הקשורות לחרדה. במאמר זה ננסה לבחון את ההתייחסות המובאת בתורת החסידות לטיפול בפחדים וחרדות. וזאת בהשוואה למובא בחז”ל ובראשונים וכן בהשוואה לתפיסה המקובלת בפסיכולוגיה המודרנית.

במאמר זה נסקור את יחסה של תורת החסידות לכלים הבאים בהקשר להתמודדות עם פחד וחרדה:

1. הסחת דעת.
2. שמחה “מזוייפת”.
3. השגחה פרטית וביטחון.
4. העלאת ה”יראות” (פחדים) לשורשם.

1. הסחת דעת לעומת חשיפה

התפיסה המקובלת בפסיכולוגיה המודרנית היא שמה שלא מכניסים דרך הדלת, יגיע בסופו של דבר דרך החלון. ועל כן חוסר מודעות לגורם המעורר את הפחד על ידי הסחת דעת ממנו, לא יגרום לו להיעלם אלא, אדרבא, להופיע ביתר שאת או למצוא דרך אחרת לבוא לידי ביטוי, לדוגמה בתסמינים גופניים. משום כך הטיפול בהפרעות חרדה בפסיכולוגיה המודרנית מבוסס דווקא על ניסיון לעיבוד מחודש של החוויה הטראומטית ע”י חשיפה מבוקרת לגירויים מאיימים ולזיכרונות הטראומטיים ואילו השימוש בכלי של “הסחת דעת” מקבל את מקומו רק כחלק מאסטרטגיית התמודדות לטווח הקצר ולא כפתרון לטווח הארוך.

לעומת זאת, בתורת החסידות הסחת הדעת משמשת כמרכיב עיקרי לריפוי פחדים וחרדות ולא רק כפתרון לטווח הקצר.

כלי זה של ‘היסח הדעת’ אינו חידוש של תורת החסידות אלא אנו מוצאים אותו כבר בתלמוד ובראשונים.

בספר משלי נאמר: “דְּאָגָ֣ה בְלֶב־אִ֣ישׁ יַשְׁחֶ֑נָּה…” . המילה “יַשְׁחֶ֑נָּה” נכתבה בשין ימנית, מלשון שׁחיה והשפלה – כלומר, שכשבאה דאגה בלב איש ימעט וישפיל אותה מכמות שהיא. ובתלמוד דרשו פסוק זה כאילו נכתבה מילה זו בשין שמאלית – ישׂיחנה (יסיחנה), ופירשו שהאופן למעט את הדאגה היא על ידי שיסיחנה מדעתו.

ברמב”ם כתב שהישום המעשי של המצוה שלא לפחד במלחמה: “אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם”, הוא ע”י ‘היסח הדעת’ – ש”לא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה”. ומאידך – “כל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה…”. עד כדי כך מייחס הרמב”ם כח להיסח הדעת שהוא מגדיר את מי שאינו מסיח דעתו מפחדי המלחמה כמי ש”מבהיל עצמו” !

אדמו”ר הצמח צדק מבאר את דברי הרמב”ם האמורים באופן הבא: “ולכאורה זה פלאי ומה יעשה אם מכל מקום לבו הומה עליו ומפחד בראותו דמי מלחמה וידוע שכל המצות אינן אלא בדבר שיש לאדם בחירה ע״ז לעשותו או למנוע מלעשות כמו שכתוב בשמונה פרקים להרמב״ם פ״ב. אך הענין שיש לכל אדם שלושה לבושי הנפש: מחשבה, דיבור ומעשה, והם עיקר בהנהגת האדם, ובהם הבחירה ורשות נתונה לחשוב ולדבר ולעשות כרצונו במוחו, ואז אם מפחד בלבו יוכל לסלק המחשבה, דיבור ומעשה, והעיקר שלא לחשוב ולדבר מזה כלל אלא לצד ההיפוך כנ״ל כמו שכתוב בלקוטי אמרים פרק יד ועל זה נצטוינו אל ירך כו׳ כלומר לא תחשובו בענין הפחד”.

כלומר, התורה אינה דורשת מן האדם מה שאינו ביכולתו, ואם התורה מצוה שלא לפחד במלחמה, בהכרח שהדבר הינו ביכולתו, ומכיון שעל הרגש עצמו אין לאדם שליטה ישירה, על כרחינו לומר שהאיסור לפחד במלחמה, אינו על הרגש עצמו אלא על המחשבה – שלא לחשוב בענינים המפחידים אלא להסיח דעתו ע”י מחשבה בענינים אחרים.

תורת החסידות הוסיפה וביססה כלי זה גם על פי יסודות תורת הקבלה והחסידות, אך נראה שעיקר חידושה של תורת החסידות בנוגע ל”היסח הדעת” הוא בכך שבתורת החסידות התייחסו לכלי זה ככלי לריפוי פחדים וחרדות גם לטווח הארוך ולא רק כאסטרטגיית התמודדות לטווח הקצר.

ההסבר המובא בחסידות לתועלת של הסחת דעת בריפוי הפחדים והחרדות הוא, שקיומם של כל הרגשות תלוי בכח הדעת הנקרא בזהר “מפתחא דכליל שית” (תרגום: מפתח הכולל את שש הרגשות). כח הדעת הוא המקיים את הרגשות ובלעדיו אין להם קיום כלל. ומכיוון שכח הדעת אינו מקיים את הרגש ישירות אלא באמצעות המחשבה, לכן על ידי סילוק המחשבה מתבטל רגש הפחד מעצמו.

בטעם הדבר מבואר, כי ‘דעת’ בלשון הקודש פירושו ‘הרגשה’, כמו שכתוב “והאדם ידע את חוה אשתו…” (בראשית ד’ א’), וכשהאדם מרגיש את עצמו מאד, אזי רגשותיו הם בעוצמה גדולה – לאהוב מה שטוב לו ולשנוא מה שרע לו, יותר מכפי שהם בעת שאינו מרגיש את עצמו כל כך, כגון כאשר הוא טרוד באיזה ענין גדול שאז אינו מרגיש את עצמו כל כך. ולכן נקרא הדעת מפתח למידות כמו המפתח שפותח את התפעלות הרגש ומעוררו או סוגרו.

לכאורה אינו מובן, הרי ניתן היה לבאר בפשטות, שמכיון שהמחשבה היא כלי הביטוי של הנפש, על כן בלא מחשבה לא יבוא הרגש כלל לידי ביטוי. ומדוע צריך להגיע לביאור הנ”ל – שקיומם של הרגשות תלוי בדעת ומשום כך כשמסיח את דעתו מתבטל הרגש.

וצריך לומר, שאף שבלי מחשבה באמת לא היה רגש הפחד מגיע לידי ביטוי, מכל מקום הרגש עצמו היה נשאר בעינו וברגע שהמחשבה היתה מתפנית מלחשוב על דברים אחרים, היה חוזר הפחד ומתעורר במלא עוצמתו. ניתן אולי להמשיל זאת למסך מחשב שכיבוהו אבל השאירו את המחשב עצמו דלוק – בו ברגע שיחזרו וידליקו את המסך יופיע כל מה שהיה לפני שכיבו את המסך. מה שאין כן לפי הביאור שהדעת הוא המקיים את המידות מובן מדוע היסח הדעת מועיל גם לביטול הרגש עצמו.

בנוסף לכך תורת החסידות פיתחה ושיכללה מאד את השימוש המעשי בכלי זה. בפסיכולוגיה המודרנית מקובל להתייחס להסחת דעת כהעמסה קוגנטיבית בלבד. זאת אומרת העמסת המחשבה בשעת חווית הפחד או החרדה בנושאים אחרים עד שלא ישאר “מקום בראש” לחשיבה על הגורם “המפחיד”. אמנם גם על פי תורת החסידות עיקר ענינו של “היסח הדעת” הוא הפניית המחשבה לענין אחר אך בנוסף לכך תורת החסידות הוסיפה מספר תובנות והדרכות לחשיבה מלבד הפירוש הפשוט הנ”ל:

1. הדגשה שהנושא האחר שיחשוב עליו יהיה נושא משמח, בין אם הוא נושא תורני ובין אם הוא בעניני העולם הנצרכים והמשמחים.
2. שהסחת הדעת תהיה לא רק מהדבר שממנו הוא מפחד אלא גם מעצם העובדה שהוא מפחד.
3. הדרכה שהסחת הדעת לא תהיה רק כאמצעי ל”כיבוי שריפות” כל פעם שמתעורר בקרבו פחד, אלא שמראש ישמור את מחשבתו שתהיה עסוקה בדברים אחרים משמחים. בנוסף חשוב שהדבר יעשה בקביעות ובעדיפות עם חבר נוסף.
4. חידוד התובנה שרגשות הפחד והחרדה שלו הם מפיתויי היצר וממילא ההתפטרות מהם על ידי הסחת דעת כנ”ל אינו ענין של מדת חסידות בלבד אלא הוא קיום מצוה מן התורה של “ולא תתורו אחרי לבבכם וגו'” שלפי דברי הרמב”ם נאמר על כל מחשבה רעה שיש בה עוון [ומחשבה זו הואיל והיא מפיתויי היצר בוודאי שהיא מכלל העוונות].
5. חידוד התובנה שיש לאדם: (א) בחירה (ב) ויכולת, להסיח דעתו לגמרי מן הגורם לפחד ועל ידי זה להוציא מידית מכלל ביטוי את רגש הפחד או החרדה שהינו חווה.

2. שמחה “מזוייפת” (או – “אחרי המעשים נמשכים הלבבות”)

הכלי השני המודגש בתורת החסידות לטיפול בחרדות הוא שלילת תגובה והתבטאות חיצונית בענין הפחד על ידי מניעת הדיבור בעניינים הקשורים אליו. ומאידך, העמדת פנים חיצונית ועשיית תנועות של שמחה כאילו הוא שמח.

אף שגם כלי זה נזכר כבר בראשונים כתרופה למידות רעות מכל מקום עדיין היה אפשר לחשוב שכל זה הוא דווקא בנוגע למידות רעות, וכגון מי שהוא קמצן בטבעו ועושה במשך זמן פעולות של פזרנות, יוכל להחליש את מידת הקמצנות שלו (וכיוצ”ב), אך בנוגע לרגשות שליליים, כגון דכאון וחרדה [היה אפשר לחשוב ש]אין תועלת בהעמדת פנים חיצונית ובעשיית פעולות של שמחה כדי להחליש רגשות של דכאון ופחד. ועל זה בא חידושה של תורת החסידות – שכלי זה ישים ופועל גם לגבי טיפול ברגשות שליליים.

אלא שאף שבנוגע למידות רעות ניתן להבין שפעולות הקשורות למידה מסויימת יכולות לגרום לשינוי פנימי, מכיון שבכל פעולה שכזו נאלצת הנפש להסכים לביצוע הפעולה המעשית ומשום כך חל גם בה עצמה שינוי, מכל מקום בנוגע לרגשות, לכאורה קשה להבין כיצד לדוגמא חיוך חיצוני מזוייף יכול לגרום לשינוי פנימי ברגש.

ואולי יש לבאר שמכיון שסוף סוף “עָשָׂ֧ה הָאֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָדָ֖ם יָשָׁ֑ר”, על כן אין הנפש יכולה לסבול בקרבה סתירות, ועל כן היא מוכרחת “ליישר קו” עם ההתנהגות החיצונית המעושה ולהיות בשמחה גם כן.

אמנם בתורת הקבלה והחסידות ניתן הסבר נוסף לדבר – הסבר השייך לתחום הרוחני המטאפיזי: בספר פרדס רימונים לרמ”ק מבואר שחוויות שחווה הגוף ומתפעל מהם עוברות הלאה גם לרבדים פנימיים יותר בנשמה, עד שמגיעות לשורש הנשמה. ומכיוון שהעולמות העליונים הם כעין “מראה” של העולמות התחתונים על כן אם שורש הנשמה הוא כעת בצורה רוחנית מסויימת – למשל בהתפעלות של שמחה – הדבר מעורר על האדם השפעה זהה מלמעלה.

רעיון דומה מובא בחסידות בשם המגיד ממעזריטש: לפני פטירתו של אדמו”ר הזקן התפלל נכדו הצמח צדק תפילת ערבית בניגון עצוב. אדמו”ר הזקן המתין לו עד שסיים את התפילה ואמר לו ש”כך היה הרב המגיד נ”ע אומר”: “כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה” – שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כך מראין לו מלמעלה. כלומר, שאם האדם נמצא בתנועה נפשית של שמחה – אזי גם מלמעלה מתייחסים אליו באותו האופן.

מעניין לגלות שדוקא בנוגע לחידוש מופלג זה, הקהילה המדעית די “מיישרת קו” עם עמדת תורת החסידות. מחקרים עדכניים מראים שישנה השפעה של חיוך מזויף על הפגת מתחים ועל הורדת לחץ דם גבוה. נוירולוגים טוענים שחיוך – אפילו חיוך מעושה – גורם לתגובה כימית במוח ומשחרר הורמונים כגון דופמין וסירוטינין הגורמים לשמחה ולהפגת חרדות.

3. אמונה בהשגחה פרטית וביטחון

כלי נוסף חשוב להתמודדות עם פחדים וחרדות – הינו התחזקות באמונה בהשגחה פרטית וכן ביטחון בקב”ה.

נושאים אלו של אמונה בהשגחה פרטית וביטחון בקב”ה הינם נושאים מרכזיים בתורת החסידות והאריכות בהם חורגת מגבולות מאמרנו זה, ולכן נסתפק בפירוט ההדרכה המעשית לגביהם:

1. התבוננות בכך שהקב”ה משגיח בהשגחה פרטית על כל אחד ואחת בכל הפרטים ופרטי הפרטים בחייו.
2. התבוננות בכך שההשגחה היא מה’ יתברך שהוא עצם הטוב, ומטבע הטוב להיטיב.
3. התחזקות בביטחון בקב”ה, שייטיב לו בטוב הנראה והנגלה (וראה הערה).

4. העלאת יראות נפולות לשורשן

אופן נוסף לביטול הפחד והחרדה המוזכר בספרי החסידות הכללית הוא ע”י ההתבוננות בכך ששורשם של כל הפחדים והחרדות הוא יראה מה’, ופחד מסויים זה שנפל עליו מטרתו לעוררו ליראה מהקב”ה. ובזה שמתבונן בדבר השיג הפחד את מטרתו ונעלם.

נראה שבחסידות חב”ד לא הדגישו כ”כ דרך זו, ואולי יש לומר שהטעם לכך הוא משום שבתניא פרק כ”ח מבואר שדרך זו של העלאת המחשבות זרות לא נאמרה אלא לצדיקים, שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם כי אם משל אחרים. אבל מי שנופל לו מחשבות זרות משלו – מבחינת הרע שבלבו – איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה ?!

סיכום

סקרנו מספר דרכים לטיפול בפחדים וחרדות ע”פ תורת החסידות. כמובן שישנם עוד עצות ודרכים שלא הזכרנו כאן וכבודם במקומם מונח.

לאחרי הכל, אין לשכוח שיש לאדם להתפלל על כך לה’, אך מכל מקום צריך לדעת שריפוי הפחדים והחרדות תלוי גם בו עצמו ואם יפעל על פי ההדרכות הנ”ל, הרי בסופו של דבר, יעלמו פחדיו לגמרי ולא יחזרו אליו אפילו באופן בלתי רצוני בע”ה.